משתמש:Royi l/רוז'ה ישי

קובץ:Portrait-R.Ychai.jpg

פורטרט משנת 2008

רוז'ה ישי הוא אמן החי בישראל. עבודתו מתרכזת בעיקר בציור פיגורטיבי; כמו כן, הוא ידוע גם כאמן קולאז'. הוא הציג את עבודותיו בארץ ובחו"ל, והינו מקושר לקבוצת הציירים הישראלית "מעורב ירושלמי", ולאמן הרוסי-ישראלי, אנאטולי באזין.

חיים מוקדמים: אלג'ריה, פריז ואיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוז'ה ישי נולד באוראן, אלג'ריה בשנת 1942 כיהודי-צרפתי בקולוניה דאז של מדינת האם הצרפתית. מגיל צעיר ישי החל בלימודי מוסיקה קלאסית על הכינור, כלי שאותו זנח לבסוף לטובת גיטרה קלאסית בגיל שמונה אחרי פטירתו של מורהו לכינור. בגיל 16 עזב את אלג'ריה בחיפוש אחר סביבה תרבותית אחרת מזו שהכיר במושבה הצרפתית. הוא הגיע תחילה לשטרסבורג ונרשם כתלמיד בביה"ס להכשרה מקצועית אך פרש ממנו לאחר זמן קצר. בעת ביקור בפריז, שם פגש את אחיו, נפגש במלחין אנדרה היידו והפך לבן טיפוחיו. בשנים הבאות לאחר הגעתו לפריז הוא המשיך בלימודים מקצועיים במוסיקה קלאסית ובציור. בשנת 1968 הוא זכה במלגת לימודים בבודפשט. הוא שב לפריס רק לאחר מרידות הסטודנטים של מאי 68, ונרשם כתלמיד מן המניין באקדמיה למוזיקה. ב-1969 חל מפנה בתפישתו המוזיקלית לאחר האזנה לקונצרט של מוזיקה קלאסית פרסית והוא נשבה בקסמה וביקש להתמקד בה ברצינות בלימודיו. מורהו למוזיקה, ששמע על רצונו להתמחות במוזיקה פרסית, התנה את הסכמתו בכך שישיג כלי מיתר פרסיים אותנטיים מפרס עצמה (אירן). ישי הסכים לכך ויצא למסע על אופנוע דרך אירופה התיכונה, המזרחית ותורכיה, עד הגיעו לגבולות אירן. באירן נפגש עם מורי מסורתיים למוזיקה קלאסית, צפה בפסטיבלים ואירועים תרבותיים רבים שאורגנו ע"י שלטון השאה האירני, ורכש מספר כלי מיתר והקשה פרסיים אותנטיים. עם שובו לפריז החל ללמוד עם מסטר מזרחי ולהתעמק בדת ובמסורת הפרסית העתיקה.

לצד תחומי ענייניו החדשים, ישי המשיך לשכלל את מיומנותיו בתור נגן גיטרה קלאסית: הוא הקליט אלבום של עיבודי גיטרה קלאסית לסוויטה הצרפתית מס' 3 ו 6 מאת יוהן סבסטיאן באך, וחי כמורה למוזיקה קלאסית מערבית ומזרחית, ומימש את חיי המסטר המזרחי בכך שחי ולמד עם תלמידיו בחלל משותף בו גרו והקדישו עצמם ללמידתה ולניגונה של המוזיקה.

קובץ:R.Ychai-70's.jpg

רוז'ה ישי בשנות ה-70

שנים של משבר וחיפוש אחר זהות חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישי חווה משבר אישי עם מות אביו ב-1979, דבר שהאיץ משבר כללי יותר בתפישתו העצמית כאמן-יוצר. הוא החל להרגיש לא שייך לא למסורת המוזיקלית המזרחית, ולא למסורת המוזיקלית המערבית והחל לחפש דרך מוצא מן המבוי הסתום שנקלע אליו. הוא תיאר זאת בראיון שנתן לכתב אורי ראפ שסיקר את פעילותו של ישי בארץ:‏‏^[1] ‏‏

הייתי קרוע בין הגישה הדידקטית המערבית, שבה הכל כתוב מראש, ובין המסורת שבע"פ מן המזרח. לא הייתי מרוצה מאף אחת מן הגישות. כתיבה משקיעה אותך מטה ומעכבת בעד חידוש ושינוי... אך הגישה המזרחית גם היא לא הייתה התשובה. במזרח יש רגש רב יותר, ומרחב לאלתור... אך הסתמכות מוחלטת על מסטר מצמצמת את האופקים.

קובץ:Bachalbum.jpg

עטיפת אלבומו הראשון של רוז'ה ישי של סוויטות מאת באך, יחד עם הגיטריסט ז'ראר איגלסיה.

בעקבות מה שנתפש בעיניו כ"מבוי סתום" הוא החליט לעזוב את צרפת, והתלבט אם היעד יהיה ישראל או ארצות הברית. בעקבות גילויים שהבהירו לו באופן חד יותר את המורשת היהודית במשפחתו הוא החליט לבסוף לעלות ארצה ב-1981. עם הגעתו ארצה החל רוז'ה לחוות נסיקה הדרגתית במעמדו כמוזיקאי וכאמן: אלו היו שנות ה-80 בהן הוא החל ללמד קבוצות גדולות של תלמידים ישראלים בסטודיו ששכר במרכז תלפיות, להיעשות נגן פעיל באנסמבל הירושלמי למוזיקה בת זמננו, לשמש כמורה במרכז המוזיקה הירושלמי וכן ליצור את עבודות הקולאז' הראשונות שלו (משנת 1987). בשנת 1986 הוזמן לנגן עיבודים ויצירות פרי עטו בפסטיבל ישראל לאותה שנה.

קובץ:Ladinoalbum.jpg

אלבומו השני של רוז'ה ישי והאנסמבל שלו המורכב בעיבודים משלו ללחני לדינו ויצירות פרי עטו.

המעבר לציור: פגישה עם אנאטולי באזין ויצירת סטודיו האומן ח"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1987 החל ישי ליצור עבודות קולאז' שיהוו חלק חשוב מעבודתו המוקדמת כאמן. תחילת פרסומו כאמן גרפי בארץ באה לו מעבודות אלה, והגדולות שבהן, במיוחד יצירת הקולאז' "כוליות ואינסוף - מחווה לע. לוינס" מתנשאת לגובה של 4 מטרים ורוחבה 3.5 מטרים; היא מורכבת מ-20 לוחות של 1 מטר על 70 ס"מ.עבודות הקולאז' של ישי צמחו מתוך אותה ספונטניות שאותה חיפש כמוזיקאי האמון על מסורות של אלתור ולמידה אינטואיטיבית מזרחיות. באותו ראיון לדיוויד ראפ הוא מספר על הנסיבות שהובילו לאחת מאותן יצירות:‏‏^[2]

ב-1990, בזמן שניקיתי את הבית לכבוד פסח מצאתי במקרה תמונות וקטעי עיתונות בארון. התיישבתי עם החומרים והתחלתי לגזור ולהדביק. התוצאה הייתה קולאז' שעליו עבדתי במהלך כל משך אותו חג.

רבות מעבודות הקולאז' שלו עוסקות בנושאים השאובים מהתנסויותיו וחוויותיו בטיפול הפסיכואנליטי, ובמחשבה הפסיכואנליטית בכלל. בעבודתו ניכר עיסוק תדיר במושגי הזמן והמוות‏‏^[3] המסומלים ע"י דימויים מורכבים, חלקם אינטואיטיבים כגון השעון ודימוי הילד, וחלקם מורכבים יותר לפענוח, ולקוחים מתמונות ודימויים של אישים ידועים, איקונים מתחום התרבות והאמנות וכן ציטוטים מתוך יצירות אמנות. במהלך שנות התשעים ישי החל לגלות את הפוטנציאל בשילוב שבין אלתור מוזיקלי ובין יצירות הקולאז' שלו. האינטראקציה בין יצירות האמנות לאלתור המוזיקלי נוצר במקרה, כאשר המוזיקאים, ורוז'ה ביניהם, נהגו לנגן בהפסקות בין מופעים שהתקיימו בסטודיו הרב תחומי שיצר בשנת 2000, ושקרא לו סטודיו ה"אומן ח"י" בשל מיקומו ברחוב האומן 18, בשכונת תלפיות בירושלים. המוזיקאים אלתרו על רקע קולאז'ים מאת ישי שהיו תלויים בחלל ההופעות וברחבי הסטודיו. אל הקולאז'ים הופנו זרקורים בזמן שהמוסיקאים יצרו יחדיו מוסיקה ששיקפה את התמות שנשקפו מן היצירה.‏‏^[4] ב-1995 לאחר מספר שנים בהן יצר עבודות קולאז' בלבד, החל ישי לזנוח את המדיום לחלוטין. בשנת 1991 פגש בצייר הרוסי-ישראלי אנאטולי באזין ונעשה לתלמידו. באזין הגיע אז ללמד בסטודיו לציור בשכונת מוסררה בירושלים. באותו ביה"ס לימד ישי מוזיקה פרסית קלאסית. יחד עם הדי טריאן, ציירת הונגריה-ישראלית שהייתה ידידתו של ישי, יצרו השלושה את גרעין הקבוצה שתיקרא "מעורב ירושלמי"; ציירים וציירות נוספים בעלי ראייה אסתטית דומה הצטרפו אל הקבוצה בהדרגה והתרכזו סביב השראתו והשקפתו של אנאטולי באזין. הם החלו לצייר יחדיו באופן קבוע, ואף להציג כקבוצה בעלת חזון אמנותי ייחודי ומוגדר. אלברט סוויסה, בביקורת אמנות שפורסמה בעיתון כל העיר ירושלים, הדגיש את עומק החזון המשותף של הקבוצה בתערוכה שהציגה עבודות משל באזין, ישי וטריאן, בבית האמנים בירושלים:^[5]

בדף ההסבר נאמר ש"הרקיע" של בסין משתרע מרובלוב הרוסי ועד מאטיס הצרפתי, בזיקה לג'ורג'ונה וטיציאן הוניציאנים, שהדגישו את עליונות הצבע, בניגוד לפלורנטינים (מיכלאנג'לו ודה-וינצי). טריאן מותחת קו מג'וטו ועד לאסכולה הלונדונית העכשווית, וישי נהג לחבר בין הקשה על הזארב הפרסי לפריסה על גיטרה קלאסית לפני שנכבש ביכולתו של הציור "כביטוי של רגישות וראייה פנימית". "משולש" כזה קצת גדול על המסגרת הקטנה שלנו, אבל טעות או לא, "רקיע" נאמר שם? אז זו בדיוק התחושה, מעין פרסקו של רקיע משותף הודגש שם, כשם שטיציאן ידע להשלים ציורים של ג'ורג'ונה המת עד שגם ציורים גמורים שלו יוחסו לפעמים לחברו. כאמור, הדמוניות נבלעות בחומר, אבל הציור, כלומר הרוח, נשאר.

באותה תערוכה משנת 2001, מאיר רונן מה-Jerusalem Post הדגיש את חשיבות ומרכזיותה האמנותית של התערוכה בהשוואה למיקומה בקומת הגלריה האמצעית, הנחשבת פחות:‏‏^[6]‏‏

The mezzanine gallery of the Artists House usually comes across as the poor relation of its larger exhibition areas, but this time it commands the most respect. Crammed into it are quietly convincing gestural oils by three artists who are painters' painters; and who deploy figurative images without being at all realistic

הקבוצה פעלה יחדיו כ-16 שנה יחדיו ושמרה על לכידותה סביב הגרעין שהורכב מבאזין, ישי וטריאן. עם פטירתה של טריאן מסרטן בשנת 2008 התמוססה הקבוצה וחדלה להתקיים באופן פעיל, אך מגוון הציירים והציירות שעבדו במסגרתה ניחנים כולם בסגנון אמנותי משותף בהשראתו העיקרית של באזין.

ביולי, 2000, הקים רוז'ה ישי בסטודיו בו התגורר את פרויקט סטודיו ה"אומן ח"י". מטרתו של הסטודיו הייתה לאפשר הצגה קבועה של יצירותיו ושל אמנים אחרים, ביניהם חברי הקבוצה, אך נעשה בהדרגה למרכז רב-תחומי ששילב בין אמנות וויזואלית, תיאטרון ומוזיקה, ואירח בתוכו אמנים ואמניות רבים מכל התחומים שהופיעו בין כתליו.

קובץ:Haoman18.jpg

תמונה שצולמה במהלך מופע מוזיקה בסטודיו האומן ח"י

במסגרתו הופיעו הרכבים מגוונים ביותר וניגנו טווח רחב של מוזיקה וסגנונות: מוזיקה עממית מארצות הבלקן, פרסית וערבית, מופעי פלמנקו, רוק, מטאל, מוזיקה אלקטרונית וג'אז. להקות ידועות שהופיעו בסטודיו כוללות את: סרטן השד, Weird Chicken, שווערצהחיה ולהקות אחרות; אמני ג'אז ידועים כגון ז'אן-קלוד ג'ונס ניגנו בו באופן תכוף ואף הוציאו שני אוספים של הופעות שהוקלטו בסטודיו, ונגנים ומלחינים קלאסיים כגון אנדרה היידו, ראובן סרוסי ונגן הגיטרה והמלחין הצרפתי Arnaud Dumont. בנוסף הצגות תיאטרון רבות שלא מצאו מקום במיינסטרים של הממסד הישראלי - רובן הצגות יחיד - הועלו בין כתליו; המפורסמת בינהן היא יצירתו של מייסד ומנהלו האמנותי של תיאטרון פרגוד המיתולוגי, אריה מארק "המהלך האחרון".

האנסמבל המוזיקלי של המלחין אנדרה היידו, אנסמל האומן ח"י החל את חייו בסטודיו זה ונקרא על שמו לכבודו של המקום ויוצרו רוז'ה ישי. הסטודיו פעל עד שנת 2005-6 ואינו ממשיך להתקיים היום.

קובץ:Still-life-2005.jpg

טבע דומם, שמן על בד, 2005

סגנון ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובץ:La cat eng.jpg

הקתדרלה השקועה - מחווה לקלוד דבוסי, 1990, רוז'ה ישי

כבר בתחילת דרכו כאמן, בזמן שעשה את עבודות הקולאז' שלו, לא ראה את עצמו ישי כשייך לזרם או קליקה מסוימים. הוא הגדיר את עצמו באירונה כ"אופורטוניסט"‏‏^[7]. את סגנון הקולאז' שלו אפשר לתאר באופנים שונים כסוריאלסטי, אך בסייגים מסוימים: ישי מגדיר את סגנונו שלו באופן פואטי כ"ריאליזם של הפנימיות",ובעוד שהגדרה שכזו יוצרת קשרים עם הפרוייקט הסוריאליסטי של שחרור "העין הפנימית", ישי נבדל מהם בכך שיצירותיו אינן כה תלויות בפסיכואנליזה כמקור תמטי ואינן מכוונות ליצירת שינוי חברתי באופני התודעה של החברה האנושית בכללה; יצירותיו יותר משהן מבקשות לחנך, חותרות לעבר ביטוי של הבלתי ניתן לביטוי, של החומק והקשה להמשגה - לשם החצנתה של רגישות פנימית ואישית מאד. מאז החל לצייר בהשראתו של אנאטולי באזין, ולאחר שזנח את יצירות הקולאז', נעשה סגנונו למה שהוא מכנה "פיגורטיבי-אבסטרקטי". הדגש על פנימיות וביטוי של תכנים חלומיים וקשים לביטוי נותר, אך בהשראתו של באזין, מרכזיות הצבע על הקו, נעשתה מדריכה את סגנונו החדש. הציורים אמנם פיגורטיביים, אך הם אינם חותרים לריאליזם במובן המקובל, אלא לניידות וגמישות בייצוג, והענקת תחושה של עמקות רגשית ומסתורין שכונה לא פעם מטאפיזי על ידי מבקרי אמנות שכתבו אודותיו.

קובץ:Gouache-05.jpg

עירום, גואש על נייר, 2005

למשל, מאיר רונן מה-Jerusalem Post, כותב את הדברים הבאים על סגנונו של ישי אגב באזין וטריאן שהציגו איתו בתערוכה בשנת 2001:‏‏^[8]

Each artist employs a low-key, restricted palette and paints in areas rather than line, while only occasionaly introducing line as a barely suggested delineation of a contour.

רונן משבח את ישי על:‏‏‏‏^[9]

the luscious paint quality and rich color that dominates[...]et al [...]

באחת מן התערוכות הקבוצתיות הראשונות, בכתבה שהוקדשה להצגת ציורים מאת "מעורב ירושלמי" נכתב:‏‏^[10]

All of these painters manage... to imbue their works with an atmosphere of... humanism and even a hint of something metaphysical... In the end it's the paint that counts.

ובעיתון "כל העיר ירושלים" כתב אלברט סוויסה על התערוכה המשותפת לישי, באזין וטריאן את הדברים הבאים:‏‏^[11]

אני מכיר היטב את אולם הביניים המבודד של בית האמנים...הפעם הוא מקרין רוח של אסכולה צדדית מסוימת שקועה עמוק במטפיזיקה של הצבע לדורותיה... הפיגורטיביות, של דמויות בעיקר נטמעת בסקאלת צבעים מאד "קוהרנטית" לאיזושהי אווירה, רגש, חיפוש אמנותי מסוים, וטריאן נותנת לו אולי מפתח בציינה שציוריה הם מעין "פיגורציה לא אובייקטלית".