מחרשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוואי עובד את האדמה באמצעות סוס ומחרשה
מחרשה רתומה לטרקטור
מחרשת "ביסוק" בחצר קיבוץ געש
חריש בשנת 1913 עם "מחרשה ערבית" בעלת יתד אחת

המחרשה היא כלי חקלאי המשמש לעיבוד ראשוני (חרישה) של הקרקע לקראת זריעה, שתילה או נטיעה.

המחרשה הייתה התקדמות טכנולוגית של המעדר או של האת. בתחילה בני האדם גררו את המחרשות ומאוחר יותר גררו אותם שוורים וסוסים. המחרשות המודרניות במדינות מתועשות נגררות באמצעות טרקטור.

על פי המסופר במדרש רבה (בראשית ה, כח) וכן במדרש תנחומא, נח היה זה שהמציא את המחרשה, ולכן אביו אמר עליו "זה ינחמנו... מן האדמה אשר אררה ה'".
לחרישה מספר השפעות יעילות. המטרה העיקרית של החרישה היא להפוך על פניה את השכבה העליונה של האדמה. החרישה גם קוברת את שארית היבול באדמה ומקטינה את השכיחות של עשבים בשדות והופכת את האדמה לנקבובית יותר וקלה יותר לזריעה.

ההיסטוריה של המחרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת פיתוחה של החקלאות היה נהוג להשתמש בכלי עדירה וחפירה פשוטים באזורים פוריים במיוחד כגון גדות נהר הנילוס, שם השיטפונות הרבים אפשרו ליצור תעלות בהן ניתן לזרוע זרעים. באזורים פוריים פחות היה צורך להפוך את האדמה על מנת להביא את החומרים המזינים לפני השטח.

אילוף שוורים במסופוטמיה, המוערך בסביבות 6000 לפנה"ס, העניק לאנושות את כוח הגרירה החיוני לפיתוח המחרשה. המחרשות הראשונות היו פשוטות במיוחד והן הורכבו ממסגרת עם קורה אנכית אשר נגררה על האדמה.

הללו פותחו מאוחר יותר למכשיר הגירוף (המגרופית) שהפכה את האדמה במסלול אחד לאורך השדה תוך כדי שהיא קוברת את העשבים והשאריות מהיבול הקודם אל תוך האדמה ומעלה את החומר המזין חזרה אל פני האדמה. צורה זו של חרישה התירה חרישה בזמן שהאדמה הייתה רטובה. המים התנקזו בגלל התעלות שנוצרו מתחת לאדמה ההפוכה. החידוש החשוב הזה שהתחיל באירופה בסביבות שנת 600, אפשר לעבד את האדמות הצפוניות הקשות.

בקצה המגרופית, המחוברת מתחת למסגרת, יש סכין-מחרשה הדומה לחץ אסימטרי המשמש לחיתוך האדמה במאוזן בזמן תזוזה קדימה. למגרופית יש גם להב המחובר למסגרת המשמש לחיתוך האדמה לפני סכין-המחרשה ולחיתוך שורשים חזקים ועמוקים. בין סכין-המחרשה לסוף המחרשה ישנו מתקן המאפשר שליטה בכיוון המחרשה על ידי משקל האדמה בזמן שהוא מורם ומסובב על משטח הצד העקום של המגרופית. בגלל מתקן זה, קשה יותר לסובב את המגרופית מאשר את המחרשות הפשוטות הראשונות ולכן הצורה של מרבית השדות באותו הזמן שונתה מריבועים למלבנים ארוכים.

המחרשה המסחרית המצליחה הראשונה העשויה מברזל הייתה "מחרשת הרותרהאם" אשר פותחה על ידי ג'וסף פולאם ברותורהאם, בריטניה בשנת 1730. היא הייתה יציבה וקלה והונדסה לפי הבסיס המתמטי של ג'יימס סמול, אשר עיצב מגרופית שתוכל לחתוך ולהרים ולהפוך את רצועות האדמה. יצויין שהרכיבים העיקריים שהיוו את מחרשת הרותרהאם כבר היו ידועים בסין - הפצה של הטכנולוגיה הסינית, כנראה על ידי ההולנדים, היא דבר בהחלט מתקבל על הדעת.

מחרשות מפלדה פותחו לראשונה בזמן המהפכה התעשייתית והפכו לקלות יותר ויציבות יותר מאלו הבנויות מברזל ועץ. המחרשה "מחרשת הפלדה" פותחה על ידי הנפח האמריקאי ג'ון דיר בשנות ה-1830. כעת החיבור לבעל החיים הגורר את המחרשה היה מתכוונן בעזרת גלגל המחובר לחלקה הקדמי של המחרשה ונשא את חלק ממשקלה. למחרשות הפלדה הראשונות היו שתי ידיות אשר אפשרו לחורש מידה מסוימת של שליטה על העומק והמיקום של התלמים לפני שנוצרו. החורש בדרך כלל גם שלט בבעלי חיים שגרר את המחרשה. מאוחר יותר פותחו מחרשות עם גלגלים ומושב למפעיל ובדרך כלל יוצרו עם יותר מסכין-מחרשה אחת.

סוס אחד יכול היה בדרך כלל לגרור מחרשה בעלת מגרופית אחת בתוך אדמה קלה ונקייה, אך היה צורך בשני סוסים לחרישת אדמה קשה. המחרשות האירופיות של המחצית השנייה של המאה ה-19 היו בעלות שתי מגרפיות מהפכות (המחרשה הומצאה על ידי רודולף סק ב-1870 נקראה "ביסוק") ולמשיכתן היה צורך בשניים או יותר סוסים, כאשר סוס אחד או יותר נאלץ ללכת בתוך האדמה החרושה ומלאת העשב, דבר אשר הקשה עליהם. נהוג היה לתת לבעלי־החיים מנוחה של 10 דקות עבור כל חצי שעת עבודה. במחרשה כזו ניתן לחרוש ביום אחד שטח גדול יותר מאשר במחרשה בעלת יתד אחת. לפיכך חייבו פקידי הברון רוטשילד את המתיישבים במושבות הברון לרכוש ולהתמחות בחריש במחרשת ביסוק, אשר זכתה בארץ ישראל לפיתוחים רבים כגון משפך זרעים מובנה וכדומה.

מחרשת ה"גזע-מדלג" היא המצאה אוסטרלית משנת 1870 אשר עוצבה במיוחד לטיפול בשדות שבהם פזורים גזעי עצים וסלעים, שלא היה כדאי כלכלית לסלקם. המחרשה משתמשת במשקולת ניידת על מנת להחזיק את המגרופית במקומה. כאשר נתקלה המחרשה במכשול הייתה המגרופית "קופצת" ומיד חוזרת למקומה על ידי המשקולת.

מערכת פשוטה יותר פותחה יותר מאוחר והיא משתמשת בדיסק קעור (או שניים) המכוון לפנים בזווית גדולה. כאשר הדיסק נתקל במכשול, הוא חודר לקרקע וזורק את האדמה שעל המכשול הצידה. המחרשה הזו אינה עושה עבודה טובה כמו המגרופית, אך היא כן מפנה את המכשולים ביעילות.

מחרשות מודרניות מחוברות לטרקטורים. הן יכולות להחזיק מספר מגרופיות בדרוג, והן קצרות יותר ומשתמשות במערכת הזרועות של הטרקטור על מנת להרים את הכלי בסוף התלם. המפעיל צריך עדיין לכוון את המחרשה על מנת לשמור על העומק והכיוון של התלמים. מחרשות לעיבוד שדות גדולים הן בדרך כלל מחרשות מתהפכות, כלומר בעוד סט אחד של מגרופיות פולח את הקרקע, סט שני נמצא באוויר, מעל הסט העובד. כאשר מגיע הטרקטור לקצה החלקה, מניף נהג הטרקטור את המחרשה והופך אותה (תוך כדי תנועה) ואז שב ומנמיך אותה, תוך כדי החדרת סט המגרופיות השני אל הקרקע. מחרשות מודרניות רבות מצוידות במנגנון הבטחת חנקן. מנגנון זה מאפשר למפעיל לכוון את מידת ההתנגדות של המגרופיות כך שכאשר הכלי נתקל במכשול תת-קרקעי כמו אבן למשל המגרופית מתקפלת לאחור ומדלגת מעליו מבלי לגרום לשבר.

חלקי המחרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסגרת
  • פרוג
  • סכין-מחרשה
  • מכשיר גירוף
  • מתקן שליטה
  • רכיב הצד של מכשיר הגירוף
  • ידיות
  • רתמה המתחברת לבעלי חיים
  • יתד אנכי

במחרשות המודרניות ובמספר מחרשות ישנות, מכשיר הגירוף הוא חלק נפרד מסכין-המחרשה וממתקן השליטה, המאפשר החלפת חלקים אלו ללא החלפת מכשיר הגירוף עצמו. שחיקה מקלקלת בסופו של דבר את כל החלקים הבאים במגע עם הקרקע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל אביצור, המחרשה הארץ-ישראלית תולדותיה והתפתחותה, תל אביב תשכ"ה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]