משתמש:TslilJanet1/שכר מינימום מותאם

שכר מינימום מותאם מוגדר כמדיניות תעסוקתית עבור אנשים עם מוגבלות קשה, שבמסגרתה מתאפשר למעסיקים, תחת תנאים מסוימים, לשלם לאנשים עם מוגבלויות שכר הנמוך משכר המינימום הנהוג במדינה. המטרה המוצהרת של מדיניות זו היא לעודד תעסוקה של אנשים עם מוגבלויות, שתפוקת יכולת העבודה שלהם נפגעה משמעותית בשל נכותם. מדיניות שכר מינימום מותאם קיימת בישראל ובמדינות נוספות, ביניהן בריטניה וארה"ב.

החקיקה בישראל

בישראל, התקנות הן המסדירות מדיניות זו. מטרתן המוצהרת של התקנות היא להגדיל את סיכויי קליטתם של אנשים עם מוגבלויות המוגדרים כבעלי יכולת עבודה מופחתת בשוק העבודה החופשי; לאפשר למעסיק תשלום שכר על בסיס תוצרי העבודה ותרומתם של עובדים עם מוגבלות המוגדרים כבעלי יכולת עבודה מופחתת ולהסדיר את העסקתם של עובדים עם מוגבלות ביחסי עובד-מעביד.

התקנות הותקנו בעקבות חקיקה ראשית, שנועדה לתקן את חוק שכר מינימום מותאם ולשפר את זכויות העובדים בישראל (תיקון מספר 2 לחוק שכר המינימום, תשנ"ז-1997). התקנת התקנות התאפשרה בעקבות תיקון מספר 2, פירוק משרד העבודה והרווחה והקמת משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (כיום משרד הכלכלה) והמטה לשילוב אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה.

אופן הגשת הבקשה לאבחון

על פי התקנות, אשר הופעלו לראשונה על ידי המטה ב-1.11.06, עובד עם מוגבלות שמועסק בשוק העבודה החופשי (או מי שמוסמך מטעמו) יכול לבקש מהמנהל הכללי של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (או מוסמך מטעמו) בבקשה להתאים לו שכר מינימום. ישנו טופס בקשה הנמצא בתוספת לתקנות, אותו ניתן לראות בחוק. גובה השכר המותאם נקבע באמצעות אבחון לקביעת יכולת העבודה של העובד, בהשוואה לעובד ללא מוגבלות בתפקיד דומה. הערכת יכולת העבודה שנקבעת מתורגמת לדרגת שכר, כקבוע בתקנות ובחוק.

בתקנות קבועות שש דרגות של שכר מינימום מותאם, שהותאמו על פי רמת ההפחתה ביכולת העבודה של אותו עובד עם המוגבלות בהשוואה לעובד ללא מוגבלות המבצע עבודה דומה. למשל, עובד עם מוגבלות שנקבעה לו יכולת עבודה העולה על 81%, זכאי לשכר מינימום מלא, ומי שנקבעה לו יכולת עבודה בשיעור שבין 19-30% יזכה את העובד ב-30% משכר המינימום בלבד. הערכת יכולת העבודה תקפה לתפקיד אותו העובד במקום העבודה בלבד, רק אם נצפה במהלך אבחונו. האבחון לקביעת הערכת יכולת זו מתבצע על ידי מאבחנות מוסמכות מטעם משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

החלקים העיקריים של האבחון כוללים שיחה עם המעסיק או המנהל הישיר, בהם מתברר מידע על התפקיד הרלוונטי, המטלות שמבצע העובד וחוות דעת אישית של המעסיק על אותו עובד עם מוגבלות. בנוסף, יגיש המבקש או מי מטעמו כתב ויתור על סודיות רפואית ודו"ח תפקודי, אשר נועד לספק מידע לגבי ההיסטוריה התעסוקתית, ההשכלה וההכשרה וצרכי העובד, בהם יתחשבו חברת האבחון. בהמשך, מתבצעת שיחה עם העובד במטרה להבין מהי שביעות רצונו מהתפקוד שלו, ומהיחס בעבודה בכלל. השלב השלישי של האבחון כולל תצפיות, ולאחריו משרד העבודה והרווחה ימסרו את חוות דעתם ובהתאם לכך נקבעת דרגת שכר מתאימה לעובד.

זכות הערעור

לעובד יש זכות ערעור על ההחלטה בבית הדין האזורי לעבודה, לא יאוחר מחלוף 45 מיום קבלת ההחלטה בגינו.

בנוסף ובלי לפגוע בזכות התביעה, ניתן לבחון מחדש את החלטת המנהל על-ידי הליך פנימי בנוהל השגה. בהליך זה העובד מערער על האבחון עצמו או על תוצאותיו, ובהתאם לכך יתבצע אבחון נוסף כדי לקבל הכרעה בדבר יכולת העבודה שלו. אם חל שינוי ביכולת העבודה של העובד הוא רשאי לפנות אל המנהל בבקשה לשינוי החלטתו או ביטולה. לאחר שמתקבלות תוצאות האבחון השני, מתכנסת ועדה מקצועית מטעם שתי חברות אבחון כדי לבחון את התמונה האבחונית שהוצגה בכל אחד מהאבחונים, בוחנים את הפערים שבין האבחונים ואת הסיבה להם, מדוע היו פערים בתפקוד אם היו ובמקרה הצורך הם ימליצו למנהל על יכולת תפקוד אחרת.

אופציה נוספת היא שניתן להגיש בקשה לאבחון חוזר אחרי שלושה חודשים לפחות מהיום שנקבע שכרו של העובד עם המוגבלות, במידה והוא חושב שחל שינוי ביכולת העבודה שלו. בנוסף, אם העובד עם המוגבלות משנה תפקיד עליו להגיש אבחון חוזר בתפקידו החדש.

תהליך עיצוב המדיניות של שכר מינימום מותאם

ב-1987 נחקק חוק שכר מינימום על מנת להבטיח לכל העובדים קיום בסיסי. כבר אז, אחד מיזמי מדיניות מטעם התאחדות התעשיינים ומשרד העבודה והרווחה, פנה במכתב לשר העבודה והרווחה כבר בשנת 1987, באומרו:

"אנו פונים אליך ומציעים כי אותן תקנות שיחולו על עובדים מוגבלים במפעלים מוגנים יחולו גם על עובדים מוגבלים בכל מקום עבודה, גם אם האוצר אינו משתתף בתקציבים... במקרים רבים, אין כדאיות כלכלית בהעסקת עובדים אלה, ועבודתם הנה יותר בבחינת שיקום. לדעתנו אין מקום להבחנה בנושא זה בין מעסיקים שונים."

ההתכתבויות הללו בין משרד העבודה והרווחה להתאחדות התעשיינים המשיכו עד לשנת 1995, בה הוגשה הצעה לתיקון חוק שכר מינימום, ובשנת 1997 תוקן החוק, מעסיק שלא ישלם לעובדיו שכר מינימום דינו יהיה מאסר, בעוד בעבר דינו היה קנס. השינוי נעשה מכיוון שהייתה הרתעת חסר. במקביל, ובהמשך להתכתבויות שהוזכרו דלעיל, בדיונים הועלתה התייחסות לאוכלוסיות מוחלשות וקשייהן בשוק העבודה. באותן שיחות אוכלוסייה זו לא נתפסה כזכאית לשכר שווה לשאר האוכלוסייה, ולכן הוחרגו מחוק שכר מינימום כדי לקבל שכר מותאם. כמה שנים אחר כך, בשנת 1998, חוקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, מה שמחדד את התמיהה על עיתוי הפרקטיקות הללו והדיסוננס ביניהן.

במכתב ששלח יו"ר הוועדה לענייני שכר במשרד העבודה והרווחה לשרת העבודה והרווחה אז, אורה נמיר, מוצעת לראשונה טיוטה של תקנות שכר מופחת:

"חוק שכר מינימום מותאם במתכונתו הנוכחית מקשה לעתים על השמת נכים ומוגבלים בעבודה. קבוצה גדולה של נכים מעוניינים להיקלט בעולם העבודה בשוק הפתוח, אך בשל מגבלותיהם תפוקתם נמוכה, ואין היא מצדיקה תשלום שכר אפילו באמת שכר המינימום כנדרש היום כחוק. לכן נמנעים מעסיקים רבים מלהעסיקם... משמעות היציאה לעבודה הינה שיפור איכות חייו של הנכה המוגבל, העלאת דימויו העצמי ותוספת להכנסתו החודשית, שבדרך כלל המקור היחיד שלה הינו קצבת הנכות של המוסד לביטוח לאומי."

בנוסף נכתב בטיוטה כי המעסיקים לא מוכנים להעסיק אנשים עם מוגבלויות בשכר מינימום, וזו הייתה אחת הסיבות ליישום התקנות. בוועדה הציבורית בראשותו של השופט אפרים לרון, שהוקמה לאחר שביתת הנכים של חורף 2002, עלתה הצעה לסבסד את שכרם של אנשים עם מוגבלויות, או לחילופין להשלים את ההפרש בין שווי תפוקתם לשכר מינימום לזמן קצוב. אולם, נכתב בדו"ח הועדה כי לאור המדיניות הכלכלית הקיימת, ספק אם יוחלט על הקצאת תקציב זה.

בין השנים 2002-2006 ארגונים רבים תבעו לקדם את החלת תקנות שכר מינימום מותאם, הגישו בקשה לשכר מינימום מותאם אך נותרו ללא מענה ובנוסף ביקשו לזרז את החלת התקנות הללו. הבקשה לקדם חקיקה זו נבעה מהקושי לשלב עובדים עם מוגבלות בתעסוקה בתנאי שכר נורמטיבי, והחשש של המעסיקים להיות חשופים לתביעות. בשנת 2006 הותקנו תקנות שכר מינימום מותאם בישראל, ובשנת 2007 התקבלה הצעת חוק זכויות לאנשים עם מוגבלות המועסקים כמשתקמים, המתייחס לאנשים עם מוגבלות שכלית הנתפסים כבעלי יכולת עבודה מופחתת יותר מאשר אלו המוגדרים בתקנות שכר מינימום מותאם.

מאז חקיקת החוק, בדו"ח מבקר המדינה בשנת 2014, נכתב כי 18% מאוכלוסיית גיל העבודה הם אנשים עם מוגבלויות שונות. מחציתם אינם לוקחים חלק בשוק העבודה, מה שגורם להפסד של כ-5 מיליארד שקלים בשנה. נכתב בנוסף שאי השתלבותם של אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה גורמת לעומס יתר על מערכת הביטחון הסוציאלי ולהפסד כוח אדם בשוק העבודה.

ביקורת על תקנות שכר מינימום מותאם

על אף מטרתה המוצהרת של מדיניות שכר מינימום מותאם - עידוד תעסוקה של אנשים עם מוגבלות בשוק החופשי – במהלך השנים הועלו כלפיה ביקורות שונות.

באופן כללי, נטען כי מצד אחד, התקנות מקדמות מטרה שהיא שוויונית-חברתית אך מצד שני, הדרך שבה מגשימים את המטרה מדגישה את המוגבלות של האדם ודווקא שוללת שיח של זכויות. כך למשל, נטען כי מדיניות זו מבליטה את התפוקה הכביכול מוחלשת ואת הקושי של הפרט, שנאלץ להתאים את שכרו לדרישות שוק העבודה. הטענה היא כי המדיניות קושרת בין מוגבלות לחוסר תפוקה, ומאמצת את ההנחה שאנשים עם מוגבלות אינם יצרנים בשל המגבלה שלהם, קישור שכזה, כך לפי הביקורת, מבוסס על המודל הרפואי של המוגבלות, הרואה את הבעיה כנעוצה בפרט תוך התעלמת מהחסמים החברתיים, בניגוד למודל החברתי.

עוד נטען כי מדיניות זו מיושמת באופן סלקטיבי רק ביחס לאנשים עם מוגבלות. כך למעשה, בעוד שעל אנשים עם מוגבלות להוכיח שהם יצרנים מספיק כדי לקבל שכר מינימום, אנשים ללא מוגבלות, שאולי אינם בהכרח יצרנים כמו הקולגות שלהם אשר מרוויחים את אותו שכר, מתוך שונות מובנית, אינם נדרשים לכך וישתכרו לפחות בשכר מינימום. הניסיון למכור את האנשים עם המוגבלות כמקרה מיוחד מחזק את התפיסה שהם שונים, והוא מדיר אותם יותר מאשר מכיל.

לאור ביקורות אלו נעשו מאמצים במדינות שונות בעולם לשנות את שכר המינימום המופחת ולבטלו. למשל, בארה"ב הועלתה הטענה שהפרקטיקה הזו של שכר מינימום מותאם, סותרת את התיקון ה-14 לחוקת ארה"ב הקובע שוויון זכויות לפי חוק.

קישורים חיצוניים

1. Schneider, J., Simons, K., & Everatt, G. (2001). Impact of the national minimum wage on disabled people. Disability & Society, 16 (5), 729-747
2. Soffer, M. & Rimmerman, A. (2013). A comparative approach to revising sub minimum wage assessment policy: The case of Israel. Journal of Comparative Policy Analysis: Research and Practice, 1-19.
3. תעסוקה ומצב כלכלי של אנשים עם מוגבלות בישראל ובראייה בינלאומית, ישראל 2008, דינה פלדמן, אליהו בן משה.
4. Michal Soffer, Patricia Tal-Katz & Arie Rimmerman, Sub Minimum Wage for Persons with Severe Disabilities: Comparative Perspectives
5. לימודי מוגבלות בעברית: מקראה, מכון ון ליר, ירושלים (2015).