מערכת רב-מפלגתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מערכת מפלגות מורכבת ממספר המפלגות הקיימות במדינה בזמן מסוים. מערכת אשר מהווה בדרך כלל שיקוף של מידת הליכוד או הפילוג בקרב האזרחים על ידי ייצוג מגוון הנושאים העומדים על סדר היום הציבורי.

במדינות בעלות משטר דמוקרטי בעיקר, ניתן למצוא מערכות מפלגות במתכונות שונות: מערכת דו מפלגתית, בה ההתמודדות על השלטון היא בין שתי מפלגות גדולות. מערכת רב מפלגתית בה מספר רב של מפלגות מתחרות על השלטון. הן מערכת דו מפלגתית והן מערכת רב מפלגתית(3 -4 מפלגות) יכולות להיות מערכות מתונות – מערכות המורכבות ממפלגות בעלי הבדלים מעטים, שמתחרות על קולו של הבוחר הנמצא במרכז המפה הפוליטית.
מערכות אלה הן תולדה של מבנה חברתי המתאפיין בפלורליזם מתון(ראה טיפולוגיה של סרטורי), בו קיימת הסכמה בין חלקי החברה על מרבית הנושאים הן יכולות להיות מערכות מקוטבות(5 ויותר מפלגות) מערכות שבהן הבדלים גדולים בין המפלגות, ובהתאם לכך הן נמצאות בקטבים קיצוניים של המפה הפוליטית. שזו תולדה של מבנה חברתי המתאפיין בפלורליזם מקוטב, קרי, קיומן של קבוצות חברתיות שלא ניתן לגשר על מרבית הנושאים ביניהן.

הבחנה נוספת במערכת רב מפלגתית היא בין מפלגות פרו מערכתיות או אנטי מערכתיות, ההבחנה יותר מוכרת בתור מפלגות קואליציה התומכות ומצטרפות לשלטון, ומפלגות אופוזיציה הפועלות להפיל ולהחליף את השלטון. הבחנה ממוקדת יותר תציין גם מפלגות חצי מערכתיות, אותם מפלגות שנעות בין לתמוך ולהתנגד לשלטון בהתאם לנסיבות ואינטרסים.

ניתן להבדיל בין מערכות הגמוניות בהן המפלגה הדומיננטית מנצחת בבחירות רצופות במשך תקופה ארוכה, ובין מערכות בהן השלטון "מחליף ידיים" בתדירות גבוהה. ישנן מערכות חד ממדיות בהן מפלגות נבדלות בעיקר בעקבות שסע דומיננטי יחיד, אם פוליטי, כלכלי או דתי. לעומת מערכות רב ממדיות בהן ההתפלגות תהיה עקב שסעים רבים.

סוגי מערכת מפלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מערכת דו מפלגתית – שני מפלגות, כאשר אחת היא זוכה לרוב מוחלט בפרלמנט.
    מערכת שניתן למצוא במדינות כמו ארצות הברית, ספרד, בריטניה, פורטוגל, יוון.
  • מערכת "שתים וחצי" מפלגות – מפלגה נוספת קטנה יחסית מהשניים הדומיננטיות יותר, מהווה לשון מאזנים, כלומר, ההצטרפות שלה למפלגה מסוימת תגרום לניצחונה בבחירות.
    במשך שנים רבות במאה העשרים גרמניה המערבית כללה את מפלגת הנוצרים הדמוקרטים ואת הסוציאל-דמוקרטים הגדולות, ואת המפלגה הדמוקרטית החופשית הקטנה יותר שברגע שחברה לאחת מן השניים קבעה את ניצחונה בבחירות. בגרמניה כיום ובאוסטריה מערכת זו נשמרה באמצעות חדירתן של מפלגת הירוקים.
  • מערכת רב מפלגתית מוגבלת – מערכת של ארבע עד שבע מפלגות, כגון זו של סקנדינביה.
  • מערכת רב מפלגתית קיצונית – מערכת עם יותר משבע מפלגות, לעתים יותר מעשר, כגון איטליה לאחר מלחמת העולם השנייה, הולנד, בלגיה, ישראל.
  • מערכת רב מפלגתית בעלת מפלגה דומיננטית אחת - בישראל עד 1977 הייתה זו מפא"י.

ריבוי מפלגות קשור יד ביד עם הצורך בבניית קואליציה. ונושא זה קשור בשאלת היציבות. במקרה של שתי מפלגות, ניתן לבנות ממשלה חד מפלגתית משניהן. ממשלות חד מפלגתיות נוטות להיות הרבה יותר יציבות. לעומת זאת בממשלות קואליציה, כל חבר עלול לאיים על השלמות שלה. במערכת רב מפלגתית יש ייצוג רב יותר של יותר סקטורים. כלומר, לכל שיטה יש רווח והפסד במושגי יציבות ונציגות. כיום בישראל אין מפלגה דומיננטית, מצב שמאפיין משטרים אי יציבים, ולעתים גם משטרים קורסים.

מרחק המפלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדגם המערכת הדו מפלגתית חלוקה זו מאפשרת התבוננות בדגם טהור של מרחק מפלגות. מערכת דו מפלגתית מתונה - שתי מפלגות שאינן רחוקות אידאולוגית משמעותית אחת מהשנייה, כדוגמת ארצות הברית ובריטניה. ומערכת דו מפלגתית מקוטבת - מוכרת גם כמערכת שני המחנות , כאשר שני המחנות דוגלות בעולמות נפרדים לחלוטין של רעיונות, כך היה באוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

מערכת פוליטית רב מפלגתית מאופיינת בין היתר בחוסר קוהרנטיות. מערכת המורכבת מיותר משלוש מפלגות, אשר כולן בעלות עמדות מגובשות ושונות בנושאים המהותיים העומדים על פרק ניהול המדינה. נושא המרחק בין המפלגות הוא קריטריון משמעותי המאפשר לנו להבחין בין רב מפלגתיות מרכזית\מתונה, בה כל המפלגות במרכז המפה הפוליטית, ובין רב מפלגתיות מקוטבת, בה המפלגות נמצאות הן בקצה הימני והן בשמאלי במפה הפוליטית.

מערכת רב מפלגתית מתונה ישנה לדוגמה בהולנד, דנמרק ושבדיה, במדינות אלו ישנם מפלגות רבות, אך כמעט כולן מפלגות מרכז מתונות. ומערכת רב מפלגתית מקוטבת ניתן למצוא לדוגמה בשלהי הרפובליקה הוויימרית בגרמניה, כאשר הקומוניסטים והנאצים זכו ביותר ממחצית הקולות ובעקבות זאת לא אפשרו לכונן מערכת בה מול ממשלה דמוקרטית עומדת אופוזיציה המועמדת להחליפה. דומה לכך היה באיטליה,. ובשנות החמישים חלשו מפלגות הקומוניסטים והנאו-פאשיסטים על 40 אחוזים מקולות הבוחרים, וכך לא אפשרו חילוף שלטון דמוקרטי. העובדה שבאיטליה מפלגת השלטון העיקרית לא התחלפה יותר מארבעים שנה תרמה להתפשטות הסלידה מהשיטה כולה. רק בזכות שינוי דמוקרטי במפלגה הקומוניסטית מנע את קריסת הדמוקרטיה האיטלקית בשנות התשעים. אך עד היום עדיין נשמרה הקוטביות במערכת המפלגות שלה. כיום ישנן פחות מפלגות אך הן קוטביות אחת מהשנייה בצורה משמעותית.

סיבות להיווצרות המערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת הבחירות היחסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת בחירות בה ייצוג המפלגות בפרלמנט נקבע באופן יחסי למספר הקולות בהן זכו, כלומר, מצב התואם לזכייה בתמיכת הציבור במפלגה. לרוב ישנם הגבלות לחוק. במקרה ללא הגבלות מסוימות עלולות מפלגות רבות לזכות במושב בפרלמנט בקלות יחסית. לכן שיטה בחירות זו מעודדת מצב של ריבוי מפלגות בפרלמנט ומבטאת את עקרון הפלורליזם. מצב זה תורם ליצירת מערכת רב-מפלגתית במפה הפוליטית, בעקבות צמצום האפשרות למפלגה אחת או שתיים להשיג רוב בפרלמנט שיוצרת שיטה זו.

כדי לזכות ברוב בפרלמנט ולהצליח בהקמת ממשלה, קיים צורך הכרחי לאחד מספר מפלגות ולהקים קואליציה. וכאן תמיד חוזר נושא יעילות הממשלה, כי מפלגות מטבען שונות במצע שהן מציעות והאינטרסים העומדים מאחורי פועלם. על מנת לאפשר איזון בין ייצוגיות ובין יעילות השלטון יש צורך להגביל את מספר המפלגות המיוצגות בפרלמנט. אחוז החסימה הוא האמצעי להשגת מטרה זו. מדינה קובעת אחוז קולות מצביעים מסוים מתוך סך הקולות שמפלגה חייבת להשיג כדי לזכות בייצוג מינימאלי בפרלמנט. מפלגה שקיבלה מספר קולות קטן מאחוז החסימה לא תקבל ייצוג בפרלמנט כלל.

במדינות רבות באירופה הנוהגות בשיטה היחסית כמות המפלגות בפרלמנט אינו עולה על חמש, כלומר, למעשה השיטה היחסית אינה גורמת להיווצרות מערכת רב מפלגתית קיצונית. במדינות בעלי מערכת רב מפלגתית קיצונית הדבר אינו נובע אך ורק מאחוז חסימה נמוך. גורמים נוספים כמו המבנה החברתי, התרבות הפוליטית, משברים חברתיים וכלכליים תורמים להיווצרותה.

יתרונות השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יחסי הכוחות הפוליטיים בפרלמנט תואמים ליחסי הכוחות המתקיימים בציבור הבוחרים. כך הייצוג בפרלמנט מהווה את רב הדעות והאינטרסים הקיימים בחברה.
  • כל קול משפיע, כלומר מצב של אובדן קולות קטן עבור המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.
  • זו שיטה שמעודדת צמיחתן של מפלגות חדשות לפי השינויים המתרחשים בחברה.

חסרונות השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הצורך הבלתי נמנע של הקמת ממשלת קואליציה המורכבת מכמה מפלגות המתאחדות לצורך הרכבתה מביא לעתים רבות לבעיות רבות. בעיות המבוססות על חוסר הסכמה בין המפלגות בנושאים שעל סדר היום, דבר הפוגם משמעותית ביעילות הממשלה.
  • מפלגות קטנות היוצרות מצבים של לשון המאזנים ומקבלות עוצמה גדולה והשפעה מעבר לכוחן היחסי, זה גורם לכך שרצון הבוחרים מעוות לחלוטין.

מערכת רב מפלגתית בישראל כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת הפוליטית בישראל הינה רב מפלגתית, ובעקבות זו מתרחשת תופעה מוכרת, סקטורליזציה.

נוצר במערכת מצב של ייצוגיות יתר המאפשרת למפלגות אזוריות קטנות להוות לשון מאזניים ולקחת מהקופה הציבורית הרבה מעבר לחלקן היחסי באוכלוסייה. מפלגות אלה הופכות משמעותיות ביותר בקביעת את סדר היום הפוליטי, המדיני, החברתי והכלכלי במדינה. מצב כזה בפירוש אינו מאפשר ביצוע של מדיניות מאוזנת ומתוכננת היטב. הלחץ המתמיד של שימור קואליציה הינו גורם נוסף לסיבה שעיקר האנרגיה מושקעת בתחזוקות שוטפות ובמלחמות הישרדות, שוב אינה מתאפשרת חשיבה לטווח ארוך, אלא מדיניות אד-הוק בשיטת כיבוי השריפות.

מפלגות הקטנות יוצרות בעיה, ללא תלות באג'נדה או המצע שלהן, אם מפלגות חרדיות, דתיות, מפלגות גמלאים, או מפלגות מלחמה בשחיתות של הבנקים. כולן מפלגות עם טווח עיסוק ומחויבות ציבורית מוגבל. חדירתן של מפלגות כאלו למפה הפוליטית הישראלית מביאה לעתים לפיצול בחברה הישראלית. מפלגות אלו קמות כדי לדאוג לצרכים של אוכלוסייה פגועה ומקופחת, אך למעשה הן תורמות להעצמת התופעה. מטרתן היא טיפול בבעיה נקודתית, ואינן נותנות את הדעת להשפעה שיש לכך על חלקים באוכלוסייה שאינם מהווים בסיס כוח למפלגה.