הפסקת אש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפסקת אש הוא שלב בעימות צבאי שבו שני הצדדים הלוחמים מחליטים להפסיק את פעולות הלחימה ביניהם, כדי לנהל שיחות על סיום מצב העימות. הפסקת האש פחותה בדרגתה משביתת נשק, שהיא הפסקה מוחלטת של הלחימה, וגבוהה יותר בדרגתה ממצב הפוגה. הפסקת אש יכולה להיכלל באמנה רשמית אך עשויה להיחשב גם חלק מהבנות בלתי-רשמיות בין שני הצדדים הלוחמים.

הפסקת אש נוצרת בהסכמת הצדדים הלוחמים, ולעתים היא נכפית עליהם על ידי גורמים בינלאומיים כמו מועצת הביטחון של האו"ם או מעצמות-על.

לעתים נדרש זמן מה לייצובה של הפסקת האש, משום שהצדדים עדיין מנסים להגיע לשיפור עמדות של הרגע האחרון.

הגדרה ומאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למושג הפסקת אש הגדרות ומאפיינים שונים בספרות המקצועית:

  1. הפסקת אש היא הפסקה ארעית של פעולה מלחמתית לתקופה בלתי קצובה (להבדיל מהפוגה שאורכה בדרך כלל מוגדר מראש ולהבדיל משביתת נשק, האמורה להוליך להסכם שלום). הפסקת האש מצריכה משא ומתן בין הצדדים, אם במישרין ואם באמצעות צד שלישי (ארגון בילאומי, מדינה נייטרלית, מעצמת-על וכיוצא באלה), וההסכם עליה תוחם את הכוחות הלוחמים של שני הצדדים וקובע את מנגנון הפיקוח. לעתים נכללים בו גם הסדרים לאזורים מפורזים ולחילופי שבויים. למרות כל הדברים האלה, קורה שהפסקת אש מוכרזת באורח חד צדדי, או שאחד הצדדים אינו מגיב על הפרתה, לפחות בתחילה.‏‏‏[1]
  2. הפסקת אש יכולה להוות שלב במלחמה או בהתנגשות צבאית גדולה, שבו מסכמים שני הצדדים להפסיק את מעשי האיבה: לפינוי נפגעים, לחוג חג חשוב ומיוחד, לנהל שיחות על סיום מצב העימות. הפסקת האש כשלעצמה אינה סיום של מלחמה. היא פחותה אף משביתת נשק.‏[2]
  3. הפסקת אש היא הפסקת הלחימה בין הצדדים הלוחמים לפרק זמן שהסכימו עליו, לרוב בתיווכו של צד שלישי, או מכוח הסכם בין המדינות או מכוח החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם.‏[3]
  4. הפסקת אש היא הסכם המבוצע בין צדדים לוחמים (בצורה חבויה או גלויה) בו מעורבים כל או לפחות רוב כוחותיהם הצבאיים. הצדדים הלוחמים חוזרים בהם משבועתם בשימוש בכוח אלים בהתייחסות האחד לשני לתקופת זמן שלא בהכרח מוגדרת, ללא התייחסות לכוונה לעשות זאת וללא התייחסות לתוצאה הסופית של הסכם מסוג זה.‏[4]

ההגדרות מבטאות בין השאר כי ישנם הבדלים בין הסכם הפסקת אש לבין הפסקת האש עצמה (בפועל); ההסכם הינו ההצהרה על כוונות הצדדים, בעוד שהפסקת האש עצמה היא ההוכחה להתחייבות. חתימה על הסכם הפסקת האש לא מביאה למצב בו הלחימה פוסקת, ורק במקרים שבהם הכוחות מפסיקים לירות ניתן לאמר שהמושג הפסקת אש אכן מיושם. כן ניתן לומר כי קיימים מקרים בהם לא כל הכוחות הלוחמים יכלו או הסכימו להפסקת אש, ומספיק שרובם יסכימו. בנוסף, הסכמי הפסקת אש יכולים להכיל עוד הסכמים חוץ מהפסקת אש; כשמגדירים הפסקת אש, ניתנת האופציה להכליל הסכמים שכאלה (היו מקרים בהם ההסכמה הייתה אך ורק לעצור נסיונות לאלימות).

ההתייחסות בהגדרות לתקופת זמן שאינה בהכרח מוגדרת, מאפשרת את ההכללה של מקרים בהם הייתה למעשה הפסקת אש ללא הסכם כתוב או חתום (במקרים אלו חסרה תקופת זמן מוגדרת כיוון שאירעה באופן מיידי). הסכמים בעל-פה שגם אינם מתייחסים לכוונה מאפשרים יישום קבוע של שלום אף אם כוונת הצדדים הלוחמים לא הייתה כזו בעמדת הלחימה שלהם.

להפסקת אש יכולות להיות מספר תוצאות שונות. שלא כמו הפוגות, אין להן קשת רחבה של השפעות פוליטיות.‏‏

הפסקת אש לעומת הפוגה ושביתת נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוגה היא הפסקת זמנית של פעילות מלחמתית הנעשית בהסכמת הצדדים הלוחמים, בדרך כלל לזמן קצוב ובאזור מוגדר. ההפוגה אינה קשורה תמיד להסדרים לקראת שביתת נשק או חוזה שלום, ואפשר שתיעשה לצורך פינוי נפגעים או לרגל חג דתי. ההבדלים בינה לבין הפסקת אש, שבדרך כלל אינה קצובה בזמן, אינם מובהקים.‏‏‏[5]

שביתת נשק היא הפסקה מוסכמת של מעשי איבה מזוינים. שביתת נשק מוסכמת לפרק זמן ניכר, או אפילו בלתי מוגבל, וללא זכות לחדש את פעולות האיבה. שביתת הנשק אינה קשורה מבחינה משפטית בהסדר סופי של הסכסוך. לשם יצירת שביתת נשק דרושה הסכמה של הצדדים לסכסוך ואין להניח קיומו במשתמע. שביתת הנשק היא השלב הראשון אחרי הפסקת אש. כל הסכם החורג מהסדר הפוגה (אשר נקבעת לזמן קצר), הוא הסכם שביתת נשק.‏‏‏[6]

הפסקות אש במלחמות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בדצמבר 1914 במהלך מלחמת העולם הראשונה הפסקת אש בלתי רשמית התקיימה בין הכוחות הלוחמים של בריטניה וצרפת לבין גרמניה בגלל שהיה זה ערב חג המולד. היא ידועה בשם "הפסקת האש של חג המולד". שום הסכם לא נחתם במהלכה ואחרי כמה ימים התחדשה הלחימה.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסקת אש הושגה ב-27 ביולי 1953 ומטרתה הייתה לעצור את הקונפליקט שבמלחמת קוריאה וליצור שטח בגבול בין שתי המדינות בו לא ישהו כוחות צבא. למרות שבאופן רשמי הפסקת האש נשמרה עד היום שום הסכם לא נחתם בין הצדדים. במצב הקיים, טכנית, צפון ודרום קוריאה עדיין נמצאות במצב של מלחמה.

הפסקות אש במלחמות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות היו שתי הפוגות שהוכרזו על ידי האו"ם. הראשונה החלה ב-11 ביוני 1948 למשך 28 ימים, ונשמרה על ידי הצדדים הלוחמים עד לסיום תקופתה, אז מיד התחדשה הלחימה על ידי הערבים ב"קרבות עשרת הימים". הפוגה שנייה הוכרזה ב-18 ביולי, לתקופה בלתי מוגבלת, אך היא הופרה על ידי הערבים. סיום הקרבות ב-7 בינואר 1949 היה לאחר משא ומתן על הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון.‏‏‏[7]

מלחמת סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת סיני, הידועה גם בשם "מבצע קדש", קראה המועצה הכללית של האו"ם להפסקת אש מאז ה-2 בנובמבר ועד 7 בנובמבר, תוך תמימות דעים נדירה בין ארצות הברית וברית המועצות. הכוחות הבריטיים והצרפתיים בסיני נדרשו לפינוי כוחותיהם; בריטניה נאלצה להסכים להפסקת האש בין השאר בעקבות זעמה של ממשלת ארצות הברית, על שלא נועצו בה לפני המבצע. ממשלת צרפת לא יכלה להמשיך לבדה ונאלצה ללכת בעקבות בריטניה. האו"ם הפעיל לחץ על ישראל שתוותר על הישגיה, והיא נקראה לנסיגה מיידית של כוחותיה אל קווי שביתת הנשק. ברית המועצות איימה להשתמש בכוח במקרה של אי הענות להחלטה, בשיגור מתנדבים מוסלמים מן המדינות הקומוניסטיות וכן בשילוח טילים ארוכי טווח. נקבע שהפסקת האש תחול מחצות שבין 6-7 בנובמבר.‏‏‏[8]

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילותה של מועצת הביטחון להגעה להפסקת אש במלחמת ששת הימים, החלק כבר בכינוס דחוף של המועצה ב-6 ביוני 1967, בו הביעו כל הדוברים תמימות דעים לגבי הצורך בהפסקת אש. אולם הדעות נחלקו לגבי ניסוח הקריאה להפסיק את האש: ברית המועצות דרשה כי הצדדים ייתבעו לא רק להפסיק את האש אלא גם לחזור לעמדות כוחותיהם לפני פרוץ הקרבות. דרישה זו מנעה קבלת החלטה, ולמחרת כאשר נוכחו הסובייטים לדעת כי כל יום נוסף של לחימה מביא להישגים נוספים לישראל, הם חזרו בהם מדרישת הנסיגה והמועצה החליטה פה אחד לצוות על הפסקת אש. ישראל הודיעה כי היא מוכנה להפסיק את האש בתנאי שמדינות ערב יקבלו את הפסקת האש בכנות ובשלמות. ב-8 ביוני הודיע חוסיין, מלך ירדן כי הוא מסכים להפסקת האש - והפסקת האש עם ירדן נכנסה לתוקפה ב-7 ביוני בשעה 22:00. אך המצרים הודיעו ביום זה על המשך המלחמה "עד טיפת הדם האחרונה", ורק בשעת ערב מאוחרת באותו היום הגיע שדר דחוף מנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר לנציג המצרי באו"ם ובו הסכמה להפסקת אש. ב-9 ביוני הודיעה גם סוריה על הסכמתה, לכאורה, להפסקת אש, אך כוחותיה המשיכו בהפגזות על ישובי הגבול בצפון, ורדיו דמשק שידר קריאה לפלסטינים לצאת למלחמת גרילה נגד ישראל. הפסקת האש עם סוריה הושגה הלכה למעשה רק ב-10 ביוני.‏[9]

מלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסקת האש במלחמת ההתשה הייתה ביוזמת ארצות הברית שקראה להפסקת אש. הרוסים לחצו את מצרים שיאותו להפסקת האש בטרם תתרחב המעורבות הצבאית הסובייטית יתר על המידה ההכרחית. מצרים נענתה משום שקיוותה כי ארצות הברית תכפה על ישראל את תוכנית רוג'רס ומשום שהמלחמה הממושכת התישה את כוחותיה. הפסקת האש נכנסה לתוקפה ב-7 באוגוסט 1970, אך בו בלילה היא הופרה על ידי המצרים בחסות הרוסים אשר השלימו את מה שלא עלה בידם לבצע תחת אש - לקרב את מערך הטילים שלהם אל קו המים. ישראל בתגובה החליטה שלא לחדש את הלחימה, אך להשהות את "שיחות יארינג" של שליח האו"ם בגלל הפרת ההסכם. הפסקת האש נקבעה תחילה ל-90 יום; בספטמבר 1970 נפטר נאצר שליט מצרים, ויורשו אנואר סאדאת האריך את הפסקת האש פעמים אחדות.‏[10]

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 באוקטובר 1973 הוכרזה הפסקת אש בין ישראל לסוריה ומצרים שסיימה טכנית את מלחמת יום הכיפורים. הפסקת האש נכפתה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, ביוזמת ארצות הברית וברית המועצות. האו"ם הכריז על שתי הפסקות אש, אולם רק השנייה נכנסה לתוקפה. ההסכמה לכך ניתנה רק אחרי קרב השריון הגדול שניטש בגזרה המזרחית ב-14 באוקטובר, אשר בו איבדו המצרים מאות טנקים, ולאחריו לחץ ראש ממשלת ברית המועצות אלכסיי קוסיגין על נשיא מצרים אנואר סאדאת להסכים להפסקת אש, כל עוד צה"ל נמצא קילומטרים אחדים ממזרח לתעלת סואץ. מצרים הודיעה כי תסכים אולם תבעה תחילה נסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. ישראל הודיעה על נכונותה להפסקת אש רק אם תתבסס על קווי הגבול שהיו לפני המלחמה, אף כי בשלבים הראשונים והקריטיים של המלחמה הייתה כוונה ישראלית להסכים להפסקת אש מיידית, גם במחיר של איבוד שטחים. לפיכך ישראל התנגדה לנסיגה וצה"ל העמיק את חדירתו למצרים. פעולת המעצמות לקראת הפסקת אש גברה ב-19 באוקטובר, כאשר כוחות צה"ל חנו במרחק 40 קילומטר מפרברי דמשק, ואילו בגדה המערבית של סואץ שלט צה"ל בכברת ארץ גדולה יחסית בשטח מצרים. במגעים בין ארצות הברית לברית המועצות בנושא, הגיע שר החוץ האמריקני למוסקבה ב-20 באוקטובר, ויומיים אחר-כך הוגשה הצעת החלטה משותפת רוסית ואמריקנית למועצת הביטחון של האו"ם, שקראה להפסקת אש בתוך 12 שעות. החלטה זו אושרה על יד מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 338. המצרים לא הפסיקו את האש, וצה"ל הגיב במתקפה וכיתר את סואץ והארמייה השלישית בגדה המזרחית של התעלה. בכינוס חוזר של מועצת הביטחון ב-24 באוקטובר, התקבלה החלטה 339 שתבעה שוב הפסקת אש ושיבה אל קווי ה-22 באוקטובר. בשלב זה גבר האיום הצה"לי על הארמייה השלישית, ומצרים הפסיקה את האש והעלתה הצעה לשלוח למזרח התיכון כוח משותף של ברית המועצות וארצות הברית; בסופו של דבר נקבע כי יוקם כוח חירום של האו"ם שיחצוץ בין שני הצבאות היריבים.‏[11]

למרות הפסקת האש, קרבות התשה נערכו בכל אחת מהחזיתות עד לחתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ב-18 בינואר 1974, והסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה שנחתם ב-31 במאי 1974 בהמשך ליותר מ-1000 תקריות בין הכוחות הישראלים לסורים אחרי הפסקת האש.

מלחמת לבנון הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 ביוני 1982, למחרת פתיחתה של מלחמת לבנון, התכנסה מועצת הביטחון לבקשת לבנון ופרסמה את החלטה 509 לפיה ישראל נתבקשה להסיג את כל כוחותיה הצבאיים מיד וללא תנאי מלבנון ולהפסיק את הפעילות הצבאית. ישראל לא צייתה להחלטה ומועצת האו"ם נתכנסה למחרת והביעה תמיכה ברוב קולות בהחלטה זו. ארצות הברית הטילה וטו על ההחלטה, ושיגרה למזרח התיכון את השליח פיליפ חביב בנסיון להגיע להסדר מדיני. ב-11 ביוני נעצרה המתקפה הישראלית בהחלטת ממשלה, בעקבות הלחץ האמריקני. סוריה הסכימה להפסקת אש על יסוד נסיגה ישראלית כוללת מלבנון ונתנה הוראה לכוחותיה להפסיק את האש במועד שנקבע. חרף ההודעה על הפסקת האש, המשיכו כוחות צה"ל בלחימה וכיתרו את ביירות המערבית ופרברה הדרומי. במקביל התבצעה פעילות מדינית בה ישראל חזרה על תנאיה להפסקת אש והוסיפה עליהם תנאים אחרים - הצורך ביציאתם של כל הכוחות הסורים והפלסטינים מלבנון כולה, תוך כינון ממשלה חזקה שתכרות שלום עם ישראל. ממשלת לבנון לא נענתה לתביעות אלו. פיליפ חביב חתר להשיג הפסקת אש ל-48 שעות כדי למצוא פתרון למצב שנוצר.

לאחר שלושה הסכמים להפסקת אש שהושגו ב-11, 12 ו-22 ביוני, אשר הופרו כל פעם על ידי ישראל, והמשך המתקפות על ביירות, ביקש נשיא צרפת פרנסואה מיטראן ב-24 ביוני לכנס את מועצת הביטחון ולהרכיב כוח רב בינלאומי, שיפריד בין הצדדים הלוחמים. ב-26 ביוני התקבלה הצעת ההחלטה למועצת הביטחון, אך היא נכשלה מתוקף זכות הווטו של ארצות הברית. בינתיים הושגה ב-25 ביוני הפסקת אש לצורך מציאת פתרון בדרכי משא ומתן, ולאחר יומיים הודיעה ממשלת ישראל כי תשמור על הפסקת האש בלבנון. אך הפסקת האש לא האריכה ימים, וישראל שבה לתקוף בביירות. ב-16 ביולי הושגה הפסקת אש נוספת, שישית במספר, אך ישראל דחתה את הצעת אש"ף להעביר את כוחותיו מביירות לצפון לבנון. ב-29 ביולי פרסמה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 515, הפונה לישראל להסיר את המצור המוטל על ביירות לצורך העברת מצרכי מזון חיוניים לאוכלוסייה. ב-1 באוגוסט פרסמה מועצת הביטחון החלטה שנייה, מס' 516 ובה הדגישה את החלטותיה הקודמות בעניין הפסקת האש לאלתר. ישראל לא יישמה החלטות אלו. לאחר משא ומתן ארוך שניהל פיליפ חביב הוצעה תוכנית שאושרה על ידי הצדדים ב-18 באוגוסט, לפיה תוכרז הפסקת אש כוללת, והכוחות יצאו מביירות תוך ליווי ופיקוח של כוח רב לאומי. הפינוי לאחר הכרזת הפסקת האש הושלם ב-31 באוגוסט.‏[12][13]

מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת לבנון השנייה התרחשה בין ישראל לבין ארגון החזבאללה בקיץ 2006. לאחר 31 ימי לחימה הוכרזה הפסקת אש, בעקבות החלטה 1701, שאושרה במועצת הביטחון ב-12 באוגוסט 2006, אשר קראה להפסקת אש בין ישראל לחזבאללה תוך פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון, על מנת למנוע מארגון החזבאללה להמשיך לפעול בשטח הנמצא דרומית לנהר הליטאני בלבנון.

הפסקות אש בסכסוך הישראלי-פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים 2003-2014 נעשו מספר נסיונות להגיע להפסקות אש, גם אם זמניות, במטרה להפסיק את הירי לעבר ישראל ואת מתקפותיה בשטחי הרשות הפלסטינית ורצועת עזה בשליטת ארגון הטרור חמאס, ולהשליט רגיעה באזורים. נסיונות מתקופת האינתיפאדה השנייה ועד למבצע צוק איתן (2014). הפסקות האש שיושמו מפורטות להלן.

ההודנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האינתיפאדה השנייה נחתמה "הודנה" שהייתה בתוקף מה-29 ביוני 2003 עד ל-19 באוגוסט 2003. פירוש המילה הודנה, המופיעה בקוראן, הוא הנחת הנשק או הפסקת אש. ההסכם נחתם בין הרשות הפלסטינית לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי ונקבעה בו הודנה למשך שלושה חודשים. תקופת ההודנה התאפיינה בהרפיית הלחץ הצבאי מצד ישראל, על מנת לחזק את תמיכת הציבור הפלסטיני בתהליך הפסקת האש, ולהניע את גורמי הביטחון הפלסטיניים לטפל בטרור. יש הטוענים כי החמאס ניצל תקופה זו כדי לשפר את הרקטות והקסאמים תלולי המסלול, להגדיל את טווח השיגור, ולשפר את רמת הדיוק והקטלניות. ההודנה הופסקה לאחר שני פיגועי התאבדות בראש העין ואריאל ב-12 באוגוסט ופיגוע התאבדות נוסף באוטובוס בירושלים ב-19 באוגוסט.

התהדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האינתיפאדה השנייה נחתמה "תהדיה" שהייתה בתוקף מה-17 במרץ 2005 עד ל-31 בדצמבר 2005. פירוש המילה תהדיה הוא רגיעה. ב-17 במרץ ננעלה "ועידת קהיר" בהסכמה על רגיעה ביטחונית והפסקת הפעולות הצבאיות של הארגונים הפלסטינים נגד ישראל. הקו המנחה היה כי מדיניות הפעלת הכוח של צה"ל תפעל לפי העקרון של "שקט תמורת שקט". הכרסום והשחיקה בהפסקת אש זו עד לקריסתה החל בחודש מאי מצד ארגונים שלא הסכימו לריסון בפעולות טרור ובראשם הג'יהאד האסלאמי. השחיקה ברגיעה התעצמה בחודש יוני והגיעה לשיאה בחודש יולי בשורה של פיגועי טרור. לקראת סיום תוכנית ההתנתקות הצהירו ראשי מערכת הביטחון כי מעתה יפעל צה"ל בנחישות ובאופן מיידי על כל הפרה של השקט לאורך הגבול או בתוככי הקו הירוק, וכעבור מספר ימים כאשר נורו רקטות לעבר שטח ישראל - תגובת צה"ל הגיעה במבצע גשם ראשון. בעקבות לחץ בינלאומי וחשש מנזק שיגרם לתנועה בעת הבחירות, הצהיר מנהיג החמאס על מחויבות מחודשת לרגיעה ביטחונית, אולם ארגונים קטנים המשיכו לבצע ירי לעבר ישראל. אז הודיע מנהיג החמאס כי לאור התנהלותה של ישראל לא יחדש ארגונו את הסכם התהדיה, אם כי בפועל שמר החמאס על איפוק ורק הג'יהאד האיסלמי ביצע את הירי. המחויבות לתהדיה נוצלה למטרת התחמשות וארגון כוחו הצבאי וכן הפוליטי-מדיני של החמאס.

סיום האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסקת אש שלישית התקיימה בתאריכים 25 בנובמבר 2006 עד 15 במאי 2007. עם עליית החמאס לשלטון ברצועת עזה בינואר 2006 שמר הארגון על איפוק ונמנע מלירות על ישראל, על מנת לבסס את שלטונו. אולם מחודש מרץ חל כרסום בהפסקת האש, במיוחד על ידי הג'יהאד האיסלמי. ב-25 ביוני 2006 נחטף החייל גלעד שליט וצה"ל יצא למבצע גשמי קיץ ובהמשך למבצע ענני סתיו. במקביל התקיימו מגעים מדיניים להפסקת ירי הטילים לעבר ישראל שלא פסק. ב-22 בנובמבר נפגשו יועצי ראש הממשלה עם ראשי לשכת אבו מאזן ובו ביום הודיעה לשכת אבו מאזן כי החמאס הסכים להפסיק את ירי הטילים אך לא הסכים להפסקת אש כוללת. שלושה ימים לאחר מכן הודיעו הרשות הפלסטינית וישראל על הפסקת אש בעקבות הסכמה שהושגה בין אבו מאזן לפלגים הפלסטיניים, להפסקת ירי טילי הקסאם, פיגועי ההתאבדות וחפירת המנהרות; ישראל הצהירה כי תחדל מפעולותיה הצבאיות ברצועה, צה"ל יוציא את כוחותיו ויופסקו החיסולים. תקופת הפסקת האש התאפיינה במדיניות הבלגה של צה"ל חרף הכרסום המתמיד בהפסקת האש. כבר בחודש דצמבר 2006 התנער הג'יהאד האיסלאמי מהפסקת האש וירה לעבר ישובי עוטף עזה וביצע פיגועים. ישראל הגיבה בירי לחוליות הירי, והרמטכ"ל טען כי הלכה למעשה לא קיימת הפסקת אש, וכי במקביל נמשכת ההתעצמות של החמא"ס שתגדיל את מרחב האיום על מדינת ישראל. באפריל 2007 יצאו מנהיגי החמאס בהתבטאויות פומביות על סיום הרגיעה, והדגישו כי כל פעילות צה"ל תגרום להם להגיב. הפסקת האש הסתיימה לאחר מספר ימים של מתקפות החמאס, שהביאו ליציאת צה"ל למבצע חרב דוד ב-15 במאי 2007.

מבצע עופרת יצוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסקת אש התקיימה לאחר מבצע עופרת יצוקה. צה"ל החל במבצע ב-27 בדצמבר 2008 ברצועת עזה, והוא נועד להפסיק את ירי הרקטות לעבר ישראל. לאחר 13 ימי לחימה נקבעה באו"ם החלטה 1860, הקוראת להפסקת אש מיידית בין ישראל לחמאס, לנסיגה של צה"ל, ולהעברת אספקה וסיוע הומניטרי. הלחימה נמשכה עד להחלטת הקבינט המדיני על הפסקת אש חד צדדית שנכנסה לתוקפה ב-17 בינואר 2009. לאחר הודעה זו, גם חמאס וארגונים נוספים בעזה הודיעו למחרת על הפסקת אש, ובתוך שבוע נסוגה ישראל מהרצועה.

מבצע עמוד ענן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסקת האש התקיימה לאחר מבצע עמוד ענן. מזכ"ל האו"ם באן קי מון ביקר בישראל ביום השישי של המבצע ונועד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן. ביום השביעי שלח נשיא ארצות הבריתברק אובמה, את מזכירת המדינה הילרי קלינטון לביקור בישראל. היא תמכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, גינתה את הירי לעבר ישראל, והביעה שאיפה לסיום הלחימה בין הצדדים. ראשי מדינות רבים אחרים שוחחו עם נתניהו בטלפון. לאחר 8 ימי לחימה הצהירו במצרים שר החוץ המצרי מוחמד כאמל עמר ושרת החוץ האמריקנית הילרי קלינטון על הפסקת אש מוסכמת על חמאס ועל ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק ושר החוץ אביגדור ליברמן תמכו בהפסקת האש. ההפסקה הופרה על ידי חמאס אך כעבור מספר שעות הפסיק הארגון את ירי הרקטות. עם זאת, חמאס לא לקח אחריות על ירי של ארגוני טרור אחרים מרצועת עזה, ביניהם הג'יהאד האיסלמי.

מבצע צוק איתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו מספר ניסיונות להפסקת אש במהלך מבצע צוק איתן. ב-15 ביולי 2014 הציע נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי הפסקת אש. ישראל קיבלה את ההצעה אך החמאס והג'יהאד האיסלאמי דחו אותה. למחרת האו"ם הציע הפסקת אש הומניטרית למשך 5 שעות, מ-10:00 עד 15:00. ההצעה התקבלה על ידי שני הצדדים, אך חמאס והג'יהאד האיסלאמי הפרו אותה בירי של מספר רקטות. בשעה 12:59 חודש הירי על ישראל ובנימין נתניהו נתן הוראה לחדש את התקיפות האוויריות ברצועת עזה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה ה-20", עורכים יעקב שמעוני ואביתר לוין, הוצאת הירושלמי, 1974
  2. ^ ‏"לקסיקון לביטחון ישראל", עורכים זאב שיף ואיתן הבר. הוצאת-זמורה, ביתן, מודן, 1976‏
  3. ^ מילון מונחים צבאיים
  4. ^ "Stopping Wars", James D.D Smith, Westview Press, 1995
  5. ^ "לקסיקון הכל פוליטי", עמוס כרמל. הוצאה לאור דביר, 2001
  6. ^ האנציקלופדיה העברית
  7. ^ ‏"קורות מלחמת העצמאות", נתנאל לורך. בהוצאת מסדה, ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1989‏
  8. ^ "‏לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה ה-20", עורכים יעקב שמעוני ואביתר לוין, הוצאת הירושלמי, 1974
  9. ^ ‏"מלחמת ששת הימים", עורך יוסף אשכול. הוצאת משרד הביטחון, 1967
  10. ^ ‏"לקסיקון לביטחון ישראל", עורכים זאב שיף ואיתן הבר. הוצאת-זמורה, ביתן, מודן, 1976‏
  11. ^ ‏"לקסיקון לביטחון ישראל", עורכים זאב שיף ואיתן הבר. הוצאת-זמורה, ביתן, מודן, 1976‏
  12. ^ "‏מלחמת שולל", עורכים זאב שיף ואהוד יערי, הוצאת שוקן, 1984
  13. ^ "‏הפלישה הישראלית ללבנון"‏, בעריכת מצטפא טלאס, הוצאת מערכות ומשרד הביטחון, 1988