אונייה

ערך זה עוסק בכלי שיט. אם התכוונתם לזמרת האירית, ראו אניה (זמרת).

אוניית הסוחר "דנה"

אוניית סוחר מודרנית ולידה יאכטה מפרשית, לשם השוואה

אונייה (לפי כללי הכתיב חסר הניקוד של האקדמיה ללשון העברית, יש לכתוב אנייה) היא כלי שיט גדול, בעל סיפון, שנועד לשיט בים הפתוח. תקנות משרד התחבורה בישראל (רשות הספנות והנמלים) מגדירות אונייה ככלי שיט המונע בכוח מנוע או מפרשים, שאורכו עולה על 24 מטרים ותפוסתו ברוטו עולה על 100 טון. החוק הימי המסחרי מגדיר אונייה ככלי שיט המוביל מטענים או נוסעים בים.

אטימולוגיה ומונחים

בתנ"ך נקרא כלי שיט "אניה", בהטיות שונות, כולל ההטייה "אֳנִי" המתייחסת גם לאונייה בודדת וגם לצי אוניות. לעומתה, מופיעה המילה "ספינה" רק פעם אחת בתנ"ך (ספר יונה, א' ה'). מילה זו שימשה כמילה נרדפת למילה "אניה", כפי שנראה באותו פסוק. לעומת זאת, בלשון המשנה נקרא כלי שיט "ספינה". שתי המילים הן כאמור נרדפות; בלשון חיה מתרחש תהליך של בידול בין שתי המילים, ולפיכך הפכה המילה ספינה לתיאור לכלי שיט קטן יותר מאונייה, למרות שבמקורן אין הבדל בין המילים‏.

על פי ההגדרות הרשמיות של רשות הספנות והנמלים בישראל ספינה היא "כלי שיט אשר תפוסתו ברוטו עד 100 טון ואורכו המירבי 24-7 מ'"‏. אונייה היא כלי שיט שאורכו מעל 24 מטרים, או בעל תפוסה שמעל 100 טון‏.

באנגלית ובשפות אירופיות נוספות האבחנה היא בין אונייה (Ship) לסירה (Boat). כלל האצבע לאבחנה בין השתיים הוא שכלי שיט שיכול לשאת על גבו כלי שיט אחר, הוא אונייה (וכלי השיט הנישא הוא סירה). ואולם, ככל כלל אצבע אין זו אבחנה חד משמעית. ככלל, אונייה מוגדרת ככלי שיט גדול יותר, בעל טווח ארוך יותר ויכולת להפליג למשך זמן רב יותר. בתקופת אוניות המפרש הוגדרה אונייה ככלי שיט בעל שלושה תרנים בעלי מעטה רוחבי. כלי שיט קטנים יותר נקראו על שם מערך התרונה, כמו בריגנית, ועוד. ישנם כלי שיט שמקובל לכנות אותם Boat בשפה האנגלית ובשפות אירופיות אחרות, למרות שהן שונות וגדולות בהרבה מסירות. הדוגמא הבולטת ביותר היא הכינוי לצוללות, הנקראות באנגלית Boat.

מקובל לתת לכל אונייה שם משלה, וזאת בניגוד לסירות ולכלי שיט קטנים יותר שנקראים לעיתים תכופות יותר במספר בלבד, אם כי ישנם גם סירות הנקראת בשם. לעיתים תכונה אונייה גם על שם הסדרת האוניות שהיא חלק ממנה. ברוב השפות מקובל להתייחס לאונייה כמין דקדוקי נקבי, למרות שישנן מקרים נדירים בהם ההתיחחסות היא זכרית או נטולת מגדר (it).

היסטוריה

פרה-היסטוריה והעת העתיקה

כלי השיט הראשונים הידועים מתוארכים לתקופת האבן החדשה. כבר בתקופות קדומות בנו בני אדם כלי שיט והפליגו בהם למרחקים, וכבר בתקופות קדומות אלו עמדו בני האדם על האתגרים הטכנולוגיים הכרוכים בכך: בניית כלי השיט עצמו, כך שיצוף על פני המים ויעמוד בפגעי הטבע ובכוחות השונים המופעלים על האונייה בעת השיט; מציאת מקור הנעה מתאים, משוטים ולאחר מכן מפרשים; וניווט כלי השיט למרחקים גדלים והולכים.

האוניות הראשונות הידועות לנו נמצאו במצרים העתיקה, תרבות שהתפתחה כולה על גדת נהר הנילוס. בסביבות 3000 לפני הספירה כבר הכירו המצרים הקדמונים את הטכנולוגיה שאפשרה בנייה של גוף אונייה מלוחות עץ. הם קיבעו את הלוחות למקומם בעזרת רצועות ארוגות, ואטמו את הסדקים בגוף בקני סוף או בעשב. המצרים הפליגו עם זרם הנהר, וחזרה באמצעות מפרש או משוטים; התלות במשוטים הייתה הכרחית, מכיוון שבנהר הצר יחסית קשה יותר להסתמך על המפרש. סְנֶפֶרוּ, שליט מצרים במאה ה-27 לפנה"ס, מתעד במסמך המתוארך לשנת 2613 לפנה"ס את ספינתו "תהילת שתי הארצות" - עדות ראשונה למתן שם לאונייה. דוגמא יוצאת דופן ליכולתם הטכנולוגית של המצרים בבניית אוניות היא אוניית חופו, שנמצאה בפירמידה הגדולה של גיזה. אורכה 44 מטרים, והיא נושאת מפרש; על פי ההיסטוריון היווני הרודוטוס הפליגה אונייה זו סביב אפריקה. רישומים מצריים עתיקים מתעדים ספינות באורך של למעלה מ-100 מטרים, שנועדו להעביר אובליסקים ממצרים העליונה למצרים התחתונה. רק בעת המודרנית החלו להיבנות ספינות ארוכות יותר.

עדויות קדומות על בניית אוניות שרדו גם מן הממלכות שמדרום למצרים: נוביה וקיסרות אקסום סחרו עם הודו, וישנן עדויות על סחר ימי בין מדינות צפון מזרח אפריקה להודו, סרי לנקה, פרס, חמיר (בדרום מערב חצי האי ערב), ואף עם רומא. בנמלים בחופי סומליה של היום עגנו אוניות שסחרו עם עמים בחצי האי ערב. עמים דוברי סווהילי הפליגו באוניות, וזימבבואה הגדולה סחרה כנראה עם נמלים לחופי מרכז אפריקה. לאימפריה של מאלי שהתקיימה החל מן המאה ה-13 עד לתחילת מאה ה-17 באזור שבו נמצאת מאלי המודרנית היה צי גדול, במיוחד בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14; יש הרואים בתיאורים של היסטוריונים ערביים מ1311 של צי זה רמזים להגעה אפשרית ליבשת אמריקה.

במואנג'ודארו, אחת מערי תרבות עמק האינדוס (כיום בפקיסטן), נמצאו ציורים של אוניות מונעות במפרש, המעידים על קיומה של תעשיית בניית אוניות וסחר ימי גם בתת-היבשת ההודית. טקסטים הודיים עתיקים מסויימים מכילים תיאורים טכניים מפורטים על דרכי בנייתן של אוניות, החומרים שמהן הן בנויות, סוגי אוניות ומימדיהן.

הים התיכון היה זירה עיקרית לבניית אוניות ולהתפתחות התעבורה הימית. בתנ"ך ישנן עדויות קדומות על בניית אוניות והפלגה בהן: כך למשל, שבט זבולון מוזכר כשבט יורד ים: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. וְהוּא - לְחוֹף אֳנִיּוֹת, ויַרְכָתוֹ - עַל צִידֹן" (בראשית מ"ט, י"ג). גם לגבי המלך שלמה מוזכר סחר ימי עם חירם הראשון מצור. התרבות המינואית בכרתים הייתה מעצמה ימית כבר בשנת 2000 לפנה"ס ששלטה למעשה במזרח הים התיכון.

ערך מורחב – תלת-חתרית

הפיניקים והיוונים פיתחו אוניות שיוכלו להפליג בהן לטווחים ארוכים יותר, התלת חתרית (טרירמה), ופיתחו שיטות ניווט מתקדמות יותר, שאיפשרו שלני העמים לפתוח במירוץ של הקמת מושבות לחופי הים התיכון. ב340 לפנה"ס הפליג הנווט היווני פיתאס ממאסאליה וצליח להגיע עד חופיבריטניה ומערב אירופה.

רומא הצליחה להשיג שליטה מלאה בכל רחבי הים התיכון במהלך המאה ה-2 לפנה"ס; קרתגו והממלכות ההלניסטיות במזרח הים התיכון הוכנעו ונהרסו, והרומאים החלו לקרוא לים התיכון "הים שלנו", Mare Nostrum. סוחרים יווניים התגברו על רוחות המונסון באוקיינוס ההודי ומאות ספינות יווניות עסקו במסחר בין הודו לרומא.

בוני אוניות בסין התקינו הגה כיוון קבוע בירכתי האונייה (להבדיל ממשוט הגה שהיה מקובל עד אז) כבר בזמנה של שושלת ג'ואו (1045 לפנה"ס - 256 לפנה"ס). בזמנה של שושלת האן נחשב הצי כחלק בלתי נפרד מהכוחות המזויינים של המדינה. טכנולוגיית בניית האוניות בסין הייתה מפותחת מאד, בתקופה המקבילה לימי הביניים באירופה כבר נבנו באוניות תאים אטומים למים, המאפשרים את מזעור הנזק כאשר חלק מדופן האונייה נפרץ ומים חודרים לגופה.

ימי הביניים והרנסנס

ניווט

ערך מורחב – ניווט

כאמור, אונייה על פי הגדרתה היא כלי שיט המיועד להפליג למרחקים ארוכים יחסית. משום כך, על הספנים לדעת לנווט את כלי השיט שלהם. ולכן מעבר להיבטים הטכנולוגיים של בניית אוניות והנעתן, ליוותה התפתחות הניווט את התפתחותן של אוניות. ספנים קדומים הפליגו לאורך קו החוף וכך ידעו את מיקומם. הבנת משטר הרוחות ומשטר זרמי הים סייעו לנווטים בתקופות העתיקות לתכנן את מסעם. בנוסף, כבר בתקופות קדומות הכירו יורדי הים את מפת גרמי השמיים וידעו כיצד לנווט על פיהם. ואולם, עזרי ניווט אלה עדיין לא איפשרו הפלגות למרחקים גדולים בים הפתוח ובאוקיינוסים. גרסאות מוקדמות של המצפן היו ידועות בסין במאה ה-11, ובאירופה נעשה שימוש נרחב במצפן עוד לפני שנת 1300. האצטרולב, כלי ניווט חשוב גם הוא, מוזכר בכתבים כבר במאה ה-2 לפנה"ס. למרות הקושי בניווט התפתחו בימי הביניים תרבויות שהיו למעצמות ימיות, וביניהן הרפובליקה של ג'נובה, הרפובליקה של ונציה, ברית ערי הנזה והצי של האימפריה הביזנטית. הויקינגים סחרו ברחבי הים הבלטי ופשטו בסירות הארוכות שלהם (Longboat) לאורך כל חופי מערב אירופה והים התיכון.

משוטים ומפרשים

ערך מורחב – ספינת משוטים

מפרש מרובע, לרוחבו של כלי שיט

כמו בעת העתיקה, גם בימי הביניים הונעו אוניות במפרשים, במשוטים או בשילוב של השניים. אונייה המונעת במשוטים אינה תלויה במשטר הרוחות, ויכולה להגיע למהירות גבוהה יחסית למשך פרקי זמן קצרים. חסרונה הוא בכך, שהבולט נמוך יחסית, בשל הצורך לקרב את החותרים אל המים; ככל שהחותר רחוק מן המים, על המשוט שלו להיות ארוך יותר, ולפיכך דורש כוח רב יותר ופחות יעיל. בשל הבולט הנמוך יקשה על אוניית משוטים להפליג בים סוער. בנוסף, החותרים תופסים מקום בבטן האונייה, על חשבון המטען.

מפרשי העת העתיקה היו מפרשים רבועים - מפרשים רוחביים שהיו תלויים על סקריה לרוחב האונייה. מפרש כזה יעיל מאד כאשר רוח נושבת מכיוון ירכתי האונייה, אך יעילותו יורדת מאד כאשר הרוח נושבת מזווית אחרת. ניתן להסיט את הסקריה במידה מסויימת לפי כיוון הרוח, אך מידת ההסטה מוגבלת. בשל כך, היו אוניות המפרש מוגבלות מאד יחסית.

מפרש לטיני, לאורכו של כלי שיט

המפרש הלטיני רווח בבים התיכון כבר מימי הרומאים, והשימוש בו התפשט מאד בימי הביניים. המפרש הלטיני משולש בצורתו, ותלוי על סקריה לאורך האונייה. בשל כך הוא מוגדר מפרש אורכי. יתרונו של המפרש הלטיני הוא בכך שניתן בקלות רבה בהרבה להתאים אותו לכיוון הרוח. בים התיכון, שמשטר הרוחות בו חלש בהרבה מזה של הים הצפוני שלחופי מערב אירופה, היה מפרש זה יעיל במיוחד. מקורו אינו ברור, אך כנראה שהגיע מספינות ערביות שהפליגו בים האדום.

תבנית:הפניה לערכים מורחבים בים התיכון ולאורך חופי אירופה רווחו עד המאה ה-14 ספינות שהונעו במשוטים, ונקראו גליאות. במהלך ימי הביניים החלו בוני אוניות באירופה לבנות אוניות רחבות יותר, בעלות חרטום וירכתיים מעוגלים יותר, שהונעו בעיקר במפרשים. במאה העשירית הופיע סוג של אונייה שנקרא קוג. אונייה זו הונעה במפרש, ושימשה למסחר ימי באיזור הים הבלטי ובין ערי בית הנזה. במאה ה-14 החלו להופיע אוניות גדולות יותר, בעלות יכולת גדולה יותר להפליג באוקיינוס. אלה נקראו קאראק.

לקראת תום המאה ה-14 החלו להופיע במערב אירופה אוניות סוחר ומלחמה שצוידו במעין מבצרים מוגבהים בחרטום ובירכתיים.

(שנקראו נאאר, Knaar) אונייה דורשת מבנה מורכב יותר: כדי להשיג יעילות כלכלית, מחד, ואת החוזק המבני הנדרש כדי להפליג בים הפתוח, מאידך, על האונייה להיות גדולה יותר ועמידה בפני פגעי הטבע. בשל גודלה, אמצעי ההנעה שלה מורכבים יותר מאלה של כלי שיט פשוטים: אם תונע בעזרת משוטים, יש צורך במספר רב של שייטים, ואם מקור ההנעה הוא הרוח, יש צורך במערכת תרנים, חִיבֵּל ומפרשים. כל אלה דורשים רמה טכנולוגית גבוהה יחסית. רמה זו הושגה כבר לפני אלפי שנים. עם התקנת המפרשים הראשונים, שהיו עשויים מעורות בעלי חיים או מאריג וחוברו לתרנים, הושגו עוד בתקופות קדומות מאד טווחים ארוכים. אלו היו למעשה האוניות הראשונות: יישוב אוקיאניה, למשל, לפני כ-3,000 שנה, נעשה על ידי כלי שיט פרימיטיביים מונעים במפרשים, שהפליגו למרחק אלפי קילומטרים.

סוגי אוניות

ניתן לסווג אוניות על פי כמה מדדים: על פי דרך ההנעה (משוטים, מפרשים, מנוע קיטור או מנוע אחר); על פי מספר הגופים של כלי השיט (לרוב האוניות יש גוף אחד, אך ישנן גם בעלות שניים, הנקראות קטמרן, וישנן גם בעלות שלושה גופים, ונקראות טרימרן); על פי צורתן, גודלן וייעודן; על פי החומר ממנו נבנו (פלדה, אלומיניום, עץ, פיברגלס, ועוד); על פי התקופה בה נבנו; על פי מקורן הגיאוגרפי (כמו הגונדולות מונציה, ג'ונקות מסין, וכדומה); על פי סדרת האוניות, ועוד.

דרך חלוקה מקובלת היא על פי מטרתן של האוניות. חלוקה זו מסווגת כלי שיט לאוניות נושאות מטען, אוניות נוסעים, אוניות לדיג, אוניות מלחמה, אוניות אגמים ונהרות, וקטגוריה נוספת לאוניות שונות שאינן נכללות בקטגוריות הקודמות.

אוניות משא

למרות ההתפתחות הרבה בתעבורה האווירית, הרוב המוחלט של תנועת המטענים בעולם נעשה בדרך הים. אוניות מטען נושאות מטענים מוצקים ונוזלים, בתפזורת או ארוזים בחבילות, ובמגוון עצום של גדלים וסוגים של חומרי גלם ומוצרים מוגמרים. המגמה כיום היא לבנות אוניות המתמחות בסוג מסויים של מטען, והן בנויות ומצוידות באמצעים שונים המתאימים למשימתם, כמו מיכלי קירור, סַפְנוֹת המותאמות למטען ספציפי, מנופים, ועוד.

אוניות נושאות מטען נחלקות לכמה קטגוריות עיקריות:

1. אוניות מטען כללי (באנגלית: General Cargo Ship) הן אוניות נושאות מטען ארוז בחבילות ובתיבות, או על גבי משטחים שונים. בדרך כלל לא ניתן להטעין מטען זה במכולות. בעבר התבצעה כל התעבורה הימית המסחרית בדרך זו: התפוסה באוניות מחושבת עד היום ביחידות נפח של טון, מילה הנגזרת מן המילה האנגלית העתיקה Tun, שמשמעה "חבית יין". פריקה וטעינה של אונייה כזו נמשכת זמן רב, והיא מורכבת ומסובכת מאד יחסית לפריקת אוניות נושאות מטען אחרות. בדרך כלל מצויידות אוניות אלו בעגורנים גדולים, שנועדו לסייע בפריקה ןבטעינה.
2. אוניות צובר או אוניית תפזורת (באנגלית: Bulk Carrier, Bulk Freighter, או Bunker) היא אוניית משא המובילה מטענים יבשים בתפזורת, כלומר מטענים שאינם ארוזים, כמו דגנים, סוכר, פחם ועפרות מתכת. אוניות צובר מהוות כיום כ-40% מכלל אוניות הסוחר בעולם, וגודלן נע מאוניות קטנות, שלהן סַפְנָה אחת ועד לאוניות צובר ענקיות המובילות מטען במשקל שמעל 360,000 טונות. אוניות צובר נחלקות לכמה סוגים בהתאם לשיטת פריקתן: חלקן יכולות לפרוק את מטענן בעצמן, אחרות תלויות במתקני הפריקה שבנמל, וקיימות גם אוניות המסוגלות לארוז את המטען תוך כדי העמסתו או פריקתו.
3. מכלית (באנגלית: Tanker) היא אונייה הנושאת מטען נוזלים בתפזורת, כלומר כאשר הנוזל אינו ארוז במיכלים, חביות או כלי קיבול אחרים אלא במיכלים גדולים של הספינה. מיכליות נושאות מוצרים פחמימנים, כמו נפט, גז פחמימני מעובה או גז טבעי מעובה; חומרים כימיים, כמו אמוניה וכלור; מים; יין; דבשה; ועוד. מכליות הן סוג חדש יחסית של אוניות, שנכנס לשירות רק במהלך המאה ה-19, גם לאו הצורך המתגבר וגם כאשר ניתן היה למצוא פתרון לבעיות טכנולוגיות שונות. גם מכליות נבנות בגדלים משתנים, והגדולות שבהן הן אוניות ענק הנושאות מאות אלפי ליטרים של נוזלים. רוב המיכליות תלויות במתקני נמל כדי להעמיס ולפרוק את מטענן.
4. אוניית מכולות היא אונייה הנושאת את המטען ארוז במכוּלוֹת בגודל אחיד. העמסת מטען במכולות החלה בשנות ה-50 של המאה ה-20, וכיום זו אחת השיטות העיקריות להובלת משאות. היצרן אורז את מטענו במכולה, וזו מועברת כפי שהיא אל האונייה, וממנה אל היעד, ללא צורך באריזה מחודשת בעת ההעמסה אל האונייה. טעינת ופריקת מכולות נעשית במהירות וביעילות רבה יחסית, וחוסכת זמן רב ולפיכך גם עלותה נמוכה. כמעט כל המטען שאינו בתפזורת מובל כיום בדרך זו. חסרונן של אוניות מכולה הוא בצורך להקים תשתית נרחבת להעמסת המכולות, לפריקתן ולשינוען אל ומן הנמל.
5. אוניית גל-נוע (אנגלית: Roll on / Roll off ship, מכונה לרוב RORO) מציעה דרך שונה לנשיאת משאות: האונייה בנויה כך שהמטענים מועלים על האונייה על גבי משאיות ונגררים (טריילרים). המטען למעשה מועמס "בכוחות עצמו", ללא צורך במתקנים יקרים ומורכבים להעמסתו, כמו באוניות משא אחרות. אוניית גל-נוע יכולה לשאת גם מכוניות או קרונות רכבת הנוסעים לתוכה. באוניות גל-נוע קיים כבש המאפשר למטען "להתגלגל" לתוכה ביעילות ובמהירות, כאשר היא עוגנת בסמוך לרציף. בחלק מאוניות הגל-נוע, קיים כבש הטענה וכבש פריקה, בחרטום ובירכתיים, דבר המקצר עוד יותר את זמני הטעינה והפריקה. חסרונה של שיטה זו הוא בכך ששטח נרחב יחסית באונייה אינו מנוצל, מכיוון ששטח זה נתפס על ידי חלקי הרכב השונים שאינם מהווים מטען (קבינה, מרכב, וכו').

אוניות נוסעים

אוניות הנוסעים בשיאן הפליגו בקווים קבועים בכל העולם, ונשאו מאות נוסעים בכל הפלגה. ואולם, עם התמסדות התעבורה האווירית במהלך המאה ה-20 הלכה ודעכה אונייה זו, עד שנעלמה כמעט כליל. אוניות הנוסעים כיום נחלקות לשני סוגים עיקריים:

1. אוניית תענוגות (באנגלית: Cruise Ship) היא אונייה שהיא למעשה מלון צף. נוסעי האונייה נהנים מהטיול ומשלל הנאות הנמצאות באונייה. עצם ההפלגה באונייה היא חלק בלתי נפרד ממטרת השהייה בה. אוניות תענוגות הפכו לחלק משמעותי בתעשיית התיירות באזורים רבים בעולם ובכל שנה מפליגים בהן מיליוני נוסעים. אוניות אלה מפליגות בדרך כלל בנתיבים מעגליים המחזירים את הנוסעים לנמל היציאה. אוניות התענוגות יכולות לשאת מאות ואף אלפי נוסעים בכל הפלגה.
2. מעבורת (באנגלית: Ferry) היא אונייה שמטרתה להעביר נוסעים, לעיתים גם כלי רכב ורכבות מנקודה יבשתית אחת לשנייה בנתיב ימי קצר יחסית. מעבורות מפליגות בדרך כלל בנתיבים קבועים ועל פי לוח זמנים ידוע; הפלגתן יכולה להימשך פחות משעה, אך גם יום או יומיים, ואז יש בהן סידורי לינה והזנה לנוסעים בהתאם. אוניות מעבורת רבות מותאמות להטענת ופריקת כלי רכב בדומה לאוניות גלנוע, עם כבש עלייה בירכתיים או בחרטום, או בשניהם.

אוניות דיג

ערך מורחב – כלי שיט לדיג

אוניות לדיג קטנות בדרך כלל מאוניות נוסעים ואוניות משא. הן נחלקות לקטגוריות רבות: על פי המבנה שלהן, סוג הדגה שנועדו ללכוד, שיטת הדיג, מקורן הגיאוגרפי, ועוד. נכון ל2004 כלל צי כלי השיט לדיג בעולם כ-4.1 מיליון כלי שיט, מהן 1.3 מיליון היו כלי שיט בעלי סיפון ומבנים עיליים סגורים. לרוב האניות בעלות הסיפון מנועים מסוג כזה או אחר, לעומת כשני שליש מכלי השיט האחרים המונעים במפרשים או משוטים.

אורכן של אוניות לדיג בדרך כלל אינו עולה על 30 מטרים, אך ישנן גם ספינות דגי באורך 100 מטרים שנודעו לדיג טונה או לציד לוויתנים. ישנן ספינות דיג שעליהן מפעל לעיבוד הדגה שנלכדה, וכך ניתן להביא אל השוק ישירות מן האונייה מוצרים מוגמרים או בשלבי גימור שונים. בהתאם לשיטת הדיג, כל אונייה כזו נושאת עליה ציוד שונה המותאם ליעודה.

אוניות מלחמה

ערך מורחב – ספינת מלחמה

אוניית מלחמה היא אונייה שמטרתה העיקרית היא לוחמה ימית. אוניית מלחמה נושאת צוות, חימוש, תחמושת ואספקה עבור הצוות והמערכות השונות, אך בניגוד לאוניות אזרחיות, ספינת מלחמה אינה נושאת מטען או נוסעים מעבר לצוותה. ספינות מלחמה נבנות בדרך כלל בדרך שונה מאוניית סוחר: הן נושאות חימוש, ובדרך כלל הן מוגנות ויכולות לספוג נזק משמעותי ללא פגיעה ביכולת השיט והלחימה. אוניות אלה נושאות כיום גם אמצעים אלקטרוניים מתוחכמים ומורכבים. הן בדרך כלל מהירות יותר ובעלת כושר תמרון רב יותר מספינות סוחר, ומשתייכות בדרך כלל לחיל ים או צי מלחמה, אך היו מקרים בהיסטוריה בהם הופעלו ספינות מלחמה על ידי יחידים או חברות מסחריות.

ציי מלחמה מודרניים כוללים כלי שיט משלושה סוגים: אוניות שטח, צוללות, וספינות עזר. ספינות השטח נחלקות, באופן כללי, לכמה קטגוריות: נושאות מטוסים, סיירות, משחתות, פריגטות, קורבטות, ספינות טילים וספינות משמר, ונחתות וספינות ללוחמה אמפיבית. האבחנה בין סיירת, משחתת, פריגטה וקורבטה אינה אחידה, וציים שונים עשויים להגדיר אותה אונייה בדרכים שונות.

צוללות נחלקות בעיקר לצוללות נושאות טילים בליסטיים וטילי שיוט, המהוות נשק אסטרטגי, וצוללות תקיפה, המיועדות לפגוע באוניות שטח ובצוללות של האויב. לצוללות ערך רב בתחום המודיעיני.

לרוב הציים גם אוניות ייעודיות, שלהן תפקיד ייחודי. כאלה הן שולות מוקשים ויוקשות (Minelayer), אוניות בית חולים, ועוד. ציי מלחמה מפעילים גם אוניות עזר רבות הנושאות עבור אוניות המלחמה דלק ותחמושת ומתחזקות אותן. אוניות הקרויות "אוניית אם" יכולות להוות בסיס ימי לצוללות או ליחידות מיוחדות.

אוניות אגמים ונהרות

אוניות רבות תוכננו לפעילות באגמים, נהרות ותעלות. אוניות אלה נושאות מטען ונוסעים, ובנויות במיוחד כדי להתמודד עם האתגרים הייחודיים שמציבים נתיבי מים אלה. זרם המים בנהרות משתנה, ולכן על כלי השיט לעמוד במהירות משתנה כמו גם מול עומק מים העלול להשתנות בטווח קצר. סחף עלול לשנות את גובה המים וליצור שרטון או מכשול אחר. גזעי עצים וענפים צפים במים עלולים גם הם להוות מכשול. כלי שיט המיועדים לשיט נהרות בנויים עם שוקע נמוך. הן רחבות יחסית, ובעלות בולט נמוך.

אוניות ייעודיות

ישנו מגוון רחב מאד של אוניות שאינן משתייכות לאחת הקטגוריות הקודמות. אלו אוניות שברובן נבנו למטרה יעודית, שלעתים קרובות משלימה ומסייעת לאוניות בקטגוריות אחרות. בין אוניות אלה יש למנות את הבאות:

1. גוררת (Tugboat) היא ספינה שמטרתה לגרור או לדחוף אוניות וספינות. ישנן גוררות הפועלות בנמלים, ותפקידן לסייע לאוניות גדולות בכניסתן לנמל, בקשירתן לרציף, וביציאתן. גוררות אחרות פועלות בים הפתוח: הן משמשות לגרירת אסדות קידוח ומקומן, וכן גם להצלת אניות. סוג שלישי של גוררות נועד לגרירת ארבות, בעיקר בנהרות. הגוררות חזקות מאוד לגודלן, ובעלות יכולת תמרון רבה.
2. שוברת קרח (Icebreaker) היא אונייה שמטרתה לפלס נתיב במים המכוסים קרח. שוברת קרח היא אונייה בעלת גוף מחוזק, מבנה המסייע לדחוף את הקרח שנשבר סביב האונייה ואל אחוריה (כדי שהקרח המרוסק לא יבלום את התקדמות האונייה), ומנועים חזקים המאפשרים לאונייה להתקדם. שוברת הקרח בנויה כך שחרטומה יעלה מעל הקרח. בדרך זו נשבר הקרח תחת משקלה הכבד של האונייה. מבנה האונייה גורם לקרח המרוסק דוחף את הקרח סביב או מתחת לאונייה. תשומת לב רבה ניתנת להתקנה נכונה של מערכות ההנעה וההיגוי, כך שלא ייפגעו מן הקרח המרוסק.
3. ספינת מחקר (Research Vessel) היא כלי שיט שנועד לביצוע מחקרים שונים. ספינות כאלה מבצעות מחקרים הידרוגרפיים ואוקינוגרפיים העוסקים במים ובקרקעית הים; מחקרים כאלה עשויים לחשוף אוצרות טבע כמו נפט או גז טבעי, ומביאים מידע רב על תנועת גלי הים, על הרכב המים, על תופעות אקולוגיות ואקלימיות, על הדגה בים, ועוד תחומים רבים. תחום זה כולל גם אוניות שנועדו לבחון טכנולוגיה חדשה, כמו אמצעי הנעה חדשים, תצורות הידרודינמיות חדשות, ועוד.
4. אוניות ייעודיות נוספות כוללות אוניית כבל (Cable Layer‏ או Cable Ship), שנועדה להניח ולתחזק כבלים תת ימיים]; אוניית מגדלור (Lightvessel‏ או Lightship), שהיא אונייה המשמשת כמגדלור צף, בדרך כלל במקומות בהם המים עמוקים מדי לבניית מגדלור רגיל; אוניית מחפר (Dredger), אונייה המצוידת במחפר ומשמשת להעמקת נתיבי שיט בנמלים, בשפכי נהרות ובתעלות, על ידי חפירה וסילוק חלק מהקרקעית באמצעים מכניים; וסוגים רבים ונוספים.

מבנה

עקרונות בנייה

תכנון ובניית אוניות הן ענף הנקרא "הנדסה ימית" (Naval Architecture). ההנדסה הימית נשענת על ענפי הפיסיקה, וחוקרת את מכניקת הזורמים: הידרוסטטיקה (הידרו - מים, נוזל; סטטי - מצב מנוחה), הענף בפיזיקה החוקר את התופעות המתרחשות בזורמים (נוזלים וגזים) הנמצאים במצב מנוחה; והידרודינמיקה, התחום העוסק בחקר זרימת הנוזלים.

הידרוסטטיקה

ערך מורחב – חוק ארכימדס

התכונה הבסיסית הנדרשת מגוף האונייה היא לצוף על פני המים. חוק ארכימדס קובע כי גוף הטובל במים דוחה כמות מים הזהה לנפחו; הגוף הטבול במים גם מאבד ממשקלו, משקל השווה למשקל המים הנדחקים על ידי הגוף. אם המשקל הסגולי הממוצע של הגוף הוא פחוּת ממשקלם הסגולי של המים, הגוף יגיע לשיווי משקל כאשר חלקו שקוע בנוזל וחלקו צף מעליו. גוף האונייה צריך להיות בנוי מחומר שהוא קל מהמים במשקלו הסגולי, כמו עץ או שעם; אך גם כאשר האונייה בנויה מחומר שמשקלו הסגולי גדול בהרבה, כמו מתכת, אם סך כל משקלה הסגולי של האונייה פחות ממשקלם של המים - דבר שיקרה מכיוון שרוב נפחה של האונייה חלול - היא תצוף.

יציבות אוניות: B=מרכז הציפה; G=מרכז הכובד; M=המטא-סנטר. בציור מימין האונייה נוטה ימינה; מרכז הציפה נע גם הוא ימינה, עם הנטייה. האנך המועלה ממנו מצטלב עם האנך שהועלה ממרכז הציפה במצב נייח, ומסמן את המטא-סנטר

משקלה של האונייה יוצר כוח - כוח כבידה - הפועל כלפי מטה, ואילו דחיקת המים מפני משקל האונייה יוצר כוח הפוך, כוח עילוי, הפועל כלפי מעלה. השוויון בין שני הכוחות הוא היוצר את הציפה. מרכזו הגיאומטרי של גוף האונייה השקוע במים מוגדר מרכז הציפה, או מרכז העילוי של האונייה; לצורך חישוב כוחות העילוי של האונייה ניתן להניח שזוהי הנקודה שבה פועל כוח העילוי. מרכז זה ינוע מעלה ומטה לפי המידה שבה האונייה שקועה במים, וינוע ימינה ושמאלה על פי נטייתה של האונייה (בעקבות העמסה לא מאוזנת של האונייה, בגלל גלים, ומסיבות אחרות). כוח הכובד פועל במרכז הכובד של האונייה - מרכז המסה של האונייה. מיקום מרכז הכובד משתנה בעקבות שינויים בחלוקת המעמס על האונייה.

שתי הנקודות האמורות ממוקמות על הציר האנכי המרכזי של האונייה. המרחק ביניהן חשוב מאד ליציבות האונייה. אם מרכז הכובד נמוך דיו, תוכל האונייה להתייצב במקרה של נטייה לאחד הצדדים: מרכז הציפה ומרכז הכובד ייצרו יחד מומנט שישאף לאזן את האונייה. ואולם, אם מרכז הכובד גבוה מדי, המומנט יהיה הפוך ויגביר את הנטייה של האונייה, עד כדי סכנה ליציבותה.

מידת יציבותה של אונייה נקבעת על ידי נקודה הנקראת מטא-סנטר (metacentre). נקודת המטא-סנטר נקבעת על פי אנכים הנמתחים ממרכז הציפה של האונייה, כפי שזה משתנה עם נטיות קלות שלה. הנקודה שבה מצטלבים האנכים המועלים ממרכז הציפה דרך הציר הגובה המרכזי של האונייה היא המטא-סנטר. המרחק בין מרכז הכובד של האונייה למטא-סנטר הוא הגובה המטא-סנטרי. כאשר גובה זה קצר, או אף שלילי (כלומר, המטא-סנטר נמצא מתחת למרכז הכובד) האונייה עלולה להתהפך בקלות. מאידך, אם המטא-סנטר גבוה מעל מרכז הכובד, האונייה תהיה יציבה מדי, כלומר ההתיישרות מנטייה תהיה מהירה וקצרה מאד, ותגרום אי-נוחות רבה לצוות ולנוסעים. אוניות בעלות גובה מטא-סנטי נכון יהיו בעלות זווית גלגול נוחה יותר, שיאפשרו התיישרות איטית יחסית: אוניית נוסעים תתיישר מגלגול בתוך 8 עד 12 שניות, לעומת אוניות משא שיתיישרו תוך 6 - 8 שניות‏.

הידרודינמיקה

התקדמותה של אונייה נתקלת בהתנגדות המים. ישנן כמה מרכיבים בהתנגדות זו, העיקרי שבהם הוא החיכוך של המים בגוף האונייה, היוצרת גלים. כדי להקטין את ההתנגדות, וכך להגדיל את מהירות האונייה ואת יעילותה, יש צורך בהקטנת התנגדות זו. ניתן לעשות זאת על ידי צמצום שטח הגוף הפוגש במים, ותכנון טוב יותר של צורת הגוף השקועה במים, כך שתיצור גלים במשרעת קטנה יותר. אוניות שנועדו להפליג במהירות גבוהה הן בדרך כלל צרות יותר, וגופן חלק וללא תוספות כלשהן.

דרך פשוטה להבנת התנגדות המים היוצרת גלים, היא בחינת הגוף ביחס לשובל שמותירה אחריה האונייה בעת ההפלגה. כאשר חרטום האונייה חוצה את המים, נוצר גל חרטום, המתפשט לשני צידי האונייה ויוצר שובל הנמשך מאחוריה. כאשר כלי השיט מפליג במהירות נמוכה, גל החרטום מתפשט במהירות רבה יותר מזו של האונייה, ומתפוגג כמעט בלי להשאיר שובל. כשגוף האונייה מתקרב למהירות התפשטות הגלים, מתחיל להיבנות גל חרטום שאינו מתפזר, והמשרעת שלו גדלה. במילים פשוטות, "המים אינם מצליחים לחמוק מגוף האונייה בזמן", ולפיכך על הגוף למעשה "לטפס" על הגל המתהווה, או לפלס את דרכו בתוך הגל. בשל כך, התנגדות המים מתחילה לעלות בקצב מעריכי עם עליית מהירות האונייה.

כאשר היחס בין המהירות לאורך הגוף עולה על 0.94,

חלקי אונייה

בכל כלי שיט, יהיו גודלו ומטרתו אשר יהיו, קיימים כמה מרכיבים משותפים: לכל כלי שיט יש גוף, מסוג כלשהו (ממגוון רחב של חומרים, בתצורות רבות ומגוונות); לכל כלי שיט ישנו אמצעי הנעה (החל במוט וכלה בכור גרעיני); לרוב כלי השיט ישנה מערכת היגוי מסוג כלשהו. ישנם מאפיינים המשותפים לרוב כלי השיט, אם כי לא לכולם, ובהם מדורים, סַפְנוֹת, מבנה עילי, וכן מערכות שונות כמו עוגנים, מנופים, כננות, ועוד.

גוף

במאות קודמות נבנו אוניות מעץ, וכיום נבנות רוב האוניות מפלדה. השימוש באלומיניום בכלי שיט מהירים נפוץ, וכן הולך ומתפשט השימוש בחומרים מרוכבים לספינות מפרש וליאכטות.

ישנם סוגים רבים של גופי אוניות, החל מכמה גזעי עץ שנקשרו ליצירת רפסודה, וכלה בגופיהן של יאכטות מירוץ המתחרות בגביע אמריקה. לרוב כלי השיט גוף אחד, אך ישנם כלי שיט בעלי שני גופים, הנקראים קטמרן, ואף ישנם כלי שיט בעלי שלושה גופים ויותר. כאשר ישנו יותר מגוף אחד, הגופים מחוברים ביניהם באמצעות זרועות נוקשות ומקבילים זה לזה.

קצהו הקדמי של גוף הספינה נקרא חרטום. לאוניות רבות ישנו חרטום הבנוי כפקעת, והמאפשר תנועה חלקה וטובה יותר של האונייה דרכם; חרטום כזה קרוי חרטום בולבוסי, או "חרטום פקעתי" (Bulbous Bow). בתחתית הגוף נמצאת השדרית, המתמשכת לכל אורך האונייה. הקצה האחורי של גוף האונייה נקרא ירכתיים. הירכתיים הן לעיתים מעוגלות, ולעיתים ישרות; ירכתיים ישרות נקראות "עָצֶה" (Transom). בחלקו האחורי של הגוף נמצאים המדחפים והגה הכיוון. לגוף עצמו מחוברים לעיתים סנםירים, המייצבים את תנועת הגוף; באוניות שונות מחוברת לגוף גם כיפה המכילה סונאר.

גוף האונייה נתון לאילוצים הידרוסטטיים והידרודינמיים. האילוץ ההידרוסטטי העיקרי הוא העומס המוטל על הגוף: גוף האונייה נושא במשקל כלי השיט כולו, ועליו לשמור על יציבות גם כאשר המשקל אינו מאוזן. האילוצים ההידרוסטטיים כוללים את עמידותו של גוף האונייה מול גלים גבוהים ותנאי ים קשים.

מערכות הנעה

ניתן לחלק את מערכות ההנעה הימיות לשלושה סוגים עיקריים: שימוש בכוח שרירי האדם, מפרשים, והנעה מכנית. שרירי האדם מניעים כלי שיט באמצעות משוטים, ובדרך זו הונעו אף גליאסות גדולות. שימוש במפרש כולל, באופן סכמטי, הנפת מפרש על תורן, ותמיכה בו בעזרת סמוכות, רכסות וכלונסאות, ומוכוון בעזרת חבלים. מערכות הנעה מכנית כוללות בדרך כלל מנוע המסובב מדחף (מערכות הנעה אחרות השתמשו בעבר בגלגל משוטות, ואוניות כיום מונעות גם בגלגל מניע). המנועים הראשונים שבהם נעשה שימוש היו מנועי קיטור, אך כיום הוחלפו אלה ברובם במנועי דיזל בעלי שתים או ארבע פעימות, וטורבינות גז. כורים גרעיניים מניעים צוללות ואוניות מלחמה, בעיקר נושאות מטוסים. נעשה בהם שימוש מצומצם באוניות אזרחיות, בעיקר בשוברות קרח.

המדחפים הראשונים היו בעלי פסיעה קבועה. מדחפים מודרניים הם בעלי פסיעה משתנה, וישנם גם סוגי מדחפים שונים, ובהם מדחפים הסובבים בכיוונים מנוגדים. לרוב כלי השיט מדחף אחד, אך באוניות גדולות ייתכנו עד ארבעה מדחפים. המדחפים מחוברים למנוע באמצעות גל מניע, העובר דרך תיבת הילוכים. בכמה כלי שיט מודרניים מונע המדחף באמצעות מנוע חשמלי, המקבל את כוחו ממנוע דיזל.

מערכות היגוי

כלי שיט המונעים על ידי מערכות הנעה נפרדות לכל צד, כמו משוטים או גלגלי משוטה ניתנים להיגוי בעזרת מערכות ההנעה בלבד. ברוב כלי השיט, לעומת זאת, נדרשת מערכת היגוי. השיטה המקובלת ביותר היא הגה, או הגה כיוון. זהו משטח הממוקם מתחת לפני המים בירכתי האונייה, אותו ניתן להטות כדי ליצור דחף שיפנה את האונייה. ניתן להטות את ההגה באמצעות מוט הגה, גלגל הגה, או באמצעות מערכות חשמליות והידראוליות. באוניות מודרניות ישנן מערכות היגוי אוטומטיות, המשלבות נתונים ממערכות הניווט עם מערכות ההיגוי.

ברוב האוניות נעשה ההיגוי באמצעות הגה הכיוון. ישנן אוניות שבהן ישנם אמצעי היגוי נוספים, כמו מדחפי חרטום - מערכת של מדחפים קטנים יותר הממוקמת בחרטום ומסייעת להיגוי ברדיוסים מצומצמים יותר. באוניות מפרש ישנם מפרשים המשמשים גם להנעה וגם להיגוי, כמו מפרש חלוץ ומפרש אחורי.

ספנות, מדורים ומבנה עילי

לכלי שיט גדולים ולאוניות יש בדרך כלל כמה סיפונים ומדורים. המדורים כוללים אזורים לצוות, לשינה ולצרכים אישיים, ומדורי עבודה שונים על פי מטרת האונייה. אוניות דיג ואוניות משא מחולקות בדרך כלל לכמה סֶפְנוֹת, שבהן מאוחסן המשא המסחרי של כלי השיט. לאוניות גדולות יותר יש חדר מנועים, מטבח, ומדורים שונים. באוניות ישנם מיכלי דלק, שמן וכן מיכלים למים מתוקים; בנוסף, קיימים מיכלי זבורית, שנועדו לאיזון האונייה.

המבנה העילי הוא כל המבנים שמעל הסיפון הראשי של האונייה. בספינות מפרש יש מבנים נמוכים בדרך כלל, ואילו באוניות משא הם גבוהים יותר וממוקמים בדרך כלל בחלקה האחורי של האונייה. באוניות נוסעים ואוניות מלחמה גדולים המבנים העיליים בהרבה, ומתמשכים לאורכה של האונייה. המבנה העילי יכלול לעיתים קרובות את הגשר, שממנו נשלטת האונייה.

ציוד

הציוד אותו נושאות אוניות משתנה מאד על פי ייעודה של האונייה. יחד עם זאת, ישנם כמה מרכיבים בציוד האונייה המשותפים לכלי שיט רבים:

• תרנים נמצאים על רוב כלי השיט. באוניות מפרש הם משמשים לפרישת המפרש; באוניות אחרות הם מהווים בסיס להתקנת אנטנות, אורות ניווט, אנטנות מכ"ם, ואמצעי קשר נוספים.
• ציוד קשירה כולל כננות, ובפרט את כננת העוגן (Windlass), וכן את העוגנים עצמם.
• מנופים מסוגים שונים מותקנים על אוניות, בהתאם למטרתן ולמטענים השונים שעליהן;
• בכל אונייה נמצא ציוד בטיחות, כמו סירות הצלה מסוגים שונים, גלגלי הצלה וחגורות הצלה, לשימוש בעת חירום.

ראו גם

• היסטוריה של ספינות המלחמה

קישורים חיצוניים

• כלי שיט, באתר "שער לים".
• על ההבדל בין אניה, ספינה וסירה

ערך זה הוא קצרמר בנושא תחבורה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.