חרם (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עונש החרם בהלכה הוא הרחקת אדם מן הציבור. התלמוד מבחין בין חרם לנידוי, וחרם הוא העונש החמור מביניהם, כיוון שבנוסח הטלת החרם מופיעה המילה "ארור". חרם מוטל כאמצעי אחרון: אדם שעובר על דבר איסור במזיד מנדים אותו מהציבור מיד, אם לא חזר בו מנדים אותו שנית, ואם לא חזר בו מחרימים אותו. החרם מוטל על ידי בית הדין בנוכחות מניין (עשרה אנשים), בטקס שכולל תקיעה בשופר והחזקת ספר תורה. בחרם משתמשים רק נגד חוטא ובמקרים נדירים ביותר. התרת החרם נעשית אף היא על ידי בית הדין המכריז "שרוי לך מותר לך".

תחולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שני סוגים של חרם, והדבר תלוי בזמן שקבעו את החרם. יש "חרם שלאחר מעשה" ו"חרם שלפני מעשה". בחרם שלאחר מעשה, צריך מושב בית דין ולהחיל במפורש את החרם, ולעומת זאת בחרם שלפני מעשה, מדובר בחרם מסוג שונה לגמרי, בו הרבנים שמתקנים את החרם קובעים מכאן ולהבא, שכל מי שיעשה מעשה מסוים יחול עליו חרם באופן אוטומטי. דבר זה נקרא "חרמי ציבור"‏[1].

ההבדל בין שני סוגי החרמות הללו הוא באופן תחולתם; חרם שלאחר מעשה הוא ממוקד ומוחל באופן ספציפי על אדם מסוים, ולעומת זאת חרם שלפני מעשה הוא חרם שמוחל קטגורית על מעשה מסוים, וכאשר אדם עובר ועושה את המעשה, חל עליו החרם באופן אוטומטי.

כך לדוגמה, ישנה תקנה של רבנו תם הקובעת שאסור "להוציא לעז על גט" – הכוונה לפקפק בכשרות של גט ללא סיבה מספקת. בנוגע לתקנה הזו כותב המהרי"ק[2], את הדברים הבאים: "ומכל מקום דבר פשוט הוא דלעניין החרם שלא להוציא לעז על הגט שכבר תקנה רבנו תם והסכימו עמו גדולי הדור והיה בה משום מגדר מילתא (תקנה שנועדה ליצור הרחקה מסיכונים) ותקנתא ודאי דממילא חיילא (חלה ממילא, חלה מעצמה) ולכל הפחות די בגילוי מילתא בעלמא..."

חרם בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשמעות הכללית של המושג "חרם" היא העברת דבר ממציאות אחת למציאות אחרת‏[3]. במובנו הקדום היה החרם כינוי לדבר שהוקדש וניתן לאל או לכהנים: בחומש ויקרא מוזכר חרם לה': "כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו... לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל, כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה" (ויקרא כז כח), ובחומש במדבר מוזכר חרם לכהנים: "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח יד). שני סוגי החרמות הללו נקראים בלשון חז"ל: "חרמי גבוה" − הקדש לבית המקדש, ו"חרמי כהנים" − אחת ממתנות הכהונה.

במובנו הנוסף, המאוחר יותר כנראה, ציין החרם השמדה מלאה, כגון הציווי "החרם תחרימם" שהצטוו בני ישראל לגבי עממי כנען בעת כיבוש הארץ (דברים, כ, 16-17). במובן זה משמש החרם גם בפרשת עכן בספר יהושע (פרק ז). עכן לקח לעצמו משלל העיר יריחו שעליו הוכרז חרם: "והייתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'" (יהושע ו, יז). עכן וכל בני משפחתו, צאנו ובקרו, הומתתו בסקילה.

שאול המלך נענש על שלא ביצע עד תום את מצוות החרם שציווה ה' בעת המלחמה בעמלק (שמואל א' טו, ג): "והחרמתם את כל אשר לו". הוא החרים אמנם את עמלק "לפי חרב", כלומר הרג אותם, אך חמל על אגג מלך עמלק ועל "מיטב הצאן והבקר". שאול הצטדק באמרו שלא ביקש אלא לזבוח לה' את הצאן והבקר, אך שמואל הנביא הדיחו מן המלוכה במצוות ה'.

הנידוי בתקופת חז"ל ובתקופת הגאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנידוי הונהג לראשונה בסוף תקופת בית שני, לאחר שנחלשו הסמכויות של מוסדות התורה ולאחר החורבן, בשעה שלא היו בידי הנשיא וסנהדרין אמצעי אכיפה להטלת מרותם על העם. המשנה מספרת על נידויו של עקביא בן מהללאל כיוון שזילזל בכבודם של שמעיה ואבטליון. הגמרא מספרת על חכמים שנידו את רבי אליעזר בן הורקנוס מכיוון שסירב לקבל את שיטת הפסיקה המקובלת במעשה "תנורו של עכנאי" (בבא מציעא נט ב). עוד מסופר על שמעון בן שטח שרצה לנדות את חוני המעגל משום ש"הגיס כלפי מעלה" בתפילתו על הגשמים, ואת תודוס איש רומי שהנהיג לאכול "גדי מקולס" בערב חג הפסח (מסכת ברכות יט, א).

בתקופת האמוראים התפשט השימוש בחרם ובנידוי, והוחל גם על העובר על החלטה של בית דין או על דברי סופרים (בבא קמא קיג, א).

בתקופת הגאונים התפשט החרם עוד יותר כאמצעי משפטי לגביית קנסות. מעיקר הדין תשלומי עונשין (קנס) היו נגבים רק בארץ ישראל, אולם הגאונים התקינו לנדות את החייב אם לא ישלם. כמו כן, היו מנדים את חייבי מיתות בית דין ואת אלה החשודים בשבועת שקר, שאי אפשר היה להטיל עליהם חובה להשבע. בנוסף, חלה החמרה בתוקף החרם. נאסר לקבור את המנודה והמוחרם בקבר ישראל, וכן אסרו למול את בניו של המוחרם או לסדר להם קידושין.

עם זאת, חכמים בכל הדורות נמנעו מלהטיל חרם שלא לצורך ואף אסרו לבטא מילה זאת שלא לצורך.

מתקופת הראשונים עד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוך שפינוזה

לאחר תקופת הגאונים השתמשו בנידוי ובחרם כדי לחזק את תקנות הציבור. אחד הראשונים שהשתמש בחרם היה רבנו גרשום מאור הגולה. לאחר מספר דורות, בזמן מסע הצלב השני, התכנסו 150 רבנים וביניהם הרשב"ם ורבינו תם והכריזו חרם על כל יהודי שיילך לתבוע יהודי בבית משפט של גוי. בנוסף, הטילו באותה תקופה חרמות בענייני הקהילות, כגון חלוקת מיסים ומינוי שוחטים ורבנים.

עד לדורות האחרונים השתמשו הקהילות בנשק החרם נגד פורעי דת ומוסר, ובעיקר נגד מוסרים, שהלשינו על יהודים לשלטונות הגויים. מן המפורסמים שבהם היה חרם שהטילו רבנים אחדים לפני יותר מ-700 שנה על הלומדים בספר מורה נבוכים של הרמב"ם ועל העוסקים בחוכמות חיצוניות. בשנת 1656 הטילו רבני הולנד חרם על ברוך שפינוזה ועל אוריאל ד'אקוסטה, בטענה שהפיצו דעות של כפירה. מעט מאוחר יותר הוטלו חרמות גם על חסידי שבתי צבי. חרמות הוטלו גם בתחילת תקופת החסידות על ההולכים בדרכה, ועל משכילים ורפורמים.

החרם נאסר בחוק במדינות אירופה החל מסוף המאה ה-18, בדרך כלל במקביל להגבלת או ביטול האוטונומיה המשפטית של הקהילות היהודיות. ב-28 במאי 1785 אסר יוזף השני להטיל חרם בנחלות בית הבסבורג והכפיף את היהודים למשפט האזרחי‏[4]. אף כי חלק מהסמכויות הושבו לבתי הדין לאחר מותו, יכולת זו לא הייתה ביניהן‏[5]. עוד ב-1750 הגביל פרידריך הגדול את האפשרות להטיל חרם בפרוסיה, וב-1797 היא בוטלה לחלוטין‏[6]. ב-20 בספטמבר 1792 אסרה ממשלת צרפת המהפכנית את הטלת החרם או כל פנייה למוסדות הקהילה בעניינים משפטיים‏[7]. ברוסיה מנע צו של יקטרינה הגדולה מה-14 במאי 1795 (3 במאי לפי הלוח היוליאני שהיה מקובל אז) סמכות זו מהקהלים בקיסרות‏[8], אף כי פקידים רוסיים הוסיפו לדווח על שימוש בחרם בבתי-דין מחתרתיים גם לאחר ביטול מוסד הקהל ב-1844‏[9].

לאחרונה, הרבה ספרים "ניתנו בחרם", זאת בניגוד לפירושו ההיסטורי שהקורא בספר מסוים הוא בחרם, או שאיש מסוים הוא בחרם. ספריו של הרב נתן סליפקין "ניתנו בחרם" על ידי הרב אלישיב, על אף שרב סליפקין עצמו לא נחשב בעיני הרב אלישיב לאפיקורוס‏[10].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עזריאל שוחט, מחקרים: מארים בתולדות עם ישראל בימי קדם ובדורות ימי הביניים, החברה למחקר מדעי שימושי, אוניברסיטת חיפה, 1982

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנציקלופדיה תלמודית, ערך "חרם (חרמי ציבור)".
  2. ^ שו"ת מהרי"ק, שורש לז.
  3. ^ רמב"ם לעם, הלכות ערכין וחרמין, פרק ו, הערה ב‏
  4. ^ משה אברבך. ספר היובל לאהרון משה רבינוביץ. מוסד ביאליק, 1996. עמ' 140.
  5. ^ רפאל מהלר. דברי ימי ישראל, דורות אחרונים: משלהי המאה השמונה־עשרה עד ימינו, כרך 6 ספרית פועלים, 1952. עמ' 47.
  6. ^ Michael A. Meyer. Deutsch-jüdische Geschichte in der Neuzeit: Emanzipation und Akkulturation 1780-1871. C.H.Beck, 1996. עמ' 107.
  7. ^ Zosa Szajkowski. Jews and the French Revolutions of 1789, 1830 and 1848. KTAV Publ. House, 1970. עמ' 622.
  8. ^ David E. Fishman‏,Yoichi Funabashi. Russia's First Modern Jews: The Jews of Shklov. NYU Press, 1996. עמ' 20-21.
  9. ^ Simon Dubnow. History of the Jews in Russia and Poland : from the earliest times until the present day (1915). Avotaynu, 2000. עמ' 294.
  10. ^ ראו מכתבו של הרב אהרן פלדמן, "The Slifkin Affair, Issues and Perspectives", בעמ' 8 הערה 39 (מובא באתר אינטרנט של הרב סליפקין, שנקרא "זו תורה".)

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.