משתמש:Michalhy29/הפרעת אכילה מפרספקטיבה פמיניסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפרעות אכילה בכלל ואנורקסיה נרבוזה בפרט, עשוית להוות עניין פמיניסטי בשל השכיחות הגבוהה שלהן באוכלוסייה הנשית. 90%- 95% מהחולות בהפרעת אכילה הן נשים, כאשר רובן נשים צעירות.[1] על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2015, יש בישראל 37,050 – 49,400 נערות ונשים בגילאי 15-24 הסובלות מהפרעות אכילה, כשבנתון זה לא נכללות נשים בנות יותר מ 24 או גברים.[2]

היופי הנשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפייני היופי הנשי השתנו בתקופות שונות בהיסטוריה. לפי התאוריה הפמיניסטית, מאפיינים אלו הוגדרו לרוב על ידי הגברים עבור הנשים.[3] נשים רבות בתרבות המערבית סובלות מחרדת גוף (body anxiety) ומשנאת גוף אשר מכרסמות בביטחונן העצמי. הן מרגישות כך ביחס לגופן עקב העיסוק המופרז בתרבותנו בדימוי הגופני של האישה. דימויים וויזואליים לא ראליים מוצגים ברחובות, על צגי המחשב והטלוויזיה ומעודדים דימויים "מועדפים" של נשים שאין להם שום קשר עם המציאות (מושכות, מגרות, מפתות, דקיקות נטולות שיער גוף וכו'). נשים נוטות לפקח על גופן והדבר עלול להוביל לבושה בגוף ולהעמידן בסיכוי לפתח הפרעות אכילה.[4] על פי "תאוריית ההחפצה" (Objectification),[5] המסרים החברתיים והתקשורתיים הרווחים כיום, המדגישים את הרזון כאידיאל היופי,[6] גורמים לחברה להתייחס לנשים כאל חפץ, וכפועל יוצא מכך, גורמים לנשים להתייחס לעצמן כאל חפץ.[7] בהתייחסותן זו, הנשים תופסות את תחושת הערך העצמי שלהן כמבוססת לרוב על המראה החיצוני, ובהתאם לכך מבקרות את עצמן. לתהליכים אלו יש השלכות פסיכולוגיות שליליות, ובכללן אי שביעות רצון מהגוף והערכה עצמית ירודה.[8] חוקרות פמיניסטיות מציגות את משמעותו המניפולטיבית של מיתוס "היופי הנשי". לטענתן, התכונה "יופי" קיימת בעולם באופן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי כמקובל לחשוב. לדבריהן, מיתוס היופי הנשי אינו משרת את הנשים אלא את הממסד הגברי, וכי הוא פונקציה של מגמות כלכליות, פוליטיות ושל מגמת דיכוי.[9] האפיון הפסיכולוגי הראשוני באנורקסיה נרבוזה הוא הרדיפה אחר הרזון דרך הרעבה עצמית, והפחד הנורא מעליה במשקל, בעוד האפיונים הפיזיים כמו ירידה במשקל הם משניים. על בסיס הנחה זו תיאוריות פמיניסטיות הוסיפו כי התפתחות הפרעות האכילה היא תוצאה של הליך חברתי-תרבותי של דיכוי נשים, ופחות פתולוגיה אינדיבידואלית.[10] על פי התיאוריה הפמיניסטית, 'אמיתות' חברתיות רבות שהוצגו כניטרליות ואובייקטיביות, הוגדרו למעשה על פי תפיסה גברית – פטריארכלית.[3] הספרות מציגה שלוש דרכים להתמודד עם קונפליקטים אלו: להשלים, לקבל ולסבול, או למרוד, כשחוקרות פמיניסטיות קוראות לנשים למרוד בציפיות החברה. הפרעת אכילה מסוג אנורקסיה אינה פעולה קונפורמית פשוטה לצווים החברתיים, אלא להפך. ניתן לראות את היחס של הסובלות מאנורקסיה למזון בדחייה ובסירוב כאקט מחאתי כנגד ציפיות החברה, בדומה לשביתת הרעב של הסופרז'יסטיות. אף על פי שלא תמיד ברור להן על מה הן מוחות, המטרה שלהן היא ליצור אני מיוחד בניסיון לייסד שליטה, אוטונומיה ותחושת עצמי.[11]

יחסי אם-בת בהתפתחות הפסיכולוגיה הנשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאורטיקניות פמיניסטיות מזהות את המשפחה כבבואה של הפסיכולוגיה הנשית.[12] במסגרת התא המשפחתי ובעיקר במסגרת יחסי אם-בת, לומדת הנערה לזהות את תפקידה החברתי בד בבד עם פיתוח הזהות העצמית שלה. בתרבות המערבית האימהות הן האחראיות להתפתחות הפסיכולוגית והחברתית של הילדים מקטגוריה של מין (sex) לקטגוריה של מגדר (gender). האישה האידיאלית נתפשת כדמות בעלת מראה והתנהגות נשיים: אישה נשואה, נאמנה לבעלה ומשפחתה ושמחה לשרת אותה. אישה 'נורמלית' נתפשת כזו המפנימה את חובותיה כבר מילדות המוקדמת ולכן נדרשת לגייס את כוחותיה על מנת למלא את תפקידה כבת, כאם וכרעיה.[4] ציפיות אלו מייצרות אצל נשים רבות קונפליקטים פנימיים. מטלה חברתית זו משאירה חותם עמוק על מערכת יחסים אמביוולנטית בין האם לבת. האם המדוכאת על ידי גורמים פטריארכליים, מכוונת את בתה לקבל על עצמה את אותן מטלות המצופות לה בתקופת הנשיות הבוגרת. לשם הגשמת 'נשיות מוצלחת' על האישה לעמוד בשלוש מטלות בסיסיות: לקבל ולכבד את רצון האחר; לזהות ולמלא את צרכי האחר; ולחפש את הגדרת העצמיות שלה דרך ההתקשרות עם האחר. ההשלכות של דרישות אלה הן שנשים, מתוך שלילת עצמיותן מוצאות את עצמן מתקשות לפתח תחושה אותנטית של צרכיהן.[13] תאוריות פמיניסטיות גורסות כי הערך העצמי של נשים קשור למידה ולטיב הקשרים הקרובים האינטימיים שלהן. כישלונה של אישה במציאת הדדיות והבנה במערכת יחסים נחוות כהטלת ספק בזהותה, מוליד אשמה, ספק עצמי והערכה עצמית נמוכה.[14] אצל הסובלות מהפרעות אכילה הדרישה ההתפתחותית לעצמאות מביאה את הנערה המתקשה לעמוד בציפיות והרוצה להמשיך ולהתנהג כרצונה, לחוות את העצמאות דרך השליטה במזון ובגוף. הדיאטה והירידה במשקל גוררים, לפחות בהתחלה, לתגובות חיוביות מהזולת, ומקנים לה תחושת עוצמה לא מוכרת וכן משמשים לה כמקור לגאווה ולעליונות.[15]

המעבר מילדות לנשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים מצביעים על גיל ההתבגרות כתקופה המהווה קרקע פורייה להתפתחות הפרעת אכילה. 20%-22% מהמתבגרות, בעיקר בנות 16-18, נמצאו בסיכון לפתח הפרעה זו.[16] על פי התאוריה הפמיניסטית, אחד הגורמים להתפתחות הפרעת אכילה הוא הפחד מגדילה ומהתבגרות וחשש מפני אי יכולת למלא ציפיות מגדריות בגיל זה. הפרעת אכילה מעכבת את התפתחות הגוף, את התפתחות סממני המין, ומעכבת התמודדות עם דרישות החיים כמו עמידה בלחץ לימודי, ובחינות בבית הספר, גיוס לצבא, יציאה לעצמאות כלכלית ועוד. כמו כן, התבגרות זו מביאה עמה חשש לאבד את אהבתם ודאגתם של ההורים. נשים צעירות חשות שאינן בשלות לתהליך השידוכים והנישואין.[17] כמו כן, נערות רבות חשות לחץ חברתי מבני גילן להיות אקטיביות מבחינה מינית. נערות רבות "משתמשות" באופן לא מודע בהפרעת האכילה כדי לעכב תהליכים אלו כמה שניתן.[14]

הציפיות המגדריות והשפעותיהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקרים שנערכו בנוגע לקשר בין הפרעות אכילה לבין עמדות כלפי תפקידי מגדר, נמצאו קשרים חיוביים רבים בין לחץ הנובע מתפקידי מגדר לבין התפתחות הפרעות אכילה.[18] נערות בגיל ההתבגרות חוות השפעות שונות ולעיתים אף סותרות מהחברה הכללית, מבני המשפחה וממעגל השווים. נמצא כי נשים עם הפרעות אכילה חוות לחץ כפול. הן לחץ המתקשר לתפקידי מגדר נשיים, כמו החשש מחוסר אטרקטיביות וחשש מהתנהגות אסרטיבית, והן לחץ המתקשר לתפקידי מגדר גבריים, כמו החשש מחוסר יכולת פיזית ומנחיתות אינטלקטואלית. רמות הלחץ שהן חוות היו גבוהות באופן משמעותי בהשוואה לנשים שאינן סובלות מהפרעת אכילה. נערות שנמצאות בסיכון גבוה לחלות בהפרעת אכילה חשות את הלחצים כמופנים כלפי גופן.[4]

הקשר בין הפרעות אכילה ופגיעות מיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות המקצועית מדווחת על קשר ברור בין התפתחות הפרעת האכילה ובין פגיעות מיניות.[19] מחקר העוסק בקשר זה, מצא כי 48 אחוזים מבין 113 מטופלות, שאובחנו מאנורקסיה נרבוזה והתאשפזו, עברו התעללות מינית בילדות,[20] לעומת מחקר אחר שמצא כי 70% מהמטופלות הסובלות הפרעת אכילה, נפגעו מינית לאורך השנים.[21] במקרים של חוויה מינית לא רצויה נערות ונשים חוות חוויה עמוקה של חוסר שליטה ומחזירות את תחושת השליטה על גופן על ידי אכילה או אי אכילה.[21] על פי תיאורטיקניות פמיניסטיות ניצול מיני של ילדות הוא בבחינה קונקרטיזציה של יחס התרבות לגוף האישה. ילדה שמנוצלת מינית הופכת לחפץ מיני שנועד לשרת את צורכי המבוגר הפוגע המשתמש בגופה לסיפוקו המיני. ילדה שגופה נוצל מינית תתקשה לפתח דימוי גוף תקין. כתוצאה מכך, הגוף נתפס כמקור של פגיעות, של לכלוך וזוהמה ושל אשמה ובושה. חווית הנפגעת היא שהגוף בגד, ושהגוף והנשיות הם מקור לסכנה.[4] השקפה פמיניסטית תופסת את הפרעות האכילה כאסטרטגיות של התמודדות והישרדות לאחר הפגיעות המיניות. הן הדרך שבה "בוחרות" חלק מהנערות ומהנשים שעברו פגיעות מיניות בילדות, ברוב המקרים באופן לא מודע, לבטא את המצוקות שנותרות חסרות קול וחסרות מילים. הפגיעה המינית יכולה לבוא לידי ביטוי גם בחשיפה למיניות שאינה מותאמת. למשל, הפורנוגרפיה הנגישה יותר ויותר בתקשורת עלולה לגרום לנערות רגישות במיוחד להימנעות קיצונית מהכניסה לדמות הנשית המוצגת בסוג זה של תקשורת.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת אכילה

הפרעות אכילה בגברים

סיבות פסיכולוגיות בהפרעות אכילה

פמיניזם

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופ' לצר יעל ופרופ' שטיין דניאל, הפרעות אכילה, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי במבוגרים, הוצאת דיונון, 2011, עמ' 175-195
  2. ^ דו"ח מבקר המדינה, הטיפול בהפרעות אכילה בישראל, מוגש לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, הוצאה: ירושלים, קריית בן-גוריון, ‏2016
  3. ^ 1 2 3 חיים-ליטבסקי דורית ולסר מלי, הפרעות אכילה - פרספקטיבה פמיניסטית, כתב-עת ישראלי לריפוי בעיסוק, (2-3) 9, 2000, עמ' 61-72
  4. ^ 1 2 3 4 ד"ר גור ענת ואילון דבי, גוף זר : הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם, 2015
  5. ^ פרופ' לצר יעל, ראי ראי, היש יפה ממני? תפקיד המדיה בהתפתחות הפרעות אכילה, דברים 9, 2016, עמ' 115-132
  6. ^ Tiggermann, M. & Kuring, J.k, The role of body objectification in disordered eating and depressed mood, British Journal Of Clinical Psychology vol. 43, 2004, עמ' 299-311
  7. ^ Basow, Susan A, Foran, Kelly A & Bookwala Jamila, Body Objectification, Social Pressure, and Disordered Eating Behavior in College Women: The Role of Sorority Membership, Psychology of Women Quarterly, 4 Vol.31, 2007, עמ' 394-400
  8. ^ Ivanka Prichard & Marika Tiggemann, Objectification in Fitness Centers: Self-Objectification, Body Dissatisfaction, and Disordered Eating in Aerobic Instructors and Aerobic Participants, Sex Roles, 1-2 Vol.53, 2005, עמ' 19–28
  9. ^ Wolf Naomi, The beauty myth, 1991
  10. ^ Bruch Hilde, Eating disorders : obesity, anorexia nervosa and the person within, 1974
  11. ^ Orbach Susie, Fat is a feminist issue : the anti-diet guide for women, 1998
  12. ^ Mitchell Juliet, Woman's estate, 1986
  13. ^ Eichenbaum Luise & Orbach Susie, Understanding women : a feminist psychoanalytic approach, 1983
  14. ^ 1 2 Fairburn Christopher G & Brownell Kelly D, Eating disorders and obesity, 2002
  15. ^ גורדון ריצ'רד א., אנורקסיה ובולימיה : אנטומיה של מגיפה חברתית‏, 1991
  16. ^ Phd. Latzer Yael & Tzischinsky Orna, WEIGHT CONCERN, DIETING AND EATING BEHAVIORS: A SURVEY OF ISRAELI HIGH SCHOOL GIRLS, International Journal of Adolescent Medicine and Health 15(4), 2003, עמ' 295-306
  17. ^ קרן בלומנטל יניר, כשהפרעת האכילה מגיעה מהפחד של הילד מהתבגרות,, באתר Yney, ‏20 ביוני 2017
  18. ^ Bekker, M. H. & Boselie, K. A, Gender and stress: is gender role stress? A reexamination of the relationship between feminine gender role stress and eating disorders, Stress and Health: Journal of the International Society for the Investigation of Stress 18(3), 2002, עמ' 141-149
  19. ^ Dolan, B. & Gitzinger, I, Way woman – Gender issues and eating disorders, 1991
  20. ^ Carter, C.J., Beewell, C., Blackmore, E. & Woodside, D. B., The impact of childhood sexual abuse in anorexia nervosa, Child Abuse & Neglect 30(3), 2006, עמ' 257-269
  21. ^ 1 2 Oppenheimer, R., Howells, K., Palmer, L. & Chaloner, D., Adverse sexual experience in childhood and clinical eating disorder: A preliminary description, Journal of Psychiatric Research 19, 1985, עמ' 157-161
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Michalhy29/הפרעת_אכילה_מפרספקטיבה_פמיניסטית&oldid=25303075"