פורטל:הלכה/ערך נבחר/24
| ” | חיבור האדם אל אישתו כראוי [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית | “ |
– אגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן, אות ב | ||
יחסי אישות הוא כינוי ליחסי מין, לרוב בהקשרים הלכתיים או משפטיים. בהלכה היהודית יש הדרכה מפורטת לגבי האופן בו יש לקיים יחסי אישות (בלשון חז"ל: תשמיש המיטה). ההדרכה מתייחסת למקום, לתדירות ולעיתוי בהם יש לקיים יחסי אישות. כמו כן, יש התייחסות לדיבור, למחשבה ולכוונה בשעת קיום היחסים.
יחסה של היהדות למין, קשור מהותית ליחסה לצרכים גופניים בכלל, כמו אכילה, שתייה וכדומה. לפי האידיאל, דברים אלו אמורים להעשות מתוך מטרה להיות בריא בגוף ובנפש כבסיס לעבודת הבורא, וכמאמר הפסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (ספר משלי, פרק י"ג, פסוק כ"ה). כך גם נפסק להלכה, והרמב"ם כותב כי האדם צריך לכוון כל מעשיו לידיעת הבורא ועבודתו, ובפרט שהאכילה, השתייה ואף הבעילה ייעשו לשם בריאות הגוף והנפש כאמצעי לעבודת הבורא.
היהדות רואה את התשוקה ואת ההנאה ביחסי אישות בין בני זוג כמרכיבים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם ייעשה גם לשם מצווה. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה נכונה ובאופן של קדושה וצניעות. עם זאת, אין דעת חכמים נוחה מריבוי קיום יחסי אישות, והרמב"ן מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות "נבל ברשות התורה".
הבעל והאישה מחויבים זה לזה לקיום יחסי אישות, אלא אם כן האישה נידה, אז אסור להם לקיים יחסי אישות כל עוד לא טבלה כדין. תדירות חובת קיום היחסים בהלכה נקבעת באופן המותאם למצבם של בני הזוג. בהלכה ישנן דוגמאות הקובעות פרקי זמן של בין אחת ליום ועד אחת לחצי שנה, לפי עיסוקו של הבעל. מחויבותו של הבעל לקיום היחסים מכונה מצוות עונה, אך לפי הפסיקה די בכוונתו לשמח את אשתו באמצעות יחסי המין, כדי להפוך אותם לדבר מצווה.