משתמש:וולנד/ארגז חול/וולטר סקוט

סר וולטר סקוט (Walter Scott במקור) (14 באוגוסט 1771 - 21 בספטמבר 1832) היה משורר וסופר סקוטי פורה שנודע בעיקר בזכות הרומנים ההיסטוריים שלו.

ביוגרפיה

סקוט נולד באדינבורג, סקוטלנד, וסבל מפוליו בילדותו, מה שהשאיר אותו עם רגל ימנית צולעת למשך כל חייו. לאחר לימודי חוק באוניברסיטת אדינבורג, הוא הלך בעקבות אביו ונהיה עורך דין. לאחר פרשיית אהבים כושלת עם וויליאמינה בלשס מפטרקיים - זו נישאה לוויליאם פורבס - סקוט נשא לאישה את מרגרט שארלוט צ'ארפנטיר, בתו של ז'און צ'ארפנטייר מליון שבצרפת, ב־1797. נולדו להם חמישה ילדים. ב־1799 נתמנה להיות השריף של מחוז סלקריק.

בגיל 25 החל בנסיונות ראשונים של כתיבה, תחילה בתרגום יצירות מהשפה הגרמנית, ולאחר מכן בשירה. בתווך בין שתי התקופות של הקריירה הספרותית שלו, הוא פרסם אסופה בשלושה כרכים של בלדות סקוטיות, "בלדות של הגבול הסקוטי" (The Minstrelsy of the Scottish Border). זה היה הסימן הראשון להתעניינותו בסקוטלנד ובהיסטוריה מנקודת מבט ספרותית.

לאחר שסקוט הקים בית דפוס, שירתו, החל מ־The Lay of the Last Minstrel ב־1805, הביאה לו תהילה. הוא פרסם מספר יצירות אחרות בעשר השנים שלאחר מכן, ובכללם, בשנת 1810, "גבירת האגם" (Lady of the Lake) המתרחשת בסקוטלנד. חלקים מן הפואמה דלעיל (בתרגומם הגרמני) עובדו למוזיקלה בידי פרנץ שוברט. אחד מן הקטעים המוזיקליים הללו, "השיר השלישי של אלן" (Ellens dritter Gesang) מוכר כ"האווה מריה של שוברט".

לאחר שבית הדפוס נקלע לקשים כלכליים, סקוט החל לכתוב, ב־1814, ספר שיכניס כסף. התוצאה היתה "וייברלי" (Waverley), רומן שפורסם באנונימיות. היה זה סיפור המעשה של המרידה היעקוביטנית האחרונה בבריטניה הגדולה, ה"ארבעים-וחמישה", והרומן זכה להצלחה ניכרת. בחמשת השנים הבאות חיבר סקרוט ספרים רבים, כולם בעלי אותו רעיון מרכזי. בדאגתו למוניטין שלו כמשורר, הוא המשיך לפרסם את הרומנים תחת מסווה של אנונימיות. הרומנים נחתמו על-ידי "מחברו של "וייברלי"", או שפורסמו כ"סיפורים של - " ("...Tales of") ללא ציון המחבר כלל. גם כשהיה ברור כי לא ייגרם כל נזק בפרסום זהותו כמחבר, שמר סקוט על המסווה, ככל הנראה מתוך חוש הומור. באותה תקופה הכינוי "הקוסם מן הצפון" תפס ככינוי נפוץ למחבר המסתורי והמצליח. שמו של סקוט נקשר בהרחבה בשמועות שנפוצו על אודות זהות המחבר, וב־1815 סקוט זכה לכבוד שבלסעוד עם הנסיך ג'ורג' שרצה לפגוש את "המחבר של "וייברלי"".

ב־1820 חדל מלכתוב על סקוטלנד כשפרסם את "אייבנהו", רומן היסטורי המתרחש באנגליה של המאה ה-12. הספר הצליח במהרה, וכפי שנהג עם הרומן הראשון שלו, פרסם סקוט זרם ספרים בעלי אותו רעיון מרכזי. עם התפשטות תהילתו בתקופה הזאת בקיירה שלו, קיבל סקוט תואר אצולה, ברונט, ונהיה סיר וולטר סקוט. באותו הזמן ארגן את ביקורו של המלך ג'ורג' הרביעי בסקוטלנד, וכשביקר זה באדינבורג ב־1822, המופע המרהיב שארגן סקוט שנועד לדמות את ג'ורג' להתגלמות שמנמנה-משהו של הנסיך צ'ארלס אדוארד סטיוארט, החזיר חצאיות סקוטיות לאופנה והפך אותן לסמל של זהות לאומית.

החל מ־1825 שוב התדרדר סקוט למצב כלכלי קשה, והחברה שלו כמעט התמוטטה. העובדה כי הוא היה מחברם של ספריו הפכה לנחלת הכלל באותו הזמן. במקום להכריז על פשיטת רגל, הוא מסר את הבית שלו והכנסתו לידי קרן שהשתייכה לנושיו, והמשיך לפרסם ספריו על מנת לצאת מחובותיו. הוא שמר על ההספק האדיר שלו בפרסום סיפורת בדיונית (בנוסף לביוגרפיה של נפוליאון בונפרטה) עד לשנת 1831. באותו זמן בריאותו החלה כושלת, והוא נפטר באבוטספורד ב־1832. ספריו המשיכו להמכר, ולאחר זמן-מה החזיר את כל חובותיו מהקבר. הוא נקבר במנזר דרייבורג (Dryburgh Abbey).

סקוט היה אחראי לשתי מגמות שמחזיקות מעמד עד ימינו אנו. ראשית, הוא הפך את הרומן ההיסטורי לפופולרי; מספר עצום של חקיינים (וחקייני-חקיינים) הופיעו במאה ה-19. ניתן לראות את מידת השפעתו של סקוט בשמה של תחנת הרכבת הראשית באדינבורג - "תחנת וויברלי". שנית, הרומנים שלו הנוגעים לסקוטלנד החזירו לתוקפה את תרבות הרמות (Higlands) הסקוטית, לאחר שנים בצללים בעקבות המרידות היעקוביטניות. יש לציין כי סקוט עצמו היה סקוטי בן השפלה, ולכן בתיאורו את הרמות יש מן הפיוט.

סקוט גם אחראי, דרך סדרת מכתבים שפורסמו תחת שמות עט שונים בעיתון Edinburgh Weekly News ב־1826, לשמירת זכותם של בנקים סקוטיים להוציא שטרות-כסף משלהם, מה שמתבטא עד עתה בתמונתו המופיעה על כל השטרות שמדפיס הבנק של סקוטלנד.

רבות מעבודותיו אוירו על ידי חברו ויליאם אלאן.

יצירתו

רשימת יצירותיו לא תורגמה עדיין לעברית, עמכם הסליחה. לעת עתה ניתן לראות אותה במאמר באנגלית.

רק ספר אחד שלו תורגם לעברית, אייבנהו.