נו (תיאטרון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הצגת נו במקדש איטסוּקוּשימה, מיאג'ימה, הירושימה

נוֹיפנית 能) היא אחת מצורות תיאטרון הדרמה המוזיקלית העיקריות ביפן ששורשיה במאה ה-14. תיאטרון הנו מאופיין בחינניות מאופקת וספרטנית ובשימוש במסכות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון הנו התפתח יחד עם סוג המחזה הקומי המבוצע איתו המכונה קיוגן מצורות אומנות עממיות ואריסטוקרטיות שונות הכוללות דנגאקו, שיראביוֹשי וגאגאקו. תיאטרון הנו התגבש לצורתו הנוכחית בתקופת אשיקאגה על ידי המחזאים קאנאמי (1333 – 1384) ובנו זאמי (1363 – 1443). זאמי כתב מספר רב של מחזות הכלולים בין 250 המחזות הקלאסיים המבוצעים כיום. כמו כן כתב זאמי הסברים על העקרונות האסתטיים השולטים בנו והוראות כיצד יש לחבר, לשחק, לביים וללמד מחזות נו.

בתקופת אדו (1603 - 1868) היה הנו אמנות הבמה הרשמית של הממשל הצבאי. לשליטים הפאודלים היו קבוצות נו פרטיות. הנו הניח את היסוד לצורות דרמה אחרות כדוגמת הקבוקי. בתקופת מייג'י, על אף שאיבדו את החסות הממשלתית, קיבלו הנו והקיוגן הכרה רשמית כשתיים משלוש צורות הדרמה הלאומיות.

המקורות למחזות הנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור הייקה, סיפור מימי הביניים על עלייתו ונפילתו של שבט טאירה, שבמקור הושר על ידי נזירים עיוורים שליוו עצמם ב"ביווה" (סוג של חליל יפני), מהווה מקור חשוב לחומרים עבור הנו (וצורות דרמטיות מאוחרות יותר), בייחוד מחזות של לוחמים. מחברי המחזות הסתמכו גם על קלאסיקה יפנית מתקופת נארה ומתקופת הייאן ועל מקורות סיניים.

המחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש כ-250 מחזות ברפרטואר הקלאסי של מחזות הנו המועלים כיום, והם מתחלקים על פי נושאים לחמש קטגוריות:

  • קטגוריה ראשונה: מחזות על אלים.
  • קטגוריה שנייה: מחזות על לוחמים.
  • קטגוריה שלישית: מחזות על נשים.
  • קטגוריה רביעית: מחזות על טירוף.
  • קטגוריה חמישית: מחזות על שדים.

הנוהג בתקופת אדו היה להעלות במשך יום הופעות תחילה את ה"אוקינה/קאמיוטה": מחזה מיוחד המשלב ריקוד עם פולחן שינטו שהוא מחזה הנו העתיק ביותר. ואחריו מחזה אחד מכל אחת מחמש הקטגוריות על פי סדר הקטגוריות. בין כל מחזה נו היה מועלה מחזה קיוגן. בין חמש הקטגוריות, המחזות על נשים הם בעלי הקצב האיטי ביותר, אך גם הפואטיים ביותר וברמה הגבוהה ביותר של האידאל אסתטי הקרוי "יוּגן", מונח מתאר אלגנטיות שקטה ויופי מעודן ובר־חלוף.

מחזה נו טיפוסי אורך בדרך כלל בין 30 ל-120 דקות. בין מופעים של מחזות נו ובהפסקות מספקים קטעי קיוגן את הממד הקומי.

מחזות נו מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Masque-no-p1000705.jpg

(החלוקה לקטגוריות על פי בית הספר קנזה)

  • גבירת החצר אאוֹי ("אאוי נו אואה" קטגוריה רביעית)
  • דוֹג'וֹג'י (קטגוריה רביעית)
  • גלימת הנוצות ("האגוֹרוֹמוֹ" קטגוריה שלישית)
  • עריסת הבאר ("איזוּטסוּ" קטגוריה שלישית)
  • רוח מרתקת ("מטסוּקאזֶה" קטגוריה שלישית)
  • קומאצ'י בסְקידֶרֵה (קטגוריה שלישית)
  • גשר אבן ("שאקיוֹ" קטגוריה חמישית)
  • האלף השתיין (שוֹג'וֹ" קטגוריה שלישית)
  • יוֹרימסה (קטגוריה שנייה)
  • יוּיה (קטגוריה שלישית)

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמות הראשית במחזה נו קרויה שיטֶה (仕手, シテ), ומופיעה לעתים עם בן לוויה אחד או יותר הקרוי צורה (tsure). במחזות רבים הוא מופיע במחצית הראשונה של ההצגה כדמות רגילה המתחלפת במחצית השנייה בזהותו האמיתית כרוחו של אדם מפורסם שמת מזמן. בדרך כלל מגלם אותו השחקן את שתי הדמויות. הדמות המשנית קרויה "ואקי" והוא לרוב כוהן דת שהשאלות שהוא מפנה לדמות הראשית עוזרות בפיתוח העלילה. בצד הבימה ממוקמת בדרך כלל מקהלה שמטרתה לתאר את הרקע ואת הסיפור. לעתים המקהלה מתארת את מחשבותיה ורגשותיה של הדמות על הבמה ואף שרה שורות בודדות עבור הדמויות.

השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש ארבע קטגוריות ראשיות של שחקני נו, ושמונה קטגוריות של תפקידים בנו.

  • השיטקאטה – הוא הצורה הנפוצה של שחקן נו. הוא מבצע תפקידם שונים ביניהם:
    • שיטה (שחקן ראשי)
    • צוּרה (בן /בת לווייה השיטה)
    • ג'יאוטאי (מקהלה, בדרך כלל 6-8 שחקנים ).
    • קוֹקן (עוזר בימה, בדרך כלל 2-3 שחקנים)
  • הואקיקאטה מבצע את תפקיד ה"ואקי", תפקיד משני המקביל לשייט.
  • הקיוגנקאטה מבצעים קטעי קיוגן קומי בזמן ההצגה ובהפסקות.
  • ההיאשיקאטה נגנים המנגנים בארבעת הכלים בשימוש בתיאטרון הנו. החליל ושלושה סוגים של תופים.

מחזה נו טיפוסי כולל את כל הקטגוריות של השחקנים

יש ביפן כיום כ-1500 שחקני נו מקצוענים וצורת האומנות הזו ממשיכה לשגשג. חמשת בתי הספרים הקיימים למשחק הנו הם "קנזה" (観世), "הושו" (宝生), "קומפארו" (金春), "קיטה" (喜多) ו"קונגו" (金剛). בכל בית ספר ישנה משפחה מובילה הידועה כ-סוה-קי וראש כל משפחה זו רשאי ליצור מחזות חדשים או לערוך שירים קיימים. אגודת שחקני הנו היא פאודלית למדי באופייה ומגינה בקפדנות על המסורות שהתקבלו מהאבות הקדמונים.

הבימה והתלבושות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזה הנו מתרחש על בימה חשופה עשויה מהינוקי (סוג של ברוש יפני). הבימה ערומה למעט ה"קאגאמי-איטה" ציור של עץ אורן ברקע הבימה. קיימים הסברים רבים למשמעות העץ, אחד הנפוצים הוא שהעץ מסמל את הדרך בה אלוהויות יורדות לארץ בפולחן השינטו. מאפיין ייחודי נוסף לבימה הוא ה"האשיגאקרי", גשר צר משמאל לבימה שבו עושים השחקנים הראשיים שימוש על מנת להיכנס לבימה. בקאבוקי התפתח אביזר זה ל"האנאמיצ'י".

בניגוד לבימה שאינה מקושטת, תחפושות השחקנים מרהיבות. שחקנים רבים, במיוחד אלו בתפקיד ה"שייט" (Shite), לובשים בגדי משי עם רקמת זהב.

תנועה ושירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנו אינו תיאטרון המתיימר לייצג את המציאות. כל התנועות במחזה מסוגננות וקבועות מראש. לחלק מהתנועות יש משמעות ולאחרות יש משמעות אסתטית מופשטת ותפקידן להעביר את רגשותיהם של הדמויות הראשיות, משום כך ניתן להגדיר את הנו כמחול. לעתים, כשנוצר מתח דרמתי בזמן הסיפור הדמויות עוצרות ולעתים כשהמקהלה שרה מבצעים השחקנים צעדי מחול נמרצים.

נו הוא הצגה מוּשרת ובשל סיבה זו, יש שמכנים אותה אופרה יפנית. עם זאת, השירה בנו עושה שימוש בסולם טונאלי מוגבל ובקטעים ארוכים החוזרים על עצמם בתחום מוזיקלי צר. המוזיקה בבירור אינה במרכז השירה בנו. עם זאת התמליל הוא פיוטי ומתבסס כמעט באופן בלעדי על קצב החמש-שבע-חמש המוכר לכל מי שיודע על הואקה המוקדמת וההייקו המאוחר הרבה יותר, תוך חסכון בהבעה ושפע רמיזות.

מסכות במחזות נו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Masque-no-p1000706.jpg

לכל המסכות בנו (能面 "נו" - יכולת, או 面 "אומוטה" מסיכה) יש שמות.

בדרך כלל רק הדמות המרכזית, השייט חובש מסכה. עם זאת, במקרים מסוימים חובש גם הצורה מסכה, בייחוד עבור תפקידי נשים. השימוש במסכות הנו נועד לשרטט דמות נשית או בלתי אנושית (אלוהית, שטנית, או חיה). קיימות גם מסכות נו שנועדו לייצג צעירים או זקנים. מצד שני, שחקן נו שאינו חובש מסכה משחק בתפקיד של גבר מבוגר בשנות העשרים, שלושים או ארבעים לחייו. גם השחקן המשני "ואקי" אינו חובש מסכה.

שחקן מנוסה החובש מסכה מסוגל להעביר הבעות רגש שונות בעזרת תנוחת הראש והתאורה. מסכה דוממת נראית כאילו היא שמחה, עצובה או מציגה מגוון הבעות מעודן. מחקרים של מייקל ג'. ליונס מהמעבדות לתקשורת ורובוטיקה אינטליגנטית בקיוטו, יפן ורות קמפבל מה"קולג' האוניברסיטאי של לונדון, בחנו היבט יוצא דופן זה של המסכות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]