קרב סולפרינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה
עימות: קרב סולפרינו
תאריך התחלה: 24 ביוני 1859
קרב לפני: קרב מגנטה
קרב אחרי: פלישת צבא גריבלדי לסיציליה
מקום: לומברדיה
תוצאה: ניצחון הברית הצרפתית-סרדינית
הצדדים הלוחמים
ברית צרפתית-סרדינית  קיסרות אוסטריה 
מפקדים
נפוליאון השלישי וויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה  פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה 
כוחות
118,600  כ-100,000 ‏‏ 
אבידות
17,000  כ-20,000 

קרב סולפרינו נערך ב-24 ביוני 1859 בלומברדיה (כיום בצפון איטליה), כחלק מתהליך איחוד איטליה. בקרב ניצח צבא ברית צרפתי-סרדיני בראשות נפוליאון השלישי והמלך ויטוריו אמנואלה השני את צבא הקיסרות האוסטרית בראשות פרנץ יוזף קיסר אוסטריה. מוראות הקרב שימשו השראה להקמת ארגון הצלב האדום וניסוח אמנת ז'נבה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק משאיפתה לאיחוד איטליה, אשר הייתה מפולגת בין צרפת, ספרד, אוסטריה ומדינת האפיפיור רצתה ממשלת סרדיניה-פיימונטה לסלק את האוסטרים משליטתם בלומברדיה. ראש ממשלתה קמילו קאבור שכנע את נפוליאון השלישי לסייע בסילוק האוסטרים מלוברדיה תמורת חלק מהשטחים שיושגו. נפוליאון השלישי, אשר כחלק מחזונו המדיני האמין כי תהילה והשגת שטחים במלחמות מחזקות את שלטונו מחוץ ומבית, הסכים לצאת בראש צבאו למלחמה באוסטרים, בתנאי שאלו ייזמו פעילות התקפית. בתחילה הגיבו האוסטרים במתינות להתגרויות ה"איטלקיות", אך ב-18 באפריל הכריזה אוסטריה מלחמה, הכרזה אשר אפשרה לצרפתים לפלוש ללומברדיה ולצאת למלחמה. לאחר שב-4 ביוני ניצח הצבא הצרפתי-סרדיני את האוסטרים ב קרב מגנטה, נפגשו הכוחות הלוחמים בסולפרינו.

הקרב ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות האוסטרים התקדמו לאורך צפון איטליה ופגשו בהתנגדות הכוח הצרפתי-סרדיני. הקרב העקוב מדם נמשך תשע שעות אשר בסופם זכו הצרפתים-סרדינים בניצחון, אך במחיר כבד לשני הצדדים. במהלך הקרב נפצעו יותר מ-23,300 חיילים ונהרגו כ-5,500 חיילים, חלקם נורו או נפגעו מכידוני רובים לאחר שנפצעו. חלק מהפצועים נותרו בשדה הקרב ללא טיפול רפואי, ולאחרים הוגשה עזרה מסוימת על ידי הכפריים באזור. לאחר הקרב הוכרזו כשבויים ונעדרים כ-12,000 חיילים.

בהשפעת האבדות הכבדות ובשל האיום הפרוסי ומחאות מבית החליט נפוליאון השלישי להגיע להסכם עם האוסטרים, עליו חתם בוילאפרנקה ב-12 ביולי 1859 ללא ידיעת האיטלקים. על פי ההסכם נמסרה לומברדיה לאיטלקים, אך ממלכתם, אשר הוקמה ב-1860 חסרה את אזור ונטייה (היום מחוז ונטו). אכזבת האיטלקים מההסכם התבטאה בהתפטרותו של קמילו קאבור.

השפעת הקרב על התנהגות בשדה קרב ויחס לפצועי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התרשמותו האישית של ז'אן אנרי דינן, איש עסקים ופעיל חברתי שווייצרי, שהיה עד לקרב ותוצאותיו, הוא פרסם את ספרו "זכרונות מסולפרינו", והחל בקידום רעיונות התנהלות בשדה הקרב אשר היוו השראה להקמת ארגון הצלב האדום ולפרסום אמנת ז'נבה.