רמב"ן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רמב"ן
תאריך לידה 1194
תאריך פטירה 1270
השתייכות חכמי ספרד בתור הזהב
רבותיו בתחום הקבלה: הרבנים האחים עזרא ועזריאל בני שלמה מז'ירונה. בתחום התלמוד: רבי יהודה בר יקר ורבי נתן בן מאיר תלמידי ר' יצחק בן אברהם (הריצב"א) מבעלי התוספות.
תלמידיו רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), רבי אהרן הלוי (הרא"ה), רבי נתן בר יוסף
חיבוריו פירוש רמב"ן על התורה, חידושים על התלמוד, "קונטרס דינא דגרמי", "תורת האדם", "מלחמות השם", השגות על ספר המצוות לרמב"ם ואחרים

רבי משה בן נחמן (ידוע בראשי התיבות רמב"ן; 1194 - י"א בניסן ה'ל', 1270 בערך) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב"ן Nahmanides (נחמנידס), על שום האופן בו נכתב שמו ביוונית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמב"ן נולד בגירונה, קטלוניה, צפון מזרח ספרד המודרנית, בשנת 1194, ונפטר בשנת 1270 בארץ ישראל. שמו הרשמי (בקטלאנית) Bonastruc ça Porta, ועם זאת בספרדית הוא קרוי כמו ברוב השפות הלטיניות Nahmánides.

רמב"ן נמנה בין גדולי רבני ישראל בימי הביניים. גם בתקופת תור הזהב של גדולי הראשונים, אך מעטים השתוו להתפרסותו הרחבה על היבטיה השונים של תורת ישראל ולהשפעתו העמוקה על עולם התורה. ספריו וספרי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, תופסים מקום חשוב ומרכזי הן בלימוד התורה והן בתחום ההלכה הפסוקה. תלמידו, הרשב"א, כותב עליו "לא היה גדול ממנו בחכמה במנין וביראת החטא", החיד"א כתב שהוא "אחד מיוחד ברבוותא קמאי אשר משאתו יגורו אלים... והאמת היא דגבהו דרכי הרמב"ן ודעתו הרחבה והעמוקה דכולא תלמודא כמאן דמנח בכיסתיה דמי", והריב"ש מוסיף "ועליו סומכין בכל גלילות קטלוניא כמשה מפי הגבורה".

הרמב"ן עסק במספר רב של תחומים - היה פרשן מקרא, חכם תלמודי, רופא, הוגה דעות, מקובל, ואף כתב שירה.

האזור שבו חי ופעל נמצא בין ספרד הנוצרית לספרד המוסלמית, ולכן ניכרים עקבות השתיים בהגותו. הוא ממזג בכתיבתו את הפילוסופיה הספרדית יחד עם שיטת הניתוח של חכמי אשכנז.

הוא היה בן דודו של רבי יונה גירונדי וקיים אתו קשרי התכתבות. תלמידיו המפורסמים היו רבי שלמה בן אדרת (רשב"א) ורבי אהרן בן יוסף הלוי מברצלונה (הרא"ה). רמב"ן שימש כרב הראשי של קטלוניה לאחר מותו של רבי יונה גירונדי ב-1264. הוא שימש גם יועץ למלך חיימה הראשון והשתתף כמפשר בוויכוח על ספרי הרמב"ם.

הרמב"ן הותיר ארבעה בנים: נחמן, שלמה, יוסף ויהודה ומספר בנות ששמן לא נודע.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירושו למקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בצעירותו חיבר הרמב"ן פירוש לספר איוב. מאוחר יותר, עדיין בהיותו בספרד, חיבר את פירושו המפורסם לחמשה חומשי תורה. כמו כן חיבר הרמב"ן פירושים גם לספר שיר השירים ולישעיהו, פרק נ"ג.

עם עלותו לארץ ישראל ערך הרמב"ן תיקונים לפירושו, בהם שינה, הוסיף ואף מחק קטעים מהמהדורה הראשונה של חיבורו. זאת בעקבות חשיפתו לחיבורים נוספים או בעקבות התרשמותו מהגאוגרפיה של ארץ ישראל או ממצאים שנתגלו לעיניו.‏[1] רשימה של 134 מתיקוניו נשלחה לספרד ושולבה בכתבי היד החיבורים כמו במהדורות הדפוס יחד עם רשימת תיקונים לא מתועדת (ידוע על לפחות 140 תיקונים נוספים).

פירושו המונומנטלי לתורה התפרסם מאוד. הפירוש מתאפיין באריכות ביחס לחכמי תקופתו. לשם השוואה, במקום בו רשב"ם, נכדו של רש"י, כותב חצי שורה של פירוש על פסוק, רמב"ן מסוגל להאריך עד כדי שניים ושלושה עמודים.

בפירוש מתגלה רמב"ן כחוקר מעמיק המפרש את המקרא בהתאם לתוצאות מחקרו.[דרוש מקור] הפירוש עוסק בביאור המילים, המצוות היוצאות מן הכתוב, היחס בין מדרש חז"ל לכתוב והיחס בין הסיפור המקראי לתוכנו הפנימי.

בפירושו למקרא, מתעמת רמב"ן עם פירושיהם של שני הפרשנים החשובים של ימי הביניים - רש"י וראב"ע – אותם הוא מצטט. בדומה לרש"י הוא מביא את מדרשי חז"ל, אך בניגוד לו הוא מתעמק ודן במדרשים וקובע האם הם תואמים את פשט הכתוב.

מלבד רש"י וראב"ע, מצטט רמב"ן אף את הפילוסוף היהודי הגדול באותה תקופה - הרמב"ם. את דבריו הוא מביא בעיקר בנושאים פילוסופיים, ואינו חושש להתעמת איתו. לדוגמה, כאשר הרמב"ם מסביר את המעשה באברם ובשלושת המלאכים שביקרו כחלום נבואי של אברם, תוקף אותו רמב"ן בלשון חריפה ואומר עליו כי אסור לשמוע לדבריו.

יחסו של רמב"ן לרש"י הינו יחס של כבוד. לחריפותו של אבן עזרא מתייחס רמב"ן בביקורתיות: "תוכחת מגולה ואהבה מסותרה" (לשון רמב"ן בהקדמתו לפירושו לתורה). את פרשנותו הפילוסופית של הרמב"ם מבקר רמב"ן תוך שימוש ביסודות הקבלה.

הרמב"ן היה הראשון מבין פרשני המקרא היהודיים שהביא בביאורו לתורה את ארבעת הרבדים של פירוש התורה על דרך הפרד"ס, ארבעת רבדים אלה, מקורם בחז"ל במדרש האגדה וההלכה, אך החל מן המאה הראשונה הייתה נהוגה בעיקר בפרשנות המקרא הנוצרית[2]. דרך זו הבחינה בין "ארבעה הגיונות לכתוב", או quattuor sensus scripturae:

  • litteraliter - הפשט, הפירוש המילולי, וכלשונו ודרכו של הרמב"ן, "פשוטו של מקרא". בדרך זו, מבאר הרמב"ן את פשט מילות הכתוב על דרך ההסבר הפילוסופי-פיזיקלי.
  • anagogice - רמז, פרשנות טיפולוגית, דהיינו פרשנות שאינה מקישה מכתוב אחד על משנהו, אלא ממאורע אחד על מאורע אחר. וכלשון הרמב"ן: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים וכולם באים ללמד על העתיד". כך למשל רואה הרמב"ן את ששת ימי הבריאה כרמז לכל המאורעות העתידים לבוא.
  • allegorice - דרש, פרשנות אלגורית, בדרך זו מבאר הרמב"ן את דרך ההשגחה האלוהית לאורך ההיסטוריה.
  • mystice - סוד, ובלשון הרמב"ן "על דרך האמת", או "דרך האמת לאמיתו" בדרך זו מבאר הרמב"ן את הפסוקים בדרך הקבלה, דהיינו, הוא רואה את המקרא כחלק ורמז של ועל האלוהות עצמה והיחסים השונים בין הספירות.

פירושיו לתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חידושי הרמב"ן על מסכת גיטין וורשה, 1879

הרמב"ן, שעמד בראש ישיבה גדולה שנקראה גרונה בברצלונה, חיבר ספרי חידושים על מספר רב של מסכתות מהתלמוד בבלי. בניגוד לראשוני צרפת ואשכנז, שכתבו את פירושיהם כפירוש רציף או נקודתי, ובניגוד למפרשי התלמוד מקדמוני צפון-אפריקה (כרבנו חננאל) שכתבו פראפרזות לסוגיות התלמוד - יצא הרמב"ן לדרך חדשה ובתורתו נפגשו לראשונה מזרח ומערב, צפון ודרום. מתורת גאוני בבל שבמזרח על מסורתה וגירסותיה, עם חידושי הקדמונים אשר בספרד בקצה מערב - ר' שמואל הנגיד, ר"י אלברגלוני, ר' יצחק גיאת, ר"י מיגאש, הרי"ף ועוד; דרך תורתם של גדולי צרפת, אשכנז ופרובנס בצפון - רש"י ובעלי התוספות לדורותיהם, בעל האשכול, הראב"ד ובעל המאור - עד פירושים ופסקים מפרי עטם של רבנו חננאל, רב ניסים גאון והרמב"ם באפריקה שבדרום. מחידושי הרמב"ן ניכרים באופן בולט עוצמה תלמודית ובקיאות חובקת עולם, דבר שלא נעדר מעיניהם של ראשונים ואחרונים. לחידושיו ישנה השפעה עמוקה על עולמה של תורת ישראל ולימודה.

לתחום זה ניתן לצרף שני חיבורים נוספים. הראשון הוא קונטרס דינא דגרמי - חיבור הקשור למסכת בבא קמא ועוסק בנזק הנגרם בעקיפין על ידי האדם. השני הוא דרשת הרמב"ן לראש השנה. חיבור זה הינו ביאור מקיף בהלכה ובאגדה בענייני חג זה. הדרשה נסובה כמעט כולה על דברי הגמרא במסכת ראש השנה. שני אלו אמנם לא נכתבו כספרי חידושים, אך בסגנונם ובמהותם אינם שונים מהם.

לשון הרמב"ן בחידושיו ידועה כמיוחדת בדקדוקה. כך כותב הרב יצחק קנפנטון, שחי בסמוך לתקופת הראשונים בקאשטיליא, בספרו "דרכי התלמוד": "בחידושי הרמב"ן ז"ל צריך אתה לעיין בעיון דק היטב ולהשתדל להוציא ולצמצם כל לשונו בעניין שלא ישאר בו דבר מיותר, אפילו אות אחת כי כל דבריו הם במשקל ובמספר ובמידה".

למן זמנו ולמשך שנים רבות, נהגו יהודי ספרד ללמוד את חידושי הרמב"ן באופן רציף, לאחר לימוד הגמרא ופירוש רש"י, כשם שבאשכנז נהגו ללמוד את פירושי התוספות.

השגות הרמב"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיין חשוב בדמותו של הרמב"ן משתקף בספרות רחבה המוקדשת להגנת המסורת הספרדית מפני "התקפות" ראשונים על מייסדי מסורת זו, גאוני בבל וראשוני חכמי ספרד, רבותיו של הרמב"ן. הערך של שימור המסורת טמוע היטב בכתבים הללו וגם בהם גלומות ידיעותיו הרחבות וניתוחו המדויק. אלו הם כמה מכתביו המשתייכים לסוגה ספרותית זו:

תורת האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר הדן בענייני קבורה, אבילות והנושאים הנלווים לכך.

השער האחרון של הספר נקרא שער הגמול, והוא הודפס פעמים רבות כספר בפני עצמו. הרמב"ן מגדיר בו את אמונת העולם הבא ותחיית המתים, ואת עקרונות השכר והעונש, על פי התלמוד ואמונת ישראל. הרמב"ן קובע בספרו בניגוד להגדרות ושיטות אחרות בתקופתו: "כל אלו דברים ברורים, שהעולם הבא האמור בכל מקום, אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה, אלא עולם שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים."

אמונה וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר המיוחס לרמב"ן, על ענייני מוסר ואמונה. יצא לאור מחדש עם הוספות מכתב יד בספר "כתבי הרמב"ן" בהוצאת מוסד הרב קוק. גרשם שלום טוען שזה ייחוס מוטעה ושאת הספר כתב ר' יעקב בן ששת, ממקובלי גירונה‏[3].

ספר גימטריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר המיוחס לרמב"ן, על סדר פסוקי המקרא, בענייני מסורת חסירות ויתירות וגימטריאות, כעין ספר בעל הטורים שחיבר רבינו יעקב בעל הטורים. יצא לאור מחדש על פי כתבי יד בסוף כרכי פירוש הרמב"ן על התורה שבהוצאת ממלכת התורה עוז והדר, עם ביאורים ומקורות על ידי רבני ממלכת התורה עוז והדר. בחלק מכתבי היד שעל פיו נדפס מצוין בפירוש שמחברו הוא הרמב"ן, אולם יש טוענים שייחוס זה מוטעה.


אגרת הרמב"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איגרת הרמב"ן

זוהי אגרת ששלח, לפי המיוחס, הרמב"ן מעירו, ז'ירונה, לבנו, נחמן. זהו הטקסט המפורסם ביותר של הרמב"ן והוא נכלל בסיום רוב הנוסחים המקובלים של הסידור. יש החולקים על ייחוס האגרת לרמב"ן וטוענים, שכתב אותה ר' משה מאיווֹרא (הרב ט. פרשל, "תלפיות", ניסן תשכ"א). ייתכן מאוד שהרמב"ן הושפע ממנו. באגרת הציע לבנו לשנן אותה ולהקפיד על מילוי ציווייה, וכך ייענה מן השמיים על בקשותיו בתפילותיו. אך אין ספק, שעיקר האגרת הוא מעין תדריך מוסרי, שעיקריו הם שמירת הענווה ודיבור בנחת, כיבוש הכעס, כיבוד הזולת, התמדה בלימוד התורה וכיבוד מצוותיה, יראת ה' והקפדה מוחלטת על מחשבה, דברים ומעשים ישרים. במשך הזמן היו שייחסו לאגרת סגולה (יהדות), אבל נוסחה מציג בבהירות כוונה מוסרית ועמדה פילוסופית ברורות.

איגרת נוספת מפורסמת היא אגרת הקודש, אך ייחוסה לרמב"ן מוטל בספק ויש מי שמייחס אותה לרבי יוסף ג'יקטיליה[4].

השפעותיו ההלכתיות של הרמב"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ן לא חיבר אמנם ספר הלכה מקיף כדוגמת הרי"ף, הרא"ש או הרמב"ם, אך דמותו ויצירתו הקנו לו מקום נרחב בפסיקה ההלכתית של הטור ולאחר מכן בשולחן ערוך, לעתים אף נגד גדולי הראשונים. הרמב"ן היה משמונת הרבנים המוערכים ביותר על ידי רבי יוסף קארו ע"פ הקדמתו לספרו בית יוסף. פסקיו וחידושיו שנמסרו לנו על ידי תלמידיו מצאו גם הם את מקומם בספרות ההלכה עד דורנו.

רמב"ן כמקובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגרת הרמב"ן על גבי קיר הכניסה לבית כנסת הרמב"ן, ברובע היהודי

לפי המסורת רמב"ן למד את חכמת הקבלה מאדם הנקרא 'בן בלימה', וייצג אסכולה שונה מהאסכולה הקבלית של מקובלי גירונה, עזרא ורבי עזריאל בני רבי שלמה. אזכורו של 'בן בלימה' מופיע בביאור קדום לפירוש הרמב"ן‏[5]. וכן הוא מובא על ידי רבי מאיר אבן סהולא, רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, והוא מוזכר כתלמיד אחר של רבי יצחק סגי נהור. גם רבי יצחק דמן עכו מעיד ש"אין קבלתו [של רבי עזריאל] אחת ושוה עם קבלת הרמב"ן‏[6]. גרשום שלום משער ש'בן בלימה' הוא פסידונים, ששם כזה אינו מצוי אצל בני ספרד. לדבריו נראה שהיה לתלמידי הרמב"ן טעם כמוס להסתיר שם רבו זה של הרמב"ן שממנו קבל כוונות התפלה, ובדו לו שם מסתוריי מלשון עשר הספירות‏[7]. בן ציון דינור משער ש'בן בלימה' הוא רבי יונה גירונדי[8].

הרמב"ן, בשונה ממקובלי גירונה, היה קנאי לסודיותו של הידע הקבלי, על כן אין בידינו יחידות טקסטואליות רחבות היקף שבהן מפרט הרמב"ן את משנתו הקבלית. בפירושו לתורה שתל הרמב"ן את סודותיו הקבליים והסווה אותם בתוך דבריו. במבוא לפירושו לתורה כותב הרמב"ן שהקורא הרגיל לא יוכל להבין את רמזיו הדקים בעניינים אלה, ורק בעל מסורת קבלית יוכל לרדת לעומקם. סמכותו ההלכתית של רמב"ן תרמה רבות להתפשטות הקבלה.

ויכוח ברצלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ויכוח ברצלונה

בד בבד עם פירושו לתורה, נלחם הרמב"ן את מלחמת היהדות כנגד הנוצרים. לאחר שנכפה על ידי מלך ספרד, יעקב הראשון מאראגוניה, הוא השתתף בוויכוח פומבי, שקיבל את השם ויכוח ברצלונה, נגד המומר פאבלוס כריסטיאני (Paulus Christiani). הוויכוח החל ב-20 ביולי 1263, בברצלונה, לנוכח המלך, שריו ונזירי המסדר הדומיניקני של הכנסייה הקתולית, ובראשם רמון די פינאפורטי, שאף הוא השתתף בוויכוח מדי פעם. הוויכוח התנהל במשך ארבעה ימים לא רציפים.

הוויכוח, כמו שמתאר אותו הרמב"ן בספרו "סדר הוויכוח", נסוב על ענייני האמונה, ובעיקר שאלת משיחיותו ואלוהותו של ישו, וכן על השילוש הקדוש. בסופו של הוויכוח הופיעו המלך ופמלייתו בשבת בבית הכנסת של העיר, וניהלו שם ויכוח זוטא נוסף עם הרמב"ן, שנשאר במיוחד בעיר להזים את טענותיהם. בסופו של הוויכוח זימן המלך את הרמב"ן אליו והעניק לו 300 דוקאטים ופטרו לשלום.

במהלך הוויכוח העלה הרמב"ן באומץ את נקודת המחלוקת העיקרית לדעתו בין היהדות לנצרות, והיא האמונה הנוצרית שאלוהים בורא השמים והארץ התגלגל להיות עובר בבטן אישה, נולד וגדל כתינוק ולבסוף נהרג בידי אויביו, מבלי יכולת להציל את עצמו, ולאחר מכן עתיד לקום שוב ----- יותר מעמים אחרים, בשם האהבה ובשם משיחיותו של ישו, שלדבריו, על פי תיאור ימות המשיח, היה אמור לתקן את העולם ולהשכין בו שלום ואהבה, ולא מלחמות ושלטון בכוח הזרוע.

במהלך הוויכוח ביקש הרמב"ן להפסיקו בשל לחץ שהופעל עליו על ידי מנהיגים שונים של הכנסייה, אבל במעמדו של המלך, לא עמד להם כוחם להתנגד, והוויכוח נמשך. הרמב"ן העלה את דברי הוויכוח על הכתב, ושלח העתקים לאנשים שונים, מכיוון ששמע שראשי המסדר התפארו בכך שניצחו את החכם שברבני ספרד. בשל אותו ויכוח ופרסומו על ידי הרמב"ן, נאלץ ככל הנראה הרמב"ן לצאת מספרד בשנת 1267, כארבע שנים לאחר סיומו, בגיל 73.

בעקבות הוויכוח פירש הרמב"ן את פרק נ"ג בישעיהו המדבר על "עבד ה'", אותו מפרשים הנוצרים (כגון איזידור מסיביליה) כמתייחס למשיחם. גם בפירושו לתורה שתל רמב"ן רמזי ביקורת - לעתים עבים - כנגד הנוצרים ושלטונם המדכא.

הדפסה ראשונה של הוויכוח נעשתה בשנת 1681 על ידי ווגנזייל, בצירוף תרגום לרומית. מהדורה עדכנית בעריכתו של הרב חיים דוב שעוועל נמצאת בכתבי רמב"ן, חלק א', עמ' רצט-שכ, הוצאת מוסד הרב קוק.

בשבת שלאחר הפסקת הוויכוח, דרש הרמב"ן בבית הכנסת הגדול בברצלונה בפרשת ואתחנן דרשה גדולה בשבח ומעלת התורה. הדרשה נקראת דרשת תורת ה' תמימה. דרשה זו נדפסה בשלמותה על פי כתבי יד על ידי העורך הרב אברהם אליעזר סופר (ירושלים תשס"ו) וכן על ידי הרב יהודה דביר[9].

ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור קיר של רמב"ן, על גבי האודיטוריום בעכו

אהבתו של רמב"ן לארץ ישראל לא ידעה גבול, ובניגוד לרבי יהודה הלוי, הוא הצליח לחיות בארץ ישראל מספר שנים. רמב"ן כתב שירים רבים על ארץ ישראל, וגם בפירושו הוא מרבה לשבחה. הרמב"ן כתב על כישלונן של מעצמות העולם השונות בזמנו, הכוחות הנוצרים הצלבנים מחד והשושלות המוסלמיות מאידך, להתמיד בשליטתן על ארץ ישראל:

היא בשורה טובה בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה או לשון. וכולם משתדלים להושיבה, ואין לאל בידם.‏[10]

הרמב"ן ראה ביישוב ארץ ישראל כמצוות-עשה.

'וירשתם אותה וישבתם בה' (דברים יא לא),... בזכות שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצווה היא המצווה במלחמת שבע עממים שנצטונו לאבדם... אין הדבר כן, שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים עמהם, ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות.‏[11]

רמב"ן הגיע לארץ ישראל בשנת ה'כז (1267), כנראה דרך נמל עכו. ישנם חוקרים התולים את עלייתו של רמב"ן לארץ בתוצאות הוויכוח הפומבי עם הנוצרים ובלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי, אולם אחרים העירו למניע אותו מציין רמב"ן במפורש בסוף דרשתו הידועה לראש השנה, אהבתו לארץ ישראל: "וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני, אכזרי על בנותי לפי שרצוני להיות טלטול נשמתי בחיק אמי". מעכו נסע לירושלים והוא תיאר את מצבה העגום של ירושלים, בה ארגן קהילה ובנה בית כנסת. ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים ישנו בית כנסת המיוחס לרמב"ן, אך ייחוס זה הנו מאוחר (ראשית המאה ה-16)‏[12], וכנראה שמדובר בבית הכנסת אותו תיאר רבי עובדיה מברטנורא בשנת 1488. אלחנן ריינר סבור שבית הכנסת עליו דיבר הרמב"ן היה בהכרח בתוך השכונה היהודית, שנמצאה בהר ציון שמחוץ לחומה של ימינו, כנראה בקרבת כנסיית הדורמיציון[13]. בביקורו באזור ירושלים הלך גם לחברון ועבר דרך קבר רחל.

לאחר מכן חזר רמב"ן לעכו, שם מסר את "דרשת ראש השנה" ב-1269, ומשם לא ידוע לאן המשיך. מסורות שונות מייחסות את קבורתו לירושלים (או בכפר השילוח במערת רבי עובדיה מברטנורא או סמוך לקבר שמעון הצדיק במערה המכונה "מערת הרמב"ן"), לטבריה, לחיפה[14], לחברון שבה על פי מכתבו תיכנן להקבר ולעכו‏[15]. חותמו האישי של הרמב"ן התגלה בשנת 1972 בתל כיסון, בדרומה של עכו, והכיתוב עליו הוא: 'משה בר נחמן ננ (נוח נפש) גירונדי חזק'.‏[16]

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידיו של רמב"ן הלכו בשיטתו המשלבת את תורת בעלי התוספות עם המסורת הספרדית, הגדולים שבהם הרשב"א, הרא"ה ורבי שמואל ב"ר יצחק הסרדי.

בעקבות הרמב"ן הלכו בתי מדרש רבים בספרד, אשר תרמו רבות לתור הזהב של יהדות ספרד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי הרמב"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למשל, מטבע מתקופת בית שני שנתגלה לעיניו, או היווכחותו שקבר רחל ממוקם ממש סמוך ליישוב בית לחם.
  2. ^ ע' פונקנשטיין, פרשנותו הטיפולוגית של הרמב"ן, ציון 45 (תש"ם), עמ' 35-59; ר' בן מאיר, מעשה אבות סימן לבנים- אינטרפרטציות היסטוריות בפירוש הרמב"ן לתורה, עיוני מקרא ופרשנות, ח', עמ' 547-551.
  3. ^ גרשם שלום, הקבלה בגירונה עמ' 60
  4. ^ רויטל טויטו, אגרת הקודש - נוסחה המדוייק וזהות מחברה (עבודה לתואר שני), ירושלים: טורו קולג', 2000
  5. ^ ביאור לפירוש הרמב״ן, ווארשא תרל"ה, כט ע"ב; גרשום שלום, ראשית הקבלה עמוד 224
  6. ^ מאירת עינים, פרשת ויקרא
  7. ^ קרית ספר שנה ו עמוד 390
  8. ^ תולדות ישראל, סדרה שנייה כרך שני ספר רביעי, עמוד 424
  9. ^ ראו: אפרים קופפר, "תשלום דרשת הרמב"ן 'תורת ה' תמימה'", תרביץ מ, עמוד 64, ובפרט הערה 10
  10. ^ יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, הוצאת יד בן צבי, 2000, עמ' 166-167.
  11. ^ שם, עמ' 166.
  12. ^ ב'ספר יחוס אבות', שנכתב ב1537
  13. ^ ראו הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופה הממלוכית, ההיסטוריה של ארץ ישראל, ז, ירושלים תשמ"א, עמ'79-81
  14. ^ כך בכתב יד של תלמיד הרמב"ן מתקופת ספרד, שעלה לארץ ישראל, ומוסר שקברו הוא למרגלות הר הכרמל - ראו יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עמ' 229. אגודת 'אהלי צדיקים' איתרה בשולי בית העלמין היהודי הישן של חיפה מערת קבורה ובה מספר קברים, ולטענתה קבורים בה רבי אבדימי דמן חיפה, הרמב"ן, רבי יחיאל מפריז ורבי שמשון משאנץ. אחרים מפקפקים בטענתם.
  15. ^ ראו כאן בהרחבה. וכן כאן, באתר "אהלי צדיקים".
  16. ^ י' שחר, חותמו האישי של הרמב"ן, בתוך פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים', עמ' 147-137
תקופת חייו של רמב"ן על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן


ראשוני המקובלים בימי הביניים

הראב"ד השלישי • ר' יצחק סגי נהור • ר' עזרא ועזריאל בני שלמהרמב"ןפרץ הכהן • ר' מנחם רקנאטי • ר' יעקב בן ששת • ר' יהודה בר יקר • ר' אשר בן דוד • ר' ברוך התוגרמי • ר' אברהם אבולעפיה • ר' משה בן שמעון מבורגוס • ר' יוסף ג'יקטיליה • ר' יצחק דמן עכו • ר' משה די לאון • ר' שם טוב אבן גאון • ר' מאיר אבן גבאי