אנורקסיה נרבוזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כרזות של אגודה למאבק בבולימיה ובאנורקסיה

אנורקסיה נרבוזה (Anorexia nervosa; בעברית: צַיְמָנוּת) היא הפרעת אכילה מסוכנת, הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות. המונח "אנורקסיה" (אובדן תיאבון) מקורו ביוונית: αν-ορεγω = אי-תיאבון. הלוקים באנורקסיה חוששים מהשמנה ובשל כך הופכים לרזים באופן קיצוני. תסמונת הדומה אך לא זהה לאנורקסיה היא הבולימיה.

מאז 1976 מוכרת האנורקסיה כאחת ממחלות הנפש המסוכנות ביותר, כיוון שהיא עלולה להיות קטלנית בכ-5% מן המקרים. האנורקסיה מאופיינת באיבוד משקל קיצוני הואיל והאדם החולה בה מסרב לשמור על משקל גוף מינימלי נורמלי. אדם הלוקה בהפרעה אינו מאבד את תיאבונו (איבוד תיאבון הוא מקרה נדיר), אלא מדכא אותו באופן רצוני. אובדן המשקל יכול להוביל למספר תופעות לוואי מסוכנות, ביניהם כחישות, הפסקת הווסת אצל נשים, רגישות לזיהומים ופגיעות מוגברת של המערכת החיסונית, נטייה להתקפי לב ואוסטיאופורוזיס ("בריחת" סידן).

סוגי החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להבחין בין שני סוגי חולים בהפרעה:

  • הסוג המגביל – החולה רואה את גופו כמעוות, כלומר, למרות שהוא רזה מאוד אף כחוש, הוא רואה עצמו כשמן.

הוא לא אוכל, מרעיב את עצמו, צם ועושה פעילות גופנית מוגזמת. משקל החולה קטן ברבע מהמשקל הרגיל שאמור להיות לו.

  • הסוג של בולמוסי אכילה - הורדת משקל מהירה באמצעים אחרים מלבד הצום – החולה אוכל הרבה בזמנים קצרים (בולמוסי אכילה) ואחר כך גורם לעצמו להקיא, או משתמש במשלשלים, במשתנים ובחוקנים, צם ומבצע תרגילים גופניים אינטנסיביים.

סוג זה הינו מעין תערובת של אנורקסיה עם "בולימיה" כלומר בולמוסי אכילה עם הקאות יזומות ואמצעים אחרים להורדת משקל מהירה. כך שהחולה צם ומרעיב את עצמו במשך כמה ימים, ולאחר הצום נתקף בבולמוסי אכילה שלאחריהם הוא גורם לעצמו להקיא ולשלשל, לאחר ההתקף הוא צם שוב, וחוזר חלילה. חלק מחולי אנורקסיה עוברים להפרעה מסוג "בולימיה נרבוזה" שבה המשקל יכול להיות נורמטיבי או אפילו משקל-יתר.

קריטריונים לאבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים ארבעה קריטריונים בסיסיים לאבחון המחלה על פי ה-DSM:

  1. סירוב לשמור על משקל גוף מינימלי נורמלי או אי-הגעה למשקל זה. כלומר, האדם שוקל פחות מ-85% מהמשקל הנחשב נורמלי לגילו. לרוב, ההפחתה במשקל נעשית על ידי הפחתה בכמות המזון הנכנסת, התעמלות כפייתית ושימוש לרעה בחומרים משלשלים.
  2. הלוקה בהפרעה מפחד מעלייה במשקל או מלהיות שמן. האדם, גם כאשר נמצא במצב של תת-תזונה, חי בפחד מתמיד מפני עלייה במשקל וחושש להיראות שמן בעיני עצמו והסביבה. חישובים אובססיביים של כמות הקלוריות שצרך החולה הופכים למרכז חייו.
  3. תפיסה מעוותת של צורת הגוף. גם כאשר הם נמצאים במצב תת-תזונה חמור הלוקים בהפרעה חשים עצמם כבעלי משקל עודף. יש מהחולים המבינים שהם רזים אך גם הם חוששים שחלקים מסוימים בגופם שמנים ולא תואמים לשאר הגוף. החולים משתמשים במגוון רחב של טכניקות על מנת להעריך את עצמם ואת משקל גופם והם כוללות שקילה כפייתית, מדידה אובססיבית של חלקים בגופם ושימוש חוזר במראה. אצל החולים, אובדן משקל נתפס כהישג אדיר וסימן למשמעת עצמית גבוהה ואילו עלייה במשקל נתפסת ככישלון צורב המעיד על אובדן השליטה בחייהם, בנוסף קיימת גם הכחשה של חומרת המשקל הנוכחי (הנמוך מהנורמה).
  4. הפסקת הווסת אצל נשים. העדר הווסת כתוצאה ממחסור לא רגיל באסטרוגן עקב הפרשה נמוכה בבלוטת יותרת המוח. לעתים הפסקת המחזור החודשי תבוא לפני הירידה במשקל ואצל נשים קדם מתבגרות הופעת הווסת תתעכב. אצל גברים תהיה רמה נמוכה של טסטוסטרון.

דרגות חומרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי DSM-V דרגת החומרה של האנורקסיה נקבעת לפי מדד מסת גוף - BMI, כלדהלן:

  • אנורקסיה קלה - BMI בטווח 17-17.99
  • אנורקסיה מתונה - BMI בטווח 16-16.99
  • אנורקסיה חמורה - BMI בטווח 15-15.99
  • אנורקסיה קיצונית - BMI פחות מ-15

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנורקסיה נרבוזה ידועה כהפרעת אכילה בעלת מספר גורמים, ביניהם: פסיכולוגיים, ביולוגיים, גנטיים, משפחתיים וחברתיים-תרבותיים. גורמים אלה פועלים ב-3 רמות:

בשני העשורים האחרונים, החברה והתרבות הם הגורמים העיקריים לעלייה הניכרת בשכיחות המחלה. הרוב הגדול של החולים הן נשים הנקלעות ללחצים ולציפיות סותרות של תקופה המאופיינת בשינוי ניכר בתפקידה של האישה. כמו כן, כיום רזון נחשב למרכיב בסיסי ויסודי באידאל היופי הנשי המוכתב על ידי התרבות. מרבית הנשים החולות נמנות עם המעמד הבינוני-גבוה, שכן ככל שאדם מטפס בסולם החברתי כלכלי עולות הנורמות והציפיות ממנו. דגש מיוחד לשכיחות המחלה נמצא בטיפוח הקריירה האישית במקצועות הדורשים רזון, כגון: רקדניות ודוגמניות. אנורקסיה נחשבת לתסמונת הקשורה לתרבות המערבית כאשר מצופה מן האישה להתאים עצמה למעמד ולהיות תואמת לאידאל היופי והרזון. נשים מסוימות לא מסוגלות להתמודד עם התרבות הזו ואף חשות כי הדבר מכביד מאוד עליהן וגורם לבעיות בגיבוש הזהות העצמית, הן סובלות מבלבול ובדרכן נכנעות לאופנה (רזון) כדי להוכיח שהן ראויות לכבוד. אחד מהאספקטים המשפיעים ביותר על התרבות ועל המחלה הם כלי התקשורת. הסטריאוטיפים התרבותיים המוצגים, כגון אדם שמן שנתפס כעצל, מרושל, מלוכלך, חסר שליטה עצמית ומעורר גיחוך לעומת אדם רזה המוצג כיפה, חברותי ואינטליגנטי, משפיעים ויוצרים קשר אסוציאטיבי חזק בין הצלחה בחיים וקריירה לבין רזון.

עלייתה של תרבות המבליטה את מיניות האישה ואת היותו של גופה השדוף אובייקט לתשוקה מינית גורמת לכך שתפיסה זו מופנמת על ידי נשים ומביאה לערעור ביטחונן העצמי, לחרדות, לדיכאון ולהתנהגות כפייתית בנוגע למזון ולאכילה. מחקרים הראו שתפיסת העצמי כאובייקט מיני קשורה, מלבד הפרעות האכילה שהיא מעוררת, גם לפגיעה ביכולות המנטליות.

לפי אחת ההשערות, האנורקסיה קשורה לבעיות בתפקוד ההיפותלמוס, האחראי על תחושת הרעב. במישור הלא פיזיולוגי הועלתה טענה שלפיה בנות למשפחות לא חמות המדגישות פרפקציוניזם מהוות קבוצת סיכון להפרעה.

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנורקסיה נרבוזה שכיחה הרבה יותר בחברות מתועשות-מערביות בהן יש שפע מאשר בחברות מסורתיות או במדינות מתפתחות. נשים חולות במחלה פי 20 מגברים ובחברה מערבית אחוז החולות במחלה נע בין 0.5% ל-1%. במחקרים שנעשו בישראל בקרב מתגייסות, נמצא ש-0.2% מהמתגייסות לקו באנורקסיה נרבוזה. חולת האנורקסיה האופיינית היא נערה בשנות העשרה לחייה, אך נראה שגם ילדים קטנים עלולים ללקות במחלה. כנאמר לעיל, משקל הנמוך מ-85% המשקל הנורמלי הכרחי להגדרת אנורקסיה, אך רבים מהאנורקטים מאבדים משקל בשיעור חד הרבה יותר. מספר החולים במחלה הכפיל את עצמו מאז שנות ה-60 ונמצא במגמת עלייה.

דרכי טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול בבתי חולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר ואנורקסיה נרבוזה היא הפרעה שמעמידה את המטופל בסכנת חיים, הטיפול המיידי בו נועד לשמירה עליו מפני הידרדרות פיזית שתוביל למוות. פעמים רבות כאשר מטופל מופנה לטיפול בבית חולים, האשפוז יהיה או במחלקה פסיכיאטרית או במחלקה מיוחדת להפרעות אכילה. תפקידן של המחלקות הוא לטפל בשני המישורים, הפיזי והנפשי כאחד, אך בשל מצוקת המקום במחלקות האשפוז הייעודיות, נוטים להעדיף תהליכים קצרי מועד בהם מתמקדים בעיקר בבעיה הפיזית שהיא העלאת משקל הגוף שמעמיד את החולה בסיכון מיידי, ואילו הטיפול הנפשי נמצא לפיכך שני בסדר העדיפויות.

הטיפול המיועד להפחית את המשקל מתבצע על ידי התאמת תפריט אישי לחולה, אך במידה והוא מסרב לאכול, נכפה המזון על החולה באמצעות זונדה. לרוב נעשה שימוש בשיטות של עיצוב התנהגות שמטרתן לחזק התנהגויות חיוביות שמביאות עלייה במשקל על ידי מתן הטבות כגון אפשרות ליציאה מהמחלקה, והפחתת מידת ההשגחה במקלחות או אחרי הארוחה, ולהכחיד התנהגויות שליליות שמביאות לירידה במשקל על ידי מניעת הטבות כגון מניעת חופשה בבית או קבלת אורחים.

טיפול נפשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטיפול פסיכותרפויטי צוות מומחים מטפל גם במשקל ובדפוס האכילה וגם בבעיות הפסיכולוגיות שהובילו לאנורקסיה. המשימה הראשונה של הטיפול היא לאפשר למטופל לחלוק את עולמו הפנימי, יחסו לאוכל ואת ייסוריו. השלב הראשון של הטיפול נועד ליצור תהליך של בניית אמון בין המטופל למטפל, ניתנת לגיטימציה להתנהגויות כגון דיבור בלתי פוסק על מזון, ללא שיפוטיות או גינוי מצד המטפל. בהמשך המטפל חולק את הידע המקצועי שלו לגבי אנורקסיה ומכוון את המטופל להבנה על מחלתו, השלמה עם המצב והצעת דרכי טיפול. אחת ממטרות הטיפול היא לגרום לאדם החולה באנורקסיה לתרגם את ה"אובססיה" שלו לאספקטים האחרים של קיומו, למשל: "אני לא אוכלת כי אני כועסת על אמא שלי". סיום הטיפול נעשה בהדרגה, לאחר ייצוב תחושת הביטחון של המטופל, אך ללא יצירת תלות במטפל.

לעתים הטיפול הוא קבוצתי, תוך שימוש בתהליכי דינמיקה קבוצתית, והוא עשוי לכלול טיפול באמנויות כגון אמנות פלסטית, מוזיקה או תנועה. הטיפול הקבוצתי נחשב ליעיל יחסית והוא משולב גם במחלקות הפסיכיאטריות בבתי חולים מתקדמים.

הטיפול הנפשי האישי או הקבוצתי עשוי להתקיים במקביל לאשפוז בבית חולים. חסרונו היא בכך שהוא אורך תקופת זמן ארוכה, ובדרך כלל קופת החולים אינה מאפשרת אשפוז של יותר מ-3 חודשים.

במצבים בהם הטיפול נעשה שלא במסגרת אשפוז, הנחת היסוד שלו היא שאדם החולה באנורקסיה נרבוזה מנסה בכל דרך להשיג שליטה בחייו, ואשפוז כפוי נותן לו הרגשה הפוכה, שעלולה להזיק. בשיטת טיפול זו, המטרה היא להוות אוזן קשבת ובלתי ביקורתית כדי ליצור אמון מחדש אצל המטופל.

דרכי טיפול בתוך הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש חשיבות לגיוס כל סביבתו של החולה למערך הטיפולי. יש הממליצים כי גם משפחתו תהיה מלווה במטפל, שממנו תקבל את הכלים להתמודדות עם המצב. כמו כן, המשפחה יכולה להוות גורם מדווח.‏[1] במקרים רבים המשפחה היא זו שמתריעה לראשונה על תסמיני המחלה אצל בנם או בתם. המשפחה והחברה משמעותיות מאוד בתהליך הטיפול, הן יכולות ליצור סביבה חמה ואוהבת שתביא את החולה לידי הבנה שהוא לא זקוק למחלה כדי לזכות באהבה ותשומת לב, ולא צריך לסכן את עצמו כדי לזכות ברחמי יקיריו. לכן חשוב שלא ליצור בסביבה הביתית-משפחתית תחושה שהחולה זוכה ליחס שונה משאר חברי המשפחה (למשל "להציק" לו כשאינו אוכל או לשבח אותו אם אכל).

שיטת הטיפול אפשרית בקהילה נקראת "אשפוז ביתי", ובה החולה מתפקד במעין תנאי אשפוז בתוך הקהילה. הקהילה יכולה למנות אדם בעל ניסיון והבנה מסוימים בתחום, והוא צמוד אל החולה, נמצא שם בארוחותיו, לאחר ארוחותיו ובעת נטילת התרופות, במטרה להשגיח עליו ולהקפיד שיבצע את כל דרישות הטיפול. בנוסף, הקהילה דואגת לכך שהחולה יהיה מלווה בכל בעלי המקצוע הרלוונטיים במהלך הטיפול: פסיכולוג, פסיכיאטר, עובד סוציאלי ודיאטן קליני. כן חשוב כי הקהילה תדאג לכך שהחולה יוכל לבצע את תפקודו היומיומי, במסגרת המגבלות הקיימות, למשל לדאוג לו לעיסוק, עבודה או לימודים, אותם יוכל למלא על אף מגבלותיו (חולשה פיזית, ליווי בארוחות, ארוחות בשעות קבועות ועוד).

סיבוכים של אנורקסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ללא טיפול עלול המצב להתדרדר ולגרום לבעיות בריאותיות חמורות. אם הטיפול אינו משיג שיפור בסימפטומים או שחלה החמרה יש לשקול החלפה של הטיפול. בהתאם לחומרת המצב ניתן לשקול טיפול במסגרת אשפוז בבית החולים. לעתים תיתכן הישנות של המחלה גם אחרי טיפול.

בעיות בריאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם הלוקה באנורקסיה לאורך תקופה ממושכת נמצא בסיכון מוגבר לפתח סיבוכים ובעיות רפואיות נוספות שעלולות להיות קבועות, דוגמת נזק לעצמות.

אנורקטיים עלולים לפתח את הסיבוכים הרפואיים הבאים:

  • פגיעה בזרימת הדם ואספקת דם ירודה לרקמות הגוף.
  • מחלת לב וכלי דם כמו מחלת לב כלילית והפרעות בקצב הלב.

אנורקסיה עלולה לפגוע במאזן המלחים והמינרלים בגוף, ובפרט בסידן, אשלגן והנתרן. מינרלים אלו חיוניים לתפקודו התקין של הגוף. רמות נמוכות של אשלגן (פוטסיום) עלולות לגרום לתופעות כגון עייפות, חולשה ויובש ואף לסיבוכים דוגמת פגיעה בתפקוד הכליות ולהפרעות בקצב הלב.

רמות נמוכות של סידן עלולות לגרום להתכווצויות שרירים. חוסר סידן (בשילוב עם חוסר בוויטמין D) עלול לגרום לפגיעה בעצמות. רמות נמוכות של נתרן עלולות לגרום לבלבול ואף לפרכוס.

סיבוכים נוספים של אנורקסיה כוללים:

  • לחץ דם נמוך.
  • אנמיה.
  • בעיות בחלל הפה ובשיניים שעלולות להיגרם בעקבות התוכן החומצי של הקיא.
  • רמות נמוכות של סוכר בדם.
  • נזק לכבד.
  • אי ספיקת כליות חריפה.
  • אוסטאופורוזיס.
  • אובדן רקמת שריר (בעיקר אצל נערות ונשים).
  • ירידה בחשק המיני ואין אונות (אצל גברים).
  • נזק קבוע למערכת העיכול בעקבות שימוש ממושך במשלשלים.
  • עצירות.

אנורקסיה ומחלות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים שלוקים באנורקסיה ובמחלות נוספות זקוקים למעקב צמוד אחר מצבם הרפואי.

אנשים הלוקים בסוכרת צריכים להקפיד על בדיקות תקופתיות על מנת למנוע התפתחות של בעיות עיניים וסיבוכים חמורים נוספים. הדבר נכון במיוחד עבור חולים בסוכרת מסוג 1.

כמחצית מחולי האנורקסיה סובלים מירידה משמעותית בצפיפות ובחוזק העצם. לפיכך, אנשים הלוקים במחלות שקשורות לעצמות כמו אוסטיאופורוזיס צריכים להקפיד על טיפול מניעתי מתאים ולהימנע מפעילות גופנית שעלולה לגרום לנפילות.

מחקרים שעקבו אחרי חולות אנורקסיה לשעבר (נשים שהחלימו מהמחלה 15-20 שנים קודם למחקר) הראו שעל אף שחל שיפור בצפיפות העצם אצלן, היא עדיין הייתה נמוכה משמעותית בהשוואה לבנות גילן שלא לקו במחלה, ולכן גם עליהן להיות במעקב קפדני.

בעיות נפשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנורקטיים רבים לוקים גם בהפרעות נפשיות נוספות לרבות דיכאון, חרדה, הפרעה טורדנית-כפייתית ובשינויי אישיות. חלקם אף עלולים לצרוך סמים ולהתמכר אליהם.

תמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנורקסיה נרבוזה עלולה להיות מחלה קטלנית. להפרעת אכילה זו מיוחס אחוז התמותה הגבוה ביותר מכל מחלות הנפש. קיימת הערכה לפיה כ- 10% מהנשים שאובחנו כחולות אנורקסיה ימותו תוך 10 שנים. בקרב נשים צעירות בגילאי 15-24, אנורקסיה היא גורם התמותה המוביל.

המוות עלול להיות פתאומי ואינו קשור בהכרח בתת-משקל. לרוב נגרמת התמותה מזיהומים, מאי-סדירות בקצב הלב או מחוסר איזון של המלחים והמינרלים בגוף. חלק מהחולים עלולים להתאבד.

אנורקסיה והריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים הלוקות באנורקסיה זקוקות למעקב קפדני בתקופת הריונן וכך גם נשים שלקו בעברן במחלה אך החלימו.

אנורקסיה במהלך ההריון עלולה להגביר את הסיכון לסיבוכי הריון לרבות הפלה, לידה מוקדמת, לידת תינוק במשקל לידה נמוך ולידה בניתוח קיסרי.‏[2]

מניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה לפתח תוכנית מניעה נגד המחלה, מפני שחלק ניכר מהמחלה היא מנטאלית, ולכן יש לטפל קודם כל באובססיה של החולה כלפי "הרזון הרצוי" - הרזון היא תחושה איניווידואלית לכל נערה ולכן המושג "רזון רצוי" הוא ייחודי ומשתנה ולא משהו מוגדר.‏[3]

מקרים ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מקורבנות המחלה הידועות ביותר הייתה קארן קרפנטר, סולנית "הקרפנטרס", שנפטרה ב-4 בפברואר 1983 ואיזבל קארו, דוגמנית ושחקנית ממרסיי, צרפת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.