יפו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נמל יפו
מסגד חסן בק במנשייה, שממנו צלפו על תל אביב, לאחר שיפוץ (2001) שהכפיל את גובה הצריח
כנסיית סנט פטר, בראש "גבעת יפו"

יפוערבית: يَافَا, "יאפא") היא עיר נמל עתיקה בארץ ישראל, לחוף הים התיכון. יפו התקיימה כעיר עצמאית במשך אלפי שנים עד שאוחדה ב-1949 עם תל אביב, והיא מהווה מאז את אחד מרובעי תל אביב.

בזמן מסעי הצלב הייתה יפו מחוז בממלכת ירושלים הצלבנית. מאז ועד המאה העשרים שימשה העיר כנמל ראשי וחשוב בארץ ישראל. הקמת תל אביב בסמוך, והשימוש בנמלים אחרים, הביאו לכך שהנמל, ולאחריו העיר, ירדו מגדולתם. במלחמת העצמאות כבשו את העיר כוחות האצ"ל וההגנה והרכב האוכלוסייה בה השתנה: כתשעים אחוזים מתושביה הערבים נמלטו, ועולים חדשים התיישבו במקום. בשנים האחרונות גדל אחוז התושבים הערביים מכלל תושבי יפו.

אטימולוגיה ומקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפו היא מערי הנמל העתיקות בעולם. בתעודות מצריות מהמאה ה-15 לפנה"ס רשום שמה כ"יאפו", כלומר יופי. החל בכיבוש הערבי של ארץ ישראל מוזכר המקום בשם יאפה, שם המקום בפי דוברי הערבית עד היום. המסורת ההלניסטית מייחסת את השם "יפו" ל"יופיאה", היא קסיופאה, אמה של אנדרומדה. זאב וילנאי, בספרו אגדות ארץ ישראל, מציין כי על פי אגדה המצויה בכתבי עולי רגל נוצריים בימי הביניים, שמה של העיר ניתן לה מכיוון שנבנתה על ידי יפת בנו של נח (על שמו קרוי גם רחוב יפת בעיר).

יפו מוזכרת באחדים מספרי התנ"ך. בספר יהושע מוצדת העיר בתחום נחלת שבט דן, אך נראה כי השבט לא הצליח לכבוש את כל נחלתו. לאחר תבוסת הפלשתים, דוד המלך ובנו שלמה המלך שלטו ביפו, ודרכה הגיעו הארזים ששימשו לבניין בית המקדש (דברי הימים ב ב' ט"ו). גם לאחר מכן, בימי מלכי יהודה, שימשה יפו כנמל לתושביה היהודים של הממלכה, ויונה הנביא החל בה את מסעו בבריחתו משליחותו אל נינוה (יונה א' ג'), מסע שהתקיים כנראה בימי המלך ירבעם השני. בימי המלך חזקיהו, ב-701 לפנה"ס, שימשה העיר לפלישתו של סנחריב, מלך אשור.

בברית החדשה מוזכר סיפורו של פטרוס שהתגורר בבית שמעון הבורסקאי, והעלה מן המתים את האלמנה טאביתה. ביפו הופיע מלאך בפני פטרוס, וציווהו לאכול מ"כל בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים". פטרוס מחה כי מעולם לא אכל "פיגול וטמא" ונענה כי "את אשר טיהר האלוהים אתה אל תטמאנו"‏[1]. ביתו של שמעון הבורסקאי ואתרים נוספים הקשורים בסיפור זה נמצאים ביפו, ומקודשים כיום לנצרות. עם זאת, בתחילת ימי הנצרות לא קנתה הדת אחיזה ביפו. רק במאה החמישית הייתה ביפו לראשונה קהילה בהנהגת בישוף.

אגדה קדומה מציינת כי יפת בן נח בנה את העיר יפו עוד לפני המבול, ושקברו של נח מצוי תחת הסלע שבתוך הים של יפו. וכך כותב פרופ' נחום סלושץ:

"אגדה... שעל פיה נבנתה העיר יפו על ידי שלושת בני-נוח שישבו בה. ועל אחד הסלעים שנמצא במרחק פרסא אחת בתוך הים קבור נח אביהם מתחת לאבן סלע שאליה רתק הענק אנדרומדס של המיתוס היווני...".‏[2]

על פי התלמוד הירושלמי‏‏‏[3], בזמן הבריאה עלה האוקיינוס להציף את היבשה. גלי הנחשול הימי נעצרו בסלעי יפו. בדור אנוש ובדור הפלגה נעצרו הגלים בסלע אנדרומדה, על ידי מאמרו של אלוהים המוזכר בספר איוב: "עד פה תבוא" - עד יפו.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוף מגבעת יפו
מדרון יפו (2009)

יפו העתיקה נבנתה על צוק רם, מעין חצי אי שחודר אל הים המורכב מגבעת כורכר. הגבעה מהווה חלק מרכס הכורכר המערבי, אחד משלושת רכסי הכורכר החוצים לאורך את שפלת החוף של ארץ ישראל. סלע אנדרומדה והסלעים סביבו אף הם חלק מרכס זה, שכורסם על ידי גלי הים. רכס הכורכר בחוף הים חשוף לפעולות גלי הים ולכן הוא עובר תהליך של גידוד ונחשפות בסלע טבלאות גידוד, בצורת לוחות גדולים שגלי הים שחקו אותם. בחוף הים צפונה מיפו ניתן להבחין בלוחות אלה לאחר שהוצאו מהחוף כאשר הוכשר לרחצה.

מזרחית לרכס הכורכר ביבשה נוצרה "מרזבה" - שטח נמוך הכולל אדמות סחף. בשקע זה היה מצוי "אצטדיון באסה" (כיום אצטדיון בלומפילד). לפני הקמת המגרש היו במקום ביצותערבית: "אל-באסה"). בדיקות גאולוגיות שנערכו במקום העלו כי ייתכן שמוצא נחל איילון היה באזור זה. מכך ניתן להניח כי לאחר שהתגבש רכס הכורכר השני (כיום שכונת אבו כביר) נחסם מוצא הנחל לים, והאיילון המשיך לזרום צפונה והיה ליובל של נחל הירקון. היותו של באסה אזור טופוגרפי נמוך, העלתה את הרעיון להקים בו מעגנה פנימית‏[4]. הבִּ‏קעה בין רכסי הכורכר במזרח יפו, בעורף העיר, משכה אליה חקלאים. באזור זה נמצאת אדמת סחף פורייה מאפיק נחל האיילון. הקרקע ניתנת לעיבוד רב שנתי בתנאי חקלאות הבעל המסורתית ומאופיינת במקורות מים זמינים קבועים כגון בארות.

שרידים לעידן החקלאי של האזור נמצאים בבתי הבאר החרבים שנמצאו באזור יפו. בתי הבאר היו מבנים חקלאיים ששימשו את ענף ההדרים של יפו, והפכו לארמונות מפוארים של עשירי העיר. בית באר (בערבית: ביארה) היה מבנה חקלאי שתחילתו בבאר, בריכת אגירה ומערכת התעלות ששימשו להשקיית הגידולים. עם התפתחות ענף הפרדסנות, גדל המתחם ונבנו בו מבנים לאחסנה ואריזת תוצרת חקלאית ומגורי פועלים. החל מאמצע המאה ה-19 החלו עשירי יפו הערבים, פקידי שלטון ובעלי נכסים זרים, לבנות על-גבי המבנים החקלאיים או בקרבתם בתי מגורים מפוארים, ששימשו בתחילה כבתי קיט ובהמשך הפכו למגורי קבע מפוארים, "ארמונות" בתוך הפרדסים. בסקר אותרו מעל ל-30 מבנים כאלה.

נמל יפו מצוי במפרץ טבעי קטן שנוצר על ידי חצי אי. הסלעים המזדקרים במפרץ שימשו כעין שוברי גלים ואפשרו לאוניות לעגון במפרץ ולפרוק את נוסעיהן ומטענן לסירות שבהן הגיעו למזח החוף. עם זאת, הייתה טמונה בכך סכנה: בעת סערה עלולות האוניות להתנפץ אל הסלעים. בעורף הנמל צוק בגובה שלושים וארבעה מטרים מכונה "גבעת יפו". עליו בנויה יפו העתיקה. הגבעה המשקיפה אל הים ונוחה לביצור ולהגנה, שימשה בסיס להתיישבות ביפו. השטח בין נמל יפו לחוף גבעת עלייה שהיה מלא בפסולת בניין הפך לפארק מדרון יפו ששטחו 200 דונם ולאורכו טיילת.

שכונות יפו הן: יפו העתיקה, יפו א׳ (דקר), יפו ג', יפו ד', גבעת עלייה, עג'מי, מנשייה, המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו, צהלון, גבעת הרצל, גבעת אנדרומדה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור שער מימי רעמסס השלישי

באזור מוזיאון יפו לעתיקות נמצאו השרידים הקדומים ביותר שהתגלו ביפו: שרידי חלקלקה שהקיפה את גבעת יפו מתקופת החיקסוס, במאה ה-18 לפנה"ס. בשטח הנמצא כיום בתוך "גן שער רעמסס" התגלו שרידי יישוב משלהי המאה ה-17 לפנה"ס והמחצית הראשונה של המאה ה-16 לפנה"ס. מתקופת הברונזה המאוחרת (המחצית שנייה של המאה ה-16 לפנה"ס והמאה ה-15 לפנה"ס התגלו שרידי בניינים מלבנים על יסודות אבן.

לראשונה נזכרת יפו בכתובים באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי, שהשתמש בתחבולת סוס טרויאני - הסתרת אנשי מלחמה חמושים בתוך סלים, ומתן הסלים למושל העיר כמתנה‏[5]. תיאור מפורט של מלחמה זו מובא בפפירוס בכתב הירוגליפי במוזיאון הבריטי בלונדון. גם במכתבי אל עמרנה נזכרת יפו, בשמה הפרעוני יא-‏פּ‏וּ‏. המצרים שלטו על יפו ועל דרך הים עד המאה ה-12 לפנה"ס[6]. הנוכחות המצרית בארץ ישראל נמשכה גם בימי רחבעם המאה ה-10 לפנה"ס ולפי השרידים שנמצאו במצד חשביהו נמשכה הנוכחות המצרית עד המאה ה-8 לפנה"ס.

כאשר פלשו הפלשתים לארץ ישראל, במאה ה-12 לפנה"ס, הם השתלטו על שפלת החוף ובכללה יפו.

בתקופה הפרסית הייתה יפו, ככל ערי יהודה, תחת שלטון ממלכת פרס, שמסרה אותה לפיניקים. אשמנעזר מלך צידון הפך את חבל יפו ל"אסם התבואה" של ממלכתו,[דרוש מקור] ובנה בה מקדש גדול לאל אשמון. בספר עזרא (ג' ז') מוזכר כי דרך נמל יפו הובאו גם הארזים לבניין בית המקדש השני ("ויתנו-כסף לחצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצדנים ולצרים להביא עצי ארזים מן-הלבנון אל-ים יפוא כרשיון כורש מלך-פרס עליהם").

בשנת 301 לפנה"ס נכבשה יפו בידי שליט מצרים תלמי הראשון, שהפך את העיר לנמל חשוב בממלכתו. בימי מרד החשמונאים התנכלו תושבי העיר ההלניסטים ליהודים והטביעו כמה מאות מהם בים. כתגובה פשט יהודה המכבי על יפו והשמיד את הנמל והספינות בו. אחיו יהונתן כבש שוב את העיר מידי אפולוניוס, שר הצבא של סוריה. (ספר חשמונאים ב', י"ב, ג'-ו'). ב-142 לפנה"ס הצליחו שמעון התרסי ויונתן הוופסי לכבוש את העיר ולהושיב בה יהודים, והיא הייתה לנמל חשוב לממלכת החשמונאים, ושימשה את אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה.

השלטון בעיר התחלף מספר פעמים, בית סלאוקוס סיפח את העיר אל הממלכה הסלאוקית אולם איפשר לתושביה עצמאות בענייני פנים.

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה השנאה (תחנת טרנספורמציה) שהוקמה ברחוב יפת בשנת 1923 בתכנונו של האדריכל אלכסנדר ברוולד - כיום ב"גן השניים"

בשנת 67, בימי המרד הגדול, כבשו הרומאים את העיר לאחר קרב ימי עז, הציתו אותה וטבחו בתושביה.

יוסף בן מתתיהו מספר כי יפו יושבה בימי המרד הגדול על ידי יהודים שגורשו מערים אחרות‏[7]. אספסיאנוס, שר הצבא הרומאי בארץ ישראל, החליט להילחם ביהודי יפו, שנהגו לפשוט על יישובים ולשדוד אוניות. כששמעו על בואו ברחו היהודים אל אוניותיהם, אך אלו טבעו בסערה, ומי ששרדו אותה הומתו על ידי הרומאים. לפי בן מתתיהו נפלטו מהים 4,200 גופות. הרומאים בנו מחדש את העיר שנחרבה בקרב, וקראו את שמה "פלאביה יופיי", על שם משפחת פלאביוס, שושלת הקיסרים מבית אספסיאנוס‏[8]. בעיר הייתה אז אוכלוסייה יהודית, והיא מוזכרת במספר מקומות במשנה ובתלמוד.

ב-1871 ביקר באבו כביר הארכאולוג והמדינאי הצרפתי שארל קלרמון-גנו. הוא חפר באזור המנזר הרוסי שהוקם אז וחשף בגבעה ממזרח ליפו נקרופוליס - עיר קבורה יהודית, ובה 34 מצבות שיש, שעליהן חרותים אותיות בעברית וביוונית וסמלים יהודיים כגון: לולב, מנורה והמילה "שלום". קלרמון-גנו קבע כי הן מהמאה ה-1 עד המאה ה-3 וכי היו חלק מבית קברות של קהילת יהודי יפו. בין השאר נמצאו בבית הקברות מצבות מחדיאב, מקפדוקיה, מאלכסנדריה, מיוון ומלוב. לפי מקצועות הנפטרים שנרשמו על המצבות ניתן להסיק כי הקהילה היהודית ביפו הייתה מבוססת ועשירה. שבע מהמצבות מוצגות כיום במוזיאון יפו העתיקה.

בחפירות שנערכו על ידי יעקב קפלן נמצאה אבן להכנת משקולות מדידה מתקופת טריאנוס, וכן מטמון שהמטבע המאוחר בו הוא מזמנו של טריאנוס, הממצאים נמצאו בחדרים שחרבו בשריפה עזה‏[9]. בחפירות נמצאה טביעה אחת של הלגיון העשירי פרטנסיס על גבי רעף. טביעה זו היא מהמאה השלישית ויכול להיות שהיא ממצא אקראי‏[10].

התקופה הביזנטית והצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיס שיש של סביל ליד מסגד מחמודיה

אך מעט ידוע על יפו בימי הביזנטים. הכיבוש המוסלמי של הארץ בשנת 638 הביא לירידת חשיבותה של יפו, ואוכלוסייתה התמעטה מאוד, בד בבד עם התחזקות שכנתה רמלה, שהפכה לבירת הארץ המוסלמית.

לפני הגעת מסע הצלב הראשון ליפו הרסו המוסלמים את העיר ואת הנמל והתושבים נטשו את העיר. הצלבנים, בראשות גוטפריד מבויון, שיקמו אותה. הם הכירו בחשיבות הנמל, שדרכו נשמר הקשר עם אירופה והגיעה אספקה ותגבורת צבאית. כמו כן היה נמל יפו לשער לעולי הרגל. שימוש מיידי היה לנמל כאשר הגיעו אליו אוניות עם הציוד הדרוש להקמת מגדלי המצור שהיו דרושים לכיבוש ירושלים. חשיבותו של נמל יפו נשמרה עד לכיבוש נמלי עכו וצור.

בשנת 1011 הגיע לנמל יפו צי של 32 אוניות מהנמל האיטלקי בגנואה. הוא הביא עמו סוחרים ותושבים מהעיר והוענק להם רובע עצמאי.

בשנת 1191 הגיע ליפו מסע הצלב השלישי בראשות ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, וניצח את צבאו של צלאח א-דין. העיר נשארה בשלטון הצלבנים עד שפשטו עליה הממלוכים ב-1268.

בשנת 1227, במסע הצלב השישי, הגיע לעיר פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והחל בביצור חומותיה. הוא הפסיק את הבנייה כאשר הוברר לו כי יהיה זה מכשול לכריתת ברית שלום עם המוסלמים. ב-1252 הגיע ליפו לואי התשיעי, מלך צרפת במסע הצלב השביעי והורה לשקם את החומות, לבנות 24 מגדלים ולהקים את המנזר והכנסייה הפרנציסקנים הצרפתיים ביפו, ואז חזר לצרפת.

במחצית השנייה של המאה ה-12 שגשגה יפו הודות לסוחרי פיזה. ב-1173 ביקר ביפו בנימין מטודלה ומצא בה יהודי אחד, המתפרנס מצביעה. היישוב היהודי גדל, בעלי המלאכה נזכרים כבעלי מונופול בייצור כלי זכוכית וחרס מצופה, שתפסו מקום חשוב בייצוא לאירופה.

ב-1268 כבש את העיר בייברס, הסולטאן הממלוכי של מצרים וסוריה. הוא הגלה את התושבים והרס את העיר.

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל השעון - נבנה לרגל מלאת 25 שנים לשלטון הסולטאן הטורקי עבדול חמיד השני. בנייתו הושלמה ב-1906

העיר עמדה חרבה עד המאה ה-17, אז התיישבו בה נזירים פרנציסקנים נוספים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצאת כיום כנסיית פטרוס הקדוש. העיר איבדה מחשיבותה באימפריה העות'מאנית. מלחמות הפחות הביאו לחורבנה ולהרג תושבים רבים.

בשנת 1776 כבשו את העיר צבאות "מוחמד בֶּךּ אבו דהב" הממלוכי, וטבחו בתושביה. לאחר מכן השתקמה העיר, עד שצר עליה נפוליאון ב-1799, במהלך מסעו בארץ ישראל. לאחר כיבוש העיר הורה נפוליאון לטבוח בחיילים הטורקים, שנכנעו ורוכזו על חוף יפו. 2,440 שבויים, בהם מושל העיר, אגא עבדאללה, הוצאו להורג. מגיפות שפרצו בשל אי-קבורת הגופות הפילו חללים רבים בקרב תושבי העיר הנותרים ובקרב חיילי נפוליאון, ונפוליאון הורה להמית כל חייל שנדבק במגפה.

ב-1806 כבש את העיר סולימאן פאשה בעזרת מוחמד אבו נבוט, ובתמורה לכך מינה אותו סולימאן פאשה ב-1807 למושל יפו. אבו נבוט פעל רבות לפיתוח העיר. ב-15 שנות שלטונו שוקמה העיר, נבנתה והורחבה. נבנתה חומה לכיוון הים, שופצה חומת היבשה, נבנה שער ראשי במזרח העיר ולצדו הוצבו מספר תותחים. המצודה נבנתה מחדש ושתי מצודות נוספות הוקמו ליד הנמל, בגבעת יפו של היום. מסגד מחמודיה נבנה מחדש ברחבה המכונה היום כיכר השעון. מעמד העיר שוקם, והצרפתים והאנגלים שיכנו בה קונסוליות. ב-1818 הודח אבו נבוט, ובמקומו מונה בן אחיו של סולימאן פחה, צאלח מוצטפה בק, כשליט מחוז יפו.

ב-1824 ביקר ביפו הנוסע היהודי דוד דבית הלל ותיאר את העיר ואת יושביה: "יפו היא עיר על שפת הים התיכון ובה קונסול אנגלי וקונסול צרפתי. היא עיר גדולה ויפה מאד ומוקפת חומה, ובה מים טובים מאד ופירות משובחים. אני בעצמי לא הייתי בה, אבל ראיתי את פירותיה, והם תפוחי זהב ולימונים שכל אחד מהם גדול מאגרופו של אדם. הם בזיל הזול. והאבטיחים גדולים מאוד וביניהם אבטיחים שאין איש אחד יכול לשאתם. הם אדומים ומתוקים כמיני מתיקה. אין יהודים יושבים ביפו. כמעט מחצית התושבים נוצרים הם. כל יהודי או נוצרי הבא לשם בפעם הראשונה בדרכו ירושלימה חייב לשלם חמישים גרוש לסוכן עדתו שבירושלים, מלבד אירופי או שיש בידו פקודה מהשלטון או הפחה… מושל יפו הוא בדרגת מתסלם הכפוף לפקודת הפחה מעכו".[דרוש מקור]

ב-1831 כבש את העיר אברהים פחה המצרי, ללא קרב. יפו שימשה לקשר עם מצרים, מרכז לחילותיו, ובה נגבו מסים. אברהים פחה ביקש להפוך את ארץ ישראל לאזור התיישבות מצרי ובבוסתנים שסביב יפו קמו שכונות ערביות מוסלמיות של מהגרים ממצרים. כך התיישבו באזור המרזבה כ-12,000 מהגרים מצרים שהגיעו עם הצבא המצרי. המהגרים התפזרו גם למחוזות עזה וחיפה. הם הקימו שכונות או כפרים קטנים בשם "סכנאת" וכך נבנו בסביבת יפו סכנת דנייטה (בין רחוב הרצל וסלמה), סכנת אל דרוויש (גבעת התמרים), סכנת אבו כביר, סכנת אל מוצרייה (מנשייה), סכנת שיח' אברהים (עג'מי) וסכנת חמד (דרום רחוב הרצל)‏[11] יחסו לנוצרים היה סובלני, כדי להשיג את תמיכת מעצמות אירופה בשלטונו. הוא התיר למעצמות זרות להקים בעיר מוסדות דת וחינוך. האוכלוסייה המוסלמית התנגדה לגישתו ומרדה בשלטון המצרי, והשלטון חזר לממשל העות'מאני.

משנת 1840, לאחר עזיבת המצרים, שלט בעיר "קאימקאם" (ממלא מקום), מושל מטעם הפחה של ירושלים. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 נפתח שער נוסף בחומה המזרחית. ב-1868 נהרסו חומות העיר ובתוואי החומה והחפיר הוקמו בתים רבים וחנויות. המצודה הצפונית נהרסה חלקית ועל ההריסות נבנה בית החולים הצרפתי של האחיות סנט ג'וזף. העיר התפשטה דרומה וצפונה (ממזרח לה היו בוסתנים). בדרום החלו להיבנות שכונת עג'מי וג'באליה (כיום גבעת עלייה) ובצפון הוקמה שכונת מנשייה.

ההתיישבות האמריקאית והגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית עץ מהמושבה האמריקאית, שעבר שחזור

ספינות קיטור שהגיעו לנמל הביאו מתיישבים חדשים, טמפלרים מארצות הברית ומגרמניה.

הקבוצה הראשונה הגיעה ב-1852, ובראשה קלורינדה מינור מפילדלפיה. אנשיה קראו ליישובם "הר התקווה" (Mount Hope). היישוב התקיים חמש שנים ונעזב. ניסיון התיישבות נוסף היה בהקמת "חוות מודל פרם", על ידי נוצרי שביקש להקים משק חקלאי לדוגמה. מבנה החווה שוחזר ומצוי היום בחצר משרדי חברת החשמל בתל אביב.

בשנת 1865 ניסו חברי "כנסיית המשיח" (אנגלית: Church of Messiah), בראשות א. אדמס וי. ג'ייקובס, להתיישב ביפו כדי "לעזור לבנות את בית המקדש".[דרוש מקור] הקבוצה כללה 158 נוצרים ממדינת מיין בארצות הברית, שהביאו עמם לוחות עץ לבניית בתים. חלק מהבתים שוקמו ומשמשים לאכסון עד היום. התיישבות האמריקאים עודדה את היהודים, שקיוו כי תשפיע לטובה על היישוב היהודי, אך המושבה נעזבה ב-1868.

אחריהם הגיעו גרמנים. תחילה הקימו שכונה זעירה בשם "ואלהלה", בדרך יפו-תל אביב של היום. אבל את מרכזם הם בנו במקום שבו הייתה המושבה האמריקאית.

בשנת 1878 הצטרף אליהם ציר רוסיה ביפו, הברון פלאטון פון אוסטינוב, שהתגורר ביפו עד 1913. ב-1895 הוא פתח את "מלון פארק", שמבנהו עומד על תלו עד היום. בנובמבר 1898 התארח בבית המלון וילהלם השני, קיסר גרמניה בביקורו בארץ ישראל. הברון היה חובב עתיקות ובחצרו נאספו מצבות בית העלמין היהודי שהתגלו באבו כביר. הוא נטע גן עצי פרי, שנתן השראה לטמפלרים, שהחלו לגדל פרי הדר בפרדסים במושבות שרונה ווילהלמה ושיווקו את תפוזיהם דרך נמל יפו במותג "Jaffa Oranges" הקיים עד היום.

חידוש הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חותמת הקהילה היהודית
בית הכנסת המרכזי ביפו

למן חידוש הקהילה היהודית בשנת 1817 עת עבר אהרן מטלון מירושלים ליפו ולאורך כל המאה ה-19, התפתחה בחסות ובעדוד הקהילה היהודית של יפו התשתית הרעיונית, החברתית והכלכלית שתמכה בהתעוררות הלאומית של היישוב היהודי בכלל שטחה של ארץ ישראל. ב-1820 עלה מאיסטנבול לירושלים הגביר ישעיהו אג'ימן. הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה לעולים המגיעים אליה בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יהוד" - חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מניין יהודים ביפו‏[12].

חוף יפו, 1837
יפו, בסביבות שנת 1899

בשנת 1832, תחת שלטון מוחמד עלי, שהגביר את הביטחון הפנימי בארץ, החל היישוב היהודי ביפו לגדול. לעיר הגיעו יהודים ממרוקו שהקימו ב-1838 שכונה קטנה מסביב לאכסניה. ב-1839 הגיעה קבוצת אשכנזים ליפו. הם לא הורשו לעלות לירושלים בגלל מגפה, ואחדים מהם החליטו להמשיך ולהתגורר ביפו גם כאשר בוטל האיסור לצאת את העיר. הם הצטרפו לעדת הספרדים והתפללו באותו בית כנסת. ב-1841 מונה הרב חיים אברהם גאגין לחכם באשי הראשון בירושלים. הוא מינה את רבי יהודה מרגוזה, שחי אז בעיר ועסק במסחר, ל"ממלא מקומו" ביפו. תפקידו היה להסדיר את משלוח עולי הרגל לירושלים באמצעות שיירות.

בשנת 1856, אחרי מלחמת קרים וקביעת ההסדרים לגבי השליטה על כנסיית הקבר בירושלים, נחתמו הסכמים בין מעצמות אירופה לבין האימפריה העות'מאנית על הנהגת משטר הקפיטולציות, שסיפקו ביטחון פיזי לאזרחים הזרים שבאו לתחום האימפריה. כך גדל מספר עולי הרגל הנוצרים לארץ הקודש, שרובם הגיעו דרך נמל יפו. העיר זכתה להתפתחות כלכלית ופיזית מהירה. היא הייתה זירה של התערבות אירופית מתעצמת, דבר שבא לידי ביטוי בהקמת נציגויות קונסולריות, כנסיות, בתי-ספר, שירותי-רווחה ומוסדות-מסחר. בעקבות ריבוי עולי הרגל והגידול במסחר החליטו מספר ירושלמים, ובראשם חיים אמזלאג, להשתקע ביפו. בעקבותיהם ירדו לעיר אשכנזים נוספים וכך נוסדה העדה האשכנזית ביפו.

ב-1863 החלה הקהילה היהודית ביפו להתמסד. הרב יהודה מרגוזה יזם את הקמת "ועד העיר יפו". פעולתו הראשונה הייתה הקמת סניף של "כל ישראל חברים", שנשיאו היה אמזלאג. ב-12 במרץ 1868 ייסדה החברה בעיר בית-ספר לבנים. בשנת 1866 הקים ר' חיים שמואל שמרלינג, מן האשכנזים, יליד חברון, את עמילות המכס שמרלינג. בשנת 1869 החלו לנסוע לירושלים בעגלות רתומות לסוסים במקום על חמורים. בעגלה הראשונה שעלתה לירושלים נסע פרנץ יוזף הראשון קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית. במסע הקיסר חנכו את הדרך החדשה לעיר ואת הקמת פונדק הדרכים בשער הגיא. כך החלה תנועה ערנית של נוסעים ותיירים במסלול יפו-ירושלים: תוך שש שנים נסעו בדרך לירושלים חמישים עגלות. בין השנים 1868 - 1879 גדלה אוכלוסיית העיר ונהרסו החומות שהקיפו אותה. בשנת 1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה בפרברי יפו, נווה צדק ובשנת 1890 - השנייה, נווה שלום. בהמשך הוקמו שכונות נוספות, בהן שכונת שבזי, שעתידות היו להיכלל בתל אביב כשזו הוקמה ב-1909.

יהדות יפו הייתה לקהילה מגובשת בשנות השמונים של המאה ה-19. בתחילה נבחר יהודה ליב חפץ, מהקנאים שבחוג הרב יהושע לייב דיסקין, כרב העיר, אך לאחר שישה חודשים שב לירושלים. אחריו נבחר הרב נפתלי הרץ הלוי, גם הוא ירושלמי מחוגו של דיסקין, ונשאר בתפקידו עד מותו בי"ב בסיוון תרס"ב. עוד קודם לכן פרשו מן הקהילה חלק מהחסידים אשר הביאו לעצמם רב נפרד בשנת תר"ס-1860, הרב הוא רבי שניאור זלמן סלונים. אברהם יצחק הכהן קוק היה רב העיר מתרס"ד עד תרע"ט, על אף שבפועל לא נכח בעיר החל משנת תרע"ד, עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה‏[13].

המגדלור ביפו
תחנת הרכבת ביפו

ב-1890 חיו בעיר 16,000 איש, מהם 2,700 יהודים: 1,100 ספרדים ו-1,600 אשכנזים. בעיר היו אז שלושה בתי מלון, וקונסוליות של עשר מדינות. בקרבת העיר היו 300 פרדסים, שמהם נשלח פרי הדר רב לחו"ל. באותה שנה עברו בנמל יפו 399 אוניות קיטור ו-554 אוניות מפרש‏[14]. דרך עתיקה הובילה מן הנמל אל ירושלים, שבחומתה היה קבוע שער יפו. דרך זו הייתה במאה התשע עשרה לרחוב משגשג, שבו הוקמו בתי הארחה ובתי תפילה. בשנים אלו היה נמל יפו מרכז לבואם של עולי העליות הראשונות לארץ ישראל. היזם הירושלמי יוסף נבון האמין כי קו רכבת בין ירושלים לשפלת החוף יניב רווח גדול. ב-28 באוקטובר 1888 קיבל נבון זיכיון להנחת מסילת רכבת מיפו לירושלים ולהפעילה במשך 71 שנים. המסילה נמתחה מתחנת הרכבת יפו עד תחנת הרכבת ירושלים. מסילת הרכבת לירושלים הושלמה באוגוסט 1892. ב-26 בספטמבר 1892 יצאה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים כשהיא עטורה בדגלי האימפריה העות'מאנית. משך הנסיעה בקו החדש היה כארבע שעות.

בשנת 1895 חיו ביפו כשמונה עשר אלף תושבים, מהם כשלושת אלפים יהודים. באוקטובר 1898 ביקר בעיר בנימין זאב הרצל. ב-26 ביולי 1903 נפתח ביפו סניפו הראשון של "בנק אנגלו-פלשתינה", לימים "בנק לאומי" (הבנק העתיק את עסקיו לתל אביב ב-1921) בקרן הרחובות שדרות ירושלים מספר 1 פינת רחוב אילת 2 ורחוב אפ"ק (אנגלו פלסתינה קומפני) מספר 1. ב-1905 ייסדו ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו, פניה לבית ברומר, את "הגימנסיה העברית" ביפו. תחילה למדו בגימנסיה 17 תלמידים. לאחר שעלה מספר התלמידים עבר בית הספר לנווה שלום. בשנת 1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל בתל אביב ואז נקראה הגימנסיה העברית "הרצליה", על שם בנימין זאב הרצל[15]. השפעתה של הגימנסיה העברית על הקהילה היפואית ומחוצה לה דרבנה את חרדי יפו, בעידוד הרב יהודה לייב פישמן מימון, ליזום הקמת מוסד דתי מקביל. מימון ביקר בארץ ישראל בקיץ תרס"ח 1908 והמליץ לאנשי "המזרחי" להעניק חסות לבית ספר "תחכמוני", כיוון שראה בבית הספר בלם פוטנציאלי להתפתחות הגימנסיה. עם הקמת תל אביב עבר בית הספר לרחוב לילינבלום.

ב-1907 היו 8,000 יהודים מתוך 40,000 תושבים. יפו הייתה מרכז המושבות היהודיות בארץ ישראל. אליה הגיעו היהודים מהגולה וממנה פנו למושבות הראשונות. ביפו קיבלו את המידע על קרקעות שעמדו למכירה ועל מקומות עבודה פנויים. פעילות זו התרכזה סביב חאן מנולי, אכסניה לעוברי אורח בבעלות ארמני בשם מנוּ‏לי. הייתה זו תחנה מרכזית של העגלות שנסעו למושבות הראשונות. אליה הגיעו בני המושבות ליפו לשם קניית מוצרים ושיווק תוצרתם. אל החאן הגיעו גם העולים החדשים ובו פגשו סוחרי קרקעות. משה סמילנסקי כינה את החאן "מרכז המושבות ביפו". בסביבתו היו גם מוסדות שסייעו לקליטת העולים: ועד חובבי ציון והמשרד הארצישראלי.

בשנת 1908 פרץ גל מעשי איבה נגד יהודים. ביפו, בניגוד ליתר הערים, לא חיו היהודים ברובע נפרד, אלא בקרב האוכלוסייה הערבית והנוצרית. בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים השתנו היחסים בין הקהילות. באותה תקופה החלו גם להתפרסם עיתונים אנטי-ציוניים. היה זה אות שבישר את הידרדרות היחסים בין שתי האוכלוסיות ב-1921.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כארבעים וחמישה אלף תושבים, ובהם כ-15,000 יהודים. העיר שימשה מרכז לבאים לארץ. היו בה אכסניות רבות לעולים, ותעסוקה רבה שסיפקו הפרדסים, הנמל, ותנועת התיירים המתמדת. ב-30 במרץ 1917 (ז' בניסן - שבוע לפני חג הפסח) גירשו הטורקים את תושבי יפו, יהודים כערבים (ראו: גירוש תל אביב), בשל החשש כי הבריטים יכבשו את העיר. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר וחזרו לבתיהם במהרה.

המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסראיה ב-1918
יפו בתוכנית החלוקה - מובלעת בשטח המדינה היהודית

ב-16 בנובמבר 1917 כבשו הבריטים את העיר‏[16]. לאחר ששבו אליה רבים מתושביה היהודים שהתפזרו לשאר חלקי הארץ ולמצרים, נמנו 8,740 יהודים ביפו ועוד 1,248 בתל אביב.

פרעות ביהודים בשנים 1920 - 1921 הביאו לבריחת התושבים היהודים שהתרכזו עתה בתל אביב שהפכה למרכז העירוני היהודי החשוב ביותר. תחילתן של פרעות תרפ"א במצעד שנערך ביפו ב-1 במאי 1921 והפך למאורעות דמים. בין היתר התנפלו הפורעים על "בית העולים" בעיר, והרגו ביושביו. בהרוגים בפרעות היה גם הסופר יוסף חיים ברנר אשר נרצח עם חמישה מחבריו סמוך לבית הקברות המוסלמי "שייח מוראד", בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב.

בסוף 1922 חיו ביפו כ-32,000 איש, ובתל אביב כ-15,000. ב-1927 חיו בתל אביב כ-38,000 איש. בתחומי העיר יפו נותרו כמה אלפי יהודים, שרובם התרכזו בשכונות על הגבול עם תל אביב. יפו הערבית הייתה כמעט ריקה מיהודים. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 היו בשתי הערים יחדיו כ-80,000 איש.

המרד הערבי הגדול ("מאורעות תרצ"ו") הפתיע את היישוב. ארבעה ימים לפני פריצתו הותקף רכב יהודי ובהלוויית אחד ההרוגים הותקפו הולכי רגל ערבים. ביפו הופצה שמועת שווא, כאילו היהודים רצחו ארבעה ערבים. ב-19 באפריל 1936 הוכרזה שביתה כללית בנמל יפו, ואחריה החלו אירועי הדמים בארץ. לאחר זמן מה נאסף המון ערבי נזעם ליד בית הסראייה ותקף יהודים. גם תושבי השכונות שבגבול תל אביב ויפו, נווה שלום, שכונת שפירא ושכונת התקווה, הותקפו בבתיהם ומן המארב. במסגרת השביתה הכללית הושבת גם נמל יפו לשישה חודשים, דבר שנתן תמריץ לפתיחת נמל תל אביב.

כדי לדכא את המאורעות ביפו, העיר הראשונה שבה פרצו מהומות, הכינו הבריטים את "מבצע עוגן", במטרה להשתלט על מרכז העיר תוך פיצוץ מאות בתים, חלקם מהאוויר, כדי לפלס דרכים בשטח העירוני הצפוף. נתיבים אלו הם דרכי המעבר המודרניות של העיר העתיקה.

במאי 1947 מינה האו"ם את ועדת אונסקו"פ, "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל", לדון בשאלת ארץ ישראל. הנציב העליון הבריטי שאל את אמין אל-חוסייני, מנהיג ערביי ארץ ישראל, האם יתמכו הערבים בתוכנית החלוקה אם תשונה ההצעה כך שיפו תישאר בידי הערבים, אך זה סירב נחרצות. עם פרסום המלצות הוועדה החלה המערכה על יפו.

סירובו של המופתי התבסס על כך שיפו הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית בארץ. ישבו בה חלק גדול ממערכות העיתונים והמוסדות המפלגתיים הערביים וגם הריכוז המתקדם ביותר של האוכלוסייה. בינתיים עקבה "ההגנה" אחר הלך הרוחות בעיר. בסתיו 1947 ביצרה "ההגנה" עמדות בשכונות הדרומיות של תל אביב, שגבלו ביפו, ואיישה אותן במגויסים.

בספטמבר 1947 התבקשה משלחת ארצות הברית לאו"ם "לעשות הכל כדי שתמצא פתרון לבעיית ארץ ישראל". כך הוצע כי יפו, שאמורה הייתה להיכלל במדינה היהודית, תהיה מובלעת השייכת למדינה הערבית. ואכן, כך נקבע בסופו של דבר בתוכנית החלוקה, על אף שהתנאי לא התקיים: הערבים לא ראו במחווה "פתרון לבעיית ארץ ישראל". לקראת ההצבעה באו"ם על החלטת החלוקה הקים הוועד הערבי העליון, המוסד העליון של ערביי ארץ ישראל, "ועד לאומי" למען המאבק על ארץ ישראל.

המערכה על יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום לאחר החלטת האו"ם נרצח יהודי בגבול תל אביב יפו. אחריו נפגעו רבים נוספים מצליפות, בעיקר ממבנים גבוהים מסביב לתל אביב, דוגמת מסגד חסן בק, לעבר חלקים של רחובות הרצל, העלייה ואלנבי, שהיו חשופים לאש הצלפים. פעילות המסחר בתל אביב עברה למרכז העיר. בהמשך הצטרפו מתנדבים מעיראק לצלפים מצריחי המסגדים וגם כבשו בתים נטושים באזורי ספר. "ההגנה" העריכה כי הצלפים הם אנשי צבא לשעבר ואנשים שאומנו במיוחד. בין דצמבר 1947 לאפריל 1948 נפגעו למעלה מ-1000 מתושביה היהודים של תל אביב, מהם כ-170 הרוגים. כ-17,000 מתושבי השכונות שגבלו ביפו נאלצו לברוח למרכז תל אביב וצפונה‏[17]. הצליפות מיפו חייבו פעולות נגד, ואלה בוצעו בחלקן על ידי האצ"ל והלח"י.

עוברים ושבים בשוק הכרמל תופסים מחסה מאש צלפים ממסגד חסן בק, פברואר 1948

תושבי יפו היו מפולגים: חלקם תמך במופתי וחלקם היו נגדו. הזרים שהיו בעיר, ופגעו באוכלוסייה האזרחית, תרמו להורדת המורל ברחוב הערבי. הם הבחינו היטב בסכנה הצפויה. וכך כתב העיתון היפואי "א-דיפע" במאמר ראשי: "לשרתוק ניתן הכל מה שביקש...הוא קיבל את יפו, המוקפת חומה של אדמות יהודיות ומוצפת נחשול של איבה יהודית".[דרוש מקור] יפו הייתה נחותה צבאית: הדרכים לעיר היו בשליטה יהודית ולתושבים נשקפה סכנת מצור ורעב. בנוסף לכך לא היו לערביי העיר פיקוד צבאי מסודר או מטרת לחימה מוגדרת. אם כי הם קיבלו סיוע עקיף מערביי רמלה ולוד שחסמו את הדרך לירושלים בפני היהודים, ומערביי סלמה ויאזור, שתקפו את השכונות המזרחיות של תל אביב.

בסוף שנת 1947 היו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כחמשת אלפים איש. מיד לאחר 29 בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לפגוע בתחבורה לירושלים ולמושבות הדרום עד שנאלצו לסלול כביש עוקף. הערבים המשיכו לירות ולצלוף מאבו כביר על רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין. ב-8 בדצמבר הותקפה לראשונה שכונה בתל אביב באופן מאורגן ובכוחות גדולים. 300 ערבים מיפו ומסלמה תקפו את שכונת התקווה: 32 צריפים עלו באש, 300 אנשים נשארו ללא קורת גג ו-2,500 תושבים ברחו מהשכונה. הערבים לא ניצלו את הצלחתם בשל עיסוקם בביזה. להגנה הייתה מסקנה: "הערבי מוכן לרצוח ולשדוד אך לא למות".[דרוש מקור] רבים מתושבי יפו, שכלכלתם התבססה על גידול וייצוא פרי הדר, ביקשו להפסיק את הפעולות הצבאיות לפחות בתקופה זו של השנה. ב-9 בדצמבר, יום אחרי הקרב ב"שכונת התקווה", נחתם הסכם בין ראשי הערים להחזיר את השקט למשך עונת ההדרים.

ב-13 בדצמבר פשט האצ"ל לראשונה על יפו. רוב הכוח היה משכונת התקווה ומכרם התימנים. היו חדירות יבשתיות ליפו ונחיתה מהים בחוף מנשייה ובנמל יפו. אירועי החודש הראשון ללחימה הוכיחו שתושבי תל אביב אינם ערוכים להגנה ותושבי יפו לא היו מוכנים כלל לבאות: הנמל הושבת והפרדסים לא טופלו. הבריטים העריכו כי אנשי "ההגנה" ינסו לגרום לבריחת הערבים מיפו ומחיפה כדי לאכלס את בתיהם ביהודים. הש"י קבע כי יוקרת "ההגנה" בעיר מעטה, בהיעדר תגובה מספקת על הפרעות.

בית הממשלה הטורקית ביפו (בית הסראייה) היה מסמלי הממשל, בין השאר הודות למיקומו במרכז המנהלי של העיר - כיכר השעון. בבניין שכנו משרדי "הוועדה הלאומית של החוסיינים", ששימשה מרכז פיקוד לכל הכנופיות שפעלו באזור תל אביב וקיבלה הוראות ישירות מחאג' אמין אל-חוסייני - מנהיג ערביי ארץ ישראל. ב-4 בינואר 1948 הביאו אנשי לח"י לקרבת המבנה מכונית תופת ופוצץ אותה. בפיצוץ נהרגו עשרה ונפצעו למעלה ממאה, בהם חברי ה"ועדה הלאומית", ובתושבים אחזה בהלה‏[18][19]. מושל המחוז הבריטי דיווח על כך לנציב העליון, הצבא סגר את מבואות העיר והשאיר רק מוצא אחד פתוח לשאר חלקי הארץ.

בסוף ינואר הגיעו לעיר קבוצות לוחמים מצבא השחרור שכללו מתנדבים עיראקים ובוסנים שלקחו עליהם את האחריות להגנת העיר‏[18].

הנפת דגל ישראל על המגדלור ביפו מיד לאחר כיבושה

כיתורה של יפו החל בכיבוש שכונת אבו כביר, ששלטה על הכניסה היחידה לעיר. הכיתור הושלם בשלבים: ב-12 בפברואר 1948 נפרצה הדרך אל מפקדת הערבים במרכז השכונה. "ההגנה" נסוגה עם שני הרוגים. ב-12 במרץ 1948 הופעלו לראשונה מרגמות "דוידקה" והפגיזו את אבו כביר. השפעתם הפסיכולוגית של העשן וקולות הנפץ גרמה לערבים לנטוש את העמדות, וביפו נפוצו אגדות ומעשיות על "הפצצות המעופפות" ועל "פצצות האטום" שהם הנשק הסודי של היהודים. ב-31 במרץ 1948 חודשה ההתקפה על אבו כביר. בשלהי אפריל 1948 נטשו כל התושבים והלוחמים את אבו כביר. המעבר ליפו היה תלוי בנוכחות כוחות שיטור בריטיים.

ההגנה המתינה לשעת כושר להשלים את כיבוש יפו. ניתוק יפו משאר חלקי הארץ קבע את גורל העיר ונותרה רק שאלת העיתוי. האצ"ל החליט לא להמתין ופתח במתקפה על יפו ב-25 באפריל 1948, בניסיון לנתק אותה מהשכונה הצפונית שלה מנשייה שחצצה בין יפו לבין תל אביב. במהלך ההתקפה הומטרה אש מרגמות על יפו במשך שלושה ימים רצופים. ביום השני להפגזות נחתו על מרכז יפו תשע טונות של חומר נפץ. מטרות ההפגזה, לפי תדרוכו של עמיחי פאגלין, היו "למנוע תנועה צבאית סדירה בעיר, לשבור את רוחם של חיילי האויב ולגרום אנדרלמוסיה באוכלוסייה האזרחית, כדי שתקום בה תנועת בריחה המונית"‏[20]. כוחות האצ"ל נתקלו בהתנגדות ערבית שגובתה בעזרה צבאית מסיבית של כוחות בריטיים שהוזרמו לעיר. הבריטים דרשו מהאצ"ל לפנות את השכונה, ובמשא ומתן עם "ההגנה" והבריטים סוכם, כי "ההגנה" תיכנס לשכונה והבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם ויפרידו בין היהודים לערבים.

מבצע חמץ הביא לסיום המערכה על יפו. הוא החל בעקבות התקפות של האצ"ל על שכונת מנשייה. כך החלה הנטישה של תושבי יפו אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית.

כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני החל לכתר את יפו ב-28 באפריל 1948, כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שיגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. רוב מוחלט של תושבי העיר הערבים נמלטו ממנה וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה. באותה שנה נבחר ד"ר יוסוף הייכל לראשות עיריית יפו, לאחר כניעתה באפריל 1948 הוא עבר עם משפחתו לירדן[21].

כדי למנוע את עזיבת התושבים, הטילה "הועדה הלאומית הערבית" ביפו מס מיוחד על היוצאים. לאחר שהעזיבה לא קטנה, איימה המליציה העירונית בהחרמת רכוש העוזבים ואף בעונש מוות[22]. למרות זאת רוב תושבי העיר נמלטו דרך הנמל והפליגו בעיקר לביירות ולעזה. מאוכלוסייה של כ-70,000 אלף ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד, 1400 מהם גברים, מכל שכבות החברה‏[23].

לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 במאי 1948 נותרו ביפו 3,665 מוסלמים בלבד. בקרבות על שחרור יפו, ערב קום המדינה, נפגעו בתים רבים בעיר וחלקם נהרסו כליל. רוב התושבים הערבים נמלטו ויפו העתיקה הייתה לעיי חורבות. בתיה הריקים של יפו, אלו שיושביהם הערבים נמלטו מהם, התמלאו ביהודים. קצינים ואנשי צבא אחרים נכנסו ביולי/אוגוסט 1948 ליפו המוגדרת כשטח צבאי ותפסו לעצמם בתים. בימי העלייה ההמונית שלאחר הקמת מדינת ישראל התיישבו עולים רבים ביפו. חלקם השתכנו בבתים שנטשו התושבים הערבים, ואחרים התיישבו בשיכונים שהוקמו לקליטתם. במהלך השנים נהרסו בהדרגה חלק מהבתים הנטושים והוחלפו בשיכונים חדשים. משפחות עולים רבות, רובן מבולגריה, התיישבו ביפו החדשה, בשדרות ירושלים.

במאי 1949 הוסר הממשל הצבאי מן העיר והיא הפכה ל"מִנהל יפו" במסגרת עיריית תל אביב. ב-24 באפריל 1950 הוכרז רשמית על ביטול עירית יפו למפרע מ-1 בינואר 1950, העברת חלק משטחיה לידי חולון ובת ים והעברת שאר השטח וכלל הנכסים וההתחייבויות של יפו לעיריית תל אביב‏[24], תחת השם תל אביב-יפו. מספר התושבים בעיר המאוחדת עמד אז על 335 אלף. ראש עיריית יפו הערבית האחרון היה ד"ר יוסוף הייכל, שעבר עם משפחתו לירדן לאחר הסיפוח עם תל אביב. בהמשך שנות ה-50 ניתן לרבים מרחובות העיר שמות, במקום המספרים שהיו נהוגים עד אז‏[25].

בחלק העתיק של העיר, מסביב לכיכר קדומים של היום, היו רוב המתיישבים החדשים משכבות עניות. בשל תנאי הסביבה הירודים והמרקם החברתי הבעייתי הפכה יפו העתיקה לאזור נחשל. כדי לשפר את החיים בעיר הוקמה בשנת 1960 החברה לפיתוח יפו העתיקה. לצורך עבודת השיקום והפיתוח הוקמו צוותי אדריכלים ובהם יעקב יער, יונה פיטלסון, סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל. הישג בולט שלה הוא שיקומו של מתחם יפו העתיקה ושל האזור הסמוך לכיכר השעון והפיכתו למרכז תיירות תוסס. ביפו חיי תרבות ואמנות עשירים: פועלים בה שני תיאטראות - "תיאטרון הסימטה" ו"התיאטרון הערבי-עברי ביפו", ומתקיימים פסטיבלים כ"פסטיבל דואט" המוקדש לדו הקיום בעיר, ו"אירועי לילות יפו".

בניין ארמון הממשלה העות'מאנית - בית הסראייה וכיכר השעון לאחר שיפוצם

ב-1966, עם פתיחת נמל אשדוד, חדלו נמלי יפו ותל אביב לשמש כנמלי מסחר, והפכו לנמלי דייגים ולאזורי בילוי.

בשנת 1999 הקים ראש העירייה רון חולדאי את "המישלמה ליפו", מסגרת ארגונית המובילה את שיקומה ופיתוחה של יפו. בעיר צולמו הסרטים ההוליוודיים "לא בלי בתי" (1991) ו"סודות המסדר" (2001), ובשנת 2010 צולם בה הסרט עג'מי המגולל סיפור המתרחש ביפו.

יפו במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-2008 מתגוררים ביפו כ-46,500 תושבים - מהם 30,000 יהודים ו-16,000 ערבים. מספר זה מייצג מגמה של גידול האוכלוסייה הערבית ביפו במקביל לצמצום זו היהודית בשל הגירה לערים אחרות. מאמצע שנות התשעים חלה עלייה ברמת המתיחות בין היהודים והערבים בעיר. ב-1994, לאחר טבח מערת המכפלה, החלו לראשונה מהומות של ערבים כנגד יהודים בעיר שכללו בעיקר זריקות אבנים על מכוניות ואוטובוסים ברחוב יפת. באירועי אוקטובר 2000, התרחשו שוב אירועי אלימות דומים ברחובות יפו כנגד יהודים. מנגד, התרחשו מקרים של התפרעויות וזריקת אבנים על מסגד חסן בק בידי יהודים‏[26].

בקרב הקהילה הערבית ביפו קיימות טענות כי נעשים ניסיונות לדחוק את רגליהם מהעיר באמצעות הקמת פרויקטים יוקרתיים (כגון גבעת אנדרומדה) אשר מיועדים ליהודים ולא לאוכלוסייה הערבית. במרץ 2008, במסגרת אירועי יום האדמה, התקיימו עצרות והפגנות של ערביי יפו כנגד מגמות אלו, ונישאו בה ססמאות המוחות נגד אפליה לצד ססמאות מיליטנטיות כגון "בדם ואש יפו תיפדה" ועוד. הפגנות בעלות אופי דומה נערכו בתקופת מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008. בקרב האוכלוסייה היהודית בעיר נשמעות בשנים האחרונות טענות הפוכות על פיהן הערבים בעיר מנסים לשנות את אופיה המעורב של יפו בניסיון להפוך אותה לעיר פלסטינית. ניסיונות אלו כוללים דרישות לשינוי המרחב הציבורי ביפו והתנכלות למוסדות דת יהודיים‏[27]. בשנת 2008 הוקמו בעיר ישיבת הסדר וגרעין משפחות שנועדו על פי מארגניהם לשמר את הנוכחות היהודית ביפו אל מול המגמות הקיימות. גורמים באוכלוסייה הערבית טוענים לעומת זאת כי מדובר בהתנחלויות קיצוניות שנועדו לערער את הסטטוס קוו ביפו.

תוכניות המתאר של יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-30 הוכנה תוכנית מתאר ראשונה לעיר יפו על ידי השלטון הבריטי. מתכנן התוכנית היה אדריכל בריטי בשם הנרי קנדל. תוכניתו של קנדל נפסלה לאחר זמן קצר, ולאחר מכן בשנת 1946 הוכנה תוכנית מתאר שנייה בקהיר על ידי השלטון הבריטי בארץ בחסות עיריית יפו הערבית. מתכננה של תוכנית מתאר החדשה היה אדריכל מצרי בשם עלי אלמאליגי מסעוד. לפי תוכניתו של אלמאליגי הייתה אמורה העיר להתרחב מזרחה על שטח הפרדסים הקיימים, ולהתחבר אל השכונות הערביות שהיו בתוך הפרדסים. הבריטים בקשו להקים עיר גנים אירופית עם שדרות רחבות וכיכרות מרובעות או עגולות. בסופו של דבר, הרעיון מומש רק בשדרות ירושלים ששכנה על גבול הפרדסים. לאחר קום המדינה נהרסו הכיכרות לאורך שדרות ירושלים, וכיכר עיריית יפו ובה מזרקה, הועברה לצידה המזרחי של השדרה. בשנת 1954 נגנזו התוכניות הבריטיות לתכנון יפו על ידי עיריית תל אביב, והעיר תוכננה מחדש לצורך הקמתם של שיכוני עולים בעיקר מבולגריה.

אתרים בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין הסראיה הישנה שבו שוכנים מוזיאון יפו והתיאטרון הערבי יהודי
מראה בשוק הפשפשים
בית סורסוק ברחוב רזיאל מספר 6 בו שכנה הנהלת השק"ם לפני שעברה אל שדרות ירושלים מספר 10
מראה כללי של שכונת עג'מי
סביל סולימאן בחזית מסגד מחמודיה
כנסיית מר מיכאל מהרציף בנמל יפו - הדגל היווני מתנוסס מעל הכנסייה
מנזר אנטוניוס הקדוש המרוני
קולנוע אלהמברה בשדרות ירושלים
מסגד הים על רקע הים

אתרי יפו העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יפו העתיקה

מתחם יפו העתיקה הוא האזור שבו העיר יפו הייתה ממוקמת לאורך ההיסטוריה. כיום מתייחסים ליפו העתיקה כאל השטח שהיה מוקף בחומות במהלך המאה ה-19. המתחם ממוקם בראש גבעת הכורכר של יפו ובמדרונותיה, והוא נתחם במזרח ברחוב יפת ובדרום ברחוב לואי פסטר, הממוקמים בתוואי החפיר של חומות העיר.

המתחם כולל את בתי המגורים וסמטאות יפו העתיקה במדרונות המערבי והדרומי, את גן המדרון במדרון הצפוני, ואת גן הפסגה ("גן אברשה") וכיכר קדומים בראשו. יש הכוללים גם את נמל יפו ואת טיילת יפו במתחם, אולם מכיוון שמתחם יפו העתיקה מנוהל על ידי החברה לפיתוח יפו העתיקה, בעוד שנמל יפו מנוהל על ידי מינהל מקרקעי ישראל ואילו הטיילת מנוהלת על ידי "חברת אתרים", אין הם נחשבים פורמלית לחלק מהמתחם.

מצפון וממזרח לעיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרום לעיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שכונת עג'מי מדרום לעיר העתיקה קמה במחצית השנייה של המאה ה-19 על ידי ערבים מארונים אמידים, שהקימו את רחובותיה במקביל לחוף הים, ובנו בה כנסייה ואת מנזר אנטוניוס הקדוש.
  • מדרון יפו הוא פארק חופי לאורך חופי הים של שכונת עג'מי, שטחו 200 דונם, אורכו מצפון לדרום הוא כקילומטר, ורוחבו ממזרח למערב מגיע ל-300 מטרים לכל היותר. ביצוע המיזם החל בחודש דצמבר 2005 והוא נחנך רשמית באפריל 2010.
  • גבעת עלייה.
  • בית קברות טאסו - אתר בית הקברות הממוקם ברחוב תל גיבורים בצמוד לנתיבי אילון, שהנו בית הקברות המוסלמי הפעיל היחיד בעיר והנתון כיום בסכנת הריסה, כולל גם מערכת מים קדומה אשר שרדה כמעט בשלמותה בלב האתר. במקום ניתן להתרשם וללמוד כיצד פעלו מערכות המים שנועדו להשקות את פרדסי הסביבה, שהודות להם זכו העיר ותפוזיה לפרסום בינלאומי במאה ה-19.
  • גבעת אנדרומדה - גבעת אנדרומדה היא שכונת מגורים סגורה ויוקרתית השוכנת בין כנסיית גאורגיוס הקדוש ויפו העתיקה מצפון ובין שכונת עג'מי ובית העלמין היהודי ביפו מדרום. השם ניתן לפרויקט על שם סלע אנדרומדה ואנדרומדה המיתולוגית.
  • בית העלמין היהודי ביפו היה בית העלמין הראשון של יהודי יפו, ותחילתו ב-1840. הוא נסגר בשנות ה-20, ורבה של יפו, יהודה מרגוזה, אשר יזם את הקמתו, נקבר גם הוא במקום.

מזרח יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור שנודע באופן היסטורי כאבו כביר וכיום הוא תל כביר וגבעת הרצל מספר מוקדי עניין:

מסגדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסגד מחמודיה – אל ג'אמע יאפא אל-כביר – נבנה על ידי אבו נבוט, כיום המסגד המרכזי לתושבי יפו. במסגד אולם מרכזי ומסגדים קטנים נוספים בחצרות המבנה. שלושה מקירותיו החיצוניים היו חלק מחומת העיר. בחזית הדרומית של המסגד נבנה סביל סולימאן, גם הוא בידי אבו נבוט.
  • מסגד עג'מי - הוקם במאה ה-19, נקרא על שם הקבר הסמוך אליו, המיוחס לאיברהים אל עג'מי. במהלך השנים הוזנח המסגד, ובשנות השבעים שוקם.
  • מסגד חסן בק - בשכונת מנשייה, בקצהו הדרומי של רחוב הירקון, ליד כרם התימנים בתל אביב, במקום שבו היה בעבר הגבול בין יפו לתל אביב. את המסגד בנה מושל יפו, חסן בק בצרי אלע'אבי, בשנת 1916. בשנת 1983 קרס הצריח, ובשנת 2000 החל שיקום המסגד, שבסופו חזר לפעילות מלאה.
  • מסגד הים - סמוך לים בצמוד לנמל. שוקם ב-1997 אך עדיין סגור לקהל.
  • מסגד סיקסיק - ברחוב בית אשל שנקרא קודם רחוב סיקסיק. מהמסגד נותר הצריח והסביל הצמוד אליו.
  • מסגד הגבול (מסג'יד אל אביאד) - על גבול יפו-בת-ים, לא הושלם מעולם. ב-1948 הוקם על שלד הבניין בית הכנסת "זיכרון קדושים".
  • מסגד ג'באליה - שוכן בגן קידרון בשכונת גבעת עלייה.
  • מסגד נוזהה - שוכן ברחוב שדרות ירושלים מספר 82 במרכז שכונת נוזהה (אל נוזהא). נבנה ב-1933 אודות לתרומתו של חאג' עלי חמיס. המבנה שימש גם את הספרייה המוסלמית הגדולה בארץ ואת בית הדין השרעי של יפו. המסגד פעיל גם כיום.

כנסיות ומנזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים ומוסדות ציבור בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קולנוע אלהמברה בשדרות ירושלים.
  • קולנוע נגה - פעל בשדרות ירושלים במקום שבו נמצא כיום "אולם נגה", אולם הבית של תיאטרון גשר.
  • קולנוע צליל (לשעבר "קולנוע ראשיד") - פעל בשדרות ירושלים, מול קולנוע נגה, כיום זהו "מועדון התיאטרון".
  • קולנוע פארוק (נהרס בחלקו) בשדרות ירושלים בצמוד אל קולנוע אלהמברה - כיום על חצי מן השטח עומד בניין מגורים
  • מועדון אריאנה - מועדון לילה שהיה אבן דרך במוזיקה המזרחית בארץ, בו הופיע לראשונה הזמר היווני אריס סאן.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א' וכרך ב':
    • פרק י"א, ראשית ההתחדשות היישוב היהודי ביפו, ר' י. ש. אלישר, במחצית הראשונה של המאה ה-19
    • פרק י"ב, עולי מרוקו מחדשים את היישוב היהודי ביפו, זכרונות זקני יפו מפי ש. בן ציון, 1838
    • פרק כ"ג - יפו וירושלים והתחבורה ביניהן, פ. כהנוב, 1877 - 1885 - הנסיעה בין יפו וירושלים, יפו בשנת תרל"ז, ישראל דב פרומקין, חברת "עזרת אחים".
    • פרק ס"ב, חאן מנולי מרכז המושבות ביפו, משה סמילנסקי 1890 - כרך ב'

הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל - תל אביב, השרון, השפלה והנגב, הוצאת "תור" ירושלים, 1941, מהדורה שלישית - 1950

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל אביצור, נמל יפו בגאותו ובשקיעתו 1865 - 1965, הוצאת מלוא, 1972
  • אלי שילר, יפו ואתריה, קרדום, מרץ - אפריל 1981
  • מירון בנבנשתי, ערי ארץ ישראל ואתריה בתקופה הצלבנית, ירושלים, הוצאת אריאל, 1984 - יפו , עמ' 63 - 66
  • רות קרק, יפו, צמיחתה של עיר 1799 - 1917, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשמ"ה - 1995
  • שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: הוצאת בבל, 2005
  • יעקב ינון: סביב כיכר השעון- לסייר ביפו עם יד בן צבי, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 2001.
  • שמואל יבין, באוהאוס ביפו: אדריכלות מודרנית בעיר יפת ימים, תל אביב: הוצאת מרכז באוהאוס, 2006
  • יעקב קפלן, יפו - עונת החפירות החמישית, חדשות ארכאולוגיות, ב', 1962, עמ' 8-10.
  • מנחם בגין, "כיבוש יפו", בתוך: המרד, תל אביב: הוצאת אחיאסף, 1992.
  • Kaplan, J.', The Fifth Season of Excavation at Jaffa, JQR 54, 1963-4, pp. 113-114

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יפו בוויקישיתוף

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]


תל אביב-יפו

ערכים ראשיים: יפו - היסטוריה - תחבורה - אדריכלות - רחובות ושדרות - רבעים - צפון תל אביב - דרום תל אביב

נושאים מרכזיים נוספים: יפו העתיקה - אחוזת בית - העיר הלבנה - חוף תל אביב - העירייה ומועצת העיר - סמל העיר

קטגוריה ראשית - פורטל תל אביב-יפו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מעשי השליחים 10, 9-16.
  2. ^ נחום סלושץימה של יפו, דבר, 23 בפברואר 1938. ראו גם בספרו של צ'ארלס דיקנס, All the Year Round, לונדון 1860, עמ' 534, הכותב: "Jaffa is supposed to derive its name from Japhet...according to tradition it was founded before the flood; the ark was built there; and Noah lies buried in a tomb in the rock"
  3. ^ ‏ירושלמי מסכת שקלים פרק ו'‏
  4. ^ מקור : עדינה בנבנישתי טיול ביפו ובנווה צדק
  5. ^ זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל, כרך ב' עמ' 315
  6. ^ טוביה כהנא, ארץ ישראל בתקופת האבות, באתר "דעת"
  7. ^ מלחמות היהודים ספר ג' פרק ט א'- ג'.
  8. ^ איזק בנימין, 'מושבות רומיות ביהודה - ייסודה של איליה קאפיטולינה', פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני, תשמ"א-1981, עמ' 349.
  9. ^ י' קפלן, 'ממצאים מימי טריאנוס בחפירות יפו', ארץ ישראל, ט"ו, תשמ"א-1981, עמ' 412-416.
  10. ^ ; Kaplan, J.', The Fifth Season of Excavation at Jaffa", JQR 54, 1963-4, pp. 113-114 ; וגם: יעקב קפלן, 'יפו - עונת החפירות החמישית', חדשות ארכאולוגיות, ב', 1962, עמ' 8-10.
  11. ^ בתי הבאר של תל אביב.
  12. ^ כבר ב-1764 מספר הנוסע ר' שמחה מזאלזיץ שהנדבן ר' יעקב בן דוד זונאנה בקושטא בנה ביפו חומה ובית אכסניה עבור עולי רגל יהודים שבו יוכלו לנוח לפני הטלטלם שוב בדרכים. אכסניה שהשתלטו עליה בהדרגה הערבים תושבי המקום. אברהם יערי, "מסעות ארץ ישראל", תל אביב תש"ו, 1946. במבוא ובפרק 19
  13. ^ אור המזרח, ניסן תשכ"ו, עמודים 140 - 141
  14. ^ אברהם משה לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, 1890.
  15. ^ מקור:יפו נקודת חן.
  16. ^ BRITISH IN PALESTINE NOW BEFORE JAFFA; New Zealand Mounted Troops Rout Turkish Regiment by Bayonet Charge. Germans Concerned Over Jerusalem.‎, באתר עיתון הניו יורק טיימס
  17. ^ אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח תש"ט - דיון מחודש - חלק א, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, עמ' 393.
  18. ^ 18.0 18.1 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה:הוצאת דביר, תשס"ד 2004, עמ' 137.
  19. ^ הרוגים רבים בפיצוץ בית "הועדה הלאומית" ביפו, דבר, 5 בינואר 1948
  20. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947‬ תל אביב : עם עובד, תשנ"א 1991. עמוד 136
  21. ^ הערך:יוסוף הייכל, בתוך: יעקב שביט, יעקב גולדשטיין (היסטוריון), חיים באר (עורכים), לקסיקון האישים של ארץ ישראל, 1948-1799, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ג, עמ' 167.
  22. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 146
  23. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 404
  24. ^ פקודת העיריות 1934 - אכרזה על ביטול עירית יפו, 24 באפריל 1950, קובץ התקנות 95, 18 ביוני 1950, עמ' 1037-1040
  25. ^ י. שדמי, מהפכה ביפו: רחובות מקבלים שמות, מעריב, 3 בספטמבר 1954.
  26. ^ התפרעויות קשות סביב מסגד חסן בק ו"אבולעפיה", באתר ynet‏, 3.6.01‏
  27. ^ מוריה בן יוסף, נמשכת ההתנכלות לבית הכנסת ביפו, באתר nrg‏, 16 במרץ 2010