דברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת"‏[1]. אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום, שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגם ליוונית.

סגנון ותוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרו של ספר דברים הוא נאומו של משה בו הוא סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת החוקים שקיבל. במידה רבה חוזר ספר דברים על פרטים רבים שתוארו כבר ביתר ספרי התורה, אלא שהוא עושה זאת בסגנון ייחודי, בשינויי פרטים ובמתן דגש על עניינים כסוגיית ריכוז הפולחן "בָ‏מַקוֹ‏‏‏ם אָ‏שֶ‏ר יִבְחַ‏ר ה'‏" ואיסור על הקרבת קרבנות מחוץ למשכן או בית המקדש, אשר הובא בסגנון אחר בספר ויקרא, פרק י"ז בסגנון אחר. בחקר פרשנות המקרא זוהה הספר עם האסכולה הדויטרונומיסטית.

סגנונו של ספר דברים שונה משל שאר ספרי התורה: רובו מורכב מנאום שמשה אמר לבני ישראל בערבות מואב, בטרם כניסתם לארץ כנען - הלא היא ארץ ישראל. יש בספר שני פרקי שירה, פרקים ל"ב ול"ג. המשפטים בספר ארוכים ומורכבים מעט יותר מהעברית הרגילה, והוא משתמש בלשון מלאה יחסית במליצות רטוריות (כדוגמת "ערים גדולות ובצורות בשמים" וכדומה). על פי ניתוחים של הסגנון והתוכן, חוקרים מסוימים מייחסים את כתיבת הספר לנביא ירמיהו ולסופר ברוך בן נריה מקורבו.‏[2]

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאום משה, שהוא עיקרו של ספר דברים, מספר על ה', שבחר בעם ישראל להיות לו כעם בשל אהבתו ומחויבותו לשלושת האבות. העם הישראלי מחויב לקיים את המצוות שה' ציווה עליהם - כך הספר נפתח, וכך הוא נסגר. הפרק האחרון - פרק ל"ד - מספר על מות משה.

  • החלק הראשון פותח במילה "אלה", "אלה הדברים"‏[3], כפתיחת ספר שמות- "ואלה שמות בני ישראל"‏[4]. חלק זה כולל הטפת מוסר לעם והוכחתו על חטאים במדבר. משה מוסר (פרקים א - ד) סקירה היסטורית לא כרונולוגית וניתוח היסטוריוסופי ותיאוסופי של אירועים שונים שאירעו לבני ישראל במדבר, החל מציווי ה' לנסיעתם מחורב לאחר מתן תורה‏[5], דרך מעמד הר סיני עצמו‏[6], ומסיים בהטפת מוסר ואזהרה על עבודה זרה ותוצאותיה‏[7], ובהבטחה או דרישה לחזרה בתשובה‏[8]. אז ישנה הפסקה בנאום, ומסופר על קיומה הלכה למעשה של מצוות הבדלת ערי מקלט (בעבר הירדן המזרחי) על ידי משה.
  • בחלק השני פותח במילה "ויקרא", "ויקרא משה אל כל ישראל"‏[9], כפתיחת ספר ויקרא "ויקרא אל משה"‏[10]. זהו חלק המצוות. פה משוחזרות חלק גדול ממצוות התורה, לעתים בתוספת טעם והסבר. משה חוזר על עשרת הדברות[11], מצווה על ייחוד השם[12], וממשיך בסדרת צוויים, אזהרות והטפות מוסר לקראת בואם של ישראל לארצם החדשה[13]. לאחר מכן הוא שב לסקירתו ההיסטורית וסוקר את מעשה עגל הזהב[14], ושוב חוזר לדרשת המוסר הארוכה שלו‏[15].
  • בחלק השלישי חוזר משה ומצווה על כל החוקים והמצוות שבני ישראל חייבים לקיים. חלק מהם ישנים, חלק חדשים. החוקים מורים כיצד יש לנהוג בעבודה זרה והפסיליפ שבארץ כנען, ומוסיף פרטים במצוות רבות, כמו הקורבנות, כיצד להבחין בין נביאי אמת לבין נביאי שקר, מצוות שלוש רגלים (פרקים יב-טז), דיני זקן ממרא, מלכים ודיני מלחמה, ועוד דינים רבים אחרים (פרקים יז-כו).
  • בחלק הרביעי פותח במילה "וידבר", "וידבר משה אל הכהנים"‏[16], כפתיחת ספר במדבר "וידבר ה' אל משה לאמור"‏[17]. חלק זה הוא מסכת הקללות והברכות. מצווה משה על כריתת ברית שנייה בבואם לארץ ישראל, ומרבה באיומים ואזהרות על העונשים הצפויים לעוברי הברית (פרקים כז-ל), המגיעים לשיאם בשירת האזינו (פרק לב).
  • בחלק החמישי מגיע הסיכום של כל הספר. משה רבנו נפרד מעם ישראל בברכות כלליות ואישיות לכל שבט (פרק לג), עולה לראש הפסגה ונותן מבט אחרון בארץ המובטחת, אליה לא זכה להיכנס. על פי חלק מן הדעות בחז"ל, יהושע בן נון, עוזרו ויורשו של משה, הוא אשר תיעד את מותו של משה (פרק לד).

פרשיות דברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר דברים 11 פרשיות:

פרשנות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנות עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל הדגש שהספר מעמיד על שכר ועונש ועל צדק חברתי, הוא הפך לאחד המקורות הנקראים ביותר בתקופה המשיחית הסוערת של הבית השני. עדים לכך העותקים הרבים של הספר שנמצאו בקרב מגילות מדבר יהודה. הן במגילות והן בברית החדשה, שלושת הספרים המצוטטים ביותר הם דברים, ישעיה ותהלים.

כבר חז"ל עמדו על הקושי שבייחוס הספר השלם למשה שפטירתו מסופרת בספר, וברייתא בתלמוד הבבלי מיחסת את שמונת הפסוקים האחרונים ליהושע‏[18].

פרשנות מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – האסכולה הדויטרונומיסטית

ספר דברים משמש נקודת מפנה בביקורת המקרא בשתי נקודות מרכזיות: ייחוסו למשה כאשר מותו של משה מתואר בו, מוביל את תומאס הובס לפקפק באמינות ייחוס התורה למשה בכלל‏[19]. ממשיך אותו ברוך שפינוזה במאמר תאולוגי-מדיני, שם הוא מביא ראיות לאנכרוניזם בספר דברים על פי פרשנות אבן עזרא[20].

שתי נקודות חלוציות אלה בביקורת המקרא בישרו על מהפך בתיארוך התורה, שחל ב-1805 עם זיהויו של וילהלם מרטין לברכט דה וטה את ספר דברים עם הספר שכוהן הגדול חלקיהו מצא בבית המקדש, " וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית ה';" (מלכים ב פרק כב, 8). זיהוי זה הוביל את דה וטה לתארך את ספר דברים למאה השביעית לפני הספירה על סמך ריכוז הפולחן. כביכול יאשיהו חשש מן ההשלכות החמורות של אי קיום פולחן ריכוזי והחליט, בשנת 622 לפנה"ס, על רפורמה בפולחן.‏[21] ההנחה כי ספר דברים הוא שנמצא בידי יאשיהו, מופיעה כבר בפירוש רש"י, אולם מרטין לברכט הוסיף כחעב כי הספר נכתב מלכתחילה באותה תקופה. ההנחה של דה וטה התבססה על סתירות רבות בין הפולחן שהיה קיים דאז לבין הדרישות שבספר דברים. להערכתו מחבר הספר היה בן דורו של יאשיהו או הכוהן הגדול חלקיהו אשר מצא את הספר בבית המקדש. במהלך המאה השביעית לפנה"ס, צמחה האסכולה הדויטרונומיסטית ואסכולת משנה-תורתית אשר הושפעו מספר דברים ולאור כך הוסיפו נוסחי עריכה לאורך ספרי מלכים שאינם קיימים אצל האסכולה האפרתית של אנשי הצפון.

התארוך של מרטין לברכט סלל את הדרך להשערת התעודות של יוליוס ולהאוזן. למרות שחלקים רבים מהשערת התעודות מצויים בוויכוח במחקר, תארוכו של ספר דברים זוכה להסכמה רחבה עד היום. הסיבה לכך היא שלמסורת התעודה D יש מאפיינים ייחודים המבדלים אותה ללא ספק מהמקור הכוהני, המקור היהוויסטי והמקור האלוהי כפי שמאופיינים בתורת התעודות של יוליוס ולהאוזן.

הזיהוי של ספר דברים כתעודה בפני עצמה שהתחברה במסגרת רפורמת יאשיהו תרם לזיהוי מאפייני לשון ותאולוגיה ייחודיים לאסכולה הדויטרונומיסטית בה צמח הספר. את הביטויים המאפיינים את הספר ליקט משה וינפלד בעבודת הדוקטורט שלו מ-1964, "מוצא ספר דברים והאסכולה הדבטרונומיסטית". מבחינה לשונית וסגנונית, וינפלד הסיק שאסכולה זו פעלה בשלושה תחומים מרכזיים: חיבור ספר דברים, עריכת ההיסטוריוגרפיה המקראית (ספרי יהושע עד מלכים ב') לפי התאולוגיה הדויטרונומיסטית (שבבסיסה שכר ועונש), ועריכת ספר ירמיה. וינפלד מדגיש, ששלוש פעילויות אלה, מביאות את בשורת האסכולה בשלוש סוגות שונות: חוק ומשפט, היסטוריוגרפיה, ונבואה. נקודה מרכזית נוספת שהעלה וינפלד במחקרו הוא זיהוי דגם הברכה והקללה שבספר דברים כמקביל לנוסח בריתות במזרח הקדום.

בדור האחרון כתב החוקר ברנרד לוינסון מאוניברסיטת מינסוטה שספר דברים מפרש, עורך ומעדכן חוקים קדומים יותר, המצויים בספר הברית (שמות כ"א-כ"ג) כדי להתאים אותם לתפיסה החברתית החדשה, ותוך שימוש בכלים משפטיים, הרמנויטיים וספרותיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רופא, אלכסנדר. מבוא לספר דברים. ירושלים: אקדמון, תשמ"ח.
  • ויינפלד, משה. "המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים." בתוך ליקוטי "תרביץ" א - מיקראה בחקר המקרא בעריכת משה ויינפלד (ירושלים: מאגנס, תשל"ט), 24 - 41.
  • אמית, יאירה , היסטוריה ואידאולוגיה במקרא. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997, עמ' 48-42.
  • Levinson, Bernard M. Deuteronomy and the Hermeneutics of Legal Innovation. Oxford: Oxford University Press, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • S. R. Driver, Deuteronomy (International Critical Commentary), Edinburgh: T. & T. Clark, 1896. Online copy at the Intenet Archive

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק י"ח
  2. ^ לדוגמה ריצ'רד אליוט פרידמן, מי כתב את התנ"ך, הוצאת דביר.
  3. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק א'
  4. ^ ספר שמות, פרק א', פסוק א'
  5. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק ו'
  6. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים י'-ט"ו
  7. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים כ"ג-כ"ח
  8. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים כ"ח-ל"א
  9. ^ ספר דברים, פרק ה', פסוק א'
  10. ^ ספר ויקרא, פרק א', פסוק א'
  11. ^ בפרק ה'
  12. ^ ספר דברים, פרק ו', פסוקים א'-ט'
  13. ^ ספר דברים, פרק ו', פסוקים י'-י"ח ופסוק כ
  14. ^ ספר דברים, פרק ט', פסוקים ח'-י"א
  15. ^ ספר דברים, פרק י', פסוקים י"ב-י"א, ופסוק כ"ה
  16. ^ ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק ט'
  17. ^ ספר במדבר, פרק א', פסוק א'
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב'
    לפי דעה אחרת אלהים הכתיב למשה את דבר מותו, ו"משה כותב בדמע". (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א') גם לדעה זו פסוקים אלו קדושים פחות ו"יחיד קורא אותן".
  19. ^ הובס, לויתן, פרק 33
  20. ^ אבן עזרא לספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ו'
  21. ^ מלכים ב' פרק כ"ג