תנועת החסידות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "חסיד" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חסיד (פירושונים).
המגיד מקוז'ניץ, מגדולי מפיצי החסידות בפולין גופא.

החסידות היא תנועה רוחנית-חברתית יהודית, שהתעוררה באמצע המאה ה-18. מחוללה העיקרי של החסידות הוא הבעל שם טוב. תלמידו, המגיד ממזריטש, היה זה שהפיץ אותה לרחבי מזרח אירופה והפך אותה לתנועה גדולה. הגותה של החסידות, בפרט בדורותיה הראשונים, מתאפיינת בשאיפה ל"דבקות" באל, עבודת האל בשמחה, אהבת ישראל והקישור אל הצדיק. בדורות המאוחרים יותר מתאפיינת החסידות בעיקר בגיבוש חצרות חסידיות ספציפיות סביב שושלות של אדמו"רים.

רקע להתפתחות החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאמצע המאה ה-17 חלו מספר תהליכים מקבילים ביהדות מזרח אירופה:

  • היחלשות השלטון המרכזי: ממלכת פולין הגדולה, ששלטה על שטחים נרחבים מליטא ואוקראינה, החלה להיחלש, והמצב הביטחוני והכלכלי בה הידרדר מאוד. בהמשך, התפורר השלטון המרכזי בממלכה ובעקבות זאת חולקו השטחים באוקראינה, ופודוליה עברה לשלטון העות'מאנים.
  • רדיפת היהודים: המשבר הראשון התבטא בפוגרומים דוגמת גזרות ת"ח ת"ט, שבמהלכן פלשו הקוזאקים לפולין ופגעו בראש ובראשונה ביהודיה. השינויים המדיניים לוו באנטישמיות גוברת מצד השלטון הפולני והאצילים שהגבילו את העיסוקים המותרים ליהודים.
  • בעיות כלכליות: האיחוד הפולני-ליטאי היה דרך מסחר בה הובלו סחורות מהמזרח למערב, עם התפתחות התובלה הימית ירדה הכדאיות של ההובלה היבשתית ושיירות המסחר התמעטו. מכאן קופחה פרנסתם של היהודים, שחלק ניכר מהם התפרנסו מתיווך מסחרי ומסחר. בעקבות כך התגברו מאוד קשיי החיים והפרנסה.
  • משבר הלכתי: האפשרות ללמוד תורה התמעטה מאוד. בראשית המאה ה-18 נוצר ניכור גדול בחברה היהודית בין קבוצה קטנה יחסית של חכמים שהיו בקיאים בתורה, ובין פשוטי העם, שלא הייתה להם כמעט אפשרות ללמוד וידיעתם בתורה הייתה בסיסית ושטחית. בתקופה זו, כמעט ולא הייתה הנהגה יהודית מרכזית במזרח אירופה.
  • כתות משיחיות: המצב הקשה גרם ליהודים רבים להצטרף לתנועות וכתות שהבטיחו גאולה קרובה, החל בשבתי צבי וכלה ביעקב פרנק. תנועות אלו קרסו והותירו את מאמיניהן במפח נפש קשה.
  • משבר מנהיגותי: פירוק ועד ארבע הארצות על ידי השלטון הפולני.

הצורך הנפשי בתקווה לגאולה והתסיסה הרוחנית המשיכו להתקיים. לפי דימוי רווח, הפיחה תנועה זו רוח חיים ושמחה במיוחד בקהילות יהודיות מדוכאות במעשי איבה ופוגרומים, שתקוותן לישועה נכזבה שוב ושוב.

תולדות התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דור ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבעש"ט
ההרים בסמוך לקוסוב.

הבעל שם טוב שימש כבעל שם, מרפא עממי שהשתמש גם בסגולות קבליות‏[1]. לפי המסורת החסידית, הוא התבודד במשך כעשר שנים בהרי הקרפטים (בין קיטוב לקוסוב שבגליציה) ולמד עם הנביא התנ"כי אחיה השילוני שהתגלה אליו. בהמשך התגלה על פי ציוויו של אחיה והתחיל להפיץ את משנתו בטלוסטה. בתחילת דרכו הסתובב בין ההרים והכפרים ועודד את היהודים הפשוטים, בהמשך התיישב במז'יבוז' שבפודוליה. מאז הנהיג את החסידות במשך עשרים ושש שנה, עד לפטירתו בשנת ה'תק"ך (1760). בין המאפיינים הייחודיים של שיטתו היו התפילה האקסטטית וההעמקה המיסטית באותיות התורה.

חוג מצומצם של חברים ותלמידים, בהם בעלי שם אחרים שפעלו באזור הקרפטים, תלמידי חכמים ואחרים, התלכדו סביב הבעש"ט ואישיותו ולמדו את דרכו בעבודת האל. מחוג זה צמחה התנועה החסידית, אולם בימי חייו (ובמידה רבה גם בחיי תלמידו, המגיד ממזריטש) לא הייתה תנועה חסידית המונית.

דור שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיג החסידים בדור השני של החסידות הוא המגיד ממזריטש. בדור זה התחיל מאמץ מכוון להפצת החסידות. שליחים מטעם המגיד ממזריטש יצאו להפיץ את רעיונות החסידות לכלל המרחב היהודי במזרח אירופה (וולין, גליציה, רוסיה הלבנה, ליטא). במזריטש התגבשה החצר החסידית הראשונה שהוותה מוקד עלייה לרגל. בהמשך התפזרו תלמידיו וסביבם התקבצו קהילות חסידים שונות. החסידות הבטיחה דרך חדשה למי שחיפש שלמות בעבודת האל. לפי בעלי השם (הצדיקים) שהנהיגו את הדור השני לחסידות, לצדיק יש השראה אלוהית ולא רק ידע בהלכה. המגיד ממזריטש הדגיש את ייחודיותה וחשיבותה של התפילה בכך שעל-ידה מתקשרת נפש האדם באופן פנימי עם אלוהים. הוא הנהיג את התפילה על פי נוסח ספרד, במקום נוסח אשכנז שהיה נהוג במזרח אירופה.

לקראת סוף המאה ה-18 הובילה ההתעוררות החסידית אף לעלייה לארץ ישראל בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק. בשנת ה'תק"ם (1780), עשרים שנה לאחר פטירת הבעש"ט, החלה הספרות החסידית שבכתב, עם פרסום ספרו של רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה, "תולדות יעקב יוסף". רבי יעקב יוסף פרסם עוד מספר ספרים המבטאים את יסודות החסידות, ובעקבותיו פורסמו ספרים חסידיים נוספים ובהם אף מהנהגותיו של הבעש"ט עצמו, כמו צוואת הריב"ש והחיבור ההגיוגרפי שבחי הבעש"ט.

עם התפשטות החסידות בתקופה זו בשטחי פולין, החלה אף ההתנגדות לחסידות, שהוביל הגאון מווילנה. במסגרת התנגדות זו הוחרמו ב-1772 החסידות ואנשיה, אך היא המשיכה להתפשט ברחבי מזרח אירופה. בשיאו של אחד הפולמוסים הנוקבים סביב החסידות אף דיווחו ליטאים על אחד ממנהיגי החסידים, רבי שניאור זלמן מלאדי, לשלטונות רוסיה כי הוא שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל ובכך מסייע לשלטונות העותמאניים אשר היו יריבי המדינה הצארית, כתוצאה מדווח זה נעצר הרב לכחודש.

דור שלישי ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירתו של המגיד ממזריטש התפצלה הנהגת התנועה לפי האזורים השונים. בשלב השלישי (1772 עד סוף המאה ה-18) עמדו בראש החסידות תלמידי המגיד. בווהלין פעל רבי פנחס שפירא מקוריץ, בפודוליה פעל רבי לוי יצחק מברדיטשב. בראש מפיצי החסידות בגליציה עמדו רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא מאניפולי. תלמידי רבי אלימלך, בהם רבי אברהם יהושע השל מאפטא והחוזה מלובלין הפיצו את החסידות בפולין. בין מנהיגי החסידות ברוסיה הלבנה בלטו רבי מנחם מנדל מויטבסק ורבי שניאור זלמן מלאדי, שהיה הראשון ליצור חיבור שיטתי של החסידות, בספרו "לקוטי אמרים-תניא". בספר זה, ובהנהגתו בכלל, הוא כיוון לחסידות שכלית יותר, בניגוד לגישה הרגשית יותר ששלטה בחסידות, ולכן רבים ממנהיגי החסידים בדורו התנגדו לו.

בשל ריבוי היהודים החסידיים, התפצלה התנועה לחצרות רבות. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 השתנה אופיה של התנועה, ובמקום מנהיגות כריזמטית, שאחריה נהרו החסידים, התפתחה מנהיגות שושלתית, הממשיכה עד היום.

בזמן השואה הושמד חלק גדול מהתנועה, אך אדמו"רים וחסידים שנמלטו מאימיה ייסדו מחדש קהילות, בעיקר בארץ ישראל ובארצות הברית. למרות ההתפתחויות המודרניות, והמכה הגדולה שקיבלה התנועה בשואה, התנועה ממשיכה לגדול ולהתפתח אף במאה ה-21, והיא מהווה חלק מרכזי בחברה החרדית בישראל.

השפעה על הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי ראשוני מנהיגי החסידות לא תכננו זאת, הייתה להופעת החסידות השפעה רבה על הקהילות היהודיות במזרח אירופה. החסידות השפיעה בתחומים הבאים:

  • ירידת כוחו של רב הקהילה: החסידים פנו בשאלות הלכתיות ושאלות כשרות אל האדמו"ר ולא אל הרב.
  • פגיעה בהכנסות הקהילה: חסידים פנו אל שוחטים שלהם שהעבירו חלק מדמי השחיטה לחצר הרב במקום לקהילה.
  • פגיעה במעמדם של נגידי הקהילה: עד הופעת החסידות היו בני הקהילה פונים בשאלות הלכתיות לרב ובשאלות התנהלות החיים לפרנסים. החסידים פנו בכל שאלותיהם אל הרבי, הרבי גם יצר לעתים קשרים עם הפריצים המקומיים ותיווך בינם לבין חסידיו, בעיקר בסוגיות דמי חכירה ועיכוב תשלומם. פעולה זו הייתה שמורה בעבר לנגידי הקהילה. הרבי היה זה שמינה או לפחות אישר את השוחטים ושאר נושאי המשרות הקהילתיות של בני קהילתו. תפקיד זה היה שמור בעבר לפרנסי הקהילה היישובית וניטל מהם.

עד הופעת החסידות היה כל יהודי שייך לקהילה מסוימת. גם החוכרים הכפריים השתייכו בצורה כלשהי לקהילה עירונית סמוכה, שילמו לה מסים והיו נוהגים לפנות לרב הקהילה בשאלות הלכתיות ולפרנסי הקהילה בבעיות שהיו להם עם השלטונות. התוצאה הכללית של כל השינויים הייתה ירידת התלות של היחיד בקהילה. תלות שעד הופעת החסידות הייתה מוחלטת. הופעת החסידות גרמה גם ללכידות אצל המתנגדים לה, קהילות שיתפו פעולה בחרמות והתנגדות לחסידות.

מחשבת החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין יסודות מחשבת החסידות:

תורת הקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החסידות ינקה את רוחה מהקבלה והורידה אותה אל העם, תוך שהיא עושה פופולריזציה של תורה זו. החסידות העבירה את מושגי הקבלה ומונחיה, מתורת העולם והאלוהות אל תורת הנפש והאדם. למשל בנוגע לספירות- בקבלה היחס אליהן הוא בתור "ספירות אלוקיות", כלומר כוחותיו השונים של הקב"ה, שבעזרתן הוא מנהיג את העולם. בחסידות עוברים המושגים הללו טרנספורמציה אל תוך עולמו של האדם- "מבשרי אחזה אלוה"- כלומר, הספירות הן גם כוחותיו השונים של האדם שבעזרתן פועל בעולם.

הרב משה טייטלבוים מאויהל, ממפיצי החסידות בהונגריה.

תפיסתה של החסידות בנוגע לאלוהים שנמצא בכל מקום בעולם ואין מקום פנוי ממנו ("לית אתר פנוי מניה"), מושתתת על הקבלה. הקבלה קבעה שכל התופעות בעולם נובעות מהתפשטות האלוהים בעולם אך הדברים מסודרים בהיררכיה מסוימת, יש דברים יותר רוחניים וקדושים ויש דברים יותר גשמיים וארציים. לעומתה, החסידות מנסה למצוא את האלוהי בכל תופעה גשמית, תוך התעלמות מההיררכיה". החסידות טענה שהעולם הוא אלוהי, אם כפנאנתאיזם ואם כאקוסמיזם, לכן יש לגלות את האלוהים בעולם ולחשוף אותו.

דבקות באל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכליתו הרוחנית העליונה של החסיד, היא להיות מקושר אל האלוהים בכל עת. לכן הכוונה תופסת מקום חשוב בעולם החסידות. גם התפילה תופסת מקום מרכזי, מכיוון שהיא משמשת ככלי חשוב בדבקות. לפי התיאורים, הבעש"ט הגיע בתפילתו עד כדי מצב אקסטטי המתוארת כ"התפשטות הגשמיות", שבו האדם פושט מעצמו את תודעתו והכרתו הגלויה, ומנסה להגיע לחוויית דבקות באלוהות. יש חסידויות (בעיקר חסידות ברסלב) שפיתחו את רעיון ההתבודדות, שבו האדם מתנתק מחברת האנשים לפרק זמן, ומתבודד עם עצמו בחיק הטבע, כדי להגיע אל הדבקות.

דבקות בצדיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדמו"ר

מרכזיותו של המנהיג הרוחני. האדמו"ר הינו "צדיק יסוד עולם", והוא החוליה המקשרת בין הקב"ה לבין החסידים. דרכו מועבר כל השפע והחיות מן השמים אל נשמות החסידים. כל חסיד מחויב ומצווה להתקשר אל רבו בקשר נפשי אמיץ, במה שקרוי הדבקות בצדיק, והלה מתדבק בשבילו באלוהים. כך זוכה גם החסיד הפשוט, לדבקות. בכלל תורה זו גם חובת הציות למשמעת הצדיק, ואף המנהג להעביר לידיו מתנת כסף או 'פדיון' בתמורה לשירותיו.

בתחילת דרכה של החסידות היה תפקידו העיקרי של ה"צדיק" להפיץ את בשורת החסידות וללמד את עקרונותיה ורעיונותיה לכל אלו שבאו להצטרף אל התנועה. אך בתקופת הנהגתו של החוזה מלובלין, שהחל לפעול בפולין עוד בימי רבו רבי אלימלך מליז'נסק, החלו המונים רבים לנסוע ל"צדיק" כדי להיוושע ברפואות וישועות. רבים התנגדו לדרך זו, ביניהם גם תלמידו- רבי יעקב יצחק מפשיסחה (שנקרא בפי החסידים "היהודי הקדוש") בטענה שהתנהלות כזו תהפוך את החסידות לתנועה מיסטית והמונית, ולא תנועה פילוסופית לאנשי מעלה. בחלק מהחסידויות (למשל בברסלב), הועצמה חשיבותו של ה"צדיק" וחובת החסידים "להתקשר" אליו כדי להתקרב לה'. לעומת זאת, היו אדמו"רים אחרים כדוגמת ר' שניאור זלמן מלאדי- מייסד חסידות חב"ד שמיעטו במרכזיותו של הצדיק ודרשו מחסידיהם דרישות גבוהות.


קדושת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדברי חיים מצאנז.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אהבת ישראל (מצווה)

החסידות הדגישה כי האלוהים מצוי בכל הבריאה בהתבסס על לשונו של ישעיהו: "מלא כל הארץ כבודו".‏[2] לאור זאת הודגש גם כי האלוהות מצויה בכל ברייה וברייה באשר היא; לכן יש להעריך כל יהודי בשל היותו יהודי, וגם כן האדם מצווה באהבת הרשעים, משום שגם בם יסוד אלוהי; קל וחומר שיש לאהוב את כל בני האדם שאינם רשעים.

מנהיגי החסידות היו מסתובבים בעיירות על מנת לפגוש את פשוטי העם ולעודד את רוחם, והגבירו את המעורבות החברתית בניסיון להקל את מצוקת העניים שבחברה[דרוש מקור]. החסידות יצאה נגד דירוג אנשים על פי עושר ולמדנות, מפני שעניין זה יוצר ריחוק ומחיצות בין בני האדם, למרות שבאנשים הפשוטים לפעמים טמונות מידות טובות יותר מבגדולים ובמלומדים. יחד עם זאת, גם בקהילות החסידיות לא התבטל לגמרי הריבוד המעמדי, ותורמים זוכים ליותר שעות התייחדות עם הצדיק ולכיבודים נוספים כמו עליות לתורה, כפי שהדבר נעשה בקהילות אחרות ומאותן סיבות - הצורך לדרבן אנשים לתרום לקיום החצר והקהילה.

יחס לגאולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך ליחס החסידות ליהודי הפשוט בחיי היום יום, קירבה החסידות את מושג הגאולה לחייו. הגאולה הפכה להיות לא רק כללית, אלא גאולת הפרט – ביציאה מצרותיו, ביכולת לשמוח ולהתגבר על פיתויי השיגרה. השינוי הופיע לאחר פרעות ת"ח ות"ט שאירעו באוקראינה ובפולין ועל רקע האכזבה ממשיחיותו של שבתי צבי, שהרחיקו מיהודי מזרח אירופה את הציפייה לגאולה. הצבת הפרט כעשוי להיגאל השיבה את התקווה לחייהם הקשים של היהודים במזרח אירופה ונתנה תקווה ליהודי הפשוט.

החסידות והציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת סלונים (צאצאי מנוחה רחל סלונים), ממחדשי היישוב היהודי בחברון.

רבים מאדמו"רי החסידות התייחסו בחשדנות כלפי הציוניים, בעיקר בגלל אופייה החילוני ובגלל חילוניותם של ראשיה. חלק מהאדמו"רים הביעו את התנגדותם בפומבי. בין אלה אשר הביעו התנגדות זאת בחריפות יש למנות את רבי יואל טייטלבוים מייסד חסידות סאטמר, רבי צבי הירש שפירא וביתר שאת בנו - רבי חיים אלעזר שפירא אדמור"י חסידות מונקאטש (חתנו, הרב ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ היה ציוני), רבי ישכר דוב רוקח מבעלז, רבי שלום דוב-בער שניאורסון האדמו"ר החמישי של חב"ד וכן רבי יצחק יעקב רבינוביץ מביאלא.

התנגדותם של חסידים רבים לציונות לא מנעה מקבוצות של חסידים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, ללא קשר מפורש לציונות. היו גם אדמו"רים אשר תמכו בעלייה לארץ ישראל ואף עלו בעצמם, כגון הרבי מגור שדירבן בגלוי את חסידיו לעלות לארץ וכן לרכוש בה קרקעות, ואף ערך מספר ביקורים פומביים בארץ, וכן החסידויות הנמנות עם שושלת רוז'ין: סדיגורא, בויאן, בוהוש, שטפנשט ועוד. יתירה מכך, כמה אדמו"רים תמכו בפירוש בציונות, כגון הרב יעקב פרידמן מהוסיאטין והאדמו"ר החלוץ.

תחומים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השגחה פרטית: התוצאה הישירה של תפיסת החסידות במהות האלוהית, היא שכל הקורה בעולם הוא בהשגחה פרטית. כלומר, כל מאורע ותרחיש שקורה בעולם, מכוון ומושגח באופן פרטי על ידי הקב"ה. אמנם, בין הראשונים מצאנו דעות חלוקות ברמת 'השגחה' זו, אם היא רק על מין האדם, או אף על החי, הצומח והדומם. אך בתורתו של הבעש"ט אין מקום להסתפק: כל מאורעות העולם, על כל פרטיהם, מושגחים הם בהשגחה פרטנית ומכוונת על ידי הקב"ה.
קברו של רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק.
  • שמחה:

אלמנט נוסף הקשור בכך וברעיון הדבקות הוא השמחה, שהרי יסוד מוסד בתורת החסידות היא ש'אלוהות זה הכל', וכאשר יהודי חדור במחשבה זו, מה מקום יש לה לעצבות. ועוד: האדם הוא שמח מעיקרו, וכשבאה החסידות ושמה דגש עיקרי על גילוי מהותו הפנימית של האדם - התוצאה הטבעית היא התפרצות שמחה החבויה בעמקי נשמתו. נראה, שלכן נהגו החסידים בלגימת כוסית של יין שרף או משקה חריף, שהרי אף הם 'עוזרים' בהסרת ההרגלים וההנחות ה'חיצוניות' בנפשו של האדם, מה שמביא מיד לגילוי רבדים עמוקים יותר בנפשו.

  • עבודה בגשמיות: ברוח דבריו של הבעש"ט בגנות הסגפנות, ולאור קבלת האר"י, הרואה בעולם החומרי חלק ממקור אלוהי, מייחסים חסידים תפקיד חיובי לאלמנטים חומריים בחיים, שעל האדם השרוי בהם להעלותם לשורשם העליון בקדושה.

החיים החסידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצר חסידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חצר חסידית

החסידויות השונות מחולקות ל"חצרות". כל חצר חסידית היא קבוצת חסידים שבראשה עומד רב המכונה אדמו"ר או "צדיק" (למעט שתי חסידויות - ברסלב וחב"ד, שבראשן אין אדמו"ר כיום). ההשתייכות לחצר חסידית איננה מוגבלת למיקום גאוגרפי מוגדר אלא היא חובקת ומחברת את כל מאמיניו של רב מסוים ביחד.

האדמו"ר מבויאן בעת עריכת הטיש, סוכות 2009

חסידי אדמו"ר מסוים ניהלו ומנהלים את חייהם על פי הדרכתו של אדמו"ר זה, שאליו פנו בבקשה לעזרה רוחנית וגשמית. הרבי הוא המנהיג וגם אידאל דתי. חסידים שהיו רחוקים מהרבי היו נוהגים להתאסף יחדיו בשטיבל, במניין נפרד משאר יהודי היישוב והתפללו בנוסח ספרד. התכנסו ל"סעודה שלישית" ו"מלווה מלכה", שם העלו סיפורים על הרבי והזכירו דברי תורה שלו, כך חשו מקושרים אליו ממקום מושבם.

מידי פעם נסעו הגברים לחצרו, שיא הביקור בחצר הרבי הוותה סעודת ה"טיש" (=שולחן, ביידיש, בחסידות חב"ד מכונה התוועדות). זוהי סעודה חגיגית הנערכת בליל שבת ובסעודה שלישית בנוכחותו הפעילה של הצדיק. החסידים שרים, שומעים מדברי תורת הצדיק, שותים יי"ש ביחד, והרבי מברך על החלה, כולם יושבים סביב שולחן אחד או בסמיכות אליו, הרבי לוקח מעט לעצמו ומחלק שִירַיִם לחסידים. החסידים אכלו משיירי הרבי וראו בהשתתפות זו התעלות רוחנית והגעה אולי לדבקות ממש. את בקשות החסידים לצדיק הם כתבו על "קוויטל". לחצר החסידית לא היו מקורות הכנסה משלה, חוץ מסכומים שהעבירו השוחטים מטעמה כמס עבור שחיטה כשרה והיו לה הוצאות, כולל עריכת הטיש. לכן נהגו החסידים לתרום כסף לקיום החצר.

החסידות דיברה על אהבת האחר, על ביטול המעמדות והסרת המחיצות. לכן טישטשה את ההבדלים בין תלמידי חכמים, בורים, עשירים, עניים, ודרשה מכל חסיד לכנות את רעהו בשמו הפרטי או בכינויו. החסידים נהגו לאכול יחד מצלחות משותפות. החסיד ידע שעבור האדמו"ר אין הבדל בינו לבין העשיר, בין החכם לבור, כולם זקוקים לאדמו"ר באותה מידה.

הקהילה הפכה בעיני החסידים ככלי ארגוני בלבד. החצר החסידית התערבה לעתים בנושא פדיון שבויים ואספה כספים לפדיונם. למשל: חוכר שלא עמד בהתחייבותיו לאציל נשלח למאסר עד שישלם את חובותיו. הקהילה נמנעה לרוב מלעזור לחוכר זה כי הניסיון הוכיח שעזרה כזו גורמת לאצילים להעלות את דמי החכירה מתוך ידיעה שהקהילה העירונית תממן את הסכומים שהחוכר לא הצליח להרוויח. רבני החסידות שלא היו קשורים לטריטוריה מוגדרת או לאציל מסוים נהנו ממעמד שאיפשר להם מידי פעם לסייע לחוכר מפני לחץ האציל.

מבנה ארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שטיבל

הקהילות החסידיות פעלו בשני מישורים:

  • חצר הרבי. זה היה מקום מושבו הקבוע של הרבי ושל מקצת מחסידיו. אל חצר זו נסעו החסידים מידי פעם על מנת להשתתף באירועים דתיים וחברתיים. חסידים שונים נסעו בתדירויות שונות, כל חסיד בהתאם ליכולתו הכלכלית ומרחק מגוריו מחצר הרבי.
  • קהילות מקומיות. חסידים של רבי מסוים שגרו ביישוב אחד, נהגו להקים לעצמם מסגרת משלהם, בה יכלו להפגש ולחזק האחד את השני. מסגרת זו הייתה לרוב השטיבל. לכל חצר חסידית היה שטיבל משלה. החסידים נהגו לקיים ארוחות משותפות בהן סעודה שלישית ומנגנוני עזרה הדדית. אחד המאפיינים של רוב החצרות היה נוהג פניה של אדם לרעהו בגוף ראשון ללא הקידומת "מר" (או קידומות מקבילות), ולא כפי שהיה מקובל אז בחברה לפנות בגוף שלישי, כך הודגש הקשר החברי שבין החסידים.

לבוש חסידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גברים חסידיים מתפללים בכותל המערבי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לבוש חרדי

דורשי רשומות רמזו את הפסוק "בבית אלוהים נהלך ברגש"(תהילים פרק נה) אלו ראשי תבות בעקיטשע ראשוועלקא גרטל שטריימל.

  • שטריימל - מצנפת פרווה, עשויה מזנבות בעלי-חיים שעירים, שהחסידים יוצאי הונגריה, גליציה, רוסיה ורומניה נוהגים לחבוש בשבתות ובחגים.
  • ספודיק - כובע פרווה דומה לשטריימל, אך גבוה ממנו וצבעו נוטה לשחור. מקובל בקרב חסידי פולין החובשים אותו בשבתות ובחגים.
  • סמט - כובע מקטיפה שחובשים רוב החסידים שמקורם מגליציה (חוץ מחב"ד, הליטאים והספרדים, שחובשים כובע רחב שוליים). חובשים אותו רק בימי חול. יש גרסאות שונות. למשל, חסידי חסידות ויז'ניץ חובשים כובע סמט שהסרט ממוקם בו בצד ימין.
  • גרטל - אבנט בד שהחסידים משתמשים בה בשעת התפילה. ישנם סוגים שונים של גרטל, וזהו סימן זיהוי נוסף בין הקבוצות השונות. נוהג זה מבוסס על הקבלה, ומשמעותו הסמלית היא יצירת חיץ בין הלב לערווה, או בפשטות - בין החלק הרוחני שבאדם לחלק הבהמי-תאוותני.
  • קפוטה - מעיל שחור ארוך שלובשים כל החסידים למעט חסידי חב"ד. יש שמות שונים לבגד החול ולבגד השבת, ויש גם סגנונות שונים של קפוטות.

חסידי חב"ד לובשים בשבתות בגד ארוך המכונה סירטוק שדומה מאוד לפראק שלובשים במשך כל ימות השנה דיינים וראשי ישיבות ליטאיות וספרדיות.

שחיטה חסידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחסידות התפתחה שיטת שחיטה כשרה שונה במקצת מאשר שיטת השחיטה שהייתה מקובלת בקהילות היהודיות של מזרח אירופה: הסכין ששימשה לשחיטה בעבר, הייתה דקה ביותר, והחלפה בסכין עבה בחלקה הקהה. להתפתחות שיטת שחיטה זו היו מספר סיבות:

  • הפן טכני: את הסכין מן הסוג הישן היה קשה להשחיז, כיוון שהיא הייתה מתעקמת בקלות במהלך ההשחזה.
  • חשש משחיטה שבתאית לא כשרה: במרחב היהודי התהלכה שמועה כי שוחטים מהזרם השבתאי מעקמים את סכין השחיטה ובכך פוסלים אותה בכוונת תחילה מתוך רצון להאכיל את היהודים בבשר שאינו כשר. את הסכין המלוטשת קשה יותר לעקם ועקמומיות נראית יותר לעין
  • מאבק כלכלי: על השחיטה הכשרה היו מוטלים מסים גבוהים מטעם הקהילה. כספים אלו נועדו לאחזקת הקהילה ומוסדותיה. ברגע שהתפתחה שיטת שחיטה חסידית והשוחטים היו שלוחי מנהיג חסידי מסוים, היו השוחטים מעבירים את הכסף לרבי שלהם וכך היה לו כסף לאחזקת חצרו. אם לא היו מבדלים את השחיטה לא היו החסידים פונים דווקא לשוחט החסידי.
  • שוחטים לא כשרים: חלק גדול מהשחיטה נעשה במרחב הכפרי, שוחטים נודדים שלא הייתה עליהם בקרה מספקת וגם הכשרתם הייתה מוטלת לעתים בספק הגיעו אל היהודים החוכרים ושחטו אצלם את החיות המיועדות לשחיטה, הן לתצרוכת ביתית והן למכירה. נאמר על שוחטים נודדים אלו שחלקם לא היו בקיאים כראוי בהלכות שחיטה ולכן שחיטתם אינה ראויה. לעומתם השוחטים מטעם החצרות החסידיות קיבלו מינוי וגושפנקה מהרב והחסידים האמינו כי שוחטים אלו בעלי הכשרה מספקת שנבדקה על ידי הצדיק.
  • אמונה בגלגול נשמות: מעיסוקם בקבלה האמינו מנהיגי החסידות בצורה של גלגול נשמות, לפי אמונה זו נשמות בני אדם מגיעות לבעלי חיים ורק שחיטה נכונה לשיטתם תוביל לגאולת נשמות אלו.

יש טוענים כי השחיטה הנפרדת, הייתה אחד הגורמים המרכזיים להתנגדות לחסידות, בכך שהיא יצאה נגד הסמכות התורנית של רבני הקהילות ואיימה על מעמדם הכלכלי של השוחטים האחרים וכן בגלל עצם העובדה שהיא גיבשה את החסידים לכדי קהילה נפרדת.

היחס אל החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגדות לתנועה החסידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנגדות לחסידות

כשתים עשרה שנה לאחר פטירת הבעל שם טוב, נתקלה החסידות בהתנגדות חריפה של כמה מגדולי הרבנים, ובראשם הגאון מווילנה. מלחמה עזה וקנאית התלקחה בין הזרמים המתנגדים (שהיום קרויים ליטאים) והחסידים. חששם של המתנגדים מהתנועה החדשה נבע מהעובדה שבשנים שקדמו להתייסדות תורת החסידות, התגלו כת הפרנקיסטים בראשותו של יעקב פרנק, וכתות נוספות. המתנגדים טענו שהחסידים מעוותים את עיקרי היהדות, ואינם מקפידים במצוות, וחשודים במינות גם בשל הלעגתם על תלמידי חכמים, ואילו החסידים שהתגוננו והיו למעשה הצד המותקף, טענו שהמתנגדים מייבשים את לשדה של היהדות, ויראים מהשולחן ערוך במקום להיות יראים מהקב"ה.

ההתנגדות לא נותרה רק כמאבק רוחני אלא היו לה השלכות מעשיות. החסידים נרדפו פיזית ופרנסתם קופחה. הדבר הגיע לידי כך שבעקבות הלשנות חוזרות ונשנות על החסידים, שהם מתנגדי השלטון (הטענה התבססה על משלוח כספים לחסידים שהיו בארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית שלחמה בצאר), נעצרו כמה ממנהיגי החסידות ובהם "האדמו"ר הזקן" רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד וכן רבי מרדכי מלכוביץ' בידי השלטונות הרוסיים, נחקרו ואחר כך שוחררו תוך כבוד רב.

המתנגדים לא הכניעו את התנועה וסופה שכבשה מחוזות גאוגרפיים ואנושיים נרחבים ביהדות מזרח אירופה, אך הדים מאוחרים של מלחמה זו ניכרים אף בימינו.

הקבוצה השנייה של המתנגדים לחסידות היו אנשי תנועת ההשכלה, שראו בחסידות איום, עקב רוח החיים שהפיחה תנועת החסידות במסורת היהודית השמרנית.

החסידות במבט ביקורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת החסידות פעלה בתוך קבוצות ביהדות שכלתה נפשם למושיע, ומיקדה מבט למוטיבים שהיו קיימים ביהדות מאז ומעולם. כתוצאה ממיקוד זה, לטענת המתנגדים, היא הגיעה לכמה בעיות חמורות:

  • תופעת מרכזיותו של האדמו"ר כפולחן אישיות: העמדת הרב במקום כל כך מרכזי, הייתה תופעה חדשה ביהדות. עד אז הרב תפס מעמד של מומחה להלכה ואיש רוח ומצפון, שמתייעצים איתו כאשר יש ספקות מוסריים, כמו שמתייעצים עם רופא כאשר יש בעיה גופנית. בחסידות הוא הפך להיות לעמוד התווך של הקהילה, ומרכז עולמו של החסיד, המעורב בכל העובר על אנשי הקהילה, ובעצם לאדם המתווך בין השמים ובין הארץ, "צדיק יסוד עולם", שמיוחסים לו כוחות אלוהיים וניסים ונפלאות. כך האדם המורד בסמכותו של הרבי ואינו מוכן לקבל את מרותו, מורד למעשה בשליח השכינה. העמדתו של אדם במקום כל כך מרכזי עלולה להגיע לכדי פולחן אישיות. יתרה מזאת, ישנן טענות על חסידויות מסוימות, כי הן חוטאות בהאלהת אדמו"רן.
  • איבוד האוטונומיה האישית: העברת סמכויות השיפוט השכלי אל האדמו"ר, אי לקיחת אחריות אישית, ואיבוד העצמאות והאוטונומיה של הפרט, ביצירת רשות רוחנית שמחליטה בעבור החסיד בכל נושא ועניין.
  • העברת ההנהגה הרוחנית לצאצאים: בשל העברת הנהגה רוחנית לצאצאים גנטיים, הייתה בעיה שלעתים הועברה ההנהגה לצעירים או לבנים שלא היו תלמידי חכמים גדולים, ותלמידי חכמים זקנים היו צריכים להשמע למרותם. מאבקי ירושה גם התלקחו בין צאצאים שונים שטענו לכתר ופיצולים בחסידויות נעשו על רקע זה לעתים רבות. לשיא הגיעו בחסידות קרלין בתופעת הינוקא כלומר שמינו ילדים בני שלוש ותשע [ינוקא = ילד] לאדמו"רים, וכל הקהל קבל את אדמו"רותם.
  • הדגשת התפילה והדבקות על חשבון לימוד תורה: רוב החסידויות למעט כמה בודדות, הדגישו את נושא הדבקות בה', והמאמצים הגדולים שצריכים להיות בתפילה. באופן טבעי, אריכות התפילה באה על חשבון לימוד התורה, דבר שנתפס אצל המתנגדים כביטול תורה. החסידים גם הדגישו את מעלת היהודים הפשוטים, ועודדו אותם להשקיע מאמצים בדבקות בתפילה, חרף יכולותיהם הלימודיות המועטות. כביקורת נגדם טענו המתנגדים, שדבקות רגשית ללא תוכן מחשבתי תורני היא לקויה, ושעל זה נאמר במשלי, שמי שמסיר אוזנו משמוע תורה - גם תפילתו תועבה‏‏‏[3].
  • הדגשת הכוונה והדבקות בה' תוך זלזול בהלכה פסוקה: החסידות הדגישה את הכוונה והרוחניות שבמצוות, והדגישו את יתרונם על המתנגדים, בכך שהם אינם מתייחסים אל ההלכה כאל ספר חוקים יבש, אלא משתדלים לכוון אל רצון ה' שבהלכה. כתוצאה מכך, היו מקרים שחסידים עברו על דברי ההלכה, בחשבם שבכך הם מקיימים את רצון ה', בהסתמכם על האימרה החז"לית "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה".‏[4] כך גם נוהגים החסידים בכמה מנהגים לא את תאמו את ההלכה המקובלת, ויש צורך להסתמך על היתרים שונים, וזאת כדי לשמר את ההתלהבות והדבקות בקיום המצוות. כך למשל חצרות רבות לא הקפידו בקיום תפילה בזמניה, וטענו שהכוונה והספונטניות חשובה מהדיוק‏‏.‏[5] לרבי מקוצק מיוחסת האימרה "אין לנו שעון, יש לנו נשמה".[דרוש מקור] פוסקים חסידים כדוגמת האדמו"ר ממונקץ' ועוד, הצדיקו את המנהג באופנים שונים. הרב חיים מוולוז'ין תלמידו של הגר"א, כותב בספרו "נפש החיים", כי חסידים היו יוצאים לראות אם רואים בשמים שלושה כוכבים כדי להתפלל תפילת מנחה.

הספרות המודרנית והחסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאו חסידות

ראשוני סופרי תנועת ההשכלה היהודית הסתייגו מן החסידות, כמו גם אנשי חכמת ישראל במערב אירופה. אצל ההיסטוריון צבי גרץ מכונה החסידות כ'הזייה'‏‏‏[6], והוא מעמת בין הופעתה החשוכה, לדעתו, לבין הופעת אור ההשכלה בישראל, על ידי משה מנדלסון. גם בספרות ההשכלה בגליציה עמדה החסידות במוקד התקפות ארסיות, כמו בחיבוריהם הסאטיריים של יוסף פרל ויצחק ארטר. אולם היו מאנשי תנועת ההשכלה היהודית שראו ברוח חיובית את החסידות כדוגמת היינריך היינה כשהגיע לעיר פוזן פגש בפעם הראשונה ביהדות החסידית. זו, אף שריתקה אותו והציתה את דמיונו, אך לא הצליחה להביאו לכלל הזדהות מלאה איתה.

אם בספרותה של תנועת ההשכלה היהודית מקובל היה להציג את החסידות באור שלילי ביותר, באה תקופת התחייה בספרות העברית החדשה ושינתה במידה רבה את היחס המודרני אל החסידות. בין הסופרים וההוגים המודרניים שעסקו בכך ניתן למנות את אליעזר שטיינמן, אליעזר צויפל, שמעון דובנוב בצעירותו, י"ל פרץ, יהודה שטיינברג, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, הלל צייטלין, בר טוביה ומרדכי בן יחזקאל.

גם בדורות שלאחר מכן הופיעו חיבורים מודרניים המציגים את המאור שבחסידות, כמו יצירות של אברהם יהושע השל, אלי ויזל וחיים פוטוק. תופעה של אהדה מודרנית זו לחסידות ומורשתה אם בכתיבה ואם בדרכים אחרות, זכתה לכינוי נאו חסידות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמנואל אטקס, בעל השם, ירושלים 2000
  2. ^ ישעיהו ו ג
  3. ^ ‏מתיה קם,תנועת החסידות, אתר מט"ח‏
  4. ^ נזיר כ"ג ע"ב
  5. ^ ‏יעקב כץ, תנועת החסידות, בתוך: מסורת ומשבר, הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ח - 1978, עמ' 262-270.‏
  6. ^ ‏"דברי ימי ישראל" כרך שלישי