ניקול פשיניאן
.jpg) | |||||||||||
| צילום מאפריל 2023 | |||||||||||
| לידה |
1 ביוני 1975 (בן 48) איג'באן, ברית המועצות  | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 ארמניה | ||||||||||
| השכלה |
אוניברסיטת ירוואן (1995) | ||||||||||
| מפלגה |
ברית "הצעד שלי" | ||||||||||
| דת | נצרות ארמנית אופוסטולית | ||||||||||
| בן או בת זוג |
אנה חקוביאן | ||||||||||
|
www | |||||||||||
| |||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||
|
מסדר פיוס התשיעי | |||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||
  | |||||||||||
ניקול פשיניאן (בארמנית: Նիկոլ Փաշինյան; נולד ב-1 ביוני 1975) הוא מדינאי ועיתונאי ארמני, המכהן כראש ממשלת ארמניה מאז מאי 2018. החל מ-25 באפריל 2021 תפקד כראש ממשלה דה פקטו.[1][2] לאחר ניצחון בבחירות, שב לכהן.
כעיתונאי ועורך נודע בזמנו כיריבה הגדול של מפלגת השלטון בארמניה, המפלגה הרפובליקנית. היה העורך של היומון הליברלי הנמכר ביותר בארמניה[3] Haykakan Zhamanak (זמני ארמניה), אשר היה עיתון מאוד ביקורתי כלפי ממשלות רוברט קוצ'ריאן וסרז' סרגסיאן.[4] כעורך ראשי של היומון מאז 1999, פשיניאן היה התורם החשוב ביותר לשיח בין התנועות השונות אשר התנגדו לשלטון בארמניה שאותו הוקיעו כ"בלתי חוקי". בשנת 2000, הוא הורשע בעוון לשון הרע והוצאת דיבה נגד אנשי שררה שונים.[5] פשיניאן תמך בלבון טר-פטרוסיאן בעת שזה התמודד בבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 2008.[6] הוא ירד למחתרת זמן קצר לאחר התסיסות הקטלניות בעקבות הבחירות; הוא היה מבוקש על ידי משטרת ארמניה על האשמות בהפרות סדר ורצח. ביוני 2009, הוא יצא ממחבואו והסגיר את עצמו למשטרה. הוא שוחרר לאחר חנינה שהוענקה לאסירים פוליטיים רבים במאי 2011, כמעט שנתיים אחרי שהוא נכלא.
הוא היה חבר מוביל בקונגרס הלאומי הארמני, תנועת התנגדות שהונהגה על ידי הנשיא לשעבר, לבון טר-פטרוסיאן. ב-6 במאי 2012, נבחר כחבר האספה הלאומית של ארמניה. ב-2016 חבר לכמה מנהיגי אופוזיציה לצורך הקמת תנועת ברית המוצא. הוא היה למנהיג תנועת המחאה שפרצה בארמניה ב-2018, שאילצה את ראש ממשלת ארמניה סרז' סרקזיאן ואת ממשלתו להתפטר. ב-8 במאי 2018, קיבל את אמון הפרלמנט כדי להיבחר לראש הממשלה בעצמו.[7] ב-16 באוקטובר 2018 הגיש את התפטרותו, הפך לראש ממשלה זמני עד לקיומן של בחירות כלליות. מוקדמות. בדצמבר 2018 זכה הוא ומפלגתו בניצחון מוחץ. להנהגתו יוחסו צעדים לקידום הדמוקרטיה, חופש העיתונות, והמאבק בשחיתות, כמו כן צמיחה כלכלית משמעותית. אולם בשנת 2020 התמודדה ממשלתו עם פריצת מלחמת נגורנו קרבאך מחודשת עם השכנתה אזרבייג'ן, שמעמדה המדיני ,הכלכלי והצבאי התחזק מאוד לאורך שלושים השנים שעברו מתובסתה על ידי הארמנים ב-1994. המלחמה הסתיימה אחרי 44 ימי לחימה ואבדות משמעותיות לארמניה - בנפש, בנכסים ובשטחים. תיווך רוסיה הביא להסכם שביתת נשק תלת-צדדי שנחתם על ידי פשיניאן ב-9 בנובמבר 2020. בעקבות תוצאות המלחמה נחשף פשיניאן להפגנות סוערות ולקריאות להתפטרותו. גם הרמטכ"ל הגנרל גספריאן ו-40 קצינים בכירים דרשו את התפטרותו, פעולה שהוקעה על ידי פשיניאן כ"ניסיון הפיכה". בסופו של דבר הצליח פשיניאן לעמוד בפרץ ולא ויתר על השלטון. ב-25 באפריל 2021 התפטר באופן פורמלי יחד עם חברי ממשלתו לקראת הבחירות הכלליות שהתקיימו ביוני 2021. בבחירות אלה ניצחה מפלגתו והשיגה יותר ממחצית קולות הבוחרים. החל מ-16 בספטמבר 2022 מכהן פשיניאן כעת במסגרת רוטציה, גם כראש ארגון האמנה לביטחון משותף של רוסיה ומספר מדינות במרחב האירו-אסיאתי שרובן היו בעבר חלק מברית המועצות. ב-2023 נוכח המתקפה החדשה של אזרבייג'ן בנגורנו-קרבאך שסיפחה בחזרה את חבל זה למדינה האזרית, החליט פשיניאן וממשלו להימנע מלסכן את ארמניה החלשה והמבודדת במלחמה כוללת בינה לאזרבייג'אן ונאלץ להשלים עם קץ השליטה הארמנית על כל שטחי נגרונו קרבאך ועם סיום קיומה של רפובליקת ארצאך.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניקול פשיניאן נולד בשנת 1975 בעיר איג'באן. אביו וובה פשיניאן היה מורה בבית ספר. שם אמו - ארג'ניק לבית צ'ברוצ'אן. לו שני אחים:ארמן וארטאק.[8] פשיניאן סיים בשנת 1991 את התיכון המקומי מס.1 ונרשם ללימודי תקשורת בפקולטה לפילולוגיה של אוניברסיטת ירוואן.[9] בשנה הרביעית סולק מהאוניברסיטה בגלל פעילות פוליטית.[10] כבר כסטודנט היה פשיניאן עיתונאי פעיל. בשנים 1993–1994 עבד ככתב העיתון "דפרוטיון" ובשנים 1994–1997 ככתב של העיתונים "לראגיר" "לראגיר-אור" ו"מולוראק". בשנים 1995–1997 היה עורך בעיתון "מולוראק". ב-1999 בעת שכיהן כעורך העיתון "אוראגיר" נידון פשניאן לשנת מאסר על תנאי באשמת פגיעה בשמה הטוב של אשת ראש הממשלה. באותה שנה הוא הקים את העיתון" האיקקן ז'אמאנאג" (זמני ארמניה) שעסק רבות בחשיפת מקרי שחיתות ונפוטיזם בממסד של המפלגה הרפובליקנית הארמנית. ב-2008 העביר את עריכת העיתון לאשתו. הוא דובר ארמנית, רוסית, אנגלית וצרפתית.[11]
במחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
פשיניאן ירד למחתרת לאחר אירועי 1 במרץ 2008. יחד עם שבעה אישים אחרים, היה מבוקש על ידי הממשלה הארמנית על "מבצע מתוכנן מראש ופעולות שנועדו לתפוס את השלטון בכוח, פרובוקציה וארגון הפרות סדר המוניות שלוו ברצח בירוואן."[12]
בריאיון ל-RFE/RL ב-16 באוקטובר 2008, הוא התעקש ש"מהפכה" דמוקרטית זו הדרך היחידה להביא לשינוי בארמניה, וכי הנשיא סרגסיאן לא עשה דבר כדי להוכיח את ההפך.[13] הוא טען כי חוקרי הממשלה מחפים על המבצעים האמיתיים והאשמים לשמונת מקרי המוות שאירעו ב-1 במרץ וטען שהאשמים הם הנשיא לשעבר, רוברט קוצ'ריאן וראש הממשלה לשעבר סרז' סרגסיאן.
בראיון, שהעניק לערוץ הטלוויזיה הממלכתי בדצמבר 2015, ניקול פשיניאן הצהיר כי הוא מעולם לא עזב את הרפובליקה של ארמניה, בעת שהסתתר והוא בילה את מרבית זמנו בהסתתרות בירוואן. פשיניאן ציין כי עובדה זו היא "בושה" לשירות הביטחון הלאומי.[14]
מעצרו ושחרורו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 ביולי 2009, פשיניאן יצא ממחבואו והסגיר את עצמו לידי המשטרה הארמנית לאחר חנינה כללית שהוכרזה על ידי הרשויות הארמניות ב-19 ביוני של דמויות מהאופוזיציה שנעצרו בעקבות אירועי 1 במרץ.[15]
פשיניאן היה אחד מכמה פעילי אופוזיציה ששוחררו לאחר חנינה שעברה באספה הלאומית של ארמניה בסוף מאי 2011, במהלך תקופה ממושכת של הפגנות נגד הממשלה. הוא דיבר בכינוס של הקונגרס הלאומי הארמני, שם הוא קרא לערוך בחירות מחדש וכי זהו הצעד היחיד שיוכל להשיב את אמון הארמנים בממשלה שלהם.[16]
ניסיון התנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-22 בנובמבר 2004 בשעה 8:40 רכבו של פשיניאן חנה מחוץ למערכת העיתון Haykakan Zhamanak במרכז ירוואן התפוצץ, במה שהיה ניסיון לפגוע בחייו.[17] לאחר חקירה, המשטרה קבעה באופן חריג כי השריפה נגרמה על ידי "פירוק של חוטי המצברים" והכחישה שמדובר בניסיון התנקשות.[18] פשיניאן אמר כי הפיצוץ היה ניסיון התנקשות שאורגן על ידי איש העסקים גאגיק צארוקיאן, שזעם על סיפור שהעיתון Haykakan Zhamanak פרסם נגדו.
מפלגת ההסכם האזרחי. ברית המוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-9 בדצמבר 2013 פשיניאן יחד עם עוד שישה פוליטיקאים ופעילים הקים תנועה פוליטית חדשה בשם ההסכם האזרחי. חברי התנועה הצהירו שמטרתם להוביל להתפטרותו של סרז' סרקזיאן. פשיניאן הצהיר שהתנועה תיקח חלק בבחירות לפרלמנט.[19] בשנת 2016 יצרה מפלגת ההסכם האזרחי את ברית המוצא יחד עם הפדרציה המהפכנית הארמנית, עם מפלגת "ארמניה הבהירה" וסיעת "הרפובליקה" (פלג שעזב את מפלגת הרפובליקנים).
תפקידו בתנועת המחאה הארמנית, 2018[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר תנועות פוליטיות שונות בראשות חבר הפרלמנט ניקול פשיניאן (ראש מפלגת ההסכם האזרחי) ארגנו הפגנות נגד הממשלה בארמניה (שידועה כמחאת Merzhir Serzhin (בארמנית: Մերժիր Սերժին; "פטרו את סרז'.") בשנת 2018. הפגנות ותהלוכות נערכו בירוואן בתגובה לבחירתו של סרז' לקדנציה שלישית רצופה לדמות המשפיעה והחזקה ביותר בממשלת הרפובליקה של ארמניה. ב-23 באפריל, סרגסיאן התפטר, מה שהביא בפועל להתפטרות הממשלה. קארן קרפטיאן, שכיהן כסגן ראשון לראש הממשלה, מונה לממלא מקום ראש הממשלה. ב-25 באפריל, אחד מבעלי בריתו של פשיניאן אמר כי פשיניאן מתכוון להפוך לראש ממשלה עד לבחירות לאספה הלאומית, כי הוא "נבחר על ידי העם" וזוכה לתמיכה עממית.[20]
ממשלתו הראשונה. ברית "הצעד שלי"[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-8 במאי 2018, הפרלמנט אישר למנות את פשיניאן לתפקיד ראש ממשלת ארמניה, לאחר שהיה המועמד היחיד.[1] הצביעו בעדו 59 חברי פרלמנט, בשישה יותר מהרוב הדרוש. קיבל גם את תמיכת המפלגה הרפובליקנית על אף שזו הביעה התנגדות למצעו. לאחר מינויו הכריז על כוונתו להחליף את ראש משטרת ארמניה וראש שירות הביטחון הלאומי.[21] ב-12 במאי כבר הציג את ממשלתו; המורכבת מ-14 שרים פשיניאן הבטיח לשים קץ לשחיתות השלטונית ולרדיפות הפוליטיות ב-9 במאי 2018 עשה את הביקור הרשמי הראשון בנגורנו קרבאך. חלה התארגנות מחדש של הברית הפוליטית בראשותו של פאשיניאן שמשנה את שמה מברית המוצא לברית "הצעד שלי" המורכבת משתי מפלגות: ההסכם האזרחי ומפלגת השליחות ועוד מספר אישים עצמאיים. ב-23 בספטמבר 2018 בבחירות המוניציפליות מוקדמות בירוואן (שבה חיים מחצית תושבי המדינה). בני בריתו של פשיניאן, הייק מרוטיאן וכן "מפלגת השליחות" זכו ב-80% מהקולות, ו-56 מתוך 65 מושבים במועצת העיר. המפלגה הרפובליקנית לא השתתפה בבחירות אלה. בנסיבות אלה ב-2 באוקטובר 2018 הודיע פשיניאן על התפטרותו ועל הקדמת הבחירות לפרלמנט בדצמבר 2018. כש שרים מטעם "הפדרציה המהפכנית הארמנית " ו"ארמניה המשגשגת" הצביעו בעד חוקים שביקשו למנוע את הקדמת הבחירות הם פוטרו על ידי הנשיא ארמן סרקיסיאן. ב-11 באוקטובר פשיניאן התפטר. ב-16 באוקטובר 2018 הממשלה כולה הגישה את התפטרותה לקראת הבחירות לפרלמנט הפרלמנט לא הצליח לבחור ביורש לפשיניאן בראשות הממשלה והתפזר. בבחירות ב-9 בדצמבר 2018 פשיניאן חיזק את כוחו כשהברית הפוליטית בראשותו "הצעד שלי" זכתה ב-70% מהקולות. רק שתי מפלגות אחרות הצליחו לעבור את אחוז החסימה של 5%: "ארמניה המשגשגת" ו"ארמניה המוארת" - עם 8% ובהתאמה 6% מהקולות. המפלגה הרפובליקנית נחלה תבוסה כבדה (4.7% מהקולות) ולא נכנסה לפרלמנט.
הממשלה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות הבחירות ב-14 בינואר 2019 שוב התמנה פשיניאן לראש ממשלה. במאי 2019, במלאת שנה לשלטונו, הוא טען למאה הישגים: "יצירת 51,000 מקומות עבודה, עליות שכר ומעצרם של האחראים למעשי שחיתות וכו'" ב-20 במאי 2019 אחרי שבית משפט בירוואן שחרר זמנית את הנשיא לשעבר רוברט קוצ'ריאן, שהואשם בזיוף הבחירות לנשיאות בשנת 2008 לטובת סרקיסיאן, קרא פשיניאן לטיהור המערכת המשפטית אותה האשים בחוסר לגיטימיות ובהיותה "שארית" של הממשל הקודם.
התבוסה במלחמה השנייה בנגורנו קרבאך (2020)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי שלטונו פרצה שוב ב-27 בספטמבר 2020 מלחמה עם אזרבייג'ן באזור נגורנו קרבאך ("רפובליקת ארצאך"). כתגובה למתקפה ביבשה של הכוחות האזרבייג'נים, הממשלה הארמנית הכריזה על מצב חירום ועל גיוס כללי של העם. המלחמה הסתיימה אחרי 44 ימי קרבות בעקבות שביתת נשק שתווכה על ידי רוסיה. מול הצלחות המתקפה האזרבייג'נית שצליחה להשתלט על העיר שושה ועל שטחים נוספים בנגורנו קרבאך, ב-9 בנובמבר 2020 חתם פשיניאן על ההסכם התלת-צדדי, אחרי שארמניה סבלה מאבדות בבני אדם, נזקים חומריים רבים ונחלה תבוסות. פשיניאן נאלץ להסכים לוויתורים טריטוריאליים על חשבון רפובליקת נגורנו קרבאך (ארצאך) לטובת אזרבייג'ן. בעקבות מתקפתה של ארבייג'אן רפובליקת ארצאך איבדה שליש משטחה בנגורנו קרבאך, לרבות יישובים וערים ארמניות חשובים כמו הדרוט ואת העיר שושי. בעקבות שביתת הנשק נאלצה ארצאך לוותר על עוד שליש משטחה. אורגנו שני אזורי חיץ הומניטריים בפיקוח כוח שלום רוסי" אחד בלצ'ין בין ארמניה לארצאך והשני בין אזרבייג'ן לחבל נחיצ'באן. טורקיה שתמכה באופן גלוי באזרבייג'ן ורוסיה שתיווכה בין הצדדים חיזקו את מעמדם באזור. האופוזיציה ארגנה הפגנות סוערות ודרשה את התפטרותו של פשיניאן אותו כינתה "בוגד". מפגינים צרו על בניין הפרלמנט. פשיניאן הצהיר שאכן ההסכם מכאיב לארצו אבל היה הכרחי נוכח ניתוח המצב הצבאי, כשצבא אזרבייג'ן נמצא קרוב לבירת ארצאך, סטפנקרט, ונפילתם של מעל 1,300 אנשים בצד הארמני. ב-25 בפברואר 2021 הרמטכ"ל של צבא ארמניה, אוניק גספריאן ועוד 40 גנרלים דרשו מצידם את התפטרותו במה שהממשלה ראתה ניסיון הפיכה צבאית.[22][23] בסופו של דבר נאלץ גספריאן להתפטר.
התפטרותו ובחירתו מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-25 באפריל 2021 הודיע פשיניאן על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, כדי להתיר בחירות פרלמנטריות בחודש יוני. הוא שימש לזמן קצר כראש ממשלה זמני, ובבחירות שהתקיימו ב-20 ביוני 2021 לאספה הלאומית (בית הנבחרים הארמני) מפלגתו חוזה אזרחי זכתה ברוב של 53% מקולות הבוחרים וניצחה בבחירות, על אף הירידה לעומת הבחירות הקודמות. האופוזיציה טענה לאי סדרים בבחירות. מתוקף תוצאות הבחירות ממשיך פשיניאן בכהונתו כראש ממשלת ארמניה. ב-2 באוגוסט 2021 התמנה שוב לראש ממשלה. הסכסוך החל מ-2018 עם הנשיא ארמן סרקיסיאן לגבי סמכויות הנשיא שהחריפו במשבר הפוליטי ב-2021 הביא בסופו של דבר להפטרותו של סרקיסיאן מראשות המדינה ב-23 בינואר 2022. הנשיא התלונן על אי יכולתו להשפיע ברגעים הקשים על תהליכים חשובים של מדיניות החוץ והפנים של המדינה. סרקיסיאן קרא לעם ללחוץ לקידום שינוי חוקתי על מנת לאזן בין שני מנהיגי הרשות במבצעת: ראש הממשלה והנשיא.
הסכסוך בנגורנו-קרבאך[עריכת קוד מקור | עריכה]
לגבי הסכסוך סביב החבל נגורנו קרבאך עם אזרבייג'ן, פשיניאן, בדומה לשאר מנהיגי ארצו בעבר, נקט בעמדה לאומית גאה. בהתחלת אוגוסט 2019 באספה המונית בסטפנקרט הוא הצהיר ש"קרבאך הוא ארמניה!". אזרבייג'ן קיבלה בכעס הצהרה זו ושר החוץ הרוסי סרגיי לברוב מתח בקורת על פשיניאן בגללה, בטענה שהיא מכבידה על מציאת פתרון מדיני לסכסוך בין ארמניה לאזרבייג'ן. בעקבות התבוסה המכאיבה של אמרניה במלחמת נגורונו-קרבך משנת 2020 נאלץ פשיניאן לאשר את הסכם שביתת הנשק ב-9 בנובמבר 2020. ככתוצאה של המלחמה ושל ההסכם "רפובליקת ארצך" שבחסות ארמניה איבדה שני שלישים משטחה, לרבות יישובים ארמניים ותיקים וערים כמו הדרוט. מול המחסום שהטילה אזרבייג'ן על דרכי האספקה של תושביו הארמנים בנגורנו-קרבך על אף נוכחות כוח השלום הרוסי, בספטמבר 2023 הצהיר פשיניאן שהייתה טעות אסטרטגית לבסס את עצמאות ארמניה על תמיכת מדינה אחת, רוסיה. לאחר מכן הזהיר ממתקפה אזרית על החבל.[24] בהמשך החודש, האזרים פתחו במבצע בנגורנו קרבאך. פאשיניאן, האשים את אזרבייג'ן בהתחלת מבצע קרקעי שמטרתו "טיהור אתני" והכחיש מעורבות של צבא ארמניה בלחימה.[25] למרות הפגנות בירוואן בעד התערבות צבאית, פשיניאן הבהיר: "לא נצא למלחמה על נגורנו קרבאך".[26] תושבי החבל נכנעו לאחר יממה.[27]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ניקול פשיניאן (בארמנית)
ניקול פשיניאן, ברשת החברתית פייסבוק
ניקול פשיניאן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ניקול פשיניאן, ברשת החברתית אינסטגרם
ניקול פשיניאן, ברשת החברתית VK
ניקול פשיניאן, סרטונים בערוץ היוטיוב
ניקול פשיניאן, ברשת החברתית Goodreads
.svg){kind=icon}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 "עשינו מהפכה": מנהיג המחאה העממית בארמניה נבחר לראש הממשלה, באתר וואלה, 8 במאי 2018
- ^ מהפך בארמניה: מנהיג המחאה נבחר לראש הממשלה, באתר ynet, 8 במאי 2018
- ^ "The Development of Sustainable Independent Media in Europe and Eurasia" (PDF). Washington, DC: International Research & Exchanges Board. 2001. p. 31. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-10-30. נבדק ב-2018-05-03.
...a liberal newspaper, Haykakan Zhamanak.
- ^ Newspaper Editor’s Car Blown Up, Armenia Liberty, November 22, 2004.
- ^ Hayots Ashkarh December 18, 2007
- ^ Pennington (13 בפברואר 2008). "Armenia: Pre-Election tour of Ararat marz" (Confidential). WikiLeaks.
...Nikol Pashinyan, editor-in-chief of the Haykakan Zhamank Newspaper and LTP's customary crowd-warmer.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ רוסיה פוחדת שארמניה היא אוקראינה הבאה, באתר ynet, 3 במאי 2018
- ^ Биография премьера Армении Никола Пашиняна ביוגרפיה - סוכנות טאס
- ^ Биография ביוגרפיה באתר kavkaz uzel
- ^ ב"נובוסט ארמני" 21.10.1999
- ^ 'Nikol Pashinyan: ‘I study three languages during the week
- ^ Press Release: Is completed the preliminary investigation on 7 accused, Office of Public Prosecutor of the Republic of Armenia, September 8, 2008.
- ^ Fugitive Oppositionist Sees No Alternative To ‘Revolution’, Armenia Liberty (RFE/RL), October 16, 2008.
- ^ - YouTube, www.youtube.com
- ^ Fugitive Oppositionist Surrenders To Armenian Police July 1, 2009.
- ^ ""Festive" ANC rally was held in Yerevan".
- ^ Newspaper Editor’s Car Blown Up, Armenia Liberty (RFE/RL), November 22, 2004.
- ^ Tycoon Denies Role In Journalist Car Bombing, Armenia Liberty (RFE/RL), November 23, 2004.
- ^ "New Armenian Opposition Group Takes Shape". Radio Free Europe/Radio Liberty Armenian Service. 9 בדצמבר 2013. נבדק ב-10 בדצמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Пашинян заявит о готовности возглавить правительство Армении до выборов
- ^ כך הכריז בחשבון הפייסבוק שלו
- ^
אלפים הפגינו בבירת ארמניה לאחר שראש הממשלה הזהיר מפני "הפיכה צבאית", באתר הארץ, 25 בפברואר 2021
- ^ נכשל ניסיון ההפיכה הצבאית בארמניה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל
- ^ אוריאל לוי, המתיחות בקווקז גוברת: ראש ממשלת ארמניה מזהיר ממתקפה של אזרבייג'ן, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 2023-09-08
- ^ אזרבייג'ן: נמשיך במבצע בקרבאך עד שהבדלנים ייכנעו, ארמניה: מתכננת טיהור אתני - וואלה! חדשות, באתר וואלה!, 2023-09-20
- ^ לחימה בקווקז: אזרבייג'ן תוקפת את נגורנו קרבאך | ישראל היום, באתר www.israelhayom.co.il, 2023-09-19
- ^ הבדלנים הארמנים בקרבאך נכנעו לאזרבייג'ן: "נניח את נשקנו תמורת הפסקת אש" - וואלה! חדשות, באתר וואלה!, 2023-09-20
