נפוטיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נֶפּוֹטִיזְםלטינית: Nepotismus) הוא כינוי לנוהגם של בעלי שררה להעדיף במינוי למשרות את קרובי משפחתם, ידידיהם, חבריהם או מכריהם, על פני אנשים אחרים. לנפוטיזם במוסדות ציבוריים נודעת בדרך כלל משמעות שלילית.

מקור המילה בלטינית של ימי הביניים, שם שימש המונח קרדינל-אחיין (cardinalis nepos) לציון קרדינל שקודם למשרתו על ידי אפיפיור שהוא דודו או, בהכללה, קרוב משפחתו. פעמים רבות היו אחייני האפיפיור בניו הבלתי-חוקיים ומינויים וקידומם היה בפועל דרך להפוך את האפיפיורות למוּרשת.

נוהג זה של מינויים החל בתקופת כהונתו של בנדיקטוס השביעי באמצע המאה ה-14 — תקופה בה הייתה האפיפיורות באביניון — ונמשך מאות שנים. במשך אותה תקופה, הפכו 15 מהקרדינלים-האחיינים לאפיפיורים ושניים הוכתרו קדושים. דעיכת הנוהג החלה בפרסום הבולה האפיפיורית (Romanum decet pontificem) של אינוקנטיוס השנים עשר ב-1692, שביטלה את המשרה הרשמית של קרדינל-אחיין והגבילה את האפיפיור למינוי חמישה מקרובי משפחתו למשרת קרדינל. הנוהג נותר נפוץ לכל אורך המאה ה-18, ואחרי שהאפיפיור פיוס השביעי (1800-1823) ביטל את המוסד בפועל, המשיך להתקיים גם לאורך המאה ה-19.

שקיעת הנפוטיזם והיעלמותו מהחצר האפיפיורית הואצה באופן ניכר רק אחרי שמדינת האפיפיור איבדה (1870) את השטחים בהם שלטה.

ההתייחסות השוללת לנפוטיזם התפתחה באופן דומה גם במוסדות סקולריים. הנוהג למנות קרובי משפחה וידידים למשרות הבכירות ביותר היה נפוץ מאוד במשטרים מלוכניים בעבר, שכן מינויים כאלו היו במובנים רבים אחת המטרות העיקריות של משטרים מסוג זה (לדוגמה, העברת כתר המלוכה מאב לבן). נהגים כאלו נפוצים במשטרים אוטוריטריים ודיקטטוריים, שרבים מהם הופכים עם הזמן למשטרים תורשתיים. הדוגמה המוכרת ביותר היא זו של נפולאון בונפרטה, שהפך מקונסול ממונה לקיסר, ומינה את בני משפחתו למלכים בארצות השונות. לנפולאון מיוחסת האמירה: "אך, לו רק הייתי האחיין שלי...".

במדינות דמוקרטיות, אסור הנפוטיזם בתקנות או חוקים במוסדות ציבוריים, הנחשבים רכוש הכלל ולא רכוש העומד בראשם. למרות זאת, נפוטיזם רווח מאוד גם במוסדות ציבוריים במדינות דמוקרטיות, אף כי הוא מתקיים בדרך כלל באופן בלתי רשמי באמצעות משרות ייעוץ אישי, מינוי מקורבים למשרות אמון, מכרזים התפורים לפי מידתו של מקורב, הטבות רשמיות למחצה, וכדומה.

מינוי צאצאים ומקורבים למשרות בכירות הוא הנוהג הרווח והמקובל בחברות פרטיות, שאחת המטרות העיקריות של מייסדיהן היא להעבירן לצאצאיהם. הנוהג לקדם קרובי משפחה וצאצאים בולט פחות בחברות ציבוריות, אך רווח בהן הנוהג לקדם חברים, בעלי רקע חברתי דומה, וכדומה.

במגזר הציבורי בישראל נאסר הנפוטיזם בתקנות החברות הממשלתיות (כללים בדבר העסקת קרובי משפחה), התשס"ה-2005, בפקודת העיריות, בכללי שירות המדינה (מינויים) (סייגים בקרבה משפחתית), תשס"ח - 2007, ולעתים אף מכוח נהלים פנימיים[1]. למרות כל זאת, דו"ח מבקר המדינה מצביע מזה שנים על העדפת קרובים בישראל.‏[2][3][4][5]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לעניין פסילת מועמדותה של מתמחה במשפטים, מהתמחות בבית המשפט העליון, משום שאביה שימש כרשם של בית משפט השלום, ראה את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שניתן בע"ע 31756-01-12, מוראני מאיסאנה - מנהל בתי המשפט ואח'; ביום 17.7.2013.
  2. ^ ד"ר דוד סיון, נפוטיזם, עוד סיבה להפרטה, באתר "ארץ הצבי", 1 באוגוסט 2003
  3. ^ שני מזרחי, המבקר: חמולות משפחתיות בחברות ציבוריות, באתר nrg מעריב, 19 בנובמבר 2007
  4. ^ [1] (הקישור אינו פעיל, 6.5.2011)
  5. ^ ליאור דטל, הכל נשאר במשפחה: עובדים במשרדי הממשלה מפקחים על קרובי משפחתם, באתר TheMarker‏, 6 במאי 2009