דמוקרטיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שיטות ממשל

אוליגרכיה
אנרכיזם
דיקטטורה
דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה
דמוקרטיה ליברלית
דמוקרטיה רפובליקנית
דמוקרטיה מסורתית
ליברליזם
מונרכיה
מונרכיה חוקתית
משטר צבאי
פשיזם
קומוניזם
סוציאליזם
רפובליקה
תאוקרטיה

פורטל מדע המדינה

דמוקרטיהיוונית: Δημοκρατία שלטון העם [δήμος "דמוס" עם, κράτος "קרטוס" שלטון]) היא שיטת ממשל בה יש לאזרחים יכולת וזכות להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם, באופן חוקי וממוסד. הם יכולים לעשות זאת, לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן. דמוקרטיות של ימינו מעמידות במרכז גם את ההקפדה על שמירת זכויות אדם כמו: הזכות לחירות, חופש דיבור, חופש התאגדות, זכות קניין, וחופש התנועה.

נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, מרבית המדינות הדמוקרטיות דוגלות גם בשוויון הזדמנויות ועושות מאמצים לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא, מעמד חברתי וכלכלי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה. כדי לממש שוויון כזה ניתן, למשל, להגביל את יכולתו של מועמד בבחירות לממן תעמולה מכיסו הפרטי ולמנוע יתרון של מועמדים עשירים או לדאוג לקלפיות נגישות ולאפשר הצבעה לאזרחים נכים וזקנים.

סוגי דמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדמוקרטיה ישירה כל אזרח בעל זכות הצבעה יכול להשתתף ולהצביע בכל דיון המתנהל על כל החלטה שלטונית (למעט החלטות יוצאות דופן כמו אלה הקשורות בסודות צבאיים). סוג כזה של דמוקרטיה קל יותר לביצוע במדינה בעלת אזרחים מעטים, שכן דיון עם מיליוני דוברים והצבעה עם מיליוני מצביעים על כל סוגיה וסוגיה הוא דבר קשה לביצוע‏[1]. סוג כזה של דמוקרטיה היה מקובל בפוליס - עיר המדינה היוונית. סממן דמוקרטי נוסף שהיה בפוליס ואינו אפשרי במדינות דמוקרטיות גדולות יותר הוא תורנות של כלל האזרחים במילוי תפקידי הפקידות הממלכתיים. כיום, ישנן מדינות שמרבות בקיום משאלי עם כאמצעי לביטוי של דמוקרטיה ישירה.

בדמוקרטיה ייצוגית, שהיא השיטה הדמוקרטית המקובלת כיום, נבחרים בהצבעה נציגי הציבור לחלק מהרשויות השלטוניות (בדרך כלל לרשות המחוקקת והמבצעת), ואלו מקבלים את ההחלטות בענייני השלטון. במקומות מסוימים, כגון שווייץ וחלק מהמדינות בארצות הברית מקובלת שיטה מעורבת שבה נבחרים נציגים, אך מתקיימים גם משאלי עם באופן תדיר בנוגע לענייני ציבור שונים. המדינה הדמוקרטית היא לרוב רפובליקה, אך קיימות גם מונרכיות דמוקרטיות, שבהן סמכותו של המלך היא סמלית בלבד, כמו בממלכה המאוחדת, הולנד, בלגיה וקנדה.

"דמוקרטיה אל-זמנית" או "דמוקרטיה המשכית" הינה שיטה שבה ישנו משקל משמעותי להחלטות שהתקבלו בעבר ברוב, כך שהחוק הגובר הוא החוק שאושרר לאורך התקופה הארוכה ביותר. מונח זה מתייחס בדרך כלל לחוקי יסוד ולא לרוב החוקים. שיטה משטר זו נחשבת לשמרנית על אף שאיננה ידועה כשכיחה בימים עברו.

המונח "דמוקרטיה עממית" מתייחס בדרך כלל למדינות קומוניסטיות ולא למדינות בעלות משטר דמוקרטי. מדינות קומוניסטיות מגדירות את עצמן לעתים קרובות כ"דמוקרטיה" או כ"דמוקרטיה עממית" על-פי הטענה כי המפלגה הקומוניסטית השלטת מייצגת את האינטרסים של השכבות הרחבות בציבור. למעשה הן אינן נחשבות דמוקרטיות כיוון שהממשל בהן אינו נבחר, ולא מתקיימים בהן כל המנגנונים הרגילים של שלטון דמוקרטי, כמו כן חלק מזכויות האזרח שנחשבות בסיס למשטר דמוקרטי כגון חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש הקניין ועוד, מוגבלות במידה רבה במדינות אלה.

הדמוקרטיה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש המילה דמוקרטיה הוא "שלטון העם", אך כיום מבטאת המילה משמעויות נוספות, ויש המפרשים את המילה הזאת כדמוקרטיה ליברלית, המבטיחה לאזרח זכויות מסוימות, כגון חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש התאגדות. בכך נוספה למלה משמעות אפשרית נוספת שלא הייתה לה בדמוקרטיה האתונאית הקדומה.

בדמוקרטיה המודרנית יכול הציבור להחליף ממשלות ללא צורך לשנות את ההסדרים החוקיים העומדים בבסיס מערכת השלטון. כך מוקטנים למינימום אי-הוודאות הפוליטית והעדר היציבות, ומובטח שלציבור תהיה הזכות לשוב בו מבחירתו, אם ימצא זאת לנכון. בנוסף מגנים הסדרים חוקיים אלו על המיעוט, ומבטיחים שגם אם הרוב יהיה עוין לו, יכולתו לפגוע בו תוגבל.

מאידך, ישנן מדינות בהן קיים חשש מיכולתם של מיעוט או אפילו קבוצות רחבות בחברה להשתמש בכלים דמוקרטים כדי לערער את הדמוקרטיה במדינה. רבים רואים דוגמה לכך בעלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 בעקבות הכרעה דמוקרטית בגרמניה של וויימאר, אף כי למעשה התמוטט המשטר הדמוקרטי במדינה שנים מספר לפני כן.

מדינות רבות, וישראל בתוכן, מסדירות בחקיקה אמצעים להגנה על הדמוקרטיה מפני ניסיונות לערערה דווקא באמצעים דמוקרטים. שיטה זו נקראת דמוקרטיה מתגוננת.

את הרציונל של הדמוקרטיה המודרנית ניתן לתמצת במילים: "השלטון לרוב, הזכויות לכול". הדעות חלוקות בנוגע ליכולתן של מדינות דמוקרטיות מודרניות להשיג את האידאל הזה.

בנוסף להיותה שיטת משטר דמוקרטיה היא גם דרך חיים שמשמעותה שכל אדם המאמין בדמוקרטיה יפעל מתוך מטרה ליצור עולם שבו כל אדם ישפיע מתוך בחירה בכך על החברה שבה הוא חי בצורה יומיומית ובעצם התנהגותו יקיים את ערכי הדמוקרטיה (שוויון ועוד מספר זכויות הרשומות למעלה).

ישנן הגדרות שונות לדמוקרטיה, ומגוון צורות, כשכל צורת שלטון מדגישה היבט ועיקרון אחר. אולם ניתן למנות מספר עקרונות המשותפים לכל הדמוקרטיות המערביות: שלטון העם, פלורליזם, עקרון הכרעת הרוב, זכויות האדם והאזרח ושמירה על זכויות המיעוט, הגבלת השלטון, שלטון החוק ושוויון בפני החוק, הפרדת רשויות וחילופי שלטון (בחירות).

עקרון שלטון העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין האמצעים לקיים את עקרון שלטון העם:

  • בחירות הוגנות חופשיות וחשאיות, שבהן לכל אדם קול שווה. ברור שבחירות אלו הן התנאי העיקרי לקיומה של דמוקרטיה, אבל בניגוד למה שעלולים לחשוב, הן רחוקות מלהיות התנאי היחיד. בחירות נערכו במדינות טוטליטריות רבות, אך ההפחדה, הגבלת הביטוי והעדר החשאיות שהתלוו אליהן הפכו אותן לריקות מתוכן. המונח בחירות מתייחס לבחירות לפרלמנט, ובמשטר נשיאותי בו נבחר ראש הרשות המבצעת באופן ישיר על ידי האזרחים מתייחס מונח זה גם לבחירת האדם שיכהן בתפקיד זה. הבחירות חייבות להיערך תדיר, בדרך כלל כל ארבע או חמש שנים. משרת הנשיא בצרפת הייתה יוצאת דופן באורכה - הנשיא שם נהג להיבחר לתקופה של שבע שנים.
  • זכות הצבעה לכל האזרחים הבוגרים. בתחילת המאה ה-20 הייתה שלילת זכות הצבעה מנשים בגדר מוסכמה, ואף ביישוב העברי בארץ ישראל התנהל מאבק עיקש על כך בין ראשי החרדים להנהגה החילונית. כיום, זכותה של אישה להצביע מקובלת על הכול במדינות דמוקרטיות. גם ממיעוטים נמנעה האפשרות להצביע. בארצות-הברית, למשל, התקשו השחורים לקבל זכות הצבעה ואף על פי שאחרי מלחמת האזרחים באמצע המאה התשע עשרה העניקה להם זכות כזו, היא נשללה בפועל באמצעות "חוקי ג'ים קרו (Jim Crow laws)" עד שנות השישים של המאה העשרים. גיל ההצבעה המינימלי המקובל הוא בדרך כלל 18, אם כי טווח הגילים עשוי לנוע במדינות שונות בין 15 ל-21.
  • זכות להתמודד. הזכות להתמודד אלמנטרית כמעט כמו הזכות להצביע, אך בה יש בדרך כלל יותר חריגים. לעתים יש ערכים שגוברים על הזכות להתמודד, למשל הרצון שהצבא לא יהיה פוליטי. לכן מנועים אנשי צבא מלהתמודד בבחירות, ואף נדרשת תקופת צינון מרגע פרישתם ועד הצגת מועמדותם.
דוגמה לחשיבות הזכות להציג מועמדות נותנת איראן. שם התקיימו מערכות בחירות שהן הוגנות למדי כשלעצמן, אך העוקץ ניטל מהן, משום שהזכות להתמודד ניתנת רק למעטים העוברים את אישורה של ההנהגה הרוחנית. אמנם במערכת הבחירות האחרונה (נכתב ב-2011) נטען שגם הבחירות זויפו.
דוגמה מיוחדת למדינה הנתפסת בעיני עצמה ובעיני העולם כדמוקרטית, ועם זאת יש בה הגבלה על הזכות להיבחר לפרלמנט היא אירלנד, בה מחויבים, בין השאר, נבחרי הפרלמנט לגלות בקיאות בספרות והיסטוריה אירית.

עקרון הכרעת הרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון הכרעת הרוב קשור לעקרון שלטון העם והפלורליזם. על פיו החלטות מתקבלות על ידי הרוב בלבד, והן מחייבות את הציבור כולו. הכרעת הרוב באה לידי ביטוי בבחירות, בהצבעות בפרלמנט ובממשלה ובפסיקות של בית המשפט.

הסיבות בשלהם נדרשת במשטר דמוקרטי הכרעת הרוב הם: אחידות דעים לא תיתכן, והכרעת המיעוט מנוגדת להיגיון, לפיכך רק הכרעת הרוב יכולה להתקבל כדי למנוע אנרכיה. החלטת הרוב הכי קרובה להחלטת העם, כי מספרית הרוב קרוב יותר לסך כל האזרחים שמרכיבים את העם. החלטת הרוב תורמת ליציבות השלטות הדמוקרטי, שכן הרוב תומך בתוצאה. נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, אמר בנושא הזה כי דמוקרטיה היא אמנם שלטון הרוב אך בעיקרה "היא שלטון ערכי היסוד של צדק, חירות, שוויון וזכויות אדם". בהמשך הוא אומר בצורה הברורה ביותר כי "משטר שבו הרוב שולל מהמיעוט את זכויות היסוד הוא משטר של שלטון רוב, אך הוא אינו משטר דמוקרטי"‏[2]

עקרון זכויות אדם ואזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין האמצעים לקיים את עקרון זכויות האדם והאזרח:

  • חופש הביטוי. בלי שיינתן חופש לשכנע ולהשפיע, אין בבחירות טעם. ניתן לראות את התגשמות החלטת הרוב כמימוש אמיתי של דמוקרטיה, רק אם למיעוט ניתנה ההזדמנות להשיג תמיכה לדעותיו. בסינגפור מתקיימות בחירות, והאופוזיציה אף זוכה בהן בדרך כלל לשליש הקולות, אך חופש הביטוי בה מוגבל כל כך, שקשה לראות בה דמוקרטיה אמיתית.
  • החופש להתארגן. מבלי שיוכלו יחידים להתארגן למפלגות, יכולתם לפעול פוליטית תוגבל מאוד. אומנם גם בישראל יש בידי הרשויות להוציא מפלגה מחוץ לחוק במקרים קיצוניים (למשל במקרה של תנועת כ"ך), אך השימוש ביכולת זו מוגבל ביותר.
  • בעלות על קניין והזכות לממשה ברכישה או מכירה של קניין היא אחד הביטויים העיקריים של חירות הפרט המוגנים על ידי החוק בדמוקרטיה.
  • חופש דת ופולחן. החופש של אדם לקיים את מצוות הדת או להכריז על השתייכותו לדת היא זכות, שבמדינות דמוקרטיות בימינו לא יעלה כמעט על הדעת לבטלה או להגבילה. דוגמה לכך היא שאסור להכריח יהודי לאכול בשר חזיר או כל מאכל לא כשר אחר בטקס לכבוד היבחרו לפרלמנט של מדינה נוצרית. לזכות זו ייתכנו גם חריגים אפשריים מסוימים רק בנסיבות קיצוניות ומיוחדות למדי, לדוגמה, איסור על קיום מנהגים דתיים מסוימים המלווים באכזריות בולטת. בנוסף, גם עיקרון הפרדת דת ומדינה עלול לפגוע בזכות לקיים מצוות מסוימות. בצרפת, למשל, נאסר ב-2005 ללכת לבתי ספר עם לבוש דתי.
  • חופש מדת. כאן, הכוונה היא לזכותו של אדם שלא לקיים את מצוות דתו, או פרשנות מחמירה שלהן, או לא להיות חייב להשתייך לדת מסוימת. מקובל לצרף לכך גם היעדרה של דת כלשהי הנחשבת כדת רשמית של המדינה. במדינות דמוקרטיות רבות, רבים רואים ברמה מסוימת של סטייה מעקרון זה, בייחוד בהכרזת דת מסוימת כדת רשמית, עניין לגיטימי, בו המדינה יכולה עדיין להיחשב דמוקרטית.

עקרון שלטון החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון החוק והשוויון בפני החוק. יש משמעות לבחירות לרשות המחוקקת, רק אם החוקים הם אכן הקובעים. על כן, שלטון החוק הוא התנאי ההכרחי לקיומה של דמוקרטיה מתפקדת. על אכיפתו ממונה הרשות השופטת.

חוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה המגדירה את מבנה השלטון ובעיקר מגבילה את כוחו. גם במדינות שאין להן למעשה חוקה, כמו הממלכה המאוחדת, קיים מה שנקרא "חוקה בלתי כתובה", כללים המקובעים בהסכמה כללית או בחוקים רגילים, שמבחינת תוכנם הם בעלי ערך קונסטיטוציוני. מדינת ישראל מצויה במצב ביניים מבחינה זו, מאחר שמעמדו של חוק יסוד בה עולה על זה של חוק רגיל, אך נמוך מזה של חוקה. גם בימים שקדמו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נהג בית המשפט העליון לעתים להגן על זכויות האדם באמצעות מה שכונה בידי שופטיו: "החוקים שאינם כתובים עלי ספר".

עקרון הגבלת השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשטר דמוקרטי מתקיים עקרון הגבלת השלטון. מטרת העקרון כדי למנוע עריצות ושרירותית מצד השלטון, שעלולה לבוא לידי ביטוי בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, בפגיעה במיעוטים, ואפילו בפגיעה בעצם הדמוקרטיה על ידי ביטול הבחירות וכיוצ"ב (כפי שעשה המשטר הנאצי שנבחר בבחירות דמוקרטיות).

בין האמצעים להגבלת השלטון:

עקרון הפרדת רשויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרדת רשויות, משמש לפיזור הכח בין רשויות השלטון השונות. הפרדה היא בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת ועצמאות מערכת המשפט, בנוסף יש סמכות אוטונומית לשלטון המקומי.

חילופי שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשטר דמוקרטי חייבת להיות אפשרות לחילופי שלטון באמצעות בחירות. עצם קיומה של אפשרות זו, מקטין את החשש לעריצות שלטונית, שכן השלטון תלוי כל העת בבוחריו שבתמיכת קולותיהם הוא מקווה לחזור ולהיבחר. ברוב המשטרים הדמוקרטים, מתבצעים מידי פעם חילופי שלטון בין הדמוקרטים לרפובליקנים וכו', כך אף מפלגה לא יכולה לצבור כח רב מידי בזמן המוגבל בו היא בשלטון. במשטרים נשיאותים נשיא אינו יכול לכהן יותר משני קדנציות, מחשש שהוא יצבור כוח רב מידי שעלול להביא לעריצות שלטונית.

דמוקרטיה בעולם העתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנים אחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הזכרים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרנית משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה [2], כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית הפוליס. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה - רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה, (שכללה כ-3000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים. תפקידים מסוימים כן הוטלו על נציגי ציבור, אך רק מיעוטם של אלו היו נבחרים - רובם נקבעו בהטלת גורל. באתונה כובד חופש הביטוי של האזרחים (ועל כן התפתחה שם הרטוריקה ולצידה גם הדמגוגיה) והשוויון ביניהם. אומנם התקיים בה מנגנון כמו ה"אוסטרקיסמוס", שאפשר גירושם של אזרחים מהעיר לעשר שנים, אם רוב האזרחים הצביעו על כך בהצבעה חשאית, ויש הרואים בקיומו עדות להיעדר הגנה על המיעוט בדמוקרטיה האתונאית, אולם הפעלתו לא הייתה שכיחה.

ברומא העתיקה התקיימה רפובליקה בין השנים 49-509 לפנה"ס, עד שבוטלה למעשה אבל לא להלכה על ידי יוליוס קיסר. אף על פי שכל העם היה זה שבחר את המגיסטראטות באספת הקנטוריות בפועל כמעט כל ההצבעות היו החלטות של המעמדות הגבוהים בעלי הרכוש הרב כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה ושיטת ההצבעה בה, בנוסף לכך הזכות להיבחר למגיסטראטות הייתה מוגבלת לשכבה קטנה של אצולה, הנוביליטאס, אף על פי שבאופן רשמי כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד.

דמוקרטיה ישירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמוקרטיה ישירה

דמוקרטיה ישירה, היא שיטת שלטון בה יש לכל אזרח סמכות להציע, לדון, ולהצביע בכל החלטה פוליטית. בדמוקרטיה ישירה ההצבעות הן עבור החלטות או חוקים, להבדיל מהצבעה עבור נציגים בדמוקרטיה ייצוגית.

שווייץ היא אחת המדינות המודרניות הידועה בשימוש בכלים המקושרים לדמוקרטיה ישירה. מ- 1884 ועד 2005 נערכו בשווייץ 533 משאלי עם. בין הנושאים שעלו ניתן למצוא חוקים רבים בנושא הגבלת כניסת זרים למדינה, חוקי עבודה, הצטרפות לאיחוד האירופאי ועוד. גם בארצות הברית ישנן מדינות הידועות בתדירות בה נערכים בהן משאלי עם בצורות שונות.

ראו גם - דמוקרטיה ייצוגית

השימוש במילה דמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך המאה ה-20 ואילך הפכו המילה דמוקרטיה ונגזרותיה הדקדוקיות נפוצות מאוד בשיח הפוליטי במדינות שונות בעולם וגם במערכת היחסים הבינלאומיים, לעתים למטרות שונות.

שימוש לשוני נפוץ זה, בנוסף להתגברות התודעה הדמוקרטית אצל אזרחים, תחילה בעיקר בעולם המערבי ואחרי כן במדינות נוספות, יצרו למילה "דמוקרטיה" ונגזרותיה תווית של מכובדות, לעתים תוך שימוש במושג זה או מושגים נגזרים (כגון "זכויות אדם") גם על–ידי משטרים דיקטטוריים למיניהם, או על ידי תנועות ומפלגות בעלות אופי אנטי-דמוקרטי. כפי שציין יעקב טלמון, לעתים קרובות מובילות תנועות הדוגלות בדמוקרטיה, אך משוכנעות ללא עוררין בצדקתם המוחלטת של רעיונותיהן, להתנהגות שאינה דמוקרטית. את תופעה זו כינה בשם דמוקרטיה טוטליטרית.

השימוש הרב במילה דמוקרטיה והתגברות התודעה הדמוקרטית יצרו גם צורך מסוים לענות על השאלה "מיהו דמוקרטי?" או "מהו דמוקרטי?" לגבי אנשים פרטיים, תנועות, מפלגות, מדינות ואף מוסדות וארגונים בינלאומיים. גם בנושא זה חלוקות הדעות בין האנשים, אולם על מנת שמדינה תוגדר כדמוקרטית, למצער על ידי תושביה, חשוב שתשרור בקרב התושבים הרגשה כללית כי מדינתם נוטה, באופן עקרוני, להיות דמוקרטית ושואפת לכך - מה שמתבטא לפעמים במשפט הנפוץ בפי האזרחים:"זאת מדינה דמוקרטית". דומה גם, כי לפחות עבור רוב האנשים, קיומם של בחירות וזכות ההצבעה וההתמודדות הן תנאי ראשוני, אם כי לא בהכרח מספיק להגדרת המדינה כדמוקרטית. קיימים אף גופים בינלאומיים שונים, אשר עוסקים במדידת הדמוקרטיה במדינות העולם לפי מדדים שהגדרתם אובייקטיבית.

לגבי אנשים ומפלגות, נראה כי ההגדרה המקובלת ביותר להיותם של אדם או תנועה פוליטית דמוקרטיים, היא היעדר נכונות לנקוט באמצעים הנחשבים כפסולים במדינות דמוקרטיות (כגון שקרים והשמצות, בעיקר ברמות חומרה מסוימות, אלימות ומקורות מימון בלתי תקינים) ללא קשר למטרות וכן מטרות שעומדות במסגרת מאפייני הדמוקרטיה, או שאינן נחשבות, בפני עצמן או במצטבר, כחריגה ניכרת מדי ממאפייני הדמוקרטיה.
בין מדינות שונות, כמו גם בין אנשים שונים באותה מדינה, ייתכנו סדרי עדיפויות שונים בין מאפיינים דמוקרטיים שונים, ולצד זאת מקובל בקרב מדינות דמוקרטיות שונות, כי סטייה ממאפיינים מסוימים ייחשבו חריגה חמורה מהדמוקרטיה ואילו במאפיינים אחרים ישנה חריגה "מותרת".

דילמות וקשיים בדמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדמוקרטיה, כאמור, מאפיינים רבים. במדינות לא דמוקרטיות אין השליט או רשויות המדינה חשים מחויבים למאפיינים אלו, כולם או חלקם. מתחים ביניהם יתעוררו רק לעתים רחוקות. במדינות דמוקרטיות, לעומת זאת, הניגודים בין מאפייני הדמוקרטיה צפויים לעורר התחבטויות בבחירת אמצעים להשגת מטרות ובשאלות ערכיות.

בין הקונפליקטים האפשריים:

  • המידה שבה ניתנת לשלטון הרשות לנקוט ביד תקיפה למען ביטחון האומה, כנגד טרור או כנגד ניסיונות חתירה מבפנים נגד יציבותה של המדינה או ערכים מסוימים. זוהי דילמת הדמוקרטיה המתגוננת
  • השאלה באילו מקרים אין לקבל הכרעת רוב כאשר זו מתנגשת עם ערכים אחרים (בעיקר זכויות הפרט).
  • תופעת הדמוקרטיה הטוטליטרית אשר בה יומרות דמוקרטיות, לפחות כלפי חוץ, מביאה ליצירת תופעות לא דמוקרטיות ואף אנטי דמוקרטיות.
  • מידת הענישה הראויה למי שעברו על חוק זה או אחר - המתח בין הצורך להגן על זכויות הרבים לבין הרצון להימנע מפגיעה קשה מדי בזכויות היחיד, אף אם עבר על חוקי החברה.
  • המתח המסוים שקיים לעתים בין החוק עצמו לבין ערכים ליברליים, שלעתים ניתן למצוא אותם בחוק רק במרומז, במקרה הטוב. במקרים רבים מבכרת הרשות השופטת את האחרונים. כך, למשל, החליט בית המשפט העליון של ארצות הברית להתיר הפלות, אף שאין להיתר זה בסיס של ממש בלשונה של החוקה כפי שהיא.
  • העדר הומוגניות באוכלוסייה עלול להציב אתגרים קשים בפני הדמוקרטיה. אפשר שהרצון לשמור על מאזן כוחות בין קבוצות שונות יהיה כרוך בפגיעה בעקרונות דמוקרטיים (למשל בשוויון בין קולות מצביעים מקבוצות שונות). במקרים מסוימים עלול חוסר ההומוגניות לסכן את יציבותה של המערכת הפוליטית כולה, עד כדי מלחמת אזרחים.

נקודות השקפה על הדמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם לינקולן טען בנאום גטיסברג כי הדמוקרטיה היא: "שלטון העם, על ידי העם, למען העם". על הערכת טיבה עמד בנימה סרקסטית וינסטון צ'רצ'יל: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו".

גישתו של אדמונד ברק הייתה אוהדת עוד פחות. בעיניו "אין לראות דמוקרטיה מוחלטת כצורת שלטון לגיטימית, לא יותר מאשר מונרכיה מוחלטת היא לגיטימית".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עם זאת, קיומה של רשת האינטרנט בימינו הפך סוג זה של דמוקרטיה לאפשרי. ראה דמוקרטיה ישירה#ניהול החברה כולה בדמוקרטיה ישירה
  2. ^ אהרן ברק, מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, עיוני משפט כד(1), 2000, עמ' 9. [1]