יפו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: אי דיוקים, "חורים" ברצף הכיסוי ההיסטורי, אין מידע על כלכלת העיר והדמוגרפיה שלה, אין התייחסות ליחסי יהודים-ערבים בעיר כיום. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
- ערך זה עוסק בעיר בישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו יפו (פירושונים).
 |
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בנושא תל אביב-יפו, ראו פורטל תל אביב-יפו. |
יפו (בערבית: يَافَا - יאפא) היא עיר נמל עתיקה בארץ ישראל, לחוף הים התיכון. ב-1949 אוחדה העיר עם תל אביב לתחומה העירוני של עיריית תל אביב-יפו, אם כי ליפו היסטוריה עתיקה ושונה בתכלית מן ההיסטוריה של תל אביב.
יפו נזכרת בתנ"ך, בין היתר כעיר הנמל שממנה יצא יונה הנביא למסעו. בזמן מסעי הצלב הייתה יפו מחוז בממלכת ירושלים הצלבנית. מאז ועד המאה העשרים שימשה העיר כנמל ראשי וחשוב בארץ ישראל. הקמת תל אביב בסמוך, והשימוש בנמלים אחרים, הביאו לכך שהנמל, ולאחריו העיר, ירדו מגדולתם. במלחמת העצמאות כבשו את העיר כוחות האצ"ל וההגנה והרכב האוכלוסייה בה השתנה: כתשעים אחוזים מתושביה הערבים נמלטו, ועולים חדשים התיישבו במקום. בשנים האחרונות גדל אחוז התושבים הערביים מכלל תושבי יפו ובמקביל החלה להתגבר המתיחות בין הקהילה היהודית והערבית בעיר כאשר כל צד מאשים את הצד השני בנסיונות לדחוק אותו מהעיר ולשנות את הסטטוס קוו הקיים בה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה של העיר
יפו היא מערי הנמל העתיקות בעולם. שמה, יפו, הוא לפי אחת האגדות הוכחה לכך שנבנתה על ידי יפת בנו של נח (על שמו גם רחוב יפת בעיר), ועתיקותה היא עוד מתקופת המבול. בתעודות מצריות רשום שמה כ"יאפו", כלומר יופי, ולכן יש המייחסים את השם ליופיה של יפו. המסורת ההלניסטית מייחסת את השם "יפו" ל"יופיאה", היא קסיופאה, אמה של אנדרומדה. החל בכיבוש הערבי של ארץ ישראל מוזכר המקום בשם יאפה, שם המקום בפי דוברי הערבית עד היום.
[עריכה] העת העתיקה
באזור מוזיאון יפו העתיקה נמצאו השרידים הקדומים ביותר שהתגלו ביפו: שרידי חלקלקה שהקיפה את גבעת יפו מתקופת ההיקסוס, במאה ה-18 לפנה"ס. בשטח הנמצא כיום בתוך "גן שער רעמסס" התגלו שרידי יישוב משלהי המאה ה-17 לפנה"ס והמחצית הראשונה של המאה ה-16 לפנה"ס. מתקופת הברונזה המאוחרת (המחצית שנייה של המאה ה-16 לפנה"ס והמאה ה-15 לפנה"ס התגלו שרידי בניינים מלבנים על יסודות אבן.
לראשונה נזכרת יפו בכתובים באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי, שהשתמש בתחבולת סוס טרויאני - הסתרת אנשי מלחמה חמושים בתוך סלים, ומתן הסלים למושל העיר כמתנה.[1] תיאור מפורט של מלחמה זו מובא על פפירוס בכתב הירוגליפי במוזיאון הבריטי בלונדון. גם במכתבי אל עמרנה נזכרת יפו, בשמה הפרעוני יא-פּוּ. המצרים שלטו על יפו ועל דרך הים עד המאה ה-12 לפנה"ס [2]. הנוכחות המצרים בארץ ישראל נמשכה גם בימי רחבעם המאה ה-10 לפנה"ס ולפי השרידים שנמצאו במצד חשביהו נמשכה הנוכחות מצרים עד המאה ה-8 לפנה"ס.
כאשר פלשו הפלשתים לארץ ישראל במאה ה-12 לפנה"ס השתלטו על שפלת החוף וגם על יפו. העיר נזכרת בספר יהושע בתחום נחלת שבט דן, אך נראה כי לא הצליח לכבוש את כל נחלתו. לאחר תבוסת הפלשתים, דוד המלך ובנו שלמה המלך כבר שלטו ביפו, ודרכה הגיעו הארזים ששימשו לבניין בית המקדש (דברי הימים ב' ב' ט"ו). גם לאחר מכן, בימי מלכי יהודה, שימשה יפו כנמל לתושביה היהודים של הממלכה, ויונה הנביא החל בה את מסעו אל נינוה (יונה א' 3), שהתקיים כנראה בימי המלך ירבעם השני. בימי המלך חזקיהו, ב-701 לפנה"ס, שימשה העיר לפלישתו של סנחריב, מלך אשור.
בתקופה הפרסית הייתה יפו, ככל ערי יהודה, תחת שלטון ממלכת פרס, שמסרה אותה לפיניקים. מלך צידון, שהפך את חבל יפו ל"אסם התבואה" של ממלכתו, אשמנעזר בנה בה מקדש גדול לאל אשמון. בספר עזרא (עזרא ג' 7) מוזכר כי דרך נמל יפו הובאו גם הארזים לבניין הבית השני ("ויתנו-כסף לחצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצדנים ולצרים להביא עצי ארזים מן-הלבנון אל-ים יפוא כרשיון כורש מלך-פרס עליהם").
בתקופת תלמי הראשון (המאה ה-3 לפנה"ס) הייתה יפו נמל חשוב, על אף שמרכז השלטון היה במצרים או באנטיוכיה.
בימי מלכות בית חשמונאי עיינו תושבי יפו את היהודים. בימי המרד התנכלו תושבי העיר ההלניסטים ליהודים והטביעו כמה מאות מהם בים. כתגובה פשט יהודה המכבי על יפו והשמיד את הנמל והספינות בו. אחיו יונתן כבש שוב את העיר (ספר חשמונאים ב', י"ב, ג' -ו'). ב-147 לפנה"ס הצליחו שמעון התרסי ויונתן הוופסי לכבוש את העיר, והיא הייתה לנמל חשוב לממלכת החשמונאים, ושימשה את אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה.
בברית החדשה מוזכר סיפורו של פטרוס הקדוש שהתגורר בבית שמעון הבורסקאי, והעלה מן המתים את האלמנה טאביתה. ביפו הופיע מלאך בפני פטרוס, וציווהו לאכול מ"כל בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים". פטרוס מחה כי מעולם לא אכל "פיגול וטמא" ונענה כי "את אשר טיהר האלוהים אתה אל תטמאנו". ביתו של שמעון הבורסקאי ואתרים נוספים הקשורים בסיפור זה נמצאים ביפו, ומקודשים כיום לנצרות. עם זאת, בתחילת ימי הנצרות לא קנתה הדת אחיזה ביפו. רק במאה החמישית הייתה ביפו לראשונה קהילה בהנהגת בישוף.
השלטון בעיר התחלף מספר פעמים, בית סלאוקוס סיפח את העיר אל הממלכה הסלאוקית אולם איפשר לתושביה עצמאות בענייני פנים.
[עריכה] התקופה הרומית
פומפיוס קרע את יפו מעל ממלכת יהודה, אך יוליוס קיסר הורה על השבתה אל הממלכה, לאחר שקיבל סיוע מהשליט החשמונאי הורקנוס השני ומיועצו אנטיפטרוס האדומי. מרקוס אנטוניוס נתן את האזור לקליאופטרה והורדוס קיבל את השטח חזרה. בשנת 67, בימי המרד הגדול, כבשו הרומאים את העיר לאחר קרב ימי עז, הציתו אותה וטבחו בתושביה.
יוסף בן מתתיהו מספר כי יפו הוקמה בימי המרד הגדול על ידי יהודים שגורשו מערים אחרות. [3] אספסיאנוס, שר הצבא הרומאי בארץ ישראל, החליט להילחם ביהודי יפו, שנהגו לפשוט על יישובים ולשדוד אוניות. כששמעו על בואו ברחו היהודים אל אוניותיהם, אך אלו טבעו בסערה, ומי ששרדו אותה הומתו על ידי הרומאים. לפי בן מתתיהו נפלטו מהים 4,200 גופות. הרומאים בנו מחדש את העיר שנחרבה בקרב, וקראו את שמה "פלאביה יופיי", על שם המשפחה הפלאבית, משפחת קיסרים שהקים אספסיאנוס. בעיר הייתה אז אוכלוסייה יהודית, והיא מוזכרת במספר מקומות במשנה ובתלמוד.
ב-1871 ביקר באבו כביר הארכאולוג והמדינאי הצרפתי שארל קלרמון-גנו. הוא חפר באזור המנזר הרוסי שהוקם אז וחשף בגבעה ממזרח ליפו נקרופוליס - עיר קבורה יהודית, ובה 34 מצבות שיש, שעליהן חרותים אותיות בעברית וביוונית וסמלים יהודיים כגון: לולב, מנורה והמילה "שלום". קלרמון-גנו קבע כי הן מהמאה ה-1 עד המאה ה-3 וכי היו חלק מבית קברות של קהילת יהודי יפו. בין השאר נמצאו בבית הקברות מצבות מחדיאב, מקפדוקיה, מאלכסנדריה, מיוון ומלוב. לפי מקצועות הנפטרים שנרשמו על המצבות ניתן להסיק כי הקהילה היהודית ביפו הייתה מבוססת ועשירה. שבע מהמצבות מוצגות כיום במוזיאון יפו העתיקה.
[עריכה] התקופה הביזנטית והצלבנית
אך מעט ידוע על יפו בימי הביזנטים. הכיבוש המוסלמי של הארץ בשנת 638 הביא לירידתה, ואוכלוסייתה וחשיבותה של יפו התמעטו מאד, שכן שכנתה רמלה הפכה לבירת הארץ המוסלמית.
לפני הגעת מסע הצלב הראשון ליפו הרסו המוסלמים את העיר ואת הנמל והתושבים נטשו את העיר. הצלבנים, בראשות גוטפריד מבויון, שיקמו אותה. הם הכירו בחשיבות הנמל, שדרכו נשמר הקשר עם אירופה והגיעה אספקה ותגבורת צבאית. כמו כן היה נמל יפו לשער לעולי הרגל. שימוש מיידי היה לנמל כאשר הגיעו אליו אוניות עם הציוד הדרוש להקמת מגדלי המצור שהיו דרושים לכיבוש ירושלים. חשיבותו של נמל יפו נשמרה עד לכיבוש נמלי עכו וצור.
בשנת 1011 הגיע לנמל יפו צי של 32 אוניות מהנמל האיטלקי בגנואה. הוא הביא עימו סוחרים ותושבים מהעיר והוענק להם רובע עצמאי.
בשנת 1191 הגיע ליפו מסע הצלב השלישי בראשות ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, וניצח את צבאו של צלאח א-דין. העיר נשארה בשלטון הצלבנים עד שפשטו עליה הממלוכים ב-1268.
במסע הצלב השישי הגיע לעיר פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1227 והחל בביצור חומותיה. הוא הפסיק את הבנייה כאשר הוברר לו כי יהיה זה מכשול לכריתת ברית שלום עם המוסלמים. ב-1252 הגיע ליפו לואי התשיעי, מלך צרפת במסע הצלב השביעי והורה לשקם את החומות, לבנות 24 מגדלים ולהקים את המנזר והכנסייה הפרנציסקנים הצרפתיים ביפו, ואז חזר לצרפת.
במחצית השנייה של המאה ה-12 שגשגה יפו הודות לסוחרי פיזה. ב-1173 ביקר ביפו בנימין מטודלה ומצא בה יהודי אחד, המתפרנס מצביעה. היישוב היהודי גדל, בעלי המלאכה נזכרים כבעלי מונופול בייצור כלי זכוכית וחרס מצופה, שתפסו מקום חשוב בייצוא לאירופה.
ב-1268 כבש את העיר בייברס, הסולטן הממלוכי של מצרים וסוריה. הוא הגלה את התושבים והרס את העיר.
[עריכה] התקופה העות'מאנית
העיר עמדה חרבה עד המאה ה-17, אז התיישבו בה נזירים פרנציסקנים נוספים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצא כיום מנזר סנט פטר. העיר איבדה מחשיבותה באימפריה העות'מאנית. מלחמות הפחות הביאו לחורבנה ולהרג תושבים רבים.
בשנת 1776 כבשו את העיר צבאות "מוחמד בֶּךּ אבו דהב" הממלוכי, וטבחו בתושביה. לאחר מכן השתקמה העיר, עד שצר עליה נפוליאון ב-1799, במהלך מסעו בארץ ישראל. לאחר כיבוש העיר הורה נפוליאון לטבוח בחיילים הטורקים, שנכנעו ורוכזו על חוף יפו. 2,440 שבויים, ביניהם מושל העיר, אגא עבדאללה, הוצאו להורג. מגיפות שפרצו בשל אי-קבורת המתים הפילו חללים רבים הן בקרב תושבי העיר הנותרים, והן בקרב חיילי נפוליאון, שהורה להמית כל חייל שנדבק במגפה.
ב-1804 כבש את העיר סולימאן פחה בעזרת מוחמד אבו נבוט, ובתמורה לכך מינה אותו מושל הארץ אחמד אל ג'זאר למושל יפו. אבו נבוט פעל רבות לפיתוח העיר. ב-15 שנות שלטונו שוקמה העיר, נבנתה והורחבה. נבנתה חומה לכיוון הים, שופצה חומת היבשה, נבנה שער ראשי במזרח העיר ולצידו הוצבו מספר תותחים. המצודה נבנתה מחדש ושתי מצודות נוספות הוקמו ליד הנמל, בגבעת יפו של היום. מסגד אל מחמודיה נבנה מחדש ברחבה המכונה היום כיכר השעון. מעמד העיר שוקם, והצרפתים והאנגלים שיכנו בה קונסוליות. ב-1818 הודח אבו נבוט, ובמקומו מונה בן אחיו של סולימאן פחה – צאלח מוצטפה בק כשליט מחוז יפו.
ב-1831 כבש את העיר אברהים פחה המצרי, ללא קרב. יפו שימשה לקשר עם מצרים, מרכז לחילותיו, ובה נגבו מסים. פחה ביקש להפוך את ארץ ישראל לאזור התיישבות מצרי ובבוסתנים שסביב יפו שכונות ערביות מוסלמיות של מהגרים ממצרים. יחסו לנוצרים היה סובלני, כדי להשיג את תמיכת מעצמות אירופה בשלטונו. הוא התיר למעצמות זרות להקים בעיר מוסדות דת וחינוך. האוכלוסייה המוסלמית התנגדה לגישתו ומרדה בשלטון המצרי, והשלטון חזר לממשל העות'מאני.
משנת 1840, לאחר עזיבת המצרים, שלט בעיר "קאימקאם" (ממלא מקום), מושל מטעם הפחה של ירושלים. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 נפתח שער נוסף בחומה המזרחית. ב-1888 נהרסו חומות העיר ובתוואי החומה והחפיר הוקמו בתים רבים וחנויות. המצודה הצפונית נהרסה חלקית ועל ההריסות נבנה בית החולים הצרפתי של האחיות סנט ג'וזף. העיר התפשטה דרומה וצפונה (ממזרח לה היו בוסתנים). בדרום החלו להיבנות שכונת עג'מי וג'בליה (כיום גבעת עלייה) ובצפון הוקמה שכונת מנשייה (היום בדרום תל אביב).
[עריכה] ההתיישבות האמריקאית והגרמנית
ספינות קיטור שהגיעו לנמל הביאו מתיישבים חדשים, טמפלרים מארצות הברית ומגרמניה.
הקבוצה הראשונה הגיעה ב-1852, ובראשה קלורינדה מינור מפילדלפיה. אנשיה קראו ליישובם "הר התקווה" (Mount Hope). היישוב התקיים חמש שנים ונעזב. ניסיון התיישבות נוסף היה בהקמת "חוות מודל פרם", על ידי נוצרי שביקש להקים משק חקלאי לדוגמה. מבנה החווה שוחזר ומצוי היום בחצר משרדי חברת החשמל בתל אביב.
בשנת 1865 ניסו חברי "כנסיית המשיח" (Church of Messiah), בראשות א. אדמס וי. ג'ייקובס, להתיישב ביפו כדי "לעזור לבנות את בית המקדש". הקבוצה כללה 158 נוצרים ממדינת מיין בארצות הברית, שהביאו עימם לוחות עץ לבניית בתים. חלק מהבתים שוקמו ומשמשים לאכסון עד היום. התיישבות האמריקאים עודדה את היהודים, שקיוו כי תשפיע לטובה על היישוב היהודי, אך המושבה נעזבה ב-1868.
אחריהם הגיעו גרמנים. תחילה הקימו שכונה זעירה בשם "ואלהלה", בדרך יפו תל אביב של היום. אבל את מרכזם הם בנו במקום שבו הייתה המושבה האמריקאית.
בשנת 1878 הצטרף אליהם ציר רוסיה ביפו, הברון פלאטון פון אוסטינוב, שהתגורר ביפו עד 1913. ב-1895 פתח את "מלון פארק", שמבנהו עומד על תילו עד היום. בנובמבר 1898 התארח בבית המלון וילהלם השני, קיסר גרמניה בביקורו בארץ ישראל. הברון היה חובב עתיקות ובחצרו נאספו מצבות בית העלמין היהודי שהתגלו באבו כביר. הוא נטע גן עצי פרי, שנתן השראה לטמפלרים, שהחלו לגדל פרי הדר בפרדסים במושבות שרונה ווילהלמה ושיווקו את תפוזיהם דרך נמל יפו במותג "Jaffa Oranges" הקיים עד היום.
[עריכה] חידוש הקהילה היהודית
ב-1820 עלה מאיסטנבול לירושלים "הגביר" ישעיהו אג'ימאן. הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה עבור העולים המגיעים לארץ ישראל בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יאהוד" - חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הוא הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מנין יהודים ביפו.
בשנת 1832, תחת שלטון מוחמד עלי, שהגביר את הביטחון הפנימי בארץ, החל היישוב היהודי ביפו לגדול. לעיר הגיעו יהודים ממרוקו שהקימו ב-1838 שכונה קטנה מסביב לאכסניה. ב-1839 הגיעה קבוצת אשכנזים ליפו. הם לא הורשו לעלות לירושלים בגלל מגפה, ואחדים מהם החליטו להמשיך ולהתגורר ביפו גם כאשר בוטל האיסור לצאת את העיר. הם הצטרפו לעדת הספרדים והתפללו באותו בית כנסת.
ב-1841 מונה הרב חיים אברהם גאגין לחכם באשי הראשון בירושלים. הוא מינה את רבי יהודה הלוי מרגוזהּ, שחי אז בעיר ועסק במסחר, ל"ממלא מקומו" ביפו. תפקידו היה להסדיר את משלוח עולי הרגל לירושלים באמצעות שיירות.
בשנת 1856, אחרי מלחמת קרים וקביעת ההסדרים לגבי השליטה על כנסיית הקבר בירושלים, נחתמו הסכמים בין מעצמות אירופה לבין האימפריה העות'מאנית על הנהגת משטר הקפיטולציות, שסיפקו ביטחון פיזי לאזרחים הזרים שבאו לתחום האימפריה. כך גדל מספר עולי הרגל הנוצרים לארץ הקודש, שרובם הגיעו דרך נמל יפו. העיר זכתה להתפתחות כלכלית ופיזית מהירה. היא הייתה זירה של התערבות אירופית מתעצמת, דבר שבא לידי ביטוי בהקמת נציגויות קונסולריות, כנסיות, בתי-ספר, שירותי-רווחה ומוסדות-מסחר.
בעקבות ריבוי עולי הרגל והגידול במסחר החליטו מספר ירושלמים ובראשם חיים אמזלאג להשתקע ביפו. בעקבותיהם ירדו לעיר אשכנזים נוספים וכך נוסדה העדה האשכנזית ביפו. ב-1863 החלה הקהילה היהודית ביפו להתמסד. ר' יהודה מרגוזה יזם את הקמת "ועד העיר יפו". פעולתו הראשונה הייתה הקמת סניף של "כל ישראל חברים", שנשיאו היה אמזלאג. ב-12 במרץ 1868 ייסדה החברה בעיר בית-ספר לבנים.
בשנת 1869 החלו לנסוע לירושלים בעגלות רתומות לסוסים במקום על חמורים. בעגלה הראשונה שעלתה לירושלים נסע פרנץ יוזף קיסר אוסטרו-הונגרית. במסע הקיסר חנכו את הדרך החדשה לעיר ואת הקמת פונדק הדרכים בשער הגיא. כך החלה תנועה ערנית של נוסעים ותיירים במסלול יפו-ירושלים: תוך שש שנים נסעו בדרך לירושלים חמישים עגלות.
בין השנים 1868 - 1879 גדלה אוכלוסיית העיר ונהרסו החומות שהקיפו אותה. בשנת 1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה בפרברי יפו, נווה צדק ובשנת 1890 - השנייה, נווה שלום. בהמשך הוקמו שכונות נוספות, ביניהן שכונת שבזי, שעתידות היו להיכלל בתל אביב כשזו הוקמה ב-1909.
יהדות יפו הייתה לקהילה מגובשת בשנות השמונים של המאה ה-19. בתחילה נבחר יהודה ליב חפץ, מהקנאים שבחוג הרב יהושע לייב דיסקין, כרב העיר, אך לאחר שישה חודשים שב זה לירושלים. אחריו נבחר הרב נפתלי צבי הרץ הלוי, גם הוא ירושלימי מחוגו של דיסקין, וזה נשאר בתפקידו עד מותו בי"ד בסיון תרס"ב. עוד קודם לכן פרשו מן הקהילה חלק מהחסידים אשר הביאו לעצמם רב נפרד בשנת תר"ס. אברהם יצחק הכהן קוק היה רב העיר מתרס"ד עד תרע"ט, על אף שבפועל לא נכח בעיר החל משנת תרע"ד [4].
ב-1890 חיו בעיר 16,000 איש, מהם 2,700 יהודים: 1,100 ספרדים ו-1,600 אשכנזים. בעיר היו אז שלושה בתי מלון, קונסוליות של עשר מדינות. בקרבת העיר היו 300 פרדסים, שמהם נשלח פרי הדר רב לחו"ל. באותה שנה עברו בנמל יפו 399 אוניות קיטור ו-554 אוניות מפרש. [5]
היזם הירושלמי יוסף נבון, איש ציבור ביישוב, האמין כי קו רכבת בין ירושלים לשפלת החוף יניב רווח גדול. ב-28 באוקטובר 1888 קיבל נבון זיכיון להנחת מסילת רכבת מיפו לירושלים ולהפעילה במשך 71 שנים. המסילה נמתחה מתחנת הרכבת יפו עד תחנת הרכבת ירושלים. מסילת הרכבת לירושלים הושלמה באוגוסט 1892. ב-26 בספטמבר 1892 יצאה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים כשהיא עטורה בדגלי האימפריה העות'מאנית. משך הנסיעה בקו החדש היה כארבע שעות.
דרך עתיקה הובילה מן הנמל אל ירושלים, שבחומתה היה קבוע שער יפו. רחוב ראשי בירושלים נקרא "רחוב יפו" כשם שרחוב ראשי ביפו נקרא "רחוב ירושלים". דרך זו הייתה במאה התשע עשרה לרחוב משגשג, שבו הוקמו בתי הארחה ובתי תפילה. בשנים אלו היה נמל יפו מרכז לבואם של עולי העליות הראשונות לארץ ישראל.
בשנת 1895 כבר חיו ביפו כשמונה עשר אלף תושבים, מהם כשלושת אלפים יהודים. באוקטובר 1898 ביקר בעיר בנימין זאב הרצל.
ב-26 ביולי 1903 נפתח ביפו סניפו הראשון של "בנק אנגלו פלשתינה", לימים "בנק לאומי" (הבנק העתיק את עסקיו לתל אביב ב-1921).
ב-1905 ייסדו ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו, פניה מטמון-כהן את "הגימנסיה העברית" ביפו. בתחילה למדו בגימנסיה 17 תלמידים. לאחר שעלה מספר התלמידים עבר בית הספר לנווה שלום. בשנת 1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל בתל אביב ואז נקראה הגימנסיה העברית "הרצליה", על שם בנימין זאב הרצל. [6] השפעתה של הגימנסיה העברית על הקהילה היפואית ומחוצה לה דרבנה את חרדי יפו, בעידוד הרב י. ל. מימון, ליזום הקמת מוסד דתי מקביל. מימון ביקר בארץ ישראל בקיץ תרס"ח והמליץ לאנשי "המזרחי" להעניק חסות לבית ספר "תחכמוני", כי ראה בבית הספר בלם פוטנציאלי להתפתחות הגימנסיה. עם הקמת תל אביב בית הספר עבר לרחוב לילינבלום.
בתחילת המאה ה-20 הגיע מספר היהודים בעיר לשיא בתקופה שלפני קום המדינה: ב-1907 היו 8,000 יהודים מתוך 40,000 תושבים. יפו הייתה אז מרכז המושבות היהודיות בארץ ישראל. אליה הגיעו היהודים מהגולה וממנה פנו למושבות הראשונות. ביפו קיבלו את המידע על קרקעות שעמדו למכירה ועל מקומות עבודה פנויים. פעילות זו התרכזה סביב בח'אן מנולי, אכסניה לעוברי אורח בבעלות ארמני בשם מנוּלי. הייתה זו תחנה מרכזית של העגלות שנסעו למושבות הראשונות. אליה הגיעו בני המושבות ליפו לקניית מוצרים ולשם שיווק תוצרתם. אל החאן הגיעו גם העולים החדשים ובו פגשו סוחרי קרקעות. משה סמילנסקי כינה את הח'אן "מרכז המושבות ביפו". בסביבתו היו גם מוסדות שסייעו לקליטת העולים: ועד חובבי ציון והמשרד הארצישראלי.
בשנת 1908 פרץ גל מעשי איבה נגד יהודים. ביפו, בניגוד ליתר הערים, לא חיו היהודים ברובע נפרד, אלא בקרב האוכלוסייה הערבית והנוצרית. בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים השתנו היחסים בין הקהילות. באותה תקופה החלו גם להתפרסם עיתונים אנטי ציוניים. היה זה אות אשר בישר את הידרדרות היחסים בין שתי האוכלוסיות ב-1921.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כארבעים וחמישה אלף תושבים, כרבע מהם יהודים. העיר שימשה מרכז לבאים לארץ. היו בה אכסניות רבות לעולים, ותעסוקה רבה שסיפקו הפרדסים, הנמל, ותנועת התיירים המתמדת.
ב-30 במרץ 1917 (ז' בניסן - שבוע לפני חג הפסח) גירשו הטורקים את תושבי יפו, יהודים כערבים (ראו: גירוש תל אביב), בשל החשש כי הבריטים יכבשו את העיר. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר וחזרו לבתיהם במהרה.
[עריכה] המנדט הבריטי
ב-16 בנובמבר 1917 כבשו הבריטים את העיר [1]. לאחר ששבו אליה רבים מתושביה היהודים שהתפזרו לשאר חלקי הארץ ולמצרים, נמנו 8,740 יהודים ביפו ועוד 1,248 בתל אביב.
פרעות ביהודים בשנים 1920 - 1921 הביאו לבריחת התושבים היהודים שהתרכזו עתה בתל אביב שהפכה למרכז העירוני היהודי החשוב ביותר. תחילתן של פרעות תרפ"א במצעד שנערך ביפו ב-1 במאי 1921 אשר הפך למאורעות דמים. בין היתר התנפלו הפורעים על "בית העולים" בעיר, והרגו ביושביו. בין ההרוגים בפרעות גם הסופר יוסף חיים ברנר.
בסוף 1922 חיו ביפו כ-32,000 איש, ובתל אביב כ-15,000. ב-1927 חיו בתל אביב כ-38,000 איש. בתחומי העיר יפו נותרו כמה אלפי יהודים, שרובם התרכזו בשכונות על הגבול עם תל אביב. יפו הערבית הייתה כמעט ריקה מיהודים. בתחילת שנות השלושים היו בשתי הערים יחדיו כ-80,000 איש.
המרד הערבי הגדול ("מאורעות תרצ"ו") הפתיע את היישוב. ארבעה ימים לפני פריצתו הותקף רכב יהודי ובהלוויית אחד ההרוגים הותקפו הולכי רגל ערבים. ביפו הופצה שמועת שווא, כאילו היהודים רצחו ארבעה ערבים. ב-19 אפריל 1936 הוכרזה שביתה כללית בנמל יפו, ואחריה החלו אירועי הדמים בארץ. לאחר זמן מה נאסף המון ערבי נזעם ליד בית הסראייה ותקף יהודים. גם תושבי השכונות שבגבול תל אביב ויפו, נווה שלום, שכונת שפירא ושכונת התקווה, הותקפו בבתיהם ומן המארב. במסגרת השביתה הכללית הושבת גם נמל יפו לשישה חודשים, דבר שנתן תמריץ לפתיחת נמל תל אביב.
כדי לדכא את המאורעות ביפו, העיר הראשונה שבה פרצו מהומות, הכינו הבריטים את "מבצע עוגן", במטרה להשתלט על מרכז העיר תוך פיצוץ מאות בתים, חלקם מהאוויר, כדי לפלס דרכים בשטח העירוני הצפוף. נתיבים אלו הם דרכי המעבר המודרניות של העיר העתיקה.
במאי 1947 מינה האו"ם את ועדת אונסקו"פ, "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל", לדון בשאלת ארץ ישראל. הנציב העליון הבריטי שאל את אמין אל-חוסייני, מנהיג ערביי ארץ ישראל, האם יתמכו הערבים בתוכנית החלוקה אם תשונה ההצעה כך שיפו תישאר בידי הערבים, אך זה סירב נחרצות. עם פרסום המלצות הוועדה החלה המערכה על יפו.
סירובו של המופתי התבסס על כך שיפו הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית בארץ. ישבו בה חלק גדול ממערכות העיתונים והמוסדות המפלגתיים הערביים וגם הריכוז המתקדם ביותר של האוכלוסייה. בינתיים עקבה ההגנה אחר הלך הרוחות בעיר. בסתיו 1947 ביצרה ההגנה עמדות בשכונות הדרומיות של תל אביב, שגבלו ביפו, ואיישה אותן במגויסים.
בספטמבר 1947 התבקשה משלחת ארצות הברית לאו"ם "לעשות הכל כדי שתמצא פתרון לבעיית ארץ ישראל". כך הוצע כי יפו, שאמורה הייתה להיכלל במדינה היהודית, תהיה מובלעת השייכת למדינה הערבית. ואכן, כך נקבע בסופו של דבר בתוכנית החלוקה, על אף שהתנאי לא התקיים: הערבים לא ראו במחווה "פתרון לבעיית ארץ ישראל". לקראת ההצבעה באו"ם על החלטת החלוקה הקים הוועד הערבי העליון, המוסד העליון של ערביי ארץ ישראל, "ועד לאומי" למען המאבק על ארץ ישראל.
[עריכה] המערכה על יפו
יום אחד אחרי החלטת האו"ם נרצח יהודי בגבול תל אביב יפו. אחריו נפגעו רבים נוספים מצליפות, בעיקר ממבנים גבוהים מסביב לתל אביב, דוגמת מסגד חסן בק, לעבר חלקים של רחובות הרצל, עלייה ואלנבי שהיו חשופים לאש הצלפים. פעילות המסחר בתל אביב עברה למרכז העיר. בהמשך הצטרפו מתנדבים מעיראק לצלפים מצריחי המסגדים וגם כבשו בתים נטושים באזורי ספר. ההגנה העריכה כי הצלפים הם אנשי צבא לשעבר ואנשים שאומנו במיוחד. הצליפות משכונת מנשייה לעבר רחוב אלנבי חייבו פעולות נגד, ואלה בוצעו בחלקם על ידי האצ"ל והלח"י.
תושבי יפו היו מפולגים: חלקם תמך במופתי וחלקם היו נגדו והזרים שהיו בעיר, ופגעו באוכלוסייה האזרחית, תרמו להורדת המורל ברחוב בערבי. הם הבחינו היטב בסכנה הצפויה. וכך כתב העיתון היפואי "א-דיפע" במאמר ראשי: "לשרתוק ניתן הכל מה שביקש...הוא קיבל את יפו, המוקפת חומה של אדמות יהודיות ומוצפת נחשול של איבה יהודית". יפו הייתה נחותה צבאית: הדרכים לעיר היו בשליטה יהודית ולתושבים נשקפה סכנת מצור ורעב. בנוסף לכך לא היו לערביי העיר פיקוד צבאי מסודר או מטרת לחימה מוגדרת. אם כי הם קיבלו סיוע עקיף מערביי רמלה ולוד שחסמו את הדרך לירושלים בפני היהודים, ומערביי "סלמה" וו"יאזור", שתקפו את השכונות המזרחיות של תל אביב.
ב-8 בדצמבר הותקפה לראשונה שכונה בתל אביב באופן מאורגן ובכוחות גדולים. 300 ערבים מיפו ומסלמה כבשו את שכונת התקווה: 32 צריפים עלו באש, 300 אנשים נשארו ללא קורת גג ו-2,500 תושבים ברחו מהשכונה. הערבים לא ניצלו את הצלחתם בשל עיסוקם בביזה. להגנה הייתה מסקנה: "הערבי מוכן לרצוח ולשדוד אך לא למות". תושבי יפו, שכלכלתם התבססה על גידול וייצוא פרי הדר, ביקשו להפסיק את הפעולות הצבאיות לפחות בתקופה זו של השנה. ב-9 בדצמבר, יום אחרי הקרב על "שכונת התקווה", נחתם הסכם בין ראשי הערים להחזיר את השקט למשך עונת ההדרים.
ב-13 בדצמבר פשט האצ"ל לראשונה על יפו. רוב הכוח היה משכונת התקווה ומכרם התימנים. היו חדירות יבשתיות ליפו ונחיתה מהים בחוף מנשייה ובנמל יפו. אירועי החודש הראשון ללחימה הוכיחו שתושבי תל אביב אינם ערוכים להגנה ותושבי יפו לא היו מוכנים כלל לבאות: הנמל הושבת והפרדסים לא טופלו. הבריטים העריכו כי אנשי ההגנה ינסו לגרום לבריחת הערבים מיפו ומחיפה כדי לאכלס את בתיהם ביהודים. הש"י קבע כי יוקרת "ההגנה" בעיר מעטה, בהיעדר תגובה מספקת על הפרעות.
בית הממשלה הטורקית ביפו (בית הסראייה) היה מסמלי הממשל, בין השאר הודות למיקומו במרכז המנהלי של העיר - כיכר השעון. בבניין שכנו משרדי "הוועדה הלאומית של החוסיינים", ששימשה מרכז פיקוד לכל הכנופיות שפעלו באזור תל אביב וקיבלה הוראות ישירות מחאג' אמין אל-חוסייני - מנהיג ערביי ארץ ישראל. לח"י הביא לקרבת המבנה מכונית תופת ופוצץ אותה. בפיצוץ היו הרוגים ופצועים רבים, ובתושבים אחזה בהלה. מושל המחוז הבריטי דיווח על כך לנציב העליון, הצבא סגר את מבואות העיר והשאיר רק מוצא אחד פתוח לשאר חלקי הארץ.
בסוף שנת 1947 היו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כחמשת אלפים איש. מיד לאחר 29 בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לפגוע בתחבורה לירושלים ולמושבות הדרום עד שנאלצו לסלול כביש עוקף. בהמשך הערבים המשיכו לירות ולצלוף מאבו כביר רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין.
כיתורה של יפו החל בכיבוש שכונת אבו כביר, ששלטה על הכניסה היחידה לעיר. הכיתור הושלם בשלבים: ב-12 בפברואר 1948 נפרצה הדרך אל מפקדת הערבים במרכז השכונה. ההגנה נסוגה עם שני הרוגים. ב-12 במרץ 1948 הופעלו לראשונה מרגמות דוידקה והפגיזו את אבו כביר. השפעתם הפסיכולוגית של העשן וקולות הנפץ גרמה לערבים לנטוש את העמדות, וביפו נפוצו אגדות ומעשיות על "הפצצות המעופפות" ועל "פצצות האטום" שהם הנשק הסודי של היהודים. ב-31 במרץ 1948 חודשה ההתקפה על אבו כביר. בשלהי אפריל 1948 נטשו כל התושבים והלוחמים את אבו כביר. המעבר ליפו היה תלוי בנוכחות כוחות שיטור בריטיים.
ההגנה המתינה לשעת כושר להשלים את כיבוש יפו. ניתוק יפו משאר חלקי הארץ קבע את גורל העיר ונותרה רק שאלת העיתוי. האצ"ל החליט לא להמתין ופתח במתקפה על יפו ב-25 באפריל 1948, בניסיון לנתק אותה מהשכונה הצפונית שלה מנשייה שחצצה בין יפו לבין תל אביב. כוחות האצ"ל נתקלו בהתנגדות ערבית שגובתה בעזרה צבאית מסיבית של כוחות בריטיים שהוזרמו לעיר. הבריטים דרשו מהאצ"ל לפנות את השכונה, ובמשא ומתן עם "ההגנה" והבריטים סוכם, כי "ההגנה" תיכנס לשכונה והבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם ויפרידו בין היהודים לערבים.
מבצע חמץ הביא לסיום המערכה על יפו. הוא החל בעקבות התקפות של האצ"ל על שכונת מנשייה. כך החלה הנטישה של תושבי יפו אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית.
כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני החל לכתר את יפו ב-28 באפריל 1948, כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שיגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. רוב מוחלט של תושבי העיר הערבים נמלטו ממנה וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה.
רוב תושבי העיר נמלטו דרך הנמל והפליגו בעיקר לביירות ולעזה. מאוכלוסייה של כ-70,000 אלף ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד[7], בעיקר מקרב דלי האמצעים.
[עריכה] מדינת ישראל והמצב כיום
ב-13 במאי 1948 נותרו ביפו 3,665 מוסלמים בלבד. בקרבות על שחרור יפו, ערב קום המדינה, נפגעו בתים רבים בעיר וחלקם נהרסו כליל. רוב התושבים הערבים נמלטו ויפו העתיקה הייתה לעיי חורבות. ב-1949 הוסר הממשל הצבאי מן העיר והיא הפכה ל"מינהל יפו" במסגרת עיריית תל אביב. בראשית שנות החמישים אוחדו שתי הערים, לעיר תל אביב יפו.
בימי העלייה ההמונית בתחילת שנות החמישים התיישבו עולים רבים ביפו. חלקם השתכנו בבתים שנטשו התושבים הערבים, ואחרים התיישבו בשיכונים שהוקמו לקליטתם. במהלך השנים נהרסו בהדרגה חלק מהבתים הנטושים והוחלפו בשיכונים חדשים. משפחות עולים רבות, רובן מבולגריה, התיישבו ביפו החדשה, בשדרות ירושלים.
בחלק העתיק של העיר, מסביב לכיכר קדומים של היום, היו רוב המתיישבים החדשים משכבות עניות. בשל תנאי הסביבה הירודים והמרקם החברתי הבעייתי הפכה יפו העתיקה לאזור נחשל. כדי לשפר את החיים בעיר הוקמה בשנת 1960 החברה לפיתוח יפו העתיקה. לצורך עבודת השיקום והפיתוח הוקמו צוותי אדריכלים ובהם יעקב יער, יונה פיטלסון, סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל. הישג בולט שלה הוא שיקומו של מתחם יפו העתיקה ושל האזור הסמוך לכיכר השעון והפיכתו למרכז תיירות תוסס. ביפו חיי תרבות ואמנות עשירים: פועלים בה שני תיאטראות - "תיאטרון הסמטה" ו"התיאטרון העברי ערבי", ומתקיימים פסטיבלים כ"פסטיבל דואט" המוקדש לדו הקיום בעיר, ו"אירועי לילות יפו".
בשנת 1999 הקים ראש העיר רון חולדאי את "המשלמה של יפו", מסגרת ארגונית המובילה את שיקומה ופיתוחה של יפו.
נכון ל-2008 מתגוררים בעיר כ-46,500 תושבים (30,000 יהודים, 16,000 ערבים).מספר זה מייצג מגמה של גידול האוכלוסייה הערבית ביפו במקביל לצמצום זו היהודית בשל הגירה לערים אחרות. בשנים האחרונות ובניגוד לעבר, החלה המתיחות בין שתי הקהילות, זו היהודית וזו הערבית לעלות. ב-1994, לאחר הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון, החלו לראשונה מהומות של ערבים כנגד יהודים בעיר שכללו בעיקר זריקות אבנים על מכוניות ואוטובוסים ברחוב יפת. באירועי אוקטובר 2000, התרחשו שוב אירועי אלימות דומים ברחובות יפו כנגד יהודים, בדומה למה שהתרחש בגליל ואזור ואדי ערה. בקרב הקהילה הערבית ביפו קיימות טענות כי יש נסיונות לדחוק את רגליהם מהעיר באמצעות הקמת פרויקטים יוקרתיים אשר מיועדים ליהודים ולא לאוכלוסייה הערבית. במרץ 2008 במסגרת אירועי יום האדמה, התקיימה עצרת של ערביי יפו כנגד מגמות אלו, ונישאו בה ססמאות המוחות נגד אפלייה לצד ססמאות מיליטנטיות כגון 'בדם ואש יפו תיפדה' ועוד.
בקרב היהודים ביפו קיימות דיעות מנוגדות בכל הנוגע למצב היחסים עם השכנים הערבים בעיר. חלק מהאוכלוסייה היהודית טוען כי ביפו מתקיימים יחסי שכנות טובה ודו קיום בין ערבים ויהודים אשר נשמרים גם כיום. חלקים אחרים מהקהילה היהודית טוענים לעומת זאת כי בשנים האחרונות קיימות תופעות של הצקות מילוליות ואף פיזיות לתושבים יהודיים ההולכים ברחובות יפו וכן תופעות של השחתת בתי כנסת מצד ערבים המתגוררים בעיר. בנוסף קיימת טענה כי ישנה כוונה ערבית, הנתמכת על ידי בעלי הון מהעולם הערבי ובראשם סעודיה, לשנות את אופייה של יפו לעיר ערבית וזאת באמצעות שיפוץ מסגדים (כגון מסגד חסן בק), קניית נכסים מיהודים ועוד[ידיעות אחרונות 30/3/08]. על רקע תחושות אלו החליטו גורמים יהודיים (בעיקר דתיים) על הקמתם ביפו של מדרשה וגרעין התיישבותי יהודי דתי וכן על הקמתה של ישיבת הסדר לקראת שנת 2009.
[עריכה] גאוגרפיה
יפו העתיקה נבנתה על צוק רם, מעין חצי אי שחודר אל הים המורכב מגבעת כורכר. הגבעה מהווה חלק מרכס הכורכר המערבי, אחד משלושת רכסי הכורכר החוצים לאורך את שפלת החוף של ארץ ישראל. סלע אנדרומדה והסלעים סביבו אף הם חלק מרכס זה, שכורסם על ידי גלי הים. רכס הכורכר בחוף הים חשוף לפעולות גלי הים ולכן הוא עובר תהליך של גידוד ונחשפות בסלע טבלאות גידוד, בצורת לוחות גדולים שגלי הים שחקו אותם. בחוף הים צפונה מיפו ניתן להבחין בלוחות אלה לאחר שהוצאו מהחוף כאשר הוכשר לרחצה.
מזרחית לרכס הכורכר ביבשה נוצרה "מרזבה" - שטח נמוך הכולל אדמות סחף. בשקע זה היה מצוי "אצטדיון האסה" (כיום אצטדיון בלומפילד). לפני הקמת המגרש היו במקום ביצות (בערבית: "אל-באסה"). בדיקות גאולוגיות שנערכו במקום העלו כי ייתכן שמוצא נחל איילון היה באזור זה. מכך ניתן להניח כי לאחר שהתגבש רכס הכורכר השני (כיום שכונת אבו כביר) נחסם מוצא הנחל לים, והאיילון המשיך לזרום צפונה והיה ליובל של נחל הירקון. היותו באסה, אזור טופוגרפי נמוך, העלה את הרעיון להקים בו מעגנה פנימית [8].
הבקעה בין רכסי הכורכר במזרח יפו, בעורף העיר, משכה אליה חקלאים. באזור זה נמצאת אדמת סחף פורייה מאפיק נחל האיילון. הקרקע ניתנת לעיבוד רב שנתי בתנאי חקלאות הבעל המסורתית ומאופיינת במקורות מים זמינים קבועים כגון בארות. כך, בשנת 1831, בתקופת אברהים פחה, התיישבו באזור המרזבה כ-12,000 מהגרים מצרים שהגיעו עם הצבא המצרי. פחה ביקש להפוך את ארץ ישראל לאזור התיישבות של מצרים ברדיוס של כשני קילומטרים מהעיר. המהגרים התפזרו גם למחוזות עזה וחיפה. הם הקימו שכונות או כפרים קטנים בשם "סכנאת" וכך נבנו בסביבת יפו סכנת דנייטה (בין רחוב הרצל וסלמה), סכנת אל דרוויש (גבעת התמרים), סכנת אבו כביר, סכנת אל מוצרייה (מנשייה), סכנת שיח' אברהים (עג'מי) וסכנת חמד (דרום רחוב הרצל) [9]
שרידים לעידן החקלאי של האזור נמצאים בבתי הבאר החרבים שנמצאו באזור יפו. בתי הבאר היו מבנים חקלאיים ששימשו את ענף ההדרים של יפו, והפכו לארמונות מפוארים של עשירי העיר. בית באר (בערבית: ביארה) היה מבנה חקלאי שתחילתו בבאר, בריכת אגירה ומערכת התעלות ששימשו להשקיית הגידולים. עם התפתחות ענף הפרדסנות, גדל המתחם ונבנו בו מבנים לאחסנה ואריזת תוצרת חקלאית ומגורי פועלים. החל מאמצע המאה ה-19 החלו עשירי יפו הערבים, פקידי שלטון ובעלי נכסים זרים, לבנות על-גבי המבנים החקלאיים או בקרבתם בתי מגורים מפוארים, ששימשו בתחילה כבתי קיט ובהמשך הפכו למגורי קבע מפוארים, "ארמונות" בתוך הפרדסים. בסקר אותרו מעל ל-30 מבנים כאלה.
נמל יפו מצוי במפרץ טבעי שנוצר על ידי חצי אי. הסלעים המזדקרים במפרץ שימשו כעין שוברי גלים ואפשרו לאוניות לעגון במפרץ ולפרוק את נוסעיהן ומטענן לסירות ועימם הגיעו למזח החוף. עם זאת, טמונה הייתה בהם סכנה: בעת סערה עלולות האוניות להתנפץ אל הסלעים. בעורף הנמל צוק בגובה שלושים וארבעה מטרים מכונה "גבעת יפו". עליו בנויה יפו העתיקה. הגבעה המשקיפה אל הים ונוחה לביצור ולהגנה, שימשה בסיס להתיישבות ביפו.
[עריכה] אתרים בעיר
- מוזיאון יפו העתיקה שוכן בבית שהיה בית המושל העות'מאני, "סלים אבו נבוט", בשנת 1811. המבנה הוקם על שרידי מצודה צלבנית. כשעבר המושל לבית בכיכר השעון של היום, היה הבית לבית חרושת לסבון. את המוזיאון הקים בשנות ה-70 הארכאולוג יעקב קפלן. במוזיאון ממצאים החל מ-6,000 שנה לפנה"ס: בין המוצגים: המזוזות של שער העיר יפו המצרית, שעליהן שם רעמסס, צלמיות, כלי עבודה, מכלי אגירה, כלי בית, מנורות שמן ועוד. חלק מהפריטים יומרו במקום ואחרים הובאו מערים לחופי הים התיכון. כן מצויות במוזיאון מצבות מבית העלמין היהודי הקדום של יפו.
- שדרות ירושלים - ה"רחוב הראשי" של העיר. את השדרות בנה מושל יפו, חסן בק. הוא קרא אותן על שם אחמד ג'מאל פאשה, מפקד הצבא הטורקי בארץ. תלמידי מקוה ישראל נטעו את הדקלים שהיוו את השדרה בראשיתה. כשכבשו הבריטים את הארץ, שינו את שם השדרות ל"שדרות המלך ג'ורג'". הרחוב הוא עורק מסחר כיום.
- שוק הפשפשים - שוק עתיקות וחפצים משומשים
- רחוב אילת - היה הרחוב הראשי והחשוב של יפו עד לנטיעת שדרות ירושלים. במקור נקרא רחוב בוסטרוס, על שם נג'יבּ בוסטרוס, ערבי נוצרי, שבנה פה שורת חנויות. לפני בניית המרכז המסחרי היהודי בתל אביב, רבות מהחנויות היו של יהודים. באחד הבתים היה המשרד הארצישראלי - מוקד הפעילות הציונית בארץ ישראל, בית מלון קאמיניץ - "בית האורחים (בית אשל) פאלעסטינא" שבו התאכסן ד"ר בנימין זאב הרצל בשנת 1898, בעת ביקורו בעיר. בקצה הרחוב - כיכר השעון. לאחר כיבוש ארץ ישראל סללו הבריטים מסילת ברזל ברחוב, שהובילה מטענים מהנמל לתחנת הרכבת. קרונות הרכבת הובלו על ידי קטר מיוחד שעליו מפרש ונע בכוח הרוח.
[עריכה] מסגדים
- מסגד המחמודיה – אל ג'אמע יאפא אל-כביר – נבנה על ידי אבו נבוט, כיום המסגד המרכזי לתושבי יפו. במסגד אולם מרכזי ומסגדים קטנים נוספים בחצרות המבנה. שלושה מקירותיו החיצוניים הם חלק מחומת העיר.
- "סביל סולימאן", בחזית הדרומית של המסגד. גם הוא נבנה בידי אבו נבוט. זהו בסיסה של מזרקה. הסביל העיקרי, שאת שרידיו רואים היום, בנוי שיש ועליו כתובות. מי הסביל משמשים לשתייה ולטהרה לפי התפילה במסגד.
- מסגד עג'מי הוקם במאה ה-18, נקרא על שם הקבר הסמוך אליו, המיוחס לאיברהים אל עג'מי. במהלך השנים הוזנח המסגד, ובשנות השבעים שוקם.
- מסגד חסן בק בשכונת מנשייה, בקצהו הדרומי של רחוב הירקון, ליד כרם התימנים בתל אביב, במקום שבו היה בעבר הגבול בין יפו לתל אביב. את המסגד בנה מושל יפו, חסן בק בצרי אלע'אבי, בשנת 1916. בשנת 1983 קרס הצריח, ובשנת 2000 החל שיקום המסגד, שבסופו חזר לפעילות מלאה.
- מסגד הים, סמוך לים בצמוד לנמל. שוקם לאחרונה אך עדיין נותר ללא פעילות.
- מסגד אל סיקסק, בסמוך לשוק הפשפשים. כיום מצוי בשטחו מפעל.
- מסגד הגבול (מסג'יד אל אביאד), על גבול יפו-בת-ים, לא הושלם מעולם. ב-1948 הוקם על שלד הבניין בית כנסת "זיכרון קדושים".
[עריכה] תיאטרון
[עריכה] אתרים ומוסדות ציבור בעבר
- קולנוע אלהמברה בשדרות ירושלים (נקרא אחר כך "אולם אלהמברה")
- קולנוע נגה פעל בשדרות ירושלים במקום שבו נמצא כיום "אולם נגה", אולם הבית של תיאטרון גשר.
- קולנוע צליל פעל בשדרות ירושלים, מול קולנוע נגה.
- מועדון אריאנה מועדון לילה שהיה אבן דרך במוזיקה המזרחית בארץ, בו הופיע לראשונה הזמר היווני אריס סאן.
- אצטדיון באסה שהיה מגרשה הביתי של הפועל תל אביב (כדורגל) מאז שנת 1950, בשטחו נחנך ב-12 באוקטובר 1962 אצטדיון בלומפילד.
[עריכה] גלריית תמונות
 מחני עולי רגל למכה - 1900 |
 סמטה משוחזרת ביפו העתיקה |
 הטיילת מקבילה לקו החומה שהגנה על יפו מהים - ברקע "ג'מע אלבחר" - מסגד הים |
 רחוב יפת, במהלך שיפוץ |
 בניין א |