אדמו"ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המגיד מקוז'ניץ עם חסידיו. תחריט, כנראה מסוף המאה ה-18.

אדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו) המכונה גם רבי או הצדיק הוא המנהיג הרוחני בתנועת החסידות. כיום משמשים רוב האדמו"רים כראשיהן של חצרות ממוסדות. מרכזיותם היא מעיקריה של שיטה זו, ומעוגנת בתפישתה הקבלית. החסידים מצייתים ונאמנים להם לחלוטין, הנהגה המכונה "דבקות בצדיק" או "התבטלות לצדיק" בספרות הפנימית של החסידות. התואר אדמו"ר, ששימש ככינוי כבוד עוד לפני ראשית התנועה, נעשה עם הזמן למזוהה כמעט בלעדית עם צדיקיה. בישראל, הוא רווח בשימוש תדיר. באירופה, ובהמשך בארצות הברית, "רבי" הוא המקבילה המוכרת יותר.‏[1]

הופעת החסידות במאה ה-18 נבעה מיוזמתם של הבעש"ט וממשיכי דרכו לחדול מהעיסוק החשאי בקבלה ולבסס דגם של הנהגה ציבורית על שימוש בה עבור הכלל. לשיטתם, אמנם רק יחידי סגולה היו מסוגלים להגיע למצב של "דבקות", התייחדות מיסטית עם האלוהי, אך המון העם הפשוט יכל להתקרב לכך על ידי כך היצמדות לאותם צדיקים. אלה היו מסוגלים גם לסייע להולכים אחריהם על ידי הורדת שפע מהעולמות העליונים. הפצה פומבית ועממית זו של רעיונותיהם הקבליים – הצדיק נועד לחלץ את הניצוצות השבויים בקליפות ולתקן את העולם, לרדת למדרגת החוטאים כדי להעלותם משם וכיוצא בזה – הבדילה בין ראשי החסידות לרוב המקובלים הנסתרים שקדמו להם. המושג המרכזי של התנועה הפך להיות הצדיק המתעלה לדבקות ומשפיע רווחה על קהלו. רחל אליאור ראתה בביסוס התנועה סביב מנהיגיה אלה מענה לצורך לפשט את רעיונותיה הרוחניים הסבוכים, שהיו נהירים רק לקהל מצומצם ומלומד, עבור השכבות העממיות שבקרבן פשטה: הצדיק, שרוב פעולתו הייתה בעולמות העליונים ושימש מעין גשר בין הספירות הגבוהות למרחב הגשמי, היה יישום חי של תורת החסידות.‏[2] יעקב יוסף מפולנאה היה הראשון לעצב את רעיון הצדיק, ואלימלך מליז'נסק המשיך בכך בכתביו. הראשון שכונה "צדיק" במובן זה הוא כנראה יחיאל מיכל מזלוטשוב, עם מותו ב-1781. מנהיגי התנועה הואשמו על ידי הממסד הרבני של ימיהם בשימוש בלתי-מרוסן בתורות אזוטריות עבור ההמונים הנבערים ובסטיות שונות מההלכה; הם, מצדם, ביקרו מקובלים מן הסוג הישן, שהסתגרו בד' אמותיהם וסירבו להפוך את משלח ידם לנושא ציבורי, כמו הגר"א:‏[3]

"צדיק כתמר יפרח וגו' [כארז בלבנון ישגה]. כי הנה יש ב' מיני צדיקים, ושניהם צדיקים גמורים. אך החילוק ביניהם, האחד הוא תמיד בדביקות הש"י ועושה עבודתו המוטלת עליו. והוא צדיק רק לעצמו ולא לזולתו, כלומר שאינו משפיע מצדקתו לאחרים. וזה הוא הנמשל לארז, שאמרו רז"ל שאינו עושה פירות. שהוא רק צדיק בפני עצמו... אבל הצדיק הב' הוא נמשל לתמר העושה פירות. וזהו כתמר יפרח, כלומר שהוא מוציא יקר מזולל ומפריח ומרבה הטוב בעולם... שכרו כפולה [ומכופלת] הרבה יותר מן הצדיק הראשון הנזכר, אף שגם הוא צדיק גמור."

שליטתו של הצדיק בחיי חסידיו ומעמדו הבכיר פורשו כנדיבות באמת ובתמים וויתור על התעלות כדי לרדת לחיי החומר לטובת אנשי קהילתו. אלימלך מליז'נסק כתב על כך ב"נועם אלימלך": "וה' יתברך מלמד לצדיק שלא זה בלבד יעשה לקשר עצמו בשבעה רועים (מדרגה גבוהה) רק יקשר עצמו בכללות ישראל גם כן, אך זאת בלתי אפשר לקשר עצמו בכללות ישראל ובשבעה רועים בבת אחת כי בעת שהוא מקשר עצמו בכללות ישראל צריך לירד ולהטות עצמו מדרגתו העליונה."[4]

בתחילת הדרך, כמומלץ בכתבי מייסדי התנועה, הועברה האדמו"רות למתאים ביותר מבין תלמידי הצדיק הנפטר. בראשית המאה ה-19 החלו החצרות החסידיות להתמסד כשושלות, שראשיהן ביססו את תביעתם להנהגה על ייחוס אבות, בעיקר ישירות לבעש"ט. הראשון שעשה זאת היה כנראה ברוך ממז'יבוז', שטען לסמכות מתוקף קרבתו לסבו. הליך ירושה נערך לאחר פטירת מנחם נחום מצ'רנוביל ב-1787. עליונות הייחוס הופגנה בליובאוויטש עם מות מייסדם ב-1813; לאחר מאבק בין תלמידו הבולט אהרן מסטרשלה לבנו דובער שניאורי, ניצח השני והמשרה נותרה חזקה משפחתית מאז ועד למות מנחם מנדל שניאורסון ב-1994. משנות ה-20 של המאה ה-19 הפך עקרון הירושה למקובל כמעט ללא יוצא מן הכלל ברוב מזרח אירופה, למעט פולין הקונגרסאית בה הוסיפו לדבוק בהליך בחירה על ידי המעגל הפנימי של החצרות. זה דעך לטובת השושלתיות רק החל משנות ה-60.‏[5] הפיכת האדמו"רות לירושה חפפה את ההתמסדות הגוברת של החסידויות לחצרות מאורגנות, מגמה שהתלוו אליה שמרנות גוברת ודגש מופחת על העיסוק בתורתה. מרטין בובר ואחרים כמוהו שהחזיקו בתפישה רומנטית של החסידות המוקדמת ראו בכך דעיכה והתאבנות של התנועה, למרות שרוב החוקרים ציינו כי בתקופה זו היא הגיעה לשיא השפעתה ועוצמתה ולא פסקו בה תופעות של התחדשות רוחנית.‏[6]

לאחר פטירת הרבי התרחשו לעתים חיכוכים חריפים בין אוהדי יורשיו. במקרים רבים התפצלו התומכים, כפי שקרה בחסידות תולדות אהרן וחסידות סאטמר. יש חסידויות בהן הקדימו תרופה למכה וכל אחד מהבנים החפץ בכך מקים לעצמו חצר. המינוי הוא לכל ימי חייו, גם אם מחמת מחלה הצדיק אינו מסוגל יותר לתפקד. במקרה כזה, המנהיג בפועל של החצר עשוי להיות היורש המיועד או אחד מנאמני המכהן. לעתים היה הבן היורש צעיר במיוחד ומונה על אף גילו. כאלה נודעו בשם ינוקא.

הנהגתו של האדמו"ר את חסידיו ודבקותם בו מתבטאת בדברים רבים. אף תלמידי חכמים גדולים שבחסידות נכנעים בפני בנו של הרבי שיורש את מקומו, גם אם היה צעיר בימים. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי שבא מרקע חסידי, סיפר שאחד מהעניינים שהפריעו לו ביותר הוא שצדיק צעיר שאל "איך היראת שמים שלך?" את זקן תלמידי החכמים שבחבורה. מראשית ימיה נהגו החברים בתנועה לעלות לרגל לבתי הצדיקים כדי לשהות במחיצתם. צורה נפוצה של דרך זו היא עריכת סעודות שבת חגיגיות ומרובות משתתפים - "טישים", מהמילה בגרמנית/יידיש לשולחן - בהן האדמו"רים נושאים דברי תורה ואנשיהם שרים זמירות. כמו כן, הם מחלקים שיריים ממאכליהם, הנחשבים אצל החסידים כבעלי סגולה. דגם נוסף שהתפתח מההתחלה היה הפדיון, ששימש כיסוד הכלכלי של החצרות; החברים בהן שלחו או הגישו לצדיק פתקא ('קוויטל') עם בקשות שונות, לרוב בנוסף לפדיון כספי. מלבד פדיונות ותרומות מאנשיהם היו לאדמו"רים, שלא קיבלו לרוב שכר מהקהילות בהן חיו, הכנסות מועטות כמו מס השחיטה שגבו השוחטים שפעלו בהשגחתם. חלקם, כמו ישראל מרוז'ין, נזקקו לכסף רב כדי לקיים חיי פאר שכללו בניית ארמונות מאובזרים. גם כיום נוהגים חסידים להתייעץ עם ראשי החצרות בכל ענייניהם.

אחד התפקידים הבולטים בחצרות חסידיות הוא תפקיד המשב"ק (בראשי תיבות: "משמש בקודש"). הוא משמש אישית את האדמו"ר בצרכיו הפרטיים - מנקיון הבית, בישול ועוד. לעתים ישנם כמה גבאים, ורק הראשי מכונה משב"ק; או לחלופין, גבאים מספר מכונים משמשים בקודש.

יחד עם יתר הנהגותיה, גם מעמדו המרכזי של הצדיק ספג ביקורת חריפה מאויביה של החסידות בין המתנגדים והמשכילים. האדמו"רים גונו כשרלטנים מאחזי עיניים ומושחתים המעניקים אישור לרמה הרוחנית הירודה של ההולכים אחריהם. במהלך המאה ה-19 ירדה עוצמת החיכוך בין חסידים ומתנגדים, בעוד שממשיכיה של ההשכלה עמדו בעוינותם. אולם בשנים האחרונות שונתה המגמה גם בציבור הליטאי שהחל לפנות לרבנים בבקשות ברכה, מנהג שהיה בשנים קודמות רק ביחס של החסידים ואדמו"ריהם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ,Jacques Gutwirth, The Rebirth of Hasidism: From 1945 to the Present Day, Odile Jacob, 2004. עמ' 7.
  2. ^ רחל אליאור, "יש ואין - דפוסי יסוד במחשבה החסידית", משואות, מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל מוקדשים לזכרו של פרופ' אפרים גוטליב (בעריכת מ' אורון וע' גולדרייך), ירושלים מוסד ביאליק, תשנ"ד, עמ' 71-72.
  3. ^ Glenn Dynner, Men of Silk: , The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 7-11. להלן: דיינר. הציטוט מצוואת הריב"ש.
  4. ^ דיינר, עמ' 10. ציטוט מנועם אלימלך עמ' עא א.
  5. ^ דיינר, עמ' 115-120.
  6. ^ בנימין בראון, Hasidism Without Romanticism - Mendel Piekarz's Path in the Study of Hasidism, עמ' 455-457.‏Hasidism באנציקלופדיה יודאיקה, מהדורת 2007.