פורנוגרפיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פורנוגרפיה ביוון העתיקה, כד משנת 430 לפנה"ס לערך
Disambig RTL.svg המונח "פורנו" מפנה לכאן. לערך העוסק בסרט פורנו, ראו סרט פורנוגרפי.

פּוֹרנוגרפיה או בקיצור פּוֹרנו, היא תחום שעיקרו הוא הצגה של גוף האדם או ההתנהגות המינית של האדם במטרה לעורר גירוי מיני. הגדרת גבולות הפורנוגרפיה שנויה במחלוקת.

במדינות רבות בעולם קיימות מגבלות על יצירה והפצה של פורנוגרפיה. דוגמאות לאיסורים מקובלים הם איסור על יצירת פורנוגרפיה בהשתתפות ילדים ועל הצגת פורנוגרפיה בפני ילדים.

אטימולוגיה

מקור המילה פורנוגרפיה ביוונית. היא מורכבת מהמילה πόρνη שמשמעותה זונה ומהמילה γράφω שמשמעותה לכתוב.

מקורו של הביטוי "סרט כחול" באנגלית (Blue movie). המילה blue (כחול) הוגדרה כדבר גס או מגונה באנציקלופדיה סקוטית שיצאה לאור ב-1824. ככל הנראה הקשר בין הצבע הכחול למין הוא אף מוקדם יותר.‏[1]

בעיות בהגדרת גבולות הפורנוגרפיה

השאלה האם יצירה מסוימת היא בגדר פורנוגרפיה שנויה לעתים במחלוקת. מחלוקת זו נובעת בין השאר ממחלוקות על הגדרתה המדויקת של הפורנוגרפיה. פוטר סטיוארט, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, עקף קושי זה בהגדרה, כאשר בפסק דין משנת 1964 כתב: "לא אטרח עוד להגדיר פורנוגרפיה, אבל אני מזהה אותה כאשר אני רואה אותה".‏[2]

יש הטוענים שבנוסף לתנאי הבסיסי, של הצגת גוף האדם או ההתנהגות המינית של האדם במטרה לעורר גירוי מיני, הגדרת הפורנוגרפיה מכילה תנאים הכרחיים נוספים.[דרוש מקור] דוגמאות לתנאים כאלה הם היעדר ערך אמנותי‏‏‏[3] (כלומר הפסל דוד של מיכלאנג'לו אינו פורנוגרפי לדידם למרות שהוא מנציח גבר בעירום). לדידם של המחייבים בתנאי הגדרה נוספים יש להבחין בין פורנוגרפיה לבין אירוטיקה, שהיא תיאור של גוף האדם או ההתנהגות המינית האנושית בצורה בוטה פחות, מוכוונת פחות לגרימת עירור מיני ולעתים בעלת ערך אומנותי מסוים.[דרוש מקור] על הבחנה זו העיר הסופר הצרפתי אלאן רוב-גרייה: "פורנוגרפיה היא הארוטיקה של האחר".

סיווג מידת הפורנוגרפיה

יש הבחנה בין פורנוגרפיה "רכה" ופורנוגרפיה "קשה". הפורנוגרפיה ה"רכה" מתייחסת לעירום, ולסצנות המעלות דימויים מינים. הפורנוגרפיה ה"קשה" מתייחסת למעשה המשגל עצמו, ומתמקדת במעשה ובאיברים המשתתפים בו. הגבול שבין ה"פורנו הרך" לבין הארוטיקה עשוי להיות דק. כמו כן מטושטש גם הגבול בין תיעוד התנהגות ולבוש מקובלים לבין פורנו רך. זאת משום שיחס התרבות להתנהגויות שונות ואילוצי האקלים על הלבוש שונים ממקום למקום בעולם. "פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה", אומר סקיני במחזה "בית התה של ירח אוגוסט", וקביעה זו משקפת את היחס המשתנה של החברה להגדרת הפורנוגרפיה. עוד יותר מאשר לפי גאוגרפיה, הגדרת הפורנוגרפיה משתנה עם השנים. תמונות כגון עירום פרונטלי (חזיתי), שבשנות ה-60 הופיעו רק בירחוני עירום, החלו מופיעות בסוף המאה ה-20, בהקשר המתאים, גם בעיתונים הפונים לציבור הרחב.

הפצת פורנוגרפיה

ציור קיר אירוטי מפומפיי

דרך נפוצה להפצת פורנוגרפיה בעת החדשה היא בסרטים מסוגת "סרטים כחולים". החברות המפיקות סרטים כאלה נוהגות לקרוא להם "סרטי מבוגרים". מדיה מקובלת אחרת היא ירחוני פורנוגרפיה כגון פלייבוי ופנטהאוז. בסוף המאה ה-20 הפכה הפורנוגרפיה, על כל צורותיה, זמינה בעולם המערבי. אם בעבר על מנת לצרוך פורנוגרפיה היה צורך לצאת לבתי קולנוע, או למועדונים, לרכוש חוברות או ספרים בדוכנים, פעולות הדורשות מאמץ מסוים וסכנת חשיפה, עם התפתחות הוידאו, ה-DVD, הטלוויזיה בכבלים, ורשת האינטרנט, צריכת הפורנוגרפיה שווה לכל נפש, הן בזמינותה, הן במחירה, והן באפשרות להשתמש בה בין כותלי הבית. השימוש באינטרנט מביא לפעמים את הפורנוגרפיה ישירות אל המחשב של המשתמש. רשת האינטרנט תפסה תפקיד מרכזי בהפצת תמונות, סרטוני וחיבורי פורנוגרפיה.

סרטי פורנוגרפיה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סרט פורנוגרפי

סרטי הפורנוגרפיה הראשונים הופקו בראשית המאה ה-20, הם היו סרטים אילמים בשחור לבן והוקרנו בעיקר במחתרת.

בסוף שנות ה-60 החלו להפיק בדנמרק ובמערב סרטי פורנוגרפיה שיועדו להקרנה בבתי קולנוע. חוקיותם של סרטים אלה הייתה מוטלת בספק. דנמרק הייתה הראשונה להפוך אותם לחוקיים.[דרוש מקור] סרטים פורנוגרפיים הופקו בארצות-הברית משך שנים רבות ובתחילת שנות ה-70 אף הופצו כמה סרטים שהתהדרו בעלילה ולכאורה גם ברבדים נוספים, כמו "גרון עמוק" (1972), "מאחורי הדלת הירוקה" (1972) ו"השטן בגברת ג'ונס" (1973). סרטים אלה הוקרנו בבתי-קולנוע רגילים, אך בעיקר בבתי קולנוע מיוחדים לסרטי פורנו שנקראו XXX Theater.

בשנות השמונים, עם עליית הווידאו הביתי, החלו לשווק את סרטי הפורנוגרפיה בקלטות והם הפכו לצורה הנפוצה ביותר להפצת סרטים כאלה. במהלך שנות התשעים, ה-DVD, הטלוויזיה הדיגיטלית הרב-ערוצית ורשת האינטרנט החליפו את קלטות הווידאו. תעשיית הפורנוגרפיה הייתה מהראשונות שהחלו לצלם בהפרדה גבוהה ולהפיץ את הסרטים בפורמט HD-DVD, למרות שאיכות השידור הגבוהה בשיטה זו חושפת פגמי עור בתצלומי התקריב הרבים שבסרטים הפורנוגרפיים. חברת סוני סירבה בתחילה לאפשר הפצה של סרטי פורנוגרפיה באמצעות פורמט בלו-ריי שפיתחה,‏[4] אך חזרה בה מסירובה כעבור זמן קצר.‏[5]

בארצות הברית מופקים אלפי כותרים כל שנה, כשרוב (כ-90%) סרטי הפורנוגרפיה המקצועיים באים מסביבת עמק סן פרננדו שבקליפורניה, שזכה לכינוי "עמק הפורנו". רוב סרטי הפורנוגרפיה האחרים מופקים באירופה, ובמיוחד בהונגריה.[דרוש מקור] תעשייה פורנוגרפית ענפה יש גם בצ'כיה, בגרמניה וברומניה. ביפן סרטי פורנוגרפיה אינם מקובלים, אך יש מספר רב של סרטים פורנוגרפיים מונפשים.

בדומה לתעשיות הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה, גם לתעשיית סרטי הפורנוגרפיה יש טקסים שנתיים לבחירת הסרטים, השחקנים, הבמאים והמפיקים המצטיינים. הטקסים נערכים בארצות הברית ובאירופה, והפסלונים המחולקים לזוכים בהם מתאפיינים לעתים בעיצובים בעלי רמיזות מיניות.

ביקורת כנגד הפורנוגרפיה

מפת העולם בחלוקה על פי חוקיות הפורנוגרפיה

הביקורת המקובלת נגד הפורנוגרפיה באה מהכיוון המסורתי-שמרני, ובמיוחד מאנשי הדת. אלו סבורים כי הפורנוגרפיה מנוגדת למוסר ורואים בה כפירה בדת, ועידודה תורם להתנהגות בלתי מוסרית בחברה. מסיבה זאת כמעט בכל המדינות המוסלמיות (כאשר טורקיה יוצאת דופן בעניין הזה) הפורנוגרפיה אינה חוקית והפקתה או צריכתה עלולים לגרור עונשים כבדים ואף עונש מוות. לעומת זאת במדינות העולם המערבי הפורנוגרפיה חוקית והיחס אליה סובלני יחסית. מדינות אירופה למשל, ידועות ביחסן הליברלי לפורנוגרפיה. במדינות כדוגמת הולנד, גרמניה ודנמרק ניתן לראות סרטי פורנו בערוצי טלוויזיה רגילים ולקנות סרטי פורנו בחנויות רגילות.

ההתנגדות לפורנוגרפיה כיום באה גם מכיוונן של חלק מהכותבות הפמיניסטיות. לטענתן, הפורנוגרפיה גורמת לאובייקטיביזציה (החפצה) של האדם (הורדתו לרמה של חפץ). ההתמקדות הפורנוגרפית אינה במכלול התכונות האנושיות, כי אם בפעילות מינית, המתוארת לעתים כמגע בין איברי מין ולא כמגע בין אנשים. חלק מזרמי הפמיניזם טוענים אף שהפורנוגרפיה משפילה את הנשים המשתתפות בה, מציגה נשים ככלי לשימוש מיני בלבד וכזמינות בכל עת לשימוש מיני. הפורנוגרפיה, כך נטען על ידי הפמיניסטיות, מעודדת השפלת נשים באשר הן נשים, דיכויין בחברה, ואפילו אונס.

לעומת זאת יש זרמים אחרים בפמיניזם התומכים ומעודדים פורנוגרפיה כחלק מהמאמץ הכולל להגדרה מחדש של המיניות בצורה שיוויונית, תוך כדי מתן לגיטימציה למיניות הנשית.

יש הקושרים בין פורנוגרפיה אלימה ובין הגידול בפשיעה המינית. לתאוריה זו אין ביסוס מדעי עד כה. מתנגדי התאוריה מצביעים על העובדה שביפן, שבה משגשגת פורנוגרפיה אלימה (בעיקר בקומיקס - מאנגה), שיעור עבירות המין הוא מהנמוכים בעולם. לטענת חוקרים אלו, משמשת הפורנוגרפיה דרך מקובלת חברתית לפריקת יצרים, שאחרת היו עלולים להתבטא בפשיעה מינית.

המצב החוקי במדינת ישראל

פורנוגרפיה במצרים העתיקה. פסלון מתקופת בית תלמי המתאר את האלה איזיס מקיימת יחסי מין עם אוזיריס. הפסלון מוצג במוזיאון ברוקלין.

המשפט בישראל עוסק בהסדרת הביטוי הפורנוגרפי במסגרת דיני העונשין, אך מטבע הדברים עלו בעבר, ועודן עולות, שאלות בעלות משמעות חוקתית, הנוגעות לחופש הביטוי, שאף להן נדרש בית המשפט הגבוה לצדק במספר פסקי דין. כמו בארצות הברית מהווה הפורנוגרפיה מקרה מבחן, דרכו בוחן בית המשפט העליון את גבולותיו של חופש הביטוי, ואת המותר והאסור במסגרתו.

סעיף 214 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 אוסר על פרסום או הצגת "תועבה". הסעיף, בשל לשונו המעורפלת ובשל ניסוחו הארכאי, נאכף היום כמעט רק בהקשר של פורנוגרפיית קטינים, עליה אוסר סעיף 214 (ב) לפיו "המפרסם פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, לרבות הדמיית קטין, או ציור של קטין, דינו מאסר חמש שנים". רבים הצביעו על הצורך בשינוי סעיפים אלו, והתאמתם הן לשיח הציבורי בנוגע לפורנוגרפיה, והן לעידן המחשב והאינטרנט.

איסורים פליליים אלו נאכפו בעבר, כמו במקרה של הסופר והמבקר דן עומר, אשר הורשע בפלילים ונקנס בשנת 1966 בשל פרסום ספרו "בדרך", שהיה בעל תכנים מיניים ופוליטיים קיצוניים.

על פי פקודת המכס, חל איסור על משלוח חבילות דואר מחוץ לארץ המכילות פורנוגרפיה: "ואלה טובין שייבואם אסור: ... דברי דפוס, ציורים, ספרים, גלויות, תחריטים ליתוגרפיים או אחרים, שהם פרוצים או מגונים".‏[6] בהנחיות של פקידי המכס נקבע כי חומר ייחשב "פרוץ או מגונה" אם "הכלול בו פוגע ברגשותיו של חלק ניכר מהציבור או העלול לגרום להשחתת המוסר וזאת על ידי שהוא כולל תיאור חזותי של פעילות מינית ו/או תיאור של פעילות מינית חריגה ו/או שלא כדרך הטבע ו/או כולל תיאור של אברי מין באופן שיש בו כדי לפגוע ברגשות חלק ניכר מן הציבור ו/או לגרום להשחתת המוסר".‏[7]

בתחום האמנויות הוויזואליות פועלת המועצה לביקורת סרטים ומחזות. סמכותה של המועצה לבקר מחזות נשללה זה מכבר, והמועצה עוסקת במיוחד בסיווג סרטים, ופסילת קטעים הנגועים, לדעתה, בפורנוגרפיה קשה. למשל, סרטו של נגיסה אושימה "אימפריית החושים", שחלקים ממנו נפסלו בעבר על ידי המועצה, כבלתי ראויים לצפייה. החלטה זו, על אף שאושרה על ידי בית המשפט העליון, הייתה נתונה אף היא לביקורת. יש הרואים בסרטו של אושימה אמנות, ואף אמנות במיטבה, ואין ספק כי מטרתו בעשיית הסרט לא הייתה להביא לגירוי מיני.

בשנת 2000, עם תחילת השידור הדיגיטלי בישראל (תחילה של yes ומאוחר יותר של חברות הכבלים), החלו לשדר בישראל ערוצי פורנו בתשלום (כמקובל בעולם המערבי), בהזמנה אישית של הערוצים. ביס שודרו הערוצים "בלו" ו"פלייבוי" ובחברות הכבלים שודרו הערוצים "ויויד", "ספייס" ו"פלייבוי" לצד סרטי פורנו בהזמנה אישית ב"הום סינמה". ח"כ יגאל ביבי מהמפד"ל, יזם הצעת חוק האוסרת על שידורי פורנו בטלוויזיה באמצעות תיקון לחוק הבזק. החוק אושר ביולי 2001. יס והוט עקפו את החוק על ידי שידור ערוצי הפורנו, כאילו הם סרטים בודדים במתכונת של "שלם וצפה", שבה היה צריך להזמין את הערוצים באופן יומיומי. בתגובה יזם ח"כ ביבי חוק נוסף שאסר שידורי פורנו גם במתכונת זו, והחוק אושר ביוני 2002. כתוצאה מכך אין היום שידורי פורנו "אמיתיים" ביס ובהוט: ערוצי הפורנו ירדו מהמסך ולאחר זמן מה הוחלפו בערוצים ארוטיים או "פורנוגפיים רכים". בין הערוצים שהוחזרו היה "ערוץ פלייבוי" במתכונת מצונזרת. ב-2005 יס והוט נקנסו ב-90,000 ש"ח עקב שידור סרט פורנו בערוץ פלייבוי‏[8].

סעיף 6כה לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, כפי שתוקן בשנת 2002,‏‏‏[9] אוסר על שידורי טלוויזיה שיש בהם "תועבה" כמשמעותה בחוק העונשין, לרבות:

  • הצגת יחסי מין שיש בהם אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה או ניצול;
  • הצגת יחסי מין עם קטין או עם אדם הנחזה לקטין;
  • הצגת אדם או איבר מאבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;

והכל כשמשדרים אלו אינם, באופן מובהק, בעלי ערך אמנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי, המצדיק בנסיבות העניין את שידורם.

בשנת 2003 עסק בג"ץ בעתירה כנגד שידורי "ערוץ פלייבוי" (במתכונתו המצונזרת), שבהם תכנים ארוטיים או פורנוגרפיים‏[10], ובמסגרת זו שב ובחן את גבולות הביטוי הפורנוגרפי, בהרכב מורחב. את דעת הרוב נתנה השופטת דליה דורנר, שקבעה כי הביטוי הפורנוגרפי מוגן על פי חופש הביטוי וכי הוא "מהווה חלק מן היצירה האנושית בתקופה המודרנית, מקדם את השיח הציבורי, ומשפיע על העמדות המשתתפות בו", וכי העותרים, בצאתם כנגד הביטוי הפורנוגרפי, יוצאים, בעצם כנגד העמדות שהתכנים הפורנוגרפים מבטאים, ובכך מצהירים על הביטוי הגלום בהן. השופטים מישאל חשין ויעקב טירקל הצטרפו למסקנת שופטי הרוב, אך הסתייגו מחלק מהנמקתם. לשיטתם, הביטוי הפורנוגרפי לסוגיו איננו נכלל אוטומטית בין הביטויים הראויים להגנה במסגרת חופש הביטוי.

איסור פורנוגרפיית ילדים

פורנוגרפיה בהשתתפות ילדים אסורה במדינות רבות, גם אלה שבהן פורנוגרפיה בהשתתפות מבוגרים מוגבלת פחות או שאינה מוגבלת כלל. בארצות הברית, למשל, אסור להפיק, להפיץ, להחזיק או לצרוך בכל דרך שהיא פורנוגרפיה בהשתתפות ילדים‏[11]. בישראל, האיסורים בתחום זה חמורים אף הם.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ניצה בן-ארי, דיכוי הארוטיקה - צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1980-1930, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2006.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מקור המילה blue בהקשר פורנוגרפי
  2. ^ Justice Potter Stewart, concurring opinion in Jacobellis v. Ohio 378 U.S. 184 (1964), regarding possible obscenity in The Lovers ראו גם (אנ')
  3. ^ אורי קלייןההיפך מאורגזמה, באתר הארץ, 15.12.2006‏
  4. ^ Sony says no to porn on Blu-ray Disc
  5. ^ Sony opens up to Blu-ray porn
  6. ^ פקודת המכס, סעיף 42(3)
  7. ^ תא (חי') 404/82 יוסף ישעיהו נ' מדינת ישראל, (1984), תשמ (2) 522
  8. ^ רועי הולר, yes ו-HOT נקנסו בגלל שידור סרט פורנו, באתר ynet‏, 16 במאי 2005
  9. ^ ‏חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 27), התשס"ב-2002, ס"ח 1858 מיום 17.7.2002‏
  10. ^ בג"ץ 5432/03 ש. י. נ. ואח' נ. המועצה לשידורי כבלים ולוויין ואחרים, ניתן ב-3.3.2004‏
  11. ^ מהי פורנוגרפיית ילדים?, תיאור החוק האמריקאי באתר המרכז הלאומי לילדים נעדרים ומנוצלים (באנגלית)