פורטל:הלכה/אירועים היסטוריים בתולדות ההלכה/14

תנועת החסידות הייתה תנועה שהתגבשה באירופה באמצע המאה ה-18, ושהיוותה גישה חדשה ומנוגדת לגישה שהייתה שלטת עד אז ביהדות. החסידות העבירה את כובד משקל החשיבות מהלמדנות ולימוד ההלכה התאורטית לחיי המעשה, ושמה בהם דגש על מושגים שהיו זרים אז לעולם היהודי האורתודוקסי באירופה ולהגמוניה ששלטה בו - הגמוניית הלמדנות הקלאסית. בין מאפייני הגישה החסידית ניתן למצוא דגש על שמחה ושאיפה ל"דבקות" באלוהים, הימצאות מנהיג רוחני העומד בראש חצר חסידית ושמקשר בין כל אדם לבין אלוהים - האדמו"ר, מתן חשיבות לעבודת השם האלוהים מתוך אומללות וייסורים ואחרים. התנועה היוותה גם תשובה לתנועת ההשכלה שרווחה אז בין יהודים רבים, וניסתה להשיב לשאלות קיומיות שהעסיקו אז יהודים רבים - בעיקר צעירים.
תנועה זו עוררה אנטגוניזם מצד למדני אירופה המסורתיים, והללו התנגדו לחסידות באמצעים שונים, לעיתים אף בחרמות ונידויים. הדמויות המרכזיות במאבק ארוך-שנים זה היו הבעל שם טוב שנחשב ל"מחולל החסידות", וכנגדו, הדמות הרבנית החשובה ביותר שנודעה בהתנגדותה לחסידות - הגאון מווילנא.