נתיב המים סנט לורנס
נתיב המים סנט לורנס (באנגלית: Saint Lawrence Seaway, בצרפתית: la Voie Maritime du Saint-Laurent) הוא שמה הנפוץ של מערכת תאי שייט, תעלות וגופי מים אחרים באורך כולל של 306 ק"מ בין מונטריאול לימת אירי. נתיב המים מאפשר לאוניות גדולות לשוט מהאוקיינוס האטלנטי עד לימת סופיריור, המערבית מבין הימות הגדולות, מרחק של 3,700 ק"מ. נתיב המים קרוי על שם נהר סנט לורנס שזורם מימת אונטריו עד האוקיינוס האטלנטי במקביל לנתיב המים והוא עובר בשטחיהן של קנדה ושל ארצות הברית.
תוכן עניינים |
היסטוריה [עריכה]
תעלות נחפרו לאורך המסלול כבר מ-1824 אך הן היו רדודות וצרות מדי על מנת להכיל אוניות משא גדולות. תעלות מסוימות היו בעומק 76 ס"מ עד מטר וחצי ורוחבן המקסימלי היה 183 ס"מ. ב-1895 החלה ארצות הברית לבחון את רעיון נתיב המים, אך הדברים לא הגיעו לכלל מעשה. בשנת 1932 הושלמה תעלת ולנד שעוקפת את מפלי הניאגרה והועמקה ל-7.62 מטרים, אך החלק שבין מונטריאל לימת אונטריו נותר רדוד וצר. ב-1951 החלו העבודות לבניית נתיב המים לכל אורכו, במהלכן הועמקה תעלת ולנד ל-8.2 מטרים והורחבו שאר התעלות. עלות הפרויקט הייתה 470 מליון דולר קנדי שמתוכה שילמה ממשלת קנדה כ-336 מליון ואת היתרה מימנה ארצות הברית.
ב-2003 החליפה מערכת זיהוי אוטומטית את מפעילי תאי השייט, זוהי המערכת האוטומטית הראשונה בעולם בנתיב מים פנים יבשתי.
תאי השייט [עריכה]
שלושה עשר תאי שייט נמצאים בשטחה של קנדה ושניים בארצות הברית. אורכו של כל תא הוא 233.5 מטרים, רוחבו 24.4 מטרים ועומקו 9.1 לפחות. התא מתמלא בכ-91 מליון ליטר מים תוך 7-10 דקות[1].
השפעות על הסביבה [עריכה]
על מנת ליצור מעקף סביב כמה אשדים באזור קורנוול וכן כדי לאפשר בניית תחנות כוח הידרואלקטריות, הוצפו שטחים באזורי הבנייה. בעוד בארצות הברית היו אלו שטחים לא מיושבים, בקנדה נאלצו לפנות את בתיהם תושבי עשרה כפרים ב-1958[2].
ב-2010 עלתה על שרטון אונייה וכתוצאה מכך נוצר חור בתא הדלק שלה. 200 טון של סולר נשפכו וכיסו שטח של כ-500 מטרים מרובעים. על מנת לטפל בכך נסגר נתיב המים לשייט לכיומיים[3].
