יחסי אישות (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יחסי אישות (הלכה)
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י'
משנה משנה, מסכת כתובות, פרק ה', משנה ה'
תלמוד בבלי מסכת נדרים, דף כ', עמוד ב'
משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה ט' והלכה י
שולחן ערוך אורח חיים סימן ר"מ, אבן העזר סימן כה
אבן העזר סימן עו
ספרי מניין המצוות ספר המצוות לרמב"ם, לאו רס"ב
ספר החינוך, מצווה מ"ו
ספרות הלכתית נוספת אגרת הקודש לרמב"ן
בעלי הנפש לראב"ד, שער הקדושה
"חתונה יהודית", ציורו של יוסף ישראלס, 1903

בהלכה היהודית יש הדרכה מפורטת לגבי האופן בו יש לקיים יחסי אישות (בלשון חז"ל: תשמיש המיטה). ההדרכה מתייחסת למקום לתדירות ולעיתוי בו יש לקיים יחסי אישות. כמו כן, יש התייחסות לדיבור למחשבה ולכוונה בשעת קיום היחסים.

היחס של היהדות למין, קשור מהותית ליחסה לצרכים הגופניים בכלל, כמו אכילה, שתייה וכדומה. לפי האידאל, דברים אלו אמורים להעשות מתוך מטרה להיות בריא בגוף ובנפש כבסיס לעבודת הבורא, וכמאמר הפסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה). כך גם נפסק להלכה, והרמב"ם כותב כי האדם צריך לכוון כל מעשיו לידיעת הבורא ועבודתו, ובפרט שהאכילה, השתייה ואף הבעילה ייעשו לשם בריאות הגוף והנפש כאמצעי לעבודת הבורא‏[1].

היהדות רואה את התשוקה ואת ההנאה ביחסי אישות בין בני זוג כמרכיבים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם ייעשה גם לשם מצווה. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה נכונה ובאופן של קדושה וצניעות. עם זאת, אין דעת חכמים נוחה מריבוי קיום יחסי אישות, והרמב"ן מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות "נבל ברשות התורה".

הבעל והאישה מחויבים זה לזה לקיום יחסי אישות, אלא אם כן האישה נידה, אז אסור להם לקיים יחסי אישות כל עוד לא טבלה כדין. תדירות חובת קיום היחסים בהלכה נקבעת באופן המותאם למצבם של בני הזוג. בהלכה ישנן דוגמאות הקובעות פרקי זמן של בין אחת ליום ועד אחת לחצי שנה, לפי עיסוקו של הבעל. מחויבותו של הבעל לקיום היחסים מכונה מצוות עונה, אך לפי הפסיקה די בכוונתו לשמח את אשתו באמצעות יחסי המין, כדי להפוך אותם לדבר מצווה.

תוכן עניינים

כינויים ליחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשמיש המיטה (ובקיצור תשמיש) הוא הכינוי המקובל ליחסי אישות בכל מקורות היהדות מאז התנאים חכמי המשנה. בספרי קבלה מופיע רבות הכינוי חיבור. לעתים נדירות משמש כינוי זה גם ליחסים הומוסקסואלים ואפילו להזדווגות בבעלי-חיים. במשך הדורות נוצרו כינויים ומונחים מרומזים רבים, כגון: "דבר מצווה", "דרך ארץ", "דבר אחר", "הרגל דבר", "עשיית מלאכה", "עשיית צרכים", וכן "לספר" ו"לדבר". כן נעשה שימוש בביטויים שאולים נוספים מתחום האכילה והשתייה, לדוגמה: "אכל", "סעד", "נהמא" (לחם), "לחם סתרים", "טעימת תבשיל", "שותה בכוס", "עריכת שולחן". בשולחן ערוך נקראות ההלכות הנוגעות ליחסי אישות הלכות צניעות.

המונח יחסי אישות, לרוב מתייחס ליחסי מין בין איש ואישה. לעתים מונח זה מתייחס גם לבני זוג שאינם נשואים, בפרט בבתי משפט ובבתי דין רבניים, וכן בספר החוקים של מדינת ישראל. מונח זה הוא מונח מודרני וחדש יחסית, שמורכב מהמונח "יחסי מין" ומהמונח ההלכתי "הלכות אישות" המופיע במשנה תורה לרמב"ם[2]. המונח "יחסי אישות" מופיע רבות בספרות השו"ת החל מתחילת המאה ה-20, אך רוב הספרות הרבנית המאוחרת בחרה להשתמש במונח המסורתי, "תשמיש המיטה".

בספרות התורנית העוסקת בהלכות אלו, נעשה שימוש בכינויים שונים לתיאור הפרטים הקשורים ביחסי מין, עקב ההקפדה להשתמש בלשון נקייה. כך למשל ערוות האישה מכונה "אותו מקום".

מיניות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיניות ביהדות

חז"ל אמרו: "איבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב"[3], כלומר לא ניתן לספק את היצר המיני אלא על ידי הגבלתו. ההלכה מטילה איסורים שונים ביחסי אישות, ולחריגה מהם היא קובעת עונשים שונים, עד כדי עונש מוות. למעשה, כיום קיום יחסי מין מותר רק במסגרת הנישואים[4] וגם לזוג נשוי אסור לקיים יחסי אישות במשך חלק ניכר מימי המחזור החודשי, בימים שבהם האישה נידה.

יחסי אישות על פי הרמב"ם: האישה

כן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה. ותיזהר מקרוביו ובני ביתו, כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה; ותתרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור."

משנה תורה, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ח.
יחסי אישות על פי הרמב"ם: האיש

"אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו."

משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א.

בכל האמור לגבי הנאה והימנעות ממנה בעת קיום יחסי אישות, התפישה הרווחת אצל חז"ל היא דואליסטית. היא מושתתת על האמונה בקיומם של שני יצרים בנפש האדם, יצר הטוב ויצר הרע. יצר הרע מזוהה לרוב, אף כי לא תמיד, עם היצר המיני. לפי חז"ל, ישנו ליצר המין צד שלילי העלול להביא לחטאים שונים, אולם יש בו צורך חיוני לקיום העולם.

בתלמוד מובאת אגדתא, המיוחסת לימי עזרא, ובה מסופר שלפתע יצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה בטל מן העולם ואתו בטל גם יצר המין. אולם לאחר שנענתה תפילה להשבתו, עקב חשש להפסקת קיום העולם כתוצאה מהפסקת פרייה ורבייה, הוחזר יצר זה אם כי באופן חלקי, כך שאינו גורם לתשוקה מינית בין קרובי משפחה‏[5]. במדרש בבראשית רבה מובא רעיון דומה: "הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים." (בראשית רבה, פרשה ט)

בולט הפער בין יחסה של הנצרות לקיום יחסי מין, לבין יחסה של היהדות. בעוד שבנצרות מדובר בכניעה לתאוות הגוף שאינה רצויה, הרי שביהדות, כפי שבאה לידי ביטוי במספר מקרים בדברי חז"ל, ראתה ביחסי מין בין בני זוג נשואים דבר חיובי וחיוני‏[6].

חז"ל הגדירו מספר מטרות להיבט החיובי של היצר המיני: קיום מצוות פרייה ורבייה, יצירת שלום ואחדות בין בני הזוג ותועלת רפואית לתיקון העובר והאישה ההרה, בהתאם לשלבי ההיריון השונים‏[7]. הרב יוסף דוב סולובייצ'יק כתב על מהותן של ההלכות ביחסי אישות:

Cquote2.svg

הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיזית-מוסרית בהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה בתורה... הלכות תשמיש המיטה מיוסדות על עקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה הזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "בעילת מצווה". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה.

Cquote3.svg
– "ובקשתם משם", איש ההלכה, עמ' 209.

רעיונות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות המדרשים נראית התאווה (המכונה גם חשק, או רצון) כתנאי בסיסי לאהבה ולאחדות בין בני הזוג‏[8]. מנהג אנשי בית מונבז המלך, שהתגיירו, היה לקיים יחסי אישות בשעות היום כדי שלא יהיו עייפים וחסרי תשוקה. חכמים ראו בחיוב את הרעיון של עוררות התשוקה המינית, עם זאת הם לא שיבחו אותם על כך מכיוון שלהלכה אסור לקיים יחסים באור יום (אלא אם כן הבית מוחשך)‏[9]. בראשונים מובא שיש עניין בריבוי תאוותו של הבעל, כי בכך הוא מוציא את זרעו בשמחה, וזה גורם לכך שנוצרים בנים יפים, בריאים וצדיקים[10]. יש אומרים שמה שמותר לדבר בענייני תשמיש, זה כדי להרבות את תאוות האיש‏[11].

בספר חסידים מובא:

Cquote2.svg

אמרו לחסיד אחד... תהרהר ביראת שמים בשעת ביאה שיהיו בניך צדיקים, אמר להם ברבות התאוה יהיו הבנים צדיקים לפי שהרהור התורה מבטלת התאוה

Cquote3.svg
– ספר חסידים‏[12]

באיגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן נכתב שאם אין אצל שני בני הזוג מידה רבה של חשק, אהבה ורצון - אין השכינה שורה בתשמיש.

ספרות ההדרכה הדתית לאומית מציעה להשתמש בתאווה ובהנאה באופן טבעי‏[13]. לעומת זאת, בספרות החרדית, יש דגש על כך שאין למלא את כל התאווה, ויש להשתמש בה ליצירת רגש של אחדות. הרב ישראל אליהו וינטרוב, לדוגמה, הגדיר זאת כך: כל מקום שנמצא בדברי הראשונים לשונות של ריבוי תאווה והנאה, כוונתם רק, למידה שיצאו מרגש פירוד לרגש אחדות, ולא שיש עניין בריבוי‏[14].

לפי חז"ל, במניעת יחסי אישות, צערו של האיש גדול מזה של האישה, כיוון שהגירוי החיצוני משפיע יותר על האיש‏[15]. לגבי האישה, רש"י בתלמוד מפרש שתאוות האישה גדולה משל האיש‏[16].

האור החיים מפרש את הפסוק בספר בראשית: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", שהאישה נתקללה בשני דברים. האחד, שביד האישה להשלים תאוותה רק על ידי הבעל, והשני, שלא תהיה לה אפשרות להשלים את תשוקתה, כי האיש ישבע בתשוקתו מה שאין כן האישה שתמיד תשוקתה תהיה חסרה‏[17].

הנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל ראו בהנאה גורם לאהבה ולאחדות בין האיש לאישה. בספר בראשית כתוב: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ומפרש רש"י שבביאה שלא כדרכה (אנאלי) לא שייך "ודבק באשתו", כיוון שהאישה אינה נהנית מזה ואין אחדות ביניהם‏[18]. כלומר, שעל ידי ההנאה, אדם נדבק ומתחבר אל הסובייקט. דברי רש"י אלו אף מהווים בסיס להתייחסות למרכיב ההנאה והתענוג שבלימוד תורה. מלבד מה שההנאה גורמת לאחדות בין בני הזוג וחיבור פנימי ("דביקות") למצווה, להנאה זו יש יתרון נוסף. בכל הנאה גופנית יש שני חסרונות. האחד, בדרך כלל רוב התשוקה למשהו נובעת מהרצון להשיגו, כאשר אדם משיג את מבוקשו ההנאה ממנו יורדת. חיסרון נוסף, החוש הפיזי אינו מסוגל ליהנות הרבה, יש לו גבולות, מעל הגבול ההנאה נמאסת. לעומת זאת, החוש הרוחני אינו מוגבל כמו הגופני, והוא יכול ליהנות בלי סוף. כשמעורב בהנאה גם מישור רוחני כמו אהבה או קיום מצווה, המימד הרוחני מגדיל את החוויה וההנאה הפיזית אינה מאבדת את טעמה‏[19].

הרמב"ם במורה נבוכים צידד בדברי אריסטו, שלפיהם ההנאה המינית מגונה יותר משאר ההנאות הגופניות‏[20]. אך מחבר איגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן חלק על אריסטו, וכתב שיחסי אישות הנעשים באופן הנכון ובכוונה הראויה אינם דבר מגונה, אלא דבר קדוש ונקי‏[21]. הרב יצחק אייזיק שר טוען כי הרמב"ם והרמב"ן אינם חלוקים מבחינה עקרונית. לדבריו, הרמב"ם מתכוון לרדיפה אחר המשגל והאכילה, כשהאדם אינו מכוון לשם שמים, אזי המעשה מקולקל ומגונה, אך אם האדם עושה מצווה זו בקדושה ובמידה הנכונה - הרי הוא מקדש את החומר‏[22].

למרות חשיבות ההנאה (בעיקר בשעת מעשה) כחוויה מאחדת של בני הזוג, לא נמצא בספרות התורנית לשון של ריבוי. מה שאין כן בתאווה (בעיקר לפני המעשה), שעל ידי ריבוי התאווה ייצא הוולד פיקח ויפה. כמו כן, השולחן ערוך מביא להלכה (באורח חיים, סימן ר"מ) שיש לקצר בתשמיש ולמעט הנאתו, ומצד שני פוסק (באבן העזר, סימן כ"ה) שבדברי תשמיש יכול לדבר עמה "כדי להרבות תאוותו".

בספר מנורת המאור כתוב שלא ישמש להנאתו בלבד אלא גם להנאתה‏[23]. ומה שאמרו חז"ל "לקדש את עצמו בשעת תשמיש" - הכנות רוחניות, כגון תפילות, כוונות המחשבה, וכדומה - הוא קודם הביאה, אבל בשעת הביאה אי אפשר שלא ליהנות‏[24]. רבנו בחיי הסביר בספרו חובות הלבבות כי תחושת התענוג שמתלווה ליחסי אישות, היא שכר על קיום מצוות פרייה ורבייה‏[25]. כמו כן, חז"ל התייחסו להנאת האישה, וציינו את חשיבותה בכך שכדאי לבעל לגרום קודם הנאה לאשתו ורק לאחר מכן להזריע‏[26].

רבי ברוך מקוסוב, מקובל ומנהיג ציבור, מגדולי תנועת החסידות, מתאר שסבר בתחילה שעניין הקדושה בשעת הביאה הוא שיוציא ממחשבתו את כוונת הרגשת העונג הגשמי שלו, ויצטער על מה שהוטבע במעשה הזה הרגשת עונג גשמי, ויחשוב שהלוואי שלא היה הדבר כן. אך הוא כותב על עצמו שבסוף הבין ש"עניין הקידוש נמשך על ידי הרגשת עונג גשמי, והוא סוד נפלא ועמוק נורא"‏[27]. כמו כן, כתב המגיד ממזריטש שהתענוג הוא המחבר שני דברים, למשל זכר ונקבה‏[28].

לא יכוון להנאה לשם הנאה בלבד ("להשביע יצרו ולמלא תאוותו") אלא להנאה לשם אחדות בינו לבין אשתו (או הנאה לשם אחת מארבע הכוונות המוצגות בהמשך).

קדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל ראו קשר בין יחסי תקינים בין בני זוג וסברו כי הם עשויים לגרום למהות רוחנית גבוהה: שכינה, שתשרה ביניהם‏[29]. במילים אחרות, ביהדות, קיום יחסי אישות באופן הנכון מביא את בני הזוג לפסגת הקדושה ואף להשראת שכינה ביניהם. מכיוון שחשיבות הביאה בקדושה בין האיש לאשה כה גדולה, אזי גם האפשרות להתדרדרות גדולה, ואפילו מחשבה קלה עלולה להטות מן הקדושה אל הטומאה. כיוון שכך, קבעו חכמי ההלכה הלכות וגדרים על מנת לשמור על איכותו הרוחנית של הביאה. הרמב"ן תיאר את חשיבות יחסי האישות כך: "חיבור האדם אל אישתו כראוי [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית." (אגרת הקודש אות ב)

היעב"ץ מבטא את הדברים באופן חריף יותר:

Cquote2.svg

אין ערוך אליו בכל מעשה בשר ודם, כשיופעל בכוונה טהורה ומחשבה זכה ונקייה... ונראה כי מרוב גודל פרי חשיבות זה הפועל... הוצרך לצניעות ביותר כדי שלא תשלוט בו עין הרע... ומחמת זה יש לנהוג צניעות יתירה והסתר במעשה היקר והנורא והעצום הלז.

Cquote3.svg
– מור וקציעה, סימן רמ.

בתלמוד מובא (מסכת שבועות יח) שכל המקדש את עצמו בשעת תשמיש – יהיו לו בנים זכרים. המפרשים הגדירו את המשמעות המעשית של קדושה זו. ראשית, יש לקיים יחסי אישות כפי מה שנצרך בלבד, ושיהיה פרוש מן המותרות‏[30]. כמו כן, יש לקיים את כל פרטי ההלכות וההנהגות במקום החיבור, בזמן החיבור, בכוונת החיבור ובאיכות החיבור ברוח הכתוב באיגרת הקודש‏[31]. בהתאם, יש לקיים יחסי אישות בדרך צניעות, כגון לעשות זאת בלילה או בחדר חשוך‏[32]. על פי הגאון מווילנה, עיקר החובה בקדושת הזיווג הוא להשתדל בריבוי אהבה ואחדות ביניהם, ולהיזהר מבני תשע מידות[33].

לפי השל"ה, אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה הראויה והנכונה‏[34].

פרישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות אינה מקובלת פרישות מוחלטת מיחסי אישות, גם כאשר אין אפשרות להיכנס להריון מאותה ביאה, מכיוון שיחסי אישות מרבים אהבה ושלום בין בני הזוג. בתלמוד מובא, שרבי שמעון בן חלפתא אמר על עצמו לעת זקנותו (כשלא יכל לקיים יחסי אישות) "משים שלום בבית בטל"‏[35]. אמנם, יש ביטוי לפרישות, אך מסיבות צדדיות. למשל, כהן גדול פורש מאשתו שבעה ימים קודם יום כיפור, כדי שלא יטמא עקב קיום יחסי אישות. כמו כן, משה רבינו פרש מצפורה אשתו, היות שמשה היה יכול לקבל גילוי שכינה בכל עת.

דברים אלו אמורים לגבי פרישות מוחלטת מקיום יחסי אישות. לגבי פרישות מהנאה ביחסי אישות, בספרות התורנית, ישנם לשונות המורות על חשיבות ההנאה כדבר מאחד, לעומת לשונות המורות על צמצום ההנאה, והאידאל לפרישות מהנאות העולם הזה.

על פי הרמב"ם פרישות רבה עלולה להביא את האדם אל חטא‏[36]. בדומה לכך כתב החזון איש באיגרת ג: "הפרישות הבלתי טבעית ביחס לאשתו מביאה להרהור מרובה"‏[37]. וכן הרחיב בנושא זה, רבי יעקב קנייבסקי‏[38].

הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מסביר שיש דרגות ומובנים שונים למושג הפרישות ביהדות (באופן כללי, לאו דווקא לגבי יחסי אישות); לשיטתו יש פרישות אסורה ויש פרישות שהיא מותרת. הכלל העיקרי הוא שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם - הרי ראוי לאדם לפרוש ממנו, וכל מה שמוכרח לו מאיזה סיבה שתהיה - אם הוא פורש הרי זה חוטא‏[39].

בספרות ההדרכה החרדית, הדברים מוצגים כגישה אחת. האידאל הוא למעט בתענוג, אך בפועל אין לאדם לצמצם בהנאה, אלא אם כן הוא הגיע לדרגת חסידות (מקביל לדרגת הפרישות), ואשתו לא נפגעת מכך. הגדיר זאת החזון איש באיגרת ג': "באשתו הטהורה הכל מצווה, רק על דרך החסידות מי שראוי לכך ממעט בתענוג"‏[37]. דברים דומים כתב הסטייפלר באיגרתו‏[40].

לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הנושא מוצג כשני גישות ביהדות. גישה אחת שרואה מיעוט הנאה כאידאל - גישתו של השולחן ערוך שלדבריו יש לקיים יחסים "כמי שכפאו שד", כלומר, לקצר בתשמיש כדי למעט הנאתו. וגישה שנייה, שעל פיה יש לנהוג, גישה של שימוש בהנאה באופן טבעי בלא צורך למעט בה, כיוון שההנאה מאחדת בין בני הזוג‏[41].

חובת קיום יחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מצוות עונה, פרייה ורבייה

הבעל והאישה מחויבים זה לזה לקיום יחסי אישות, שעל מנת כן נישאו‏[42]. סירוב האישה לקיימם שולל ממנה את הזכות לכספי הכתובה ולהתפרנס מממון בעלה, מדין מורדת על בעלה. סירוב מכוון של הבעל לקיים יחסי אישות מטיל עליו קנס כספי, באופן של הוספה על כתובָּת האישה כפי המופיע בדין המורד על אשתו. חובת הבעל היא מצווה מהתורה הנקראת מצוות עונה, ואי קיומה, אפילו בשל העדר יכולת, מחייב אותו לגרש את אשתו, אם זהו רצונה. מצוות עונה נגזרת מצורכי האישה ומיכולתו של הבעל; היא אינה תלויה במצוות פרייה ורבייה, ולכן חיובה אינו תלוי ביכולת האישה להרות מאותם יחסים. מחיוב זה אפשר להסיק שיחסי האישות לא נועדו רק לשם הקמת הדור הבא, וכמאמר הפסוק (בראשית ב, כד) "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

לפי אליקים אלינסון, עולה מדברי חז"ל עיקרון לפיו אין לדרוש מהאשה שתגלה יוזמה בכל מישור הדברים שבינו לבינה, וזה הטעם שאין בתורה ציווי לאישה לקיים יחסי אישות‏[43]. לדבריו, עיקרון זה משתקף הן בשלבי החיזור לקראת הנישואין – "דרכו של איש לחזר אחרי האישה ואין דרכה של אישה לחזר אחרי איש"‏[44], והן ביחסי האישות בין בני הזוג בחיי הנישואין – "האיש תובע בפה והאישה תובעת בלב"‏[45]. אומנם, גם לפי החכמים דרכה של האישה ליזום את יחסי האישות באמצעות רמיזה לבעלה "שיתן דעתו עליה", ואז הבעל מתחייב בהם מכוח מצוות עונה. שלילת היוזמה מהאשה נמנה עם העונשים של חווה על פי הפסוק "והוא ימשול בך"‏[45].

הלכות ומנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדירות קיום יחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובה מאיטליה 1776

חיוב לקיים יחסי אישות בשיעור שאין לגרוע ממנו מובא במשנה ובתלמוד, בספרות הפוסקים ובשולחן ערוך. זוהי המחויבות הבסיסית של האיש לאשתו על פי נוסח הכתובה[46]. שיעור זה נקבע על פי האומדן המקובל להימצאותו של הגבר בביתו בהתאם לעיסוקיו ועבודתו. לדוגמה: ספן היוצא לשיט לחודשים ארוכים, חייב רק פעמיים בשנה. לעומת זאת, אנשים העובדים בסמוך לביתם ומצויים כל יום בביתם, חובתם - פעמיים בשבוע, ואם עובדים בעיר אחרת ולא לנים בביתם במשך השבוע הם מחויבים לפעם אחת בשבוע.

בשולחן ערוך נפסק שעונת תלמידי חכמים היא פעם אחת בשבוע, בליל שבת, כיון שבלילות החול צריכים לעסוק בתורה, שתורתן אומנתן. יש מהפוסקים שכתבו שבזמנינו אין מי שנקרא תלמיד חכם לעניין זה, אך בכל זאת די לתלמיד חכם בפעם אחת בשבוע משום שהתורה מתשת כוחו. אחרים כתבו שמי שיודע שהוא בבריאות חייב בקיום יחסי אישות פעמיים בשבוע‏[47][48].

על פי בעל הטורים, בשנה הראשונה לאחר החתונה ישנו חיוב מיוחד במצוות עונה, והוא חייב בזה כל ימות השנה חוץ מיום כיפור (וחוץ מהימים שהיא נידה), ככתוב בספר דברים: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"‏[49].

במשנה תורה להרמב"ם ובשולחן ערוך לא הוזכר מה התדירות שהאישה חייבת בקיום יחסי אישות. המהרי"ט כתב שהאישה חייבת רק בהתאם לחיוב העונה של בעלה, ואם הבעל דורש להרבות בתשמיש יותר מחיוב ה"עונה" שלו, או לבוא עליה שלא כדרכה (אנאלי), אין עליה דין מורדת‏[50].

גם ההשתדלות הנדרשת מהבעל לקיום מצוות פרייה ורבייה (שיהיו לו בן ובת), היא קיום יחסי אישות בתדירות הנדרשת לצורך קיום מצוות עונה.

עיתוי קיום יחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל קבעו זמנים ועונות לקיום יחסי אישות, על פי מה שהם אמדו את דעת האישה שבזמנים אלה היא משתוקקת לכך. לכן, בכל עת שהאיש מבחין שאשתו מעוניינת בקיום יחסים, גם אם לא תאמר זאת בפיה, הוא מחויב לה מן הדין, ונקטו הפוסקים, שעיקר מצוות עונה נאמרה כשהאישה משתוקקת לזה‏[51]. כן מובא בתלמוד: "כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה הויין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן". ו'תובעת' הכוונה שרומזת או מקשטת עצמה כדי שיתן דעתו עליה, או שאומרת בלשון נקיה כגון 'אלי תבוא' (כמו שלאה אמרה ליעקב) וכדומה, אבל אסור לה לבקש באופן מפורש הנחשב חוצפה ועזות וכדברי חז"ל "בני חצופה"‏[52].

כשהאישה בתולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: דם בתולים

מהתורה דם בתולים אינו מטמא בנידה, מאחר שאינו בא מהרחם. משום גזירת חכמים אף הוא מטמא, ועל פי ההלכה, יש לפרוש מיד אחרי קיום יחסי האישות הראשונים והאישה נחשבת נידה, אם יצא ממנה דם בתולים. אמנם, חכמים הקלו בדם זה, וקבעו שבני הזוג רשאים לסיים את המעשה, ולנהוג בכלה כנידה רק בגמר החיבור ביניהם. מה שאין כן לגבי אישה שמקבלת וסת בשעת קיום היחסים, שאז על בני הזוג לעצור מיד.

אישה בתולה נטמאת מגזירת דם בתולים גם אם לא דיממה; זוהי גזירה שמא דיממה, והדם התערבב בזרע ואינו ניכר. ישנה מחלוקת בין הפוסקים מהו השלב בתשמיש שמחיל את הגזירה‏[53].

מותר לבעול כלה בתולה בשבת, אפילו שיוצא ממנה דם, ואין בזה איסור חובל. כמו כן, אין איסור צובע בסדין שתחתיהם‏[54].

בפעם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליחסי האישות הראשונים בין בני הזוג ישנה חשיבות מיוחדת‏[55], וביאה זו מכונה בתלמוד "בעילת מצווה", יש מפרשים, משום שעיקר מצוות הכניסה לחופה נגמרת בבעילה‏[56]. אם אירע ליל החופה בזמן שהכלה אמורה לקבל וסת, אך בפועל עדיין לא קיבלה, אפילו שתמיד צריך לפרוש מאשתו מתשמיש בזמן זה, מותר להם לקיים יחסים, כיוון שבבעילת מצווה לא אסרו חכמים, ואפילו שהיא בעלת וסת קבוע. הלכה נוספת שקיימת רק בבעילת מצווה היא שלפי חלק מהפוסקים אף אונן (אבל, קודם שנקבר מתו) מותר בה. לעומת זאת, בליל טבילה או בכל לילה אחר אין לאבל ואפילו לאונן לקיים יחסי אישות.

בליל טבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקווה מודרני בקיבוץ טירת צבי

בשולחן ערוך מובא כי חייב אדם לקיים יחסי אישות עם אשתו בליל טבילתה. גם בספר הזוהר נכתב, שבסמוך לזמן שהאשה טובלת ונטהרת, יש עניין מיוחד ושמחה מיוחדת בחיבור הבעל והאשה; וזאת מפני שטבעי שהתשוקה היא גדולה לאחר שהיו אסורים זו לזה במשך כשבועיים. אין איסור הלכתי לדחות טבילה ביום או יומיים כאשר ישנה סיבה ממשית לדחותה, ואין לעשות כן אלא אם יש צורך גדול והדחייה מוסכמת על שני הצדדים‏[57]. אולם, כשנראה לבני הזוג שיש צורך גדול לדחות את הטבילה, עליהם לשאול חכם כיצד לנהוג.

מפני חשיבות ליל טבילה, קודם שיגיע הלילה על הבעל להראות תוספת חיבה ואהבה עם זוגתו‏[58]. וכן פסק הרב עובדיה יוסף שביום של ליל הטבילה צריך הבעל להגיע מוקדם אפילו שהוא אברך, ואין בכך משום ביטול תורה[59].

בליל שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה קובעת כי "תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא", לפיכך רצוי לקיים יחסי אישות בליל שבת. כל זאת בכפוף לשאר הלכות האישות, שכן הלכה זו אינה דוחה הלכות נידה או הלכות אחרות‏[60].

על פי הקבלה אין לתלמיד חכם לקיים יחסי אישות בחול, אלא רק בליל שבת‏[61]. אבל אם האישה משתוקקת לכך, או שלא קיים עדיין מצוות פרייה ורבייה, או שהוא צריך לגדור את עצמו מן החטא ויש חשש של הוצאת זרע לבטלה - מותר לו לקיים יחסי אישות בחול, "ובזכות המצווה יתן הקב"ה נפש קדושה אף כשעושים זאת בחול"‏[62] וכן כתב בספר שמחת כהן: "כאשר יהיה לשם שמים גדול כוחו בכל עת ובכל זמן להוליד בנים קדושים"‏[63]. וכן מסופר על האמורא רבא שתבע את אשתו ביום חול מחשש הרהור.

יש אחרונים שאומרים, שחומרא זו (שתלמיד חכם לא יקיים יחסי אישות בחול) נאמרה רק כשהאשה ראויה להיכנס להריון, אבל כשהיא מעוברת וכדומה אין צריך להחמיר‏[64]. ויש חולקים‏[65].

לאחר חצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מובא שיש לקיים יחסי אישות לאחר חצות הלילה, כדי שלא ישמעו קול בני אדם, ויבואו לחשוב על אנשים אחרים. האחרונים פסקו שזה רק לפרושים (שהגיעו לדרגת הפרישות), או למי שחושש שיהרהר באישה אחרת‏[66]. בדומה לכך, הסטייפלר היה מורה להתיר שלא להמתין עד חצות, אם עקב כך ישתבש סדר יומו למחרת ויש בזה משום ביטול תורה וזמן תפילה וכדומה, והורה שיש להמתין עד שאין שומעים קול בני אדם‏[67].

לפי הקבלה יש לקיים יחסי אישות לאחר חצות גם בזמן שהיא מעוברת או מינקת, והזוהר מצטט את הפסוק במשלי: "אץ ברגלים חוטא" (משלי יט) כתיאור מגנה למי שאינו ממתין עד חצות. אך בעיקר יש להקפיד על כך בזמן שיש אפשרות לקליטת הריון, כי לדברי הזוהר אם משמש לפני חצות "ממשיך לוולד נפש מסיטרא דמסאבא (הוולד נוצר ממקום טמא)"‏[68].

בחגים ובמועדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדין התורה יום הכיפורים הוא היום היחיד שבו אסור לבעל ולאשה לקיים יחסי אישות על אף שהאשה אינה נידה. ביום זה נוהגים כל דיני ההרחקה בין בני הזוג כאילו האשה היא נידה.

מתקנת חכמים אין לקיים יחסי אישות בתשעה באב, וכן אסור לשכב עם אשתו באותה מיטה ולגעת בה בשעות הלילה. נגיעה בשעות היום מותרת. בשאר התעניות מותר לקיים יחסי אישות, אך במשנה ברורה הובא שבעל נפש יחמיר על עצמו כמו בתשעה באב.

האר"י הוסיף ימים נוספים שראוי לא לקיים בהם יחסי אישות: שני הלילות של ראש השנה, לילה ראשון של פסח, ליל שבועות, ליל שמחת תורה וליל הושענא רבה[69]. מחבר המשנה ברורה כתב כי דבר זה נאמר רק למי שהוא מלא ביראת שמים ולא יחטא, אבל אותם שיצרם מתגבר עליהם ועל ידי מניעת תשמיש בימים אלה הם יבואו להיכשל בעבירה, מצווה עליהם לקיים יחסי אישות, ואפילו בראש השנה.

ישנם ימים נוספים שנזכרו בהלכה כימים שראוי לבעל נפש (דרגה רוחנית גבוהה) לא לקיים בהם יחסי אישות, אך רק מעטים מחמירים בימים אלו: ליל עשרה בטבת, שלושת ימי ההגבלה (שלושה ימים קודם חג השבועות), ליל שבעה עשר בתמוז, תשעת הימים, ליל י' באב, ליל צום גדליה ועשרת ימי תשובה[70].

זמנים על פי הקבלה שבהם דווקא ראוי לקיים יחסי אישות: ליל ראש חודש, ליל יום טוב של סוכות, ליל שביעי של פסח ולילות חול המועד[71].

בחג הסוכות, אם האיש ישן בדרך כלל בסוכה והאישה בבית, בלילה בו הם מעוניינים לקיים יחסי אישות, הוא פטור מן הסוכה ואינו חייב לחזור אליה לאחר קיום היחסים. אם ישנה אפשרות מתאימה, אין איסור ואף ראוי לקיים יחסי אישות בסוכה‏[72].

מובא בספרי ההלכה שבכל הימים חוץ מיום הכיפורים ותשעה באב, אם חל ליל הטבילה של אשתו, או שהוא יוצא לדרך, או שאשתו משדלתו, או שלא קיים עדיין מצוות פרייה ורבייה או שיצרו מתגבר עליו, שבכל המקרים הללו חלה עליו מצוות עונה, וחובה עליו לקיים יחסי אישות עם אשתו.

יוצא לדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה מובא, על פי התלמוד, שכשאחד מבני הזוג עומד לצאת לדרך לכמה ימים, וכן לאחר שחזר מהדרך, יש להם לקיים יחסי אישות, ואפילו סמוך לווסתה של האישה‏[73]. וכך כתב הזוהר: "הבא מן הדרך צריך לשמח אשתו לדבר מצווה משני טעמים. האחד שיהיה ביאה של מצווה, וגם מרבה שלום. ועוד, שאם תתעבר אשתו מהביאה הזה יהיה לוולד נשמה קדושה... ושקולה עונה זו כעונת ליל שבת‏[74]."

"יציאה לדרך" הוגדרה בפתחי תשובה כיציאה לדרך שאורכה 12 מיל לפחות, אך גדולי הדורות האחרונים הסכימו שאין הדברים אמורים בעת החדשה, שכן הנסיעה ממקום למקום נעשית בקלות. לכן, "יוצא לדרך" הוגדר כנוסע לתקופה שבה ידלג בהכרח על זמן קיום יחסים, כל אחד לפי תדירותו. בנוסף, "יציאה לדרך" הוגדרה כאשר האיש נוסע לחוץ לארץ ובאופן שיש התרגשות מהנסיעה, כל אחד לפי הרגל חייו, או כאשר האיש נוסע למקום סכנה והתרחקותו מעוררת התרגשות והשתוקקות, אפילו הנסיעה לזמן קצר‏[75].

אמנם, אם שניהם נוסעים ביחד, אין חיוב לקיים יחסים קודם הנסיעה, אפילו שלא יהיה באפשרותם לקיים יחסי אישות עד שיחזרו לביתם.

בזמן הריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת נדה כתוב: "שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז‏[7]". החזון איש הסביר שגמרא זו מדברת במרבה אבל פעם בשבוע אינו "קשה"‏[76]. מצוות עונה קיימת כל זמן ההריון, ולכן תשמיש בהריון, כשנעשה לרצונה ולטובתה של האשה אינו רק בגדר מותר אלא בגדר מצווה‏[77].

במסכת יבמות (יב ע"ב) מובאת דעתו של רבי מאיר שעל מעוברת לקיים יחסי אישות במוך על מנת למנוע את סיכון העובר ("שמא יעשה עוברה סנדל"), העלול להיגרם מחמת חדירת נוזל הזרע. אולם לדעת חכמים, שנפסק כמותם להלכה, חשש הסיכון הוא רחוק, ולכן אין נוקטים בשום אמצעי, וראוי לומר בזה "מן השמים ירחמו".

לפי הקבלה, אף שהיא מעוברת או עקרה וזקנה, כל טיפות הזרע אינם הולכות לאיבוד אלא הקב"ה מצווה למלאך הממונה שישמרם לעתיד לבוא, ויהיה לכל אחד בנים רבים, ואין זה לבטלה משום שיש מעלה גם בבעילות אלו ויוולדו מהם נשמות‏[78].

אופני קיום יחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הרמב"ם, בני הזוג יכולים לעשות ככל שיעלה על דעתם בינם לבין עצמם, כל עוד שהדבר נעשה בהסכמה וברצון (בבלי, מסכת נדרים כ' ע"ב).

על פי תורת הקבלה, יחסי האישות צריכים להיות ללא חציצה בין בני הזוג. מצד ההלכה, קיום היחסים בעירום הוא פרט יסודי במחויבות ההדדית לחיות חיי אישות, ואם אחד מבני הזוג ממאן לקיים את דרישת האחר בעניין חל עליו דין מרידה[79]. עם זאת, מטעמי צניעות בשעת הביאה עליהם להיות מכוסים ביחד בסדין או שמיכה לפחות מהמותניים ולמטה‏[80]. לגבי יחסי אישות במסגרת מצוות ייבום אלמנת האח, מוזכר שהתנא רבי יוסי קיים את היחסים דרך חור בסדין, זאת, על מנת למעט את הנאתו‏[81].

גם במקרים בהם מותר לזוג להיבטל ממצוות פרייה ורבייה, אז בשביל למנוע מהבעל איסור 'שפיכת זרע לבטלה', אין להשתמש באמצעי מניעה המתפקדים כחציצה מכנית שמונעת מהיחסים להיות "כדרך כל הארץ"‏[82]. ממילא אסור השימוש בקונדום, וגם לגבי דיאפרגמה, המכסה את צוואר הרחם, נחלקו הפוסקים‏[83][84]. האמצעים המועדפים ביותר בהלכה למניעה הם גלולות למניעת היריון ולאחריהן התקן תוך רחמי[85].

סוגי ביאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ביאה כדרכה" או "ביאה", הוא המונח ההלכתי למין וגינאלי, ואצל בני זוג נשואים זה לזה, אם אחד מהם אינו מוכן לקיים סוג כזה של יחסים, באופן קבוע, הוא נקרא "מורד" וזו עילה מוצדקת לגירושים.

"ביאה שלא כדרכה", או "הפיכת שולחן" בלשון התלמוד (לפי הפירוש הנפוץ), הוא המונח ההלכתי למין אנאלי, אשר נחשב בגדר מותר, על פי הנאמר "משכבי אשה", מכאן שיש שני משכבים‏[86]. אמנם, לפי המדרש רבה, בתורה זה נחשב כעינוי לאישה, כמו שכתוב אצל שכם ודינה "וישכב אותה ויענה"‏[87].

מסופר בתלמוד על אישה שבאה לרב והתלוננה שבעלה תבע ממנה יחסים אנאליים (לפי הפירוש הנפוץ של הפיכת שולחן) אף שהציעה לו יחסים וגינליים. רב ענה לה שהוא אינו יכול לעזור לה שכן התורה התירה זאת לבעל‏[88]. להלכה, כתב המהרי"ט שהאישה חייבת רק בהתאם לחיוב העונה של בעלה, ואם הבעל דורש לבוא עליה שלא כדרכה, אין עליה דין מורדת‏[50].

בעלי התוספות סוברים שמין אנאלי מותר רק כאשר אינו מוציא זרע או שעושה כך באקראי אף שמוציא זרע‏[89]. וכן פסק הרמ"א.

"ביאה דרך איברים" (שוכב עמה בקירוב בשר‏[90]) הוא מונח הכולל מין אוראלי, אשר אינו נחשב לקיום יחסים של ממש, ולא נחשב לניאוף, אם כי לדברי הרמב"ם נחשב הדבר למעשה מכוער שלוקים עליו, כאשר הוא נעשה במסגרת יחסים אסורים. אין במקורות ההלכה התנגדות למין אוראלי לגבר. מין אוראלי לאישה נתון במחלוקת בקרב הפוסקים כמבואר בהמשך.

תנוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההלכה (על פי מקור אחד בתלמוד) אין לקיים יחסים בעמידה או בישיבה, כי על פי חז"ל דבר זה אינו בריא‏[91]. במקום אחר בתלמוד כתוב שהסיבה שלא מומלץ לקיים יחסים בעמידה היא מפני שאין האשה מתעברת מעומד‏[92], ולכן אם אי אפשר בדרך אחרת מותר בעמידה לצורך קיום מצוות עונה או אם ירא שלא יבוא לידי עבירה‏[93].

דרך קיום יחסי האישות המומלצת על פי התלמוד הבבלי היא שהגבר למעלה והאישה מתחתיו כשפניהם מכוונות האחד כלפי השנייה‏[94]. מובא בפוסקים שקיום יחסים כשהיא למעלה והוא למטה הרי זה דרך עזות. אך יש שכתבו שדבר זה נאמר רק בליל הטבילה, אבל בשאר לילות עושה כפי הנאתו ובלבד שיהיה בהסכמת האשה‏[95].

במסכת כלה נכתב כי קיום יחסים כששוכבים שניהם על צידם - זו דרך עיקש, כלומר, שעל ידי כך יצא הוולד עיקש[96].

משך זמן היחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנא רבי אליעזר נהג "כמי שכפאו שד", כלומר, קיצר בזמן היחסים (בשעת החדירה) כי חשש לחשוב על אישה אחרת או (לפי אפשרות אחרת שמביא הראב"ד) כדי למעט הנאתו. הראב"ד מקשה על הנהגתו של רבי אליעזר, ממה שכתוב בגמרא (נידה לא) ש"בשכר שמשהין עצמן על הבטן - נותן לו הקב"ה בנים זכרים", ונראה שיש להאריך בזמן היחסים. הוא מתרץ שאין סתירה, אלא שישנן דרכים שונות להגיע לאותה תוצאה, כי "כל לבבות דורש ה'"‏[97], ובלבד שיתכוון לשם שמים. מי שחושש שיחשוב באישה אחרת - יקצר, ומי שלא חושש - יאריך.

השולחן ערוך בחלק אורח חיים פסק שיש לקצר;

Cquote2.svg

וישמש באימה וביראה כמו שאמרו על רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמו שכפאו שד... כלומר, שלא היה מאריך באותו מעשה, ודומה לו כמו שבִעתו שד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש... וצריך בעל נפש לזהר בזה

Cquote3.svg
שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ר"מ, סעיף ח'

.

לעומת זאת, בהלכות העוסקות בתשמיש המיטה בחלק אבן העזר (סימן כ"ה) - לא הביא השולחן ערוך פסיקה זו. הרב רפאל מנחם שלנגר‏[98] כתב שהשולחן ערוך ראה בכך מידת חסידות, וכתב זאת ליחידי סגולה ולא לכלל הציבור, וכפי שכתב בעצמו בסוף הסעיף "וצריך בעל נפש לזהר בזה". פוסקים אחרונים הורו שבזמנינו אין לנהוג כדברי השולחן ערוך הנ"ל, כיוון שהתנהגות כזו עלולה לפגוע באישה‏[99]. גם בספר חסד לאלפים לרבי אליעזר פאפו נמנע מלצטט את סעיף ח' וכתב במקומו "וישמש בצניעות"‏[100]. כן כתב הרב יעקב קנייבסקי באגרתו‏[37] שאין לקצר‏[101].

הסתכלות ונשיקה באיבר המין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: איסור הסתכלות בערווה

אין במקורות ההלכה התנגדות למין אוראלי לגבר, אך הדעה המקובלת בפוסקים הוא שהשפיכה צריכה להיות בתוך הנרתיק, ואחרת הדבר נחשב לאסור כשפיכת זרע לבטלה[102]. לגבי הסתכלות ונשיקה באיבר המין הנשי, מובא בתלמוד:

"אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם. אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום. חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום".

בהמשך מובא, כי חכמים פסקו שלא כדעת רבי יוחנן בן דהבאי: "זו דברי יוחנן בן דהבאי. אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד.". פרשני התלמוד נחלקו בפירוש פסק זה: האם חכמים חלוקים על כל דברי רבי יוחנן בן דהבאי, ומתירים אף הסתכלות ונשיקה באיברי המין של האישה, או שמא הם חלוקים רק על "הפיכת שולחן".

במסכת כלה רבתי נאמר שכל דברי רבי יוחנן בן דהבאי עוסקים דווקא במקרה שהאישה התעברה מביאה זו. עם זאת, האליה רבה כתב שלפי האר"י מעשים אלו מזיקים לבניו אפילו כשנעשים שלא בשעה שהאישה מתעברת‏[103].

בשולחן ערוך סימן ר"מ נפסק שאסור להסתכל או לנשק באיבר המין של האישה:

Cquote2.svg

אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על "והצנע לכת" ומעביר הבושת מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" - זו הבושה - לבלתי תחטאו", ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה [שהוא מגרה את יצר הרע בעצמו]. וכל שכן הנושק שם שעובר בכל אלה, ועוד שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם

Cquote3.svg

כך פסקו לפניו הטור[104], הראב"ד ועוד‏[105], שחכמים חלוקים על בן דהבאי רק בעניין הפיכת שולחן, אבל שאר הדברים (הסתכלות, נשיקה, דיבור בשעת תשמיש) אסורים. ולפי דעה זו, מי שמנשק עונשו שילדיו יהיו אלמים‏[106] מידה כנגד מידה‏[107].

אמנם דעת הרמב"ם‏[108] ורוב הראשונים‏[109] שמותר לנשק, ויש שסוברים כך גם בדעת הרמ"א‏[110]

אך גם לפי דעות אלו, מידת חסידות היא שלא לעשות מעשים אלו, וכך פוסק הרמב"ם: "ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות". דברים דומים כותב גם הרמ"א.

כל האחרונים (פרט לרמ"א שהדעות חלוקות על דבריו) פסקו כדעת השולחן ערוך לאסור, ולא הציגו כלל את דעת המתירים. גם בספרות ההדרכה החרדית השמיטו את דעת המתירים. לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הובאה דעתו של הרמב"ם להתיר, אם יש צורך בכך, אך לכתחילה עדיף להימנע מהסתכלות ונשיקה. אמנם, גם לפי ההשקפה החרדית, ישנם מקרים שיש להתיר זאת, כגון בחוזר בתשובה שכבר התרגל לזה וכדומה. הרב נתן קופשיץ הגדיר זאת כך: "כל מה שיעשה אדם עם אשתו הטהורה, אפילו הגרוע ביותר, אינו מגיע כלל לרמת וחומרת האיסור מהתורה של מבט אחד על אשת שכנו"‏[111].

מצב מנטלי בעת יחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראוי לאיש ולאשה להתנהג בקדושה ובטהרה אף קודם הביאה, ויזהרו בניקיון הגוף ובטהרת הידיים כמו בהכנה לתפילה. וכאשר תהיה הסביבה נקיה ומסודרת, ובני הזוג יקפידו על ניקיונם, יערב להם הרבה יותר היותם יחד‏[112].

על הבעל לרצות ולפייס את אשתו קודם החיבור. וכן כתב רבי יעקב עמדין: "וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו בקדושה ובטהרת דמיונה כמו כן, וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פיקחים..."‏[113].

קודם החיבור, על הבעל לעורר את אשתו על ידי חיבוק ונישוק‏[114]. על פי קבלה, יש עניין בחיבוק ונישוק גם קודם הביאה וגם לאחר הביאה, ובשעת הביאה ינשק אותה בפיה כדי שיהיה חיבור למטה ולמעלה‏[115].

על האישה להתקשט לפני בעלה, ולהרבות תאוותו בשעת תשמיש. ואף רב חסדא הדריך את בנותיו כך: כשבעלך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש, ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום, הדדין המציאו לו ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שתתרבה תאוותו וחיבתו ויצטער, ורק אז חזרי ותני לו‏[116]. כמו כן, מותר לבעל להסתכל בכל המקומות שבגוף האישה (פרט לאבר המין של האישה, כפי שהובא לעיל), וכן כתב החזון איש באיגרת קודש לגבי שעת קיום יחסי אישות: "וההסתכלות באשתו מותר, מפני שרצון התורה באהבה ביניהם, והאהבה היא ההכנה למצות עונה העתידה לבוא"‏[37].

בשמחה וקלות ראש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בכל מצוות התורה, גם מצווה זו יש לקיימה מתוך שמחה. ובפרט מצוות עונה שנאמר בה "איש ואישה שזכו - שכינה בניהם", ולגבי השראת השכינה כתוב במסכת שבת (דף ל): "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה".

הרמב"ם מפרט שצריך לקיים יחסי אישות מתוך שיחה ושמחה‏[117]. דברים דומים כתבו הזוהר והרוקח[118], ועוד. גם השולחן ערוך פסק שעל האדם לפייס את אשתו ולשמחה קודם הביאה עד שתתרצה.

יש לקיים יחסי אישות באופן של שמחה וקלות ראש, ויש ללמוד זאת מיצחק, שכתוב "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", ורש"י אומר שם "שראהו משמש מיטתו". כמו כן יש ללמוד זאת מהנהגתו של רב ש"שח ושחק שיחה בטילה של ריצוי תשמיש", וברש"י: "כאדם רעב, כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך"‏[119].

אמנם, בראב"ד כתב "ואל ינהג עמה בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים". דברים דומים כתבו הרמב"ן ורבי מנחם רקנאטי[120]. כמו כן, השולחן ערוך כתב "וישמש באימה וביראה"‏[121], ובמסכת נדרים פירש זאת הרא"ש: "באימה - ולא בקלות ראש". לכן, ייתכן שיש לנהוג בקלות ראש מסוימת, אך אין להפריז בה. וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (ה, ז): "ולא יקל ראשו ביותר".

דיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מובא שאסור לבני הזוג לשוחח בעניינים שאינם קשורים ליחסי האישות, משעה שהם פונים משאר עסקיהם להתכונן לתשמיש (ראב"ד). הראשונים פירשו שלושה טעמים לאיסור: האחד הוא החשש שיבואו לחשוב על אנשים אחרים, הוא על אישה אחרת והיא על איש אחר, השני כדי שלא יסיחו דעתם ועל מנת שיעשה הביאה בכוונה ובלב שלם, והשלישי כיוון שקולם נשמע ויש בכך חוסר צניעות.

מותר להם לדבר בענייני תשמיש, דהיינו דברי פיוס ואהבה. הבית חדש אף מוכיח מזה שאמא שלום כינתה את התשמיש "סיפור", שראוי שהתשמיש יהיה מלווה בשיחת דברים. ואם נצרכת האישה לכך, מותר לרצותה אף בדיבור שאינו מעניין התשמיש. דברים שהם ניבול פה אסור להם לדבר כלל, ועל זה אמרו חז"ל "ומגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין"‏[122].

כוונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המחשבה בשעת תשמיש, כתב הראב"ד בספרו "בעלי הנפש" שיש ארבע כוונות. הראשונה והמובחרת בהן היא לשם פרייה ורבייה, ולפיו זו הכוונה הנכונה מכולן שכן האדם מקיים בה שתי מצוות עשה, מצוות פרו ורבו ומצוות עונה. השנייה היא לתיקון הוולד בששת החודשים האחרונים של ההיריון. השלישית היא כשלא מתקיימות שתי הכוונות המוזכרות לעיל, למשל כשהאישה מיניקה או זקנה, והיא משתוקקת אליו כשמאידך הוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שייתן דעתו עליה. הרביעית היא שהוא מתכוון לגדור עצמו בה כדי שלא יתאווה לעבירה, כי הוא רואה שיצרו מתגבר ומתאווה אל הדבר הזה, ודבר זה הוא רפואה בשבילו כדי שלא ייעשה חולה (שכשלא יממש תאוותו יחלה). וגם בכוונה זו יש שכר אך לא כראשונות‏[123].

בני תשע מידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "בני תשע מידות" מתייחס לתשעה או עשרה מצבים בהם אסור לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו. תשעה מהם מוסכמים על כל הדעות בגמרא (ומכאן המספר במונח). הגמרא‏[124] מגדירה ילדים שנולדו מיחסי אישות כאלו "כממזרים ואינם ממזרים" ומתריעה כי "עבודת ה'" עלולה להיות קשה עליהם:

  1. בני אנוסה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו באונס, או אף כשאינה מסכימה לכך באופן מלא.
  2. בני שנואה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בעת שהוא שונא אותה (אף אם בדרך כלל אוהב אותה).
  3. בני נידוי – יש המפרשים שהכוונה לאדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהוא או היא נמצאים בנידוי, ויש המפרשים שהכוונה לאדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהיא נידה.
  4. בני תמורה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו וחושב שמקיים יחסי אישות עם אישה אחרת (אפילו אם גם האישה השנייה היא אשתו).
  5. בני מריבה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שקיימת ביניהם עוינות, גם אם אינם שונאים אחד את השני.
  6. בני שכרות – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהוא או היא שיכורים.
  7. בני גרושת הלב – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו לאחר שהחליט בליבו לגרשה.
  8. בני ערבוביה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו וחושב באותה עת על אישה אחרת שאינה אשתו, או שהאישה חושבת על איש אחר.
  9. בני חצופה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו לאחר שביקשה זאת ממנו באופן מפורש ולא מרומז.
  10. יש אומרים אף בני ישנה – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהיא ישנה.

דברים אלו, מבטאים את התפישה לפיה הקשר הרגשי בין הבעל לאשתו הוא בעל חשיבות עליונה בתחום יחסי האישות. ומבטאים גם את היחס הנדרש למערך הלכות והנהגות מקובל שאי ההצמדות אליהם גורמת לדעת חז"ל לגינוי הצאצאים. דוגמה לתפיסה זו ניתן לראות בתשובתו של החזון איש כשנשאל מדוע רבים חזרו בשאלה בתקופת הקמת מדינת ישראל. בתשובתו טען כי אותה תקופה הייתה תקופה של מצב כלכלי קשה אשר גרם לבעיות של שלום בית ובשלם נתרבו מקרים של בני תשע מידות (בעיקר "בני מריבה")‏[125].

לאחר קיום יחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מובא בפוסקים שאין לאחד מבני הזוג לקום ממיטתו מיד לאחר קיום יחסי האישות, כדי שלא יראה לבן או בת זוגו שכל מה שמעניין אותו זה הקירבה הגופנית, אלא ימשיכו לשכב ביחד עוד זמן מה. הדרכה זו באה לידי ביטוי קיצוני, במימרה של רבי מאיר: "כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים"‏[126], כלומר, איש שאינו בעל מידות אינו מתחשב בצרכי אשתו, אלא בא עליה למלא תאוותו ומיד עוזבה.

לאחר קיום יחסי האישות יש ליטול ידיים ונחלקו הדעות לגבי צורת הנטילה.

ישנם גברים הנוהגים לטבול במקווה בבוקר שלאחר קיום יחסי אישות.

מובא בהלכה שהאישה לא תניק את בנה מיד לאחר קיום יחסי אישות, אלא תמתין שיעור הליכת שני מילין (כ-36 דקות). ואם הוא בוכה מאוד יכולה להניקו.

מצבים בהם אסור לקיים יחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, אין לקיים יחסי אישות כאשר יש בכך חוסר צניעות. כלומר, שאנשים אחרים עלולים לשמוע, לראות או לדעת שבני הזוג מקיימים יחסי אישות. בפני תינוק שאינו יודע לדבר, מותר. מידת צניעות, שגם בעלי חיים לא יהיו נוכחים בשעת מעשה‏[127]. כמו כן, אין לקיים יחסי אישות בחוץ, במקום ללא קירות, משום פריצות. אוהל נחשב כבית לעניין זה‏[128].

על פי חז"ל אין לקיים יחסי אישות באור ויש להחשיך את החדר בשעת הביאה, אך אפשר להאיר מעט על ידי אור שנמצא בחדר אחר. אמנם, לפי הקבלה יש להזהר שלא יהיה כלל אור בחדר, ואפילו אם מקור האור מוסתר.

כאשר אחד מבני הזוג מצוי בשבעת ימי אבלות על אחד מקרוביו, אין לקיים יחסי אישות.

נידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד בדיקה המשמש לבדיקה פנים נרתיקית בשבעת נקיים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נידה

על פי התורה, האישה נעשית טמאה[129] כתוצאה מדם הווסת שלה, ונאסר על בני הזוג לקיים יחסי אישות, עד שהאשה תמתין שבעה ימים ותיטהר בטבילה במקווה. לפי דברי רבי מאיר המובאים בתלמוד, הסיבה לטומאת הנידה היא: "מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה"‏[7].

באור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד כתוב שאסור לקיים יחסי אישות בשעות היום, מאחר שיחסי אישות באור אינם התנהגות צנועה, אך אם החדר חשוך - מותר. לדעת הרמב"ם קיום יחסי אישות ביום נחשב אף לעזות פנים. בנוסף, היחסים נאסרו ביום כדי שהאיש לא יראה פרט לא נאה בגוף של אשתו ותתגנה בעיניו. חשש זה הוא דווקא בשעה של קרבה גופנית גדולה, שאז עלולה העוויה או נקודה קטנה להפריע. כמו כן, מכיוון שבני הזוג עסוקים גם בחיבור הרוחני והנפשי שביניהם, מתאימה להם החשיכה כדי להדגיש צדדים אלו. נאמר כי תלמיד חכם, כיוון שיודע כיצד להצטנע, מתכסה בבגד ומשמש. מכיוון שיש טעמים נוספים עדיף להימנע בכל אופן (אלא אם כן החדר חשוך), אלא אם כן יש לו צורך בזה כגון שיצרו מתגבר עליו או אם אפשרי לקיים יחסי אישות ביום בלבד‏[9].

רבי חיים אבן עטר בחיבורו הפרשני "אור החיים" על התורה, הפגיש בין דברי חז"ל לעיל, על קיום יחסי אישות בין יצחק ורבקה על סמך המילה "מצחק", בפרשת תולדות, לבין מסורת המובאת בתלמוד שבני ישראל אשר קיימו את הדין הזה גם לפני מתן תורה, מפני שישראל קדושים ואין משמשין מטותיהן ביום‏[130]; והוא מפרש כי יצחק ורבקה קיימו יחסי אישות ביום באופן נדיר, כדי להימנע מהרהורים. פרשנות האור חיים היא ברוח המסופר על האמורא רבא, שבהיותו בבית הדין, התגלתה זרועה של חומא ו"נפל נהורא (אור) בבי דינא (בבית הדין)". רבא הלך לביתו, ותבע את אשתו לתשמיש (ביום) מחשש הרהור‏[131].

לצד ספרי קודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין לקיים יחסי אישות כאשר יש ספרי קודש (אפילו מודפסים) גלויים בתוך החדר. אם אין באפשרותם להוציא את הספרים, יש להכניסם לתוך ארון, ארגז וכדומה, שנפחו ארבעים סאה או יותר (אורך ורוחב של חצי מטר וגובה מטר וחצי, או נפח מקביל). לחלופין ניתן לכסות אותם בשני כיסויים, שהאחד מהם אינו הכיסוי המיוחד לאותו חפץ קדוש‏[132]. באשר למזוזת החדר, אם היא נמצאת בתוך החדר עם סגירת הדלת או שהדלת פתוחה, יש לעטוף את הקלף בניילון וכדומה לצורך זה, חוץ מהבית החיצון שלה. ויש פוסקים שכתבו שאין צורך לכסות המזוזה‏[133]. ניתן גם להעמיד לפני בני הזוג מחיצה יציבה שגובהה כ-80 סנטימטר (כגון סדין מתוח שקשור בצד העליון והתחתון). אם המחיצה שקופה, ומדובר בספר תורה, צריך גם לכסותו. בשבת אסור להעמיד מחיצה זו. בשעת הדחק, שאין להם חדר אחר, ואין להם במה לכסות את הספרים, יש להקל על ידי שיכסו עצמם עד מעל ראשיהם.

גיל המינימום ליחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: גיל הנישואים

ההלכה דנה בהיבטים שונים של קיום יחסי אישות בכל גיל‏[134]. היא אינה מגדירה גיל שמתחתיו אסור לקיים יחסים, אך מגדירה גיל מינימלי לנישואים.

גבר כשיר לקדש אישה, כמו לכל פעולה משפטית אחרת המצריכה דעת, משהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות. אישה כשירה להינשא על דעת עצמה משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ושישה חודשים ונעשתה בוגרת. מלידתה ועד שעה זו האב רשאי מדין תורה להשיאה‏[135]. ברם, בתקופת האמוראים נאסר "לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה"‏[136]. למרות זאת החל במאה ה-10 ובעיקר במאה ה-12 ובמאה ה-13 היו מקרים רבים של נישואי ילדות, על רקע יתמותן או רצון להבטיח את עתידן‏[137]. במקורות ההלכתיים מהתקופה, ניכרת מגמה של ראיית האיסור להשיא בת קטנה כהנחייה מוסרית שאינה מחייבת‏[138], או כחסרת תוקף כשיש לחוש שהמתנה לגדילת הילדה תמנע את נישואיה‏[139]. לעתים הובילו נישואים אלו לקיום יחסי אישות עם הילדות או לניסיונות לקיום יחסים עימן‏[140].

במאות השנים האחרונות, תקנות גילאי מינימום לנישואים תוקנו בקהילות שונות לאור ההתנגדות לנישואים מוקדמים, אך עד המאה ה-20 היו תופעות של נישואי ילדים שנועדו כהצלה מפני גזירות שהוטלו על היהודים‏[141]. בישראל בשנת 1950 תיקנה הרבנות הראשית כי אין להשיא בנות לפני גיל 16‏[142].

ההתפתחות ההיסטורית בהוראת יחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער מסכת כלה משנת ה'תקמ"ט (1849)

תנאים ואמוראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת התנאים הועלתה על הכתב מסכת כלה. מסכת זו מכילה פרק אחד ארוך העוסק ברובו באופן הראוי לקיום יחסי אישות. למעשה, מסכת כלה היא החיבור היהודי הראשון שהתמקד ביחסי אישות. בתלמוד נכתבו הלכות רבות בנוגע ליחסי אישות, כמו כן, מובא בתלמוד תיאורים של התנהגות חכמי הדור ביחסיהם האינטימיים עם נשותיהם, על מנת ללמד את העם את ההתנהגות הנכונה ביחסי אישות. מדברי הגמרא עולה שחז"ל ראו בנושא חשיבות רבה לשמירת היציבות של חיי המשפחה; ועם זאת, נמצאו אצלם מגוון התייחסויות אל המגע הגופני הקרוב. חלקם המעיטו בו וחלקם נהגו בו בחדוה, ואף הדריכו את הדור הצעיר בפרוטרוט כיצד לנהוג עם בני הזוג.

רב חסדא הדריך את בנותיו בצורה מפורטת לגבי התנהגות האשה בעת יחסי אישות עם בעלה‏[143]. על האמורא רב כהנא מסופר שהוא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק ביחסי אישות. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". לפי עדותו של רב כהנא רב קיים יחסי אישות כאדם רעב, כמו שלא שימש מיטתו מעולם, ושנהג קלות ראש לתאוותו‏[144]. ואילו, אמא שלום סיפרה על בעלה התנא רבי אליעזר כיצד הוא מקיים יחסי אישות: "אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד". כלומר, מגלה מעצמו במקום תשמיש טפח, והטפח השני משאיר מכוסה. וממהר במעשה הביאה כאילו הוא נטרד על ידי שד הכופהו‏[145].

ראשונים ואחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תקופת הראשונים, מחמת הצניעות, ההדרכה העיקרית כיצד להתנהג בתשמיש המיטה, נמסרה בעל פה ובאופן אישי לחתן ולכלה. לא נכתב חיבור או ספר שמפרט ומקיף נושא זה בהרחבה. בתקופת הראשונים, מחמת ירידת הדורות, נוצר חוסר בהירות בנושא זה, והחלו להופיע החיבורים הראשונים שמציגים אותו בהרחבה.

הראב"ד בספרו "בעלי הנפש" בתחילת שער הקדושה, כותב על בני דורו: "והוא (יחסי אישות) מהעניינים שרוב בני האדם נכשלים בהם... ועל זה ראיתי להציע בהם עד שיהיו פשוטים ומבוארים לכל דורשיהם".

חיבור נוסף מזמן הראשונים הוא "איגרת הקודש", מכתב בעניין הנהגת יחסי אישות. האיגרת מיוחסת לרמב"ן, אך יחוסה מפוקפק, וככל הנראה חוברה על ידי ראשון-מקובל אחר.

רבי משה פיינשטיין העיד על ההנהגה ביחסי אישות ש"מכיוון שיש טועים בין להקל בין להחמיר וגורם חס ושלום לחסרון שלום והאהבה הנחוצה ביותר, אמרתי שתורה היא ומוכרח אני לכתוב בזה‏[146].".

תקנות האדמו"ר מגור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדמו"ר מגור הרב ישראל אלתר (מחבר הספר "בית ישראל"), תיקן לחסידיו תקנות המכונה "תקנות ל"ט" (ליל טבילה). התקנות הללו לא פורסמו בכתב. הן נמסרו לחסיד ביום נישואיו על ידי מדריך שנבחר על ידי הרבי. בין התקנות; אסור לנשק את גוף האישה, להקפיד על קיום היחסים רק בתנוחה שבה האשה למטה והבעל שוכב מעליה, היא והוא צריכים להיות לבושים בחלוק לילה, יש לקיים יחסים רק לאחר חצות הלילה, אין לקיים יחסי אישות רק בליל טבילתה של האשה והשבת שלאחריה‏[147]. כמו כן, אסור לקיים יחסים בחודשים הראשונים של ההריון ובמשך מספר חודשים לאחר לידה, בשל החשש לעבור על איסורי נדה[148].

תקנות האדמו"ר מגור עוררו עליו מתנגדים רבים גם מקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) שאף כתב מכתב המביע הסתייגות מגישתו המחמירה. מכתב הסטייפלר יצא באמצע שנות ה-60 בעקבות מקרה מיוחד. בנו של אחד ממנהיגי "צעירי אגודת ישראל" נהפך לחסיד גור, ובעקבות זאת נוצרו בעיות בינו לבין אשתו שלא הסכימה לנהוג לפי תקנות ל"ט. כיום נמצאת עמדת האדמו"ר מגור בנסיגה. חסידים בגור אומרים שתקנות אלו נועדו בעיקר ליחידים שיכולים לעמוד בזה ולא לכלל החסידות‏[148].

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 ראו אור ביהדות החרדית וביהדות הדתית, ספרים וחוברות הדרכה רבים על קיום יחסי אישות על פי מקורות היהדות (ראו בקריאה נוספת). רשמית, הספרים מיועדים אך ורק למיועדים להינשא ולנשואים בעקבות ההשקפה שדברים העוסקים בנושאים אינטימיים ראויים להילמד בצורה פרטנית. ספרים אלה, על פי רוב, לא נמכרים בחנויות, אלא עוברים מיד ליד, בעיקר על ידי מדריכי חתנים ומדריכות כלות.

ריבוי הספרים נבע מחילוקי דעות פנימיים בגישה ליחסי אישות, בעיקר בין הציבור החרדי לציבור הדתי לאומי, וממאבק על הנחלת התפיסה הדתית. הצורך בספרים התגבר על רקע מהפכת המידע, והיחשפות אנשים דתיים ברשת האינטרנט לשמועות שאינן מדויקות, או לגישות חילוניות ומתירניות למין, המתנגשות בהלכה. מלבד זאת, קיים רצון לתיקון הרושם שנוצר ולפיו ישנה התייחסות שלילית ליחסי אישות בין איש לאשתו, בעקבות ההפרדה המגדרית המונהגת בציבור הדתי.

בתחום זה ישנו הבדל משמעותי בין המגזר החרדי לבין המגזר הדתי לאומי: בציבור החרדי לא מפורסמות בפומבי שאלות ותשובות בנושא, ואילו בציונות הדתית ישנם רבנים שעונים באינטרנט לשאלות אינטימיות ביחסים שבינו לבינה‏[149], ויש רבנים שעונים רק בצנעה‏[150]. חוץ מפרט זה, אין הבדל משמעותי בין המגזרים, על אף שבאופן כללי יש הבדל בנושאים קרובים לזה כמו צניעות והפרדה מגדרית. בשני המגזרים ישנם רבנים שמקלים, לדוגמה, יש שיתירו (במקרים ספציפיים) תנוחות מסוימות או שיתירו לדחות ליל טבילה וכדומה, וישנם רבנים שמחמירים. בנוסף לכך, דבר זה תלוי בעיקר באופי הזוג שבא להתייעץ, וגם באיכות הקשר הזוגי ובמידת אדיקותם בהלכה ובמנהגים השונים.

ביקורת והיבטים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזרמי היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד ביהדות האורתודוקסית ישנו אידאל בקיום יחסי המין בקדושה תוך כדי הגבלת הייצר המיני, זרמים אחרים ביהדות שמים דגש על דברים אחרים. למשל, הרב אליוט דורף, מרבני היהדות הקונסרבטיבית, הגדיר מספר דברים חשובים בקיום יחסי מין: לראות את עצמו ושותפו כיצירות של אלוקים, לנהוג בצניעות, שתהיה אפשרות ללדת, ולשמור על האיכות היהודית של מערכת היחסים‏[151]. באופן כללי, השקפת היהדות הקונסרבטיבית, עולה בקנה אחד עם ההשקפה האורתודוקסית שההלכה היא הדרכה מחייבת, אך לפי התקופה יש לרבנות סמכות לשנות או לתקן פרט כזה או אחר.

הרב הרפורמי הרב משה זמר, נוקט בגישה של מציאת פתרונות לבעיות חדשות, תוך כדי שמירה על המסגרת ההלכתית. לדבריו בספרו "הלכה שפויה", לחז"ל הייתה גישה אנושית ונועזת, והם ביקשו למצוא פתרונות למעמדה ה"קשה" של האישה לעתים גם על ידי קריאת המקורות בצורה מגמתית, אך המימסד הרבני הקיים כיום מחמיר ללא צורך‏[152]. לדבריו, בתקופות שונות עלה בידי פוסקים למצוא דרכים להביא מזור למצוקות העם, שנבעו בחלקן מפסיקה נוקשה של רבנים מחמירים‏[153].

לפי היהדות האורתודוקסית התפישה היא שמרנית כלפי ההלכה, ואפילו כלפי הלכות ביחסי מין, שמתייחסות באופן ספציפי לעולמו האינטמי של הפרט. לעומת זאת, היהדות הרפורמית נותנת את הדגש העיקרי על ההיבט המוסרי של היהדות, ולפי חלק מהרבנים, גם במחיר של ביטול ההלכה הקלאסית. לדוגמה, הרב יוחנן ריינר סבור "יש בהלכה תחומים המבוססים על הנחות שאינן מקובלות עלינו לדוגמה... הטומאה הנגרמת על ידי וסת... איננו יכולים להעניק למקורות הספרותיים הקלאסיים של ההלכה יותר מאשר סמכות משוערת, ולכן יש לשקול את חקיקתם כנגד מצפונו של כל יחיד ויחיד..."‏[154].

במחקר האקדמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזן-צבי‏[155] מנסה להבין האם חז"ל הבינו את מושג היצר כמושג כלל אנושי או כמושג ממוגדר. לדבריו, מרבית המקורות נכתבו מנקודת מבט כלל אנושית המניחה כי תופעת היצר המיני אינה משתייכת למגדר זה או אחר. בהתייחס לנשים, חז"ל מביאים שלל מקורות המעידים על קיומו של היצר‏[156] אך עם זאת, כמעט ולא ניתן למצוא התייחסות תלמודית המתפלמסת עם מקורות אלה. סטלאו‏[157] מסביר זאת על ידי הגדרה מחדש של השאלה המעסיקה את חז"ל. לדעתו, השאלה היא לא עצם קיומו של היצר אצל נשים או אצל גברים, אלא, למי יש את היכולת להתמודד איתו. על פי סטלאו, המלחמה ביצר נתפסת כתכונה גברית. חז"ל מסכימים עם ההנחה בדבר קיומו של יצר מיני אצל נשים, אך, להנחתם, הן נטולות הכוח להתמודד עימו ולכן הן לא מקבלות הדרכה כיצד להילחם בו, כפי שמקבלים הגברים‏[158]. רוזן-צבי מדגיש כי מרבית המקורות העוסקים בנשים וביצר המיני מציבים את האישה בצד המאיים על היצר ולא בצד הנלחם בו‏[159].

בויארין‏[160] מציג את הסוגיא התלמודית במסכת עירובין. התלמוד משבח את האישה המבקשת מין באופן גלוי‏[161] ורואה את התכונה הזו כתכונה חיונית, מקובלת וחיובית עד כדי כך ששכרה של אישה כזו היא בנים מוצלחים יותר מבני דורו של משה. עם זאת, הגמרא בהמשך מסייגת ואומרת '"והוא ימשול בך" – מלמד שהאישה תובעת בלב, והאיש תובע בפה, זו היא מידה טובה בנשים'. סוגיה זו, רואה ומכירה ברצונה ויצרה של האישה אך בו בזמן מפקחת ומורה על ההתנהגות המינית הטובה והרצויה לאישה. לדברי בויארין, קטע זה הוא הדרכה לגבר להיות קשוב ורגיש לאשתו בתוך המערכת הזוגית.

לפי בויארין, מצד אחד, אנחנו נבחין בכבוד שרוחשים חז"ל לזכויותיה של האישה, לרווחתה הפיזית, להגנה עליה מפני תוקפנות גברית, לסיפוק צרכיה החומריים והמיניים כאחד. מצד שני, הנשים תמיד נמצאות בעמדת נחיתות כלפי הגבר ותלויות בו, גם אם הוא אמור לציית לנורמות של הקשבה והתחשבות‏[160].

התלמוד מונה תשעה מצבים שבהם אסור לאיש לקיים יחסי אישות עם אשתו (בני תשע מידות). מצבים אלו הינם מצבים אפשריים בין איש לאשתו המעידים על מצב רגשי שבו נמצאים, הן הגבר והן האישה אחד כלפי השנייה. בויארין מוצא את המקור הזה כעדות בולטת לתפיסת חז"ל על פיה הקשר הרגשי הוא בעל חשיבות עליונה בתחום יחסי המין‏[160].

בויארין‏[160] מצביע על כך שאת הטקסטים התלמודיים בנושא זה ניתן לקרוא בשתי קריאות השונות זו מזו במהותן. קריאה אחת קוראת את הטקסטים ורואה בהם מקור ראשוני לשיח דכאני של האישה. קריאה זו שומעת את קולותיהם של באי בית המדרש שדנים באישה, בתשוקותיה וברגשותיה וקובעים הלכה 'מעל ראשה'. קריאה זו רואה בתביעת הרבנים פיקוח כוחני על ההתנהגות המינית של בני הזוג הנשואים. לעומתה, הקריאה השנייה מגלה כי חז"ל הצליחו להדיר את עצמם מפיקוח על חדר המיטות. חז"ל ניסחו את כללי ההתנהגות המדריכים לפרטיות בזמן הפעילות המינית, ובכך הפכו אותה בפועל לבלתי נראית ובלתי ניתנת לשליטה. חז"ל, על אף שהם מייצגים את הקול הגברי, הביעו אהדה כנה לצורכי האישה ותשוקותיה. יותר מכך, נראה כי חז"ל תפסו את הקשר המיני בין האיש לאשתו כקשר התובע אינטימיות, תשוקה, גירוי ועינוג הדדיים. עם זאת גם קריאה זו לא מתעלמת מהשיח ההיררכי הנוקשה שמשאיר את יחסי האישות כ'חובה' של האיש כלפי אשתו.

לדברי יחזקאל מרגלית‏[162], חיוב עונה הינו חיוב משפטי מוחלט בעולמה של ההלכה ומתוך כך ניתנה בידי חכמים סמכות להתערב במערכת היחסים האינטימית ביותר שבין הבעל לאשתו. תפיסה זו מנוגדת לתפיסה המקובלת כיום במערכות המשפט הליברליות-מודרניות, הרואות בתחום המיני בעיקר זכות ולא חובה, ולכן מדירות את רגליהן מלהתערב ולהסדיר בצורה רגולטורית מערכת יחסים זו .

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים;
  • דניאל בויארין, הבשר שברוח – שיח המיניות בתלמוד. הוצאת עם עובד: תל אביב, 1999
  • מייקל סטלאו, 'זכר ונקבה בראוה?' מגדר ויהדות חז"ל. בתוך: רצף ותמורה: יהודים ויהדות בארץ ישראל הביזנטית-נוצרית, ירושלים, 2004
  • יחזקאל מרגלית, ועונתה לא יגרע – על הסדרה ציבורית ופרטית של יחסי אישות בין בני זוג במשפט העברי. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, 2006
  • נתן אופיר, כוונות בזיווג בליל שבת : רומנטיקה קבלית לפי ר’ משה קורדובירו, בתוך: מסכת, י', תשע"א, עמ' 87-113 ‬
  • אברהם שטינברג, הערך: "מיניות", אנציקלופדיה הלכתית רפואית, חלק ד', ירושלים תשס"ו
  • יעל לוין, תפילותיו של רבי יהושע סגרי בענייני אישות - נישואין, טבילה, היריון ובנים, ידע-עם, 71-72, תשע"א, עמ' 83-94 ‬
  • נחום רקובר, יחסי אישות בכפייה בין בעל לאשתו, משרד המשפטים, 1980
  • ישי רוזן-צבי, האם יש לנשים יצר? אנתרופולוגיה, אתיקה ומגדר בספרות חז"ל. בתוך: סמכות רוחנית, מאבקים על כוח תרבותי במסורת היהודית. (עורכים: חיים קרייסל, בועז הוס, אורי ארליך) אוניברסיטת בן-גוריון: באר שבע, 2010
ספרות דתית לאומית;
  • שלמה אבינר, עצם מעצמי - ענייני חיבור בין איש לאשתו, בית אל תשס"א (ראה אור לראשונה בירושלים תשמ"ד, ונכללו בו דברי הרבנית חנה טאו בפרק: הדרכות לכלות).
  • אלישיב קנוהל, איש ואשה - זכו שכינה ביניהם - פרקי הדרכה לחתן ולכלה, עין צורים תשס"ג‏[163]
  • נעמי וולפסון, ודבק באשתו - פרקי לימוד להעמקת החיבור בין איש לאשתו, ירושלים תשס"ה
  • קובץ מאמרים מרבני ישיבת "שיח יצחק", ויקרא את שמם אדם - זוגיות ומשפחה ממבט יהודי חדש, אפרתה תשס"ה
  • יהודה לוי, איש אשה ומשפחה - מודרנה מול מסורת/שיחרור מול חירות, בית אל 2001
  • רן דוד כלילי, הדריכני באמתך - ספר הכשרה, הכוונה והרחבה להדרכת חתנים, מעלה אדומים תש"ע
  • הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, אדם וביתו: שש מסות על חיי המשפחה, ערכו דוד שץ ויואל ב' וולוולסקי, תירגם מאנגלית אביגדור שנאן, ירושלים, תשס"ב
  • אברהם שמואל קטן, לדעת לאהוב - על יחסי האישות לאור היהדות, ירושלים תשע"ג
ספרות חרדית;
  • משה אהרון שוחטוביץ, בנין הבית, ירושלים תש"ע - מאמרי הדרכה בעניין קדושת הבית היהודי
  • יעקב שכנזי, שושנת העמקים, ירושלים תשס"ד - בעניין קדושת מצוות הבית
  • רפאל מנחם שלנגר, משכן ישראל, ירושלים תש"נ - בענייני קדושת האישות
  • נהוראי שמעונוב, במותר לו (קונטרס), תל אביב תשס"ח - בירור בענייני קדושה וטהרה
  • ישראל אליהו וינטרוב, שהכל ברא לכבודו - יסודי מצוות הבית, בני ברק תשס"ו (נכתב על ידי תלמידו)
  • יצחק אייזיק סילבר, יסודות הבית וקדושתו, ירושלים תשס"ח

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד... יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתייה וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד... וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע" (רמב"ם הלכות דעות ג ב)
  2. ^ "הלכות אישות" הן הלכות שמתייחסות לכלל ההלכות שבין איש לאישה, ולאו דווקא לקיום יחסי מין, שההלכות לגביהם מפוזרות בתוך "הלכות אישות".
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ב, עמוד ב'.
  4. ^ כדעת הרמב"ם, הלכות אישות פרק א הלכה ד, ועוד
  5. ^ מתורגם מתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ט, עמוד ב': "אמרו הואיל ועת רצון הוא נתפלל על יצר המין. התפללו ונמסר בידיהם. אמר להם: ראו שאם תהרגוני יכלה העולם. אסרוהו שלושה ימים וחיפשו ביצה בת יומהּ בכל ארץ ישראל ולא נמצאה. אמרו: כיצד ננהג? נהרגהו? יכלה העולם. נתפלל עליו לחצאין? ברקיע אין נותנים 'לחצאין'. סימאו את עיניו באיפור ושחררוהו, והועיל שלא יתגרה אדם בקרובתו".
  6. ^ אדמיאל קוסמן, המחלוקת בין הנצרות ליהדות על המיניות, "הארץ", 26.07.2013
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ל"א, עמוד א'.
  8. ^ כך למשל, במדרש קהלת רבה (יב ה) נאמר: "תאווה מטלת שלום בין איש לאשתו". במדרש כלה רבתי (ב) נאמר: "הרהור מביא לידי תאווה ותאווה מביאה לידי אהבה".
  9. ^ 9.0 9.1 תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף י"ז, עמוד א' ובמפרשים שם.
  10. ^ כך למשל, בספר שבילי אמונה (נתיב ג, שער ד) לנכד הרא"ש נכתב: "לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאוה, והתאוה לא תהיה כי אם מחום הלב, ומחום הלב, יחמו הדם וכל האברים, ולפי רוב תאוותם תהיה חמימותם, ויחמו שני הזרעים זרע האיש וזרע האשה אשר מהם יברא הילוד ולכן יהיה פיקח".
  11. ^ שיטה מקובצת בשם הרא"ם, ובדומה בתוספות ישנים בנדרים כ.
  12. ^ סימן שסב
  13. ^ הרב אלישיב קנוהל, בתוך: הרב שמואל אריאל, עת דודים עמ' 44. בדומה: נעמי וולפסון, מרחק, נגיעה, עמ' 122.
  14. ^ שהכל ברא לכבודו, עמ' קד.
  15. ^ ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ח, וכן בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ד, עמוד ב': "צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי דבר אחר זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים"
  16. ^ רש"י בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד א'. ובפירוש אור החיים לספר ויקרא (יב) נכתב: "ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול".
  17. ^ אור החיים על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז.
  18. ^ רש"י בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ח, עמוד ב'; "בביאה שלא כדרכה אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו". בפירוש הרוקח (על ספר בראשית, פרק ב', פסוק כ"ה) פירש פסוק זה: "כי על ידי שנהנין זה מזה [בקירוב בשר] יאהבו זה את זה.".
  19. ^ מאמר "טעם בלימוד" מהרב יונתן אבר, עמוד 9
  20. ^ "ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות". הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ב', פרק ל"ו.
  21. ^ ואם כלי המשגל הם דברי גנאי איך ברא ה' דבר שיש בו מום, גנות, או חיסרון... נמצא כי הקב"ה הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם"... "נמצאו דברי היוני הבליעל הבלים בטלים מצד אחד. והוא כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו." אגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן.
  22. ^ בקונטרס "קדושת ישראל" מבוארים דברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק מט: "הוא (אריסטו) מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את המשגל ואכילת מאכלים טעימים בשם "הנבזים", ומאריך לגנות אותם וללעוג להם", ובהלכות דעות פרק ג הלכה ב וג'. כמו כן, הרמב"ן עצמו כתב בפירושן על ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק י': "ודע כי המשגל הוא דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין...".
  23. ^ יצחק אבוהב, מנורת המאור, כלל קפה.
  24. ^ דרך פיקודיך, מצווה א, ח, בשם החוזה מלובלין.
  25. ^ חובות הלבבות, שער הפרישות, פרק א. אף רבי יוסף קארו, בספרו שולחן ערוך כינה את יחסי אישות כ"עונג": "תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא", אורח חיים ר"פ.
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ע"א, עמוד א': "בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן", על פי פירוש הראב"ד בשער הקדושה ועוד.
  27. ^ ברוך מקוסוב, עמוד העבודה, ויכוח השואל והמשיב, פסקה קכ"ד.
  28. ^ המגיד ממזריטש, מגיד דבריו ליעקב, פסקה קל"ד.
  29. ^ "איש ואישה - זכו, שכינה ביניהם. לא זכו, אש אוכלתם", תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ז, עמוד א', ויש פרשנים אשר הביאו מאמר חז"ל זה בהקשר של יחסי אישות.
  30. ^ רמב"ן בתחילת פרשת קדושים "וצוה (ה') בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו...".
  31. ^ אגרת הקודש לרמב"ן פרק א, המתחיל במילים: "הקדושה הזאת נחלקת לד' חלקים...". הרב יצחק אייזיק שר כתב: "וזה טעות לחשוב שעיקר הקדושה היא במחשבה, כמפורש בראב״ד בשער הקדושה וברמב״ן באגרת הקודש".
  32. ^ רש"י בתלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף י"ח, עמוד ב', וכפי מאמר חז"ל בתלמוד: "ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום" (נדה יז)
  33. ^ תיקוני זוהר נג.
  34. ^ שער האותיות, ערך קדושה.
  35. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ב, עמוד א'. משים שלום בבית - רש"י פירש "איבר תשמיש", ורבי ניסים גאון פירש "זו תאווה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו".
  36. ^ כשיבוא האיש הסכל לאסור הביאה יותר ממה שנאסר מן הבעילות יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי", רמב"ם פרק ה' משמונה פרקים.
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 37.3 קונטרס מרבי אייזיק שר, ואיגרות קודש מהחזון איש ומהסטייפלר. דברי הסטייפלר מובאים בספר ארחות רבנו, חלק ה, עמ' כט.
  38. ^ "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול כשהוא לשם שמים, אמנם אם על ידי זה מבטל משהו ממה שמחויב על פי דין תורה, מעשיו אינם רצויים. ואף כי יחשוב שעולה מעלה מעלה ברוחניות, אינו כן, אלא קבועה בקרבו גאוה לחשוב עצמו לבעל מדרגה, ובאמת הוא פוגם ונפגם. ופעמים קרובות מציגים אותו לחרפות על ידי שלבסוף נותן עיניו באיסור ממש, ואינו יכול להתגבר בשום אופן כאשר ידענו עובדא כזאת ה' ישמרנו". אגרת חיובי הבעל לאשתו, מצוות עונה, אות ב.
  39. ^ משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים, פרק י"ח.
  40. ^ "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול... אבל זה אינו אלא כשמקיים מה שמחויב על פי התורה".
  41. ^ ראו למשל: הרב שמואל אריאל, בחוברת "עת דודים" (מאת הרב אלישיב קנוהל), עמ' 44. איש אשה ומשפחה, עמ' 83, ועוד. רן דוד כלילי, הדריכני באמתך, עמ' 411. לעומת זאת, הרב שלמה אבינר, לדוגמה, נוקט כמו הגישה החרדית, בספרו "אחותי כלה".
  42. ^ רשב"א על מסכת נדרים דף טו
  43. ^ אליקים ג' אלינסון בספרו "איש ואשתו" כרך 3 עמודים 67, 141, 182, על פי התלמוד
  44. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ב', עמוד ב'. וכן בדף ה ע"ב: "כי יקח איש אישה" – דרשו חכמים "כי יקח" ולא "כי תקח".
  45. ^ 45.0 45.1 תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק', עמוד ב'.
  46. ^ כפי שמוזכר בכתובה: "ומזוניכי (שאר) וכסותיכי (כסות) וסיפוקיכי (ועונה)... כאורח כל ארעא (כדרך כל הארץ)".
  47. ^ בעל הקהילות יעקב באגרות קודש אגרת א': "ופשוט דלעניין הרוצה לפטור עצמו בפעם אחת בשבוע ולא ב׳ פעמים בשבוע קרוב דהוי (קרוב לוודאי שזה) ספק דאורייתא ממש, ומלבד זה איכא (ישנו) חיוב מיוחד בזמן שמכיר שהאשה משתוקקת לזה ואפילו ברמז קל כמבואר בשולחן ערוך", על פי ביאור הלכה סימן ר"מ, ועל פי מה שהנהיגו המעיל צדקה והחתם סופר.
  48. ^ הרב משה פיינשטיין כתב שתלמיד חכם יש לחייבו פעמיים בשבוע: "וכיון שכתב הפתחי תשובה בשם ספר מעיל צדקה שהוא משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה הרי בא מזה תשוקה ותאוה ליותר מפעם אחת, ולכן נמצא שהוא מעיקר העונה ואף שלא הכיר בעלה בזה יש לתלות שהוא מצד הבושה וגודל הצניעות שהרי בשביל זה קבעו הזמנים... ולכן שפיר (טוב) הורו שיש לייעץ וגם לחייב שתי פעמים בשבוע", אגרות משה חלק ה', אבן העזר סימן כ"ח
  49. ^ ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ה', ובבעל הטורים שם. האליה רבהאורח חיים סימן ר"מ), מביא את דברי בעל הטורים להלכה. שו"ת בצל החכמה (חלק ד' סימן ע"ב), מציין עוד מפרשים (ראשונים ואחרונים) שהסבירו שמשמעות "ושמח את אשתו" היא מצוות עונה.
  50. ^ 50.0 50.1 שו"ת מהרי"ט חלק א סימן ה, וכן בשו"ת ישכיל עבדי חלק ה' אבן העזר סימן סט, ובחלק ו' אבן העזר סימן כה.
  51. ^ חכמת אדם קכח יט, ואגרות משה אבן העזר ג כח.
  52. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק', עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ', עמוד ב'.
  53. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ"ג, סעיף א' ונושאי הכלים, חכמת אדם, קט"ו, ט"ו. טהרת הבית, חלק א', עמ' תקב-תקד. בדי השולחן, סימן קצ"ד, י"ט. בעניין טומאת דם בתולים הזב בביאות הבאות ראו "עד מתי קיימת גזירת דם בתולים?", מאת הרב יואל קטן.
  54. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ס"ג, סעיף א'.
  55. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ז, עמוד א' לפי המשנה שם המצווה אינה דווקא בליל הכלולות, ולפי הגמרא בעמוד ב' היא קיימת גם כשהכלה הייתה נשואה בעבר.
  56. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ד', עמוד א' ובשיטה מקובצת ג עמוד ב לדעת רש"י
  57. ^ שו"ת רב פעלים, חלק ב' יורה דעה, סימן ל"ד. בית יוסף, קצ"ז ב'.
  58. ^ בית חדש, סימן ר"פ. מדבר אפילו על עונת ליל שבת.
  59. ^ שושנת העמקים, עמ' לח.
  60. ^ שו"ע או"ח סימן ר"פ
  61. ^ זוהר הקדוש, חלק ג' עח.
  62. ^ אגרות משה, אבן העזר חלק ג' סימן כ"ח.
  63. ^ שמחת כהן, תשובה פ"ב.
  64. ^ בן איש חי שנה ב' פרשת וירא כ"ג; דרך פיקודיך, מצווה א' ח'; עטרת צבי, פרשת יתרו; באר היטב סימן ר"מ סימן קטן ד' בשם האר"י.
  65. ^ רמ"פ שער המצוות, בראשית א"ר סק"ב.[דרושה הבהרה]
  66. ^ ים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן מג תקנה ה, והובאו דבריו בפוסקים. הפלא יועץ בערך זווג כתב, שהמעלה שלא להיות עייף מדאי עדיפה ממעלת חצות הלילה.
  67. ^ אורחות רבינו, חלק א, עמ' צט.
  68. ^ ראשית חכמה, שער הקדושה, פרק טז אות נג.
  69. ^ ראש השנה - באר היטב; אורח חיים ר"מ סק"ד בשם שיירי כנסת הגדולה. שמחת תורה - מגן אברהם אורח חיים ר"מ סימן קטן ק"ג. הושענא רבה - באר היטב אורח חיים, תרס"ד סק"ד בשם השל"ה.
  70. ^ מקורות: עשרה בטבת י"ז בתמוז וצום גדליה - מגן אברהם או"ח תק"נ ובמשנה ברורה שם סק"ו. י' באב - משנה ברורה, סימן תקנ"ח.
  71. ^ באר היטב על אורח חיים רמ סעיף קטן ג.
  72. ^ רמ"א או"ח סימן תרל"ט סעיף ב', ובמשנה ברורה סעיף קטן יא
  73. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"ד, סעיף י' . אך הרמ"א כתב "ומכל מקום המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי, תבוא עליו ברכה."
  74. ^ זוהר, בראשית נ
  75. ^ ספר פסקי תשובות, סימן ר"מ סעיף ו'.
  76. ^ ארחות רבנו, חלק א עמ' צח, בשם רבי חיים קנייבסקי.
  77. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ב, עמוד ב'.
  78. ^ חיד"א, ספר מדבר קדמות, דף פג, בשם החיד"א, מובא בבן איש חי, פרשת וירא אות כד.
  79. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות , דף מ"ח, עמוד א', שולחן ערוך אבן העזר עו יג ונושאי הכלים. מכאן מתנפץ מיתוס ה"חור בסדין".
  80. ^ ואין צריכים לכסות את הראש ואת הרגלים. על פי כף החיים, אורח חיים סימן מ' סעיף קטן ט"ו, ומשנה ברורה ר"מ סעיף קטן ל"ו. בשעת הביאה - קדושת משה, סימן ט"ו.
  81. ^ מדרש רבה, בראשית פרשה פה ה, על פי פירוש הרא"ש במסכת נדרים כ ע"ב
  82. ^ זוהי המסקנה המקובלת מהברייתא העוסקת ב-"שלוש נשים משמשות במוך" בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ט, עמוד א' ומסיכום שיטות הראשונים לגביה.
  83. ^ הרב שלמה אבינר, ‏תכנון המשפחה ומניעת הריון, באתר דעת.
  84. ^ אומנם במקרים מסוימים בהם אין אפשרות להשתמש באמצעים אחרים, יש שהתירו להשתמש אף בקונדום, בנימוק שבמקרי סכנה זוהי דרך התשמיש, או שהאיסור נגזר מביטול מצוות פרייה ורבייה, ומותר כשאינו גורם לביטולה, אלא מאפשר לקיימה בטווח הרחוק; ראו תשובת הרב מרדכי הלפרין באתר מכון שלזינגר.
  85. ^ יואל קטן, חנה קטן, אלחנן בראון, אמצעי מניעה - מבט הלכתי-רפואי
  86. ^ "אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ', עמוד ב') "...והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת ובין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת." (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות אישות, פרק ג', הלכה ה') ועיינו גם בהלכות איסורי ביאה פרק ג' הלכה ט"ו, ובטור אבן העזר סימן כ' בהתחלה.
  87. ^ ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק ב', s:בראשית רבה פ, וכן ברש"י שם: וישכב אותה - כדרכה, ויענה - שלא כדרכה. וראו שם פירושים נוספים על הפסוק.
  88. ^ ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך? תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ', עמוד ב'.
  89. ^ "ואמר ר"י דהתם (=ששם) מיירי (=עוסק) בלא הוצאת זרע דשרי (=שמותר) דכיון דליכא (=שאין) השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן. עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי (=מותר)". (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ד, עמוד ב', פירוש בעלי התוספות).
  90. ^ רש"י סוטה כ"ו ע"ב. ורש"י יבמות נ"ה ע"ב כתב: "דרך איברים - מיעוך דדים ודש מבחוץ בשאר איברים".
  91. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות דעות, פרק ד', הלכה י"ט, טור ושולחן ערוך אורח חיים רמ טו. ומקורם בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ע', עמוד א', שם מפורט כי המשמש מיטתו בעמידה אוחזתו עווית, ובישיבה - מחלה אחרת שתרופתה "מוריקא".
  92. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ז, עמוד ב'.
  93. ^ דרך פיקודיך מ"ע א חלק הדיבור סקט"ו - ט"ז.
  94. ^ כך כתב הרב אליהו די וידאש בספרו ראשית חכמה: "מכלל קדושת הזיווג שיהא פנים כנגד פנים" - שער הקדושה פרק ט"ז. ספר הזוהר פיקודי רנט א.
  95. ^ רבינו ירוחם נתיב כג סוף ח"א, ספר חסידים סימן תקט ובפירוש החיד"א בספרו ברכי יוסף, סימן ר"מ סעיף קטן ז. אך הרב שלום שבדרון כתב שמסתימת שאר פוסקים לא נראה כן.
  96. ^ מסכת כלה רבתי סוף פ"א. בספר משכן ישראל עמ' נ כתב, שזה רק בשעת ההזרעה.
  97. ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"ח, פסוק ט'.
  98. ^ ספר "משכן ישראל" עמוד סט
  99. ^ ספר "בנין הבית" מאת הרב שוחטוביץ, עמ' 70. ספר "משכן ישראל" מאת הרב רפאל מנחם שלנגר עמוד סט, בשם הרב יוסף שלום אלישיב.
  100. ^ ועיין בהקדמתו שהסביר שהשמיט כל דעה שאין לחוש לה.
  101. ^ "כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאישה אינה מפויסת, ומחויב לפייסה בחיבוק ונישוק עד שתתאווה לחיבור, שאם לא כן הרי היא כנתונה לפני הארי שדורס ואוכל... ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו, אפילו אם מתכוון לשם מידת חסידות ופרישות, שעל גזלת אשתו אינו יכול לעשות חסידות, ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה... ובעיקר מה שהביא בשולחן ערוך סעיף ח' הנה בספר אורחות חיים בשם ספה"ק נזירות שמשון כתב שע"פ הזוהר וכתבי הארי ז"ל העיקר כפירוש הראשון (שלא יתכוון לשם הנאה אלא לשם מצווה), אבל פירוש השני והשלישי שיהיה בבגדים ושיהיה במהירות, אדרבה יש בזה איסור על פי הקבלה".
  102. ^ כך עולה ממשנה תורה לרמב"ם, ספר איסורי ביאה, הלכות כא, פרק ט' ומהגהת הרמ"א על השולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ה, סעיף ב' .
  103. ^ האליה רבה (באורח חיים סימן ר"מ) כתב זאת בעקבות קושיה שמקשה בספר חרדים (מצוות התשובה, ב) על המפרשים ש"הפיכת שולחן" היא ביאה שלא כדרכה, והרי בביאה שלא כדרכה היא אינה ראויה להתעבר.
  104. ^ בסימן ר"מ, ועיין ב"ח באבן העזר סימן כ"ה שכן היא דעתו למעשה.
  105. ^ הראב"ד בשער הקדושה. וכן משמע קצת מדברי בעל ספר האגודה בנדרים כ, וכן יש לדייק במרדכי בהלכות נדה רמז תשלב, וכן הוא בספר אהל מועד שער איסור והיתר דרך י' נתיב ט' (דף ל"ב עמוד ב').
  106. ^ לפי דעה זו ההלכה נפסקת כרבי יוחנן בן דהבאי בתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ', עמוד א', שאומר שהעונש על כך הם ילדים אלמים.
  107. ^ על חטא שנעשה על ידי הפה העונש הוא שהצאצאים ילדו בפיהם.
  108. ^ שברמב"ם כתוב "ומנשק בכל אבר שירצה" ולא מזכיר את האיסור לנשק את אבר המין של האשה וכן כתב בבית יוסף אבן העזר סימן כה (בסוף הסימן) ד"ה "ומ"ש דהא דאמר ר' יוחנן". ובלחם משנה על המשנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות דעות, פרק ה', הלכה ד'. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת סנהדרין פרק ז משנה ד, שאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי. לגבי בל תשקצו, כתב הרב נהוראי שמעונוב בספרו "במותר לו", שעל כגון זה נאמר "נפש היפה תאכלם" (חולין סד ע"ב), כלומר, שמי שאינו נגעל מזה אין עליו איסור בל תשקצו.
  109. ^ כל בו הלכות אישות, עמ' קל"ח, ספר האשכול חלק ראשון עמ' 96, וכן כתב הסמ"ק מצווה רפ"ה שהסתכלות ונישוק מותרים מעיקר הדין והעתיקו גם הארחות חיים. וכן נראה בשיטה מקובצת נדרים כ (בדיבור המתחיל "אחרי לבבכם") בשם הרי"ץ. וכן נראה מהרי"ף והרמב"ן והרא"ש שלא הביאו את דברי רבי יוחנן בן דהבאי (שו"ת באר משה, חלק ג סימן קנב).
  110. ^ באבן העזר סימן כ"ה, לפי פרשנות הגר"א שם. אבל הבאר היטב במקום חולק על הפרשנות בדברי הרמ"א. וכן בשולחן ערוך סימן ר"מ כתוב שאסור לנשק מפני כמה טעמים, והרמ"א אינו חולק על כך.
  111. ^ "שיעורים למורי הוראה" עמ' 45.
  112. ^ ספר יסוד ושורש העבודה, שער השמיני.
  113. ^ יעקב עמדין, סידור יעקב עמדן, מיטות כסף, עמ' קנט.
  114. ^ ברוקח (בראשית עמוד צא): "והאדם ידע את חוה אשתו, 'את' לרבות אהבות חיבוקין ונישוקין, שדרך לעשות לפני תשמיש". באגרות משה (אבן העזר ח"ד סו): "ענייני קורבה דחיבוק ונישוק הוא גם כן מחיובי עונה ומצווה דלשמח את אשתו".
  115. ^ בלשונו של היעב"ץ: "כדי לעשות שני מיני זיווגין עליון ותחתון". יעב"ץ, פירושו על הסידור: עמודי שמים, חדר המיטות, פרק ז חוליה ב.
  116. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"מ, עמוד ב' וברש"י שם. חתניו של רב חסדא לא היו אנשים פשוטים, אלא היו גדולי הדור; רבא, רמי בר חמא, ומר עוקבא בר חמא.
  117. ^ "ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר וישחק מעט עמה כדי שתתיישב נפשה", משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות דעות, פרק ה', הלכה ד'.
  118. ^ בזוהר: "צריך שישמח את אשתו באותה שעה". ברוקח (הלכות תשובה ס״ד): ישמחנה, יחבקנה וינשקנה... יראה לה חיבה ואהבה וישעשע אותה במשמושים ובכל מיני חיבוק, למלאות תאוותו ותאוותה שלא יהרהר באחרת כי אם עליה, כי היא אשת חיקו.
  119. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד א'.
  120. ^ רקאנטי דברים כד א: "צריך להתנהג עמה בצנעה ולא בקלות ראש", ורמב"ן בסוף איגרת הקודש.
  121. ^ אורח חיים, סימן רמ סעיף ח. לפי הגאון מווילנה בכל מקום שכתוב אימה ויראה הכוונה; אימה - יראת הרוממות מגודל רוממות המצווה, יראה - היא יראה מכישלון שמא לא יקיימן כנדרש ויחטא בהן ("שהכל ברא לכבודו", עמ' לז).
  122. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ה', שולחן ערוך, אבן העזר, כה, ב. רמב"ם, הלכות דעות, פרק ה הלכה ד.
  123. ^ שער הקדושה עמ' קטז - קיח במהדורת הרב קאפח.
  124. ^ נדרים כ ב
  125. ^ בנין הבית, עמ' 42.
  126. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ט, עמוד ב'.
  127. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף י"ז, עמוד א', ואין הכוונה לחרקים כגון זבובים ויתושים.
  128. ^ משנה ברורה סימן ר"מ, סעיף קטן ל"ט.
  129. ^ לפי דעת הרוב שאומצה ב2006 בידי הועדה להלכה ((אנ')) של היהדות הקונסרבטיבית, מושגי הטומאה והטהרה תקפים רק בזמן שבית המקדש קיים. למעשה, הוועדה לא ביטלה את איסור קיום היחסים עם אישה נידה, אך הציעה להחליף את המושג "טהרת המשפחה" המקובל ביהדות האורתודוקסית במושג "קדושת המשפחה".
  130. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ו, עמוד א'.
  131. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ה, עמוד א'.
  132. ^ דרכי טהרה עמ' רז ואילך.
  133. ^ קדושת משה סימן יד.
  134. ^ במשנה, מסכת נידה, פרק ה', משנה ד מגדירה שבעילת ילדה נחשבת ביאה החל מגיל שלוש, ומשנה ד מגדירה שבעילתו של ילד נחשבת ביאה החל מגיל תשע. המשנה, מסכת נידה, פרק י', משנה א' מתייחסת באופן ספציפי לדם בתולים של קטנה שלא הגיעה לגיל שתים-עשרה.
  135. ^ משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות י"א-ט"ו; וכן שו"ע אהע"ז סימן לז סעיף א.
  136. ^ תלמוד בבלי, קידושין מ"א, א'
  137. ^ אברהם גרוסמן, "נישואי בוסר בחברה היהודית בימי-הביניים עד המאה השלוש-עשרה", מתוך פעמים 45 (תשנ"א) עמ' 108-125
  138. ^ כך בדברי הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות כ"ה-כ"ו
  139. ^ תוספות קידושין מא' א' ד"ה "אסור"; סמ"'ק הגהות רבנו פרץ מצווה קפג' הגה ח'
  140. ^ "והא קא חזינן דרוב קטנות חולות מן הביאה ראשונה" (פסקי הרא"ש, בבא קמא פרק ו' סימן ט'), "וחנוך נשא ארוסתו בעודה קטנה ... ולילה הראשונה של נישואין מצאו בשמלה כמה טיפי דמים כסבורים שדם בתולים הם" (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד' (דפוס פראג) סימן תתסח), וראו גם: מירב שניצר, "כפיית יחסי מין על נשים בתוך קהילות אשכנז (גרמניה וצפון צרפת) במאות 12-13: דיון במקורות ההלכתיים ופרשניים של התקופה", עבודת דוקטורט בבי"ס ליהדות, אוניברסיטת תל אביב.
  141. ^ זרח ורהפטיג, "תקנות הרבנות הראשית, מתוך "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה", הוצאת "היכל שלמה" (תשס"ב), עמ' 85-131, פרק ו: תקנות תש"י, סעיף 2: נשואי בוסר.
  142. ^ שם
  143. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"מ, עמוד ב'.
  144. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד א' ועיינו בפירוש רש"י שם.
  145. ^ כך לפי הפירוש הפשוט בתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ', עמוד ב'. אולם קיימים פירושים נוספים למאמרה של אמא שלום.
  146. ^ אגרות משה, אבן העזר, חלק ד סימן ס"ו
  147. ^ חלק מתקנות אלו מפורשות בסימן ר"מ בשולחן ערוך כאחת מהדעות ההלכתיות.
  148. ^ 148.0 148.1 אמנון לוי, החרדים, עמ' 127-126.
  149. ^ לדוגמה (תשובות שניתנו באתר מורשת): בינו לבינה, אישות, חומרות ביחסי אישות, צניעות ביחסי האישות, אישות מותר אסור וראוי, חיי אישות. הרב יובל שרלו, הוציא ספר (רשו"ת היחיד) המבוסס על תשובות שניתנו באינטרנט. ראו גם; יעל גוטסמן - קיוון חדש לשאלות והתשובות ההלכתיות.
  150. ^ ראו לדוגמה בית הוראה לענייני אישות וטהרת המשפחה, באתר ישיבה.
  151. ^ [1] מובא בתשובה השלישית בסוף דבריה של הרבנית הקונסרבטיבית Elianna Yolkut. ראו גם [2]
  152. ^ הלכה שפויה עמוד 208
  153. ^ הלכה שפויה עמוד 319
  154. ^ הלכה שפויה עמוד 53
  155. ^ במאמרו האם יש לנשים יצר? אנתרופולוגיה, אתיקה ומגדר בספרות חז"ל. בתוך: סמכות רוחנית, מאבקים על כוח תרבותי במסורת היהודית. (עורכים: חיים קרייסל, בועז הוס, אורי ארליך) אוניברסיטת בן-גוריון: באר שבע. עמ' 21-34.
  156. ^ כמו: 'דם חימוד' שמקורו בהשתוקקות האישה לבעלה ואין ההלכה לגביו כדם נידה (בבלי, נידה כ' ע"ב). 'ואל אשך תשוקתך' – 'מלמד שהאישה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך' (בבלי יבמות, ס"ב ע"ב).
  157. ^ במאמרו 'זכר ונקבה בראוה?' מגדר ויהדות חז"ל. בתוך: רצף ותמורה: יהודים ויהדות בארץ ישראל הביזנטית-נוצרית, ירושלים עמ' 500.
  158. ^ המקור 'בראתי יצר רע ובראתי לו ותורה תבלין' (קידושין ל, ע"ב) ממחיש את הסתכלות חז"ל כי לא ניתן לנתק את הדיבור על יצר הרע מהמאבק בו כשבראשו עומד לימוד התורה המשתייך לספירה הגברית בלבד
  159. ^ למשל: 'יצר תינוק ואישה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת' (בבלי, סוטה, מ"ז ע"א), 'ברצותה' דרכי איש גם אויבי וישלים איתו'. 'אויביו' על פי הדרשות שלאחריו: 'זו אשתו', 'זה הנחש', 'זה יצר הרע'( בראשית רבה נ"ד, א')
  160. ^ 160.0 160.1 160.2 160.3 בספרו הבשר שברוח – שיח המיניות בתלמוד
  161. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק', עמוד ב'.
  162. ^ "ועונתה לא יגרע" – על הסדרה ציבורית ופרטית של יחסי אישות בין בני זוג במשפט העברי. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן. 2006
  163. ^ הספר עצמו לא מתייחס לנושא אלא החוברת המצורפת עת דודים- הדרכה לחיי אישות מנקודת מבט תורנית.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.