אדמו"ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלתר - האמרי אמת בטיול עם חסידים

אדמו"ר (ראשי תיבות של: אדוננו מורנו ורבנו) הוא כינוי לרבָּהּ ומנהיגה הרוחני של חצר חסידית. מרכזיותו של האדמו"ר בחצר היא מעיקרי החסידות. בקרב חסידיו האדמו"ר נערץ, ונחשב ל"צדיק יסוד עולם" הקרוב יותר לאלוהים עקב זכות עצמו וזכות אבותיו. כל חסיד דרכו לדבוק באדמו"ר, דבר הקרוי בספרות החסידית ה"דבקות בצדיק" או "התבטלות לצדיק". דבקות זו מתבטאת בציות מוחלט לדבריו, וקבלתם ללא עוררין.

בין דוברי היידיש בדרך כלל משתמשים בכינוי אדמו"ר רק בכתיבה אך בשיחה נהוג להשתמש בכינוי "רבי" (למשל "הרֶבֶּה מגור", "הגערער רעבע"). בקרב רבים מן החסידים מקובל להכפיל את התואר "רבי" לאדמו"רים מהדורות הראשונים של תנועת החסידות. לדוגמה, רבי אלימלך מליז'נסק מכונה ה"רבי" רבי אלימלך מליז'נסק. ההגייה האשכנזית ל"רבי" הראשון היא מלאה (- "רֶבֶּה"), וההגייה של "רבי" השני הוא כמקובל: "רֶבּ". כך רבי אלימלך מליז'נסק, מכונה רֶבֶּה רֶבּ אלימלך מליז'נסק.

תואר זה נכנס ללקסיקון החסידי מספר דורות אחרי קום תנועת החסידות. בדורות הראשונים היו מכונים מנהיגי העדות החסידיים בתואר "צדיק", "רבי" או "יהודי טוב" ("אגוטער ייד").

אחד התפקידים הבולטים בחצרות חסידיות הוא תפקיד המשב"ק (בראשי תיבות: "משמש בקודש"). הוא משמש אישית את האדמו"ר בצרכיו הפרטיים - מנקיון הבית, בישול ועוד. לעתים ישנם כמה גבאים, ורק הראשי מכונה משב"ק; או לחלופין, גבאים מספר מכונים משמשים בקודש.

יחסי האדמו"ר וחסידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמי שעומד במרכז חייהם של החסידים, לאדמו"ר תפקידים שונים הקשורים בהיותו מורה הדרך של חסידיו, מבין הדברים הבולטים הם עריכת הטישים בהם האדמו"ר סועד את סעודת השבת והחג ומחלק שיריים ממאכליו הנחשב אצל החסידים כדבר שיש בו סגולה, במהלך הטיש האדמו"ר משמיע דברי תורה, והחסידים שרים לרוב על פי בקשת האדמו"ר שירי תפילה והודאה, בנוסף האדמו"ר מקבל בביתו את קהל חסידיו המגישים לפניו "קוויטל" (פתק הרשום בו שמות החסיד ובני משפחתו) על מנת להתברך, כמו כן נהוג להתייעץ בשאלות שונות עם האדמור, לדוגמה: בקשת אישור עבור השם הניתן לנולדים, בנים או בנות, קבלת הסכמה לפני מהלך רפואי שיש בו סיכון כמו ניתוחים, שאלות בקשר לרכישת דירה, וכדומה.

התנהלות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרת האדמו"ר לא הייתה משרה עליה קיבל הרב משכורת מהקהילה היהודית, מקור הכנסה היחיד של האדמו"ר היו תשלומים שהעבירו אליו השוחטים מטעמו כמס על שחיטה כשרה. הוצאות החזקת החצר היו רבות, לכן כל חסיד נהג להפריש לרבי צדקה בביקוריו, כהשתתפות ביחד עימו בהוצאות החצר. וכן נהגו לצרף לבקשות מהאדמו"ר ("קוויטל") מעות כפדיון, שהיווה סמל לכך שהחסיד פודה עצמו מצרותיו וככפרת עוונות למניעת עונש מעל החסיד ומשפחתו. הרבי למעשה "חי" מאותן צדקות, חלק מהכסף היו האדמו"רים מחלקים כצדקה לעניים.

התשלומים לאדמו"ר סימלו קשר בין החסיד לצדיק. רוב הצדיקים חיו חיים דלים וצנועים. אף כי חלק מהחצרות היו מפוארות בהם חיו חיי פאר והדר- תשמישי קדושה מפוארים, מרכבה לצדיק, וארמון פאר למגוריו.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמדת האדמו"ר במקום כל כך מרכזי בחייהם ובהנהגתם של החסידים - עד להחשבתו כמתווך בינם ובין אלוהים, ספגה ביקורת רבה מהמתנגדים לחסידות בראשית דרכה, אך היום ההתנגדות לחסידות פחתה. [1] גם בקרב החילונים ישנם המתנגדים ליחס זה הנראה כחוסר הדמוקרטיה בחברה החרדית-חסידית.

התמנות לאדמו"רות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכה היו בחסידות דעות שונות לגבי אופי ההנהגה ולגבי צורת העברתה. היו כאלו שהעדיפו מעט מנהיגים והיו כאלו שגרסו שכל רב שמסוגל להנהיג, יהיה למנהיג של קבוצת חסידים.

בהתחלת דרכה של החסידות, ועל פי הנחיית שני המנהיגים (המגיד ורבי יעקב יוסף) ההנהגה עברה מהרב לאחד מתלמידיו, תלמיד שהרב ראה כמתאים ביותר להמשיך בהנהגה. רק בשלבים מאוחרים יותר, עם התמסדות החצרות, התקבע מנהג בו האדמורות עוברת בירושה מאב לבנו.

מנהיגות החסידות מועברת כיום לרוב בירושה, תפקיד הצדיק ניתן בדרך כלל לבן הראשון של האדמו"ר היוצא, לתלמידו המובהק‏‏ (‏רבו המובהק = הרב שממנו למד את רוב חוכמתו) והקרוב ביותר, לעתים לחתנו או לקרוב משפחתו הקרוב ביותר – מתוך ההנחה שהם הקרובים ביותר לדבקות כמו הצדיק. לאחר פטירת הצדיק קרו והיו חיכוכים חריפים בין אוהדי יורשיו. כשיש מחלוקת לאיזה בן, לעתים מתפלגת החסידות (כמו בחסידות תולדות אהרן וחסידות סאטמר). יש חסידויות בהן הקדימו תרופה לבעיה וכל אחד מבניו של האדמו"ר החפץ בכך מכריז על עצמו כעל אדמו"ר ומקים לעצמו חצר.

אף תלמידי חכמים גדולים שבחסידות נכנעים בפני בנו של הרבי שיורש את מקומו, גם אם הוא צעיר בימים. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי שבא מרקע חסידי, ויצא בשאלה, סיפר שאחד מהעניינים שהפריעו לו ביותר הוא שאדמו"ר צעיר שרק עלה על כס האדמורות שאל "איך היראת שמים שלך?" את זקן תלמידי החכמים שבחבורה. לעתים היה הבן צעיר במיוחד ומונה אף בגיל צעיר (אדמו"ר כזה כונה ינוקא), אך לא בכל החסידויות נהגו כך.

המינוי לאדמו"ר הוא לכל ימי חייו, ומפאת כבודו לא מכתירים אדמו"ר חדש בחיי האדמו"ר, וגם אם מחמת מחלה הוא אינו מסוגל יותר לתפקד כמנהיג רוחני. במקרה כזה, בדרך כלל מי שמנהיג את החסידות בפועל הוא המיועד להיות האדמו"ר הבא, דהיינו הבן הבכור וכדומה.

שושלת האדמו"רים של חסידות גור מדגימה את דרכי העברת האדמו"רות:

  • רבי יצחק מאיר אלתר (חידושי הרי"ם) - מייסד החסידות.
  • רבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר (חשבה לטובה) - תלמידו של ר' יצחק מאיר אלתר שכל בניו נפטרו בחייו ונכדו הגדול היה בן 19 בפטירתו וסירב להתמנות לאדמו"ר.
  • רבי יהודה אריה ליב אלתר (שפת אמת) - נכדו הגדול של ר' יצחק מאיר אלתר. הסכים להתמנות רק לאחר פטירת ר' חנוך העניך מאלכסנדר.
  • רבי אברהם מרדכי אלתר - (אמרי אמת) - בנו הבכור של ר' יהודה אריה ליב אלתר.
  • רבי ישראל אלתר (בית ישראל) - בנו השלישי של ר' אברהם מרדכי אלתר. אחיו הבכור נרצח בשואה ואח נוסף נפטר בצעירותו. בנו ובתו נרצחו אף הם בשואה.
  • רבי שמחה בונים אלתר (לב שמחה) - בנו הרביעי של ר' אברהם מרדכי אלתר.
  • רבי פנחס מנחם אלתר (פני מנחם) - בן הזקונים של ר' אברהם מרדכי אלתר ואחיהם למחצה של שני קודמיו באדמו"רות, מונה אף שאחיו השאיר אחריו בן.
  • רבי יעקב אריה אלתר - האדמו"ר הנוכחי. בנו של ר' שמחה בונים אלתר. מונה בהסכמה כמחליפו של דודו, אף שלדודו היו בנים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏על פי הגר"א אולם בשנים האחרונות שונתה המגמה גם בציבור המתנגד שהחל לפנות לרבנים בבקשות ברכה - מנהג שהיה בשנים קודמות רק ביחס של החסידים ואדמו"ריהם. אתר מט"ח.‏

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]