עוגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עוגן הוא אביזר עשוי ברזל או חומר כבד אחר, שנועד לרתק כלי שיט או חפצים שונים למקום מסוים בים, מבלי שייסחפו על ידי הרוח, הגלים, זרמי הים או כל גורם אחר.

איור של עוגן
עוגן בנמל יפו

ישנם שלושה סוגי עוגן עיקריים - זמני, צף וקבוע. העוגן הקבוע נקרא גם מעגן והוא מוזז לעתים נדירות. לא ניתן להעלותו אל סיפון האונייה, אך ניתן לשחררה ממנו. עוגן זמני נישא לרוב בידי כלי השיט ומורם על סיפונו כאשר הכלי בדרכו.

העוגן פועל על ידי התנגדות לתנועה של כלי השיט אליו הוא מחובר. ישנם שתי דרכים עיקריות לעשות זאת - באמצעות משקל רב או היאחזות בקרקעית הים. מקובל להניח שרוחות וזרמי ים הם הכוחות החזקים ביותר עמם אמור העוגן להתמודד, אך למעשה תנועת הגלים היא המפעילה את העומס הגדול ביותר על הספינה, ועוגנים מודרניים מתוכננים להשתמש בשילוב של טכניקות וצורות כדי להתנגד לכוחות אלו.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

העוגן המוכר יותר הוא הזמני, שניתן לשאתו על גבי כלי השיט. עוגן זמני מודרני מכיל בדרך כלל מוט מרכזי הנקרא שוק וחלק שטוח ומחודד בקצהו (ציפורני העוגן) שנאחז בקרקעית. בין השוק לציפורני העוגן מחברת לעתים זרוע, והמקום בו היא מתחברת לשוק נקרא כתר. השוק מצויד לרוב בטבעת או שרשרת כדי לחבר ביניהם. ישנם הרבה שינויים והוספות לצורה בסיסית זו. עוגן אדמירל לדוגמה, כולל גם חלק עליון (סטוק) הנשען על הקרקעית.

עוגן קבוע, לעומת זאת, מגיע בטווח רחב של סוגים ואיננו בעל צורה בסיסית. אבן גדולה בעלת חלק מברזל אליו מחוברים הכבל או השרשרת מהספינה מספיקים להחזקתה. מעגן מודרני עשוי להיות בצורת בורג ענקי המוברג אל הקרקעית, קורת מתכת גדולה ומחודדת שנעוצה בה או כל צורה אחרת של אחיזה בקרקע. אפשרות נוספת היא לחבר מספר עוגנים זמניים במעגל, כך שבכל מקרה תהיה התנגדות של עוגן אחד לפחות לתנועת כלי השיט, ללא קשר לכיוונו.

עוגן צף לעומת זאת תפקידו אינו לעצור את הסירה, אלא להאט אותה. כשמו כן הוא, צף על המים, בדרך כלל יהיה בצורת חרוט כך שכמות המים היוצאת מהחרוט איטית יותר וכך גם כלי השייט. מתפקידיו העיקריים האטת כלי השיט אך השימוש בו ייתכן גם לצרכים אחרים ואף מערכת היגוי חלופית במקרה הצורך.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוגן עתיק עשוי בזלת שנמצא בים כנרת
עוגן עתיק מעץ

העוגנים הקדומים ביותר היו קרוב לודאי סלעים. נמצאו עוגנים מסוג זה שהיו שייכים לתקופת הברונזה. גם כיום מסתמכים מעגנים רבים על סלעים גדולים כאמצעי לריתוק כלי השיט. צורה זאת, המסתמכת על משקל רב בלבד, פועלת רק בעוגן קבוע. העברת עוגן שכזה למקום אחר היא כמעט בלתי אפשרית.

עוגן פשוט הנעזר בשתי קורות עץ נעוצות בקרקע שעליהן אבן, הוא צורה קדומה של מעגן שנעשה בה שימוש גם כיום. עוגן זה היה הניסיון המוצלח הראשון להשתמש בכוחה של הקרקע כדי למנוע מכלי השיט לזוז. כיום נעזרים כמעט כל העוגנים בשני יסודות אלו - חדירה לקרקע ומשקל סביר.

בעולם המערבי, במרבית העוגנים נעשה שימוש בציפורני עוגן חודרות - שני קצוות מחודדים שמתוכננים בצורה שאחד מהם יינעץ בקרקע. נוסף גם סטוק - מוט הניצב לזרוע וממוקם בחלקו הנגדי של השוק. תפקידו הוא לגרום לאחד מקצוות העוגן להינעץ בקרקע על ידי סיבובו במידה ונפל כשחודיו אינם מופנים כלפיה. עוגן זה הפך תוך זמן קצר יחסית לצורה הבסיסית של עוגן זמני.

במזרח נעשה שימוש בעוגן דומה שגם בו היה סטוק, אך הוא היה ממוקם בצידו השני של העוגן, בצמוד לכתר. בעוגן זה משתמשים כיום בצורה זהה לזאת שבעבר.

סוגי עוגנים זמניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגוון הצורות והדגמים רחב, אך יש נטייה לעוגנים מודרניים שניתן לסווגם לשלוש קבוצות: לכידה, מחרשה וקרס, בהתאם לשיטת אחיזתם בקרקע.

  • בצורת הלכידה נעשה שימוש בציפורן עוגן קטנה יחסית המחוברת לזרוע כבדה וצרה, על מנת לחדור לקרקע בעייתית - קרקע קשה, סלעית, מכוסה באצות או באלמוגים, וכדומה. שתי גרסאות נפוצות מקבוצה זו הן עוגן האדמירל ועוגן החתול (grapnel).
  • צורת המחרשה נקראת כך בשל הדמיון למחרשה עתיקה. היא מתוכננת להתחפר ברוב סוגי הקרקע - מבוץ רך ועד סלעים. למעשה, היא מתפקדת כמחרשה, אך מטרתה היא להתחפר בקרקעית הים ולא ביבשה.
  • בצורת הקרס (שנקראת גם דנפורט) משתמשים בציפורן עוגן גדולה כדי ליצור התנגדות גדולה ככל האפשר לכוחות הפועלים על כלי השיט. למרות כושר החדירה הנמוך של עוגנים מסוג זה, נעשה בהם שימוש נרחב בשל משקלם הקל.


עוגן אדמירלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוגן אדמירלי

עוגן אדמירלי מוכר גם לאלה שלא השתמשו בעוגן מעולם. בשעת העגינה, רק ציפורן אחת של העוגן מחופרת בקרקע, וחלקו האחר ניצב על הקרקעית. עוגן זה פועל היטב גם במזג אוויר סוער, זאת בנוסף לכושר החדירה הגבוה שלו. כאשר עוגן האדמירל איננו בעל סטוק, ניתן לאכסן אותו בקלות. גם כאשר החלק העליון קיים, ניתן בדרך כלל לקפל את הסטוק בצורה קלה לאכסון.

חולשתו העיקרית של עוגן זה, היא בזמנים של גאות ושפל. בזמן השפל, קיים סיכוי גבוה יחסית שהעוגן יתנתק מהקרקע. במבחנים השואתיים, נתגלה כי עמידות עוגן האדמירל בפני השפל קטנה יותר מזו של עוגנים אחרים במשקל זהה. חסרון נוסף הוא העלאתו לסיפון, שעלולה להזיק לירכתי הספינה.

עוגן דנפורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוגן דנפורט

עוגן דנפורט שייך לקבוצת הקרס, ובשמו משתמשים לעתים לתיאור הקבוצה כולה. בעוגן זה נמצא הסטוק בצמוד לכתר, ואליו מחוברים שני משטחים גדולים. בשל שטחם הרב, העוגן מסוגל לפתח כושר עמידות מפתיע ביחס למשקלו. צורתו השטוחה ומשקלו הקל של העוגן מקלים על החזרתו ואכסונו. לעוגן זה ישנן גרסאות משופרות כמו עוגן מבצר שמשקלו נמוך יותר ביחס לנפחו ואחיזתו טובה יותר.

לעוגן דנפורט ישנו קושי לחדור קרקעית קשה, סלעית, עשויה חימר או מכוסה אצות או עשב. במצב כזה, העוגן עלול להחליק על הקרקע ולא לחדור אליה. חסרון נוסף - העוגן נוטה להתנתק מקרקעית הים כאשר כיוון הכוח הפועל עליו משתנה בפתאומיות. תרחיש כזה עשוי להיווצר בזמנים של גאות שפל.

עוגן חתול[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוגן החתול, המכונה גם עוגן נעיצה, קל לתכנון ובניה. יתרונו הוא, שבכל כיוון בו יגיע לקרקע, חוד אחד לפחות יהיה מופנה כלפיה. העוגן אינו ננעץ כולו בקרקע, וחלקו הנותר ניצב על הקרקעית. הוא מסוגל לחדור לקרקע מכוסה אלמוגים, אך קשה להוציאו ממנה. משקלו נמוך למדי, ולכן קל להעלותו לסיפון. לעוגן זה מחברים לעתים מצוף במטרה להקל על החזרתו במידה שנתקל במכשול.

בעוגן החתול נעשה שימוש בעיקר בקרקע סלעית, ולעתים נדירות הוא מסוגל לספק אחיזה נאותה בחול, בוץ או חימר. העוגן עלול להתנתק מקרקע כזו כאשר מופעל עליו עומס, או לא להינעץ בה כלל. הוא קשה לאכסון, אך בעיה זו עשויה להיפתר באמצעות שינויים קלים.

עוגן ברוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוגן ברוס מיועד לסירות קטנות, אף על פי שתפקידו המקורי היה החזקת עגורני נפט צפים בים הצפוני. הוא שייך לקבוצת המחרשה ונודע במהירות הרבה בה הוא מתחפר בקרקע. העוגן נחשב כיציב ועמיד בפני גאות ושפל ושינוי כיוון הרוח. במקום להשתחרר מהקרקע, מסתובב העוגן באיטיות בצורה נגדית לזאת בה הכוח פועל. העוגן קל להחזרה לאחר הוצאתו מקרקעית הים והוא אינו מזיק לחרטום הסירה.

לעוגן ברוס ישנו קושי לחדור לקרקעית סלעית, עשויה חימר או מכוסה בעשב. העוגן גם עלול להיות קשה לניתוק. למרות קלות ההחזרה של העוגן, קשה לאכסנו ולעתים הוא תופס מקום מוגזם על סיפון כלי השיט.

עוגן מחרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוגן המחרשה חודר לכל סוגי הקרקע, אך לא מצטיין בסוג מסוים. צורת ה-"CQR" היא בעלת שוק המחוברת לציפורן העוגן באופן המאפשר לעוגן להסתובב כאשר כיוון הכוח משתנה, ולא להתנתק מהקרקע. בנוסף, לפי צורה זו, חוד העוגן יהיה מופנה כלפי הקרקעית, גם כאשר העוגן ינחת על צידו. בגרסה נוספת של עוגן המחרשה בשם "דלתה", החיבור בין השוק לציפורן העוגן הוא קשיח. כדי להשיג תוצאות זהות לגרסת ה-"CQR", נעזרים בזווית מדויקת ביניהם.

עוגן המחרשה כבד בהשוואה לכוח שהוא מפעיל, ועובר זמן ארוך יחסית עד שהוא מתחפר בקרקע בשלמותו.

עוגנים חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות החלו תכנונים רבים של עוגנים, שמטרתם היא להתחפר בקרקע במהירות ולהאחז בה בחוזקה. עוגנים אלה מיועדים לכלי שיט בגדלים שונים.

  • לעוגן הגרמני - בוגל (Bügel) - ישנו קצה מחודד על מנת לחדור לקרקע מכוסה דשא, ומוט עגול המשמש להכוונת החוד אל קרקעית הים.
  • בולוואגה (Bulwagga) הינו העוגן היחיד בעל שלוש ציפורני עוגן במקום שתים. הוא מתפקד היטב על פי בדיקות שנעשו בידי גופים בלתי תלויים.
  • עוגן ספייד (Spade) הצרפתי אהוד במיוחד בקרב הימאים, למרות מחירו היקר. הוא מאופיין בשוק ניתן לפירוק ואפשרות של בניה מאלומיניום, דבר ההופך את אותו לקל יותר ונוח לאכסון.
  • בניו זילנד הומצא עוגן רוקנה (Rocna) שגם לו קצה מחודד על מנת לחדור לקרקע מכוסה דשא. חודו של העוגן גדול יחסית, ולו מוט עגול שתפקידו לכוון את החוד כלפי קרקעית הים.

עגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה מקושטת בעוגן פטנטי, אוסטרליה

הטלת העוגן אל מעבר לסיפון אינה מספיקה. ישנם מספר גורמים אותם יש להביא בחשבון ושיטות שתפקידן להבטיח את יציבות העוגן על הקרקעית.

תכנון העגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת תכנון העגינה ישנם מספר גורמים בהם יש להתחשב. הם כוללים את העוגן, הכבל, החיבור ביניהם, חיבור הכבל אל כלי השיט, סוג הקרקע, מזג האוויר ועומק המים.

תרשימים חיוניים לעגינה מוצלחת. ידיעת מיקומם של סיכונים אפשריים והערכת ההשפעה של מזג האוויר ומצבי הגאות והשפל נחוצים לאיתור מקום עגינה מתאים. ניתן אומנם לעגון ללא עזרת תרשימים, אך הם כלי חשוב למציאת מקום עגינה ראוי וימאי מיומן לא יבחר לעגון בלעדיהם.

השפעת עומק המים הינה רחבת היקף. על פיה נקבע אורך הכבל שמחושב ממקומו על כלי השיט ועד קרקעית הים. לדוגמה, אם עומק המים הוא שמונה מטרים, וגובה הכבל על הספינה הוא מטר אחד מעל המים, יש לחשב את אורך הכבל על פי מרחק של תשעה מטרים מהקרקעית. אורך הכבל בדרך כלל גדול פי ארבעה ממרחקו מקרקעית הים.

שיטות עגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורה הפשוטה ביותר של עגינה היא איתור המקום הרצוי, הטלת העוגן כאשר כלי השיט בתנועה, התחפרות העוגן בקרקע ועצירת כלי השיט. לאחר שנמצא המקום המתאים לעגינה יש לבחון את המצב בשלמותו: עלולים להיות באזור כלי שיט נוספים, ייתכן שמזג האוויר שונה מהצפוי או שישנם סיכונים שאינם מצוינים בתרשימים ובשל כך הופך המקום לבלתי ראוי לעגינה.

בעת הטלת העוגן על כלי השיט להתייצב כנגד הרוח או הזרם ולהיסחף או לנוע אחורה. העוגן מורד במהירות עד נעיצתו בקרקע ועצירת כלי השיט.

לאחר שהעוגן קבוע במקומו יש לברר מספר דברים: האם המקום בטוח מתנאי מזג האוויר בהתאם לתחזית? האם האחיזה בקרקע מספיק חזקה? האם העוגן מתאים לסוג הקרקע? האם המים יהיו עמוקים דים גם בשעת השפל? האם יש מרווח בטוח בו כלי השיט יכול להטלטל, או שהוא עלול להתנגש בכלי שיט אחר כאשר כיוון הרוח ישתנה?

פותחו מספר שיטות שתפקידן להפחית את טלטולי כלי השיט או להתמודד עם מזג האוויר.

עגינה מפוצלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש בשני עוגנים המשתלשלים מחרטום כלי השיט כשביניהם זווית של 45-90 מעלות, מייצר התנגדות רבה לרוחות עזות. על מנת להניח את העוגנים בצורה זו, בתחילה מטילים את העוגן הראשון באופן הרגיל. לאחר מכן כלי השיט מתקדם כלפי המקום הרצוי והעוגן השני מורד. כלי השיט ניצב נגד כיוון הרוח בין העוגנים והעומס מתחלק ביניהם במידה שווה.

צורה זו של עגינה מגבילה גם את טלטולי הספינה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]