נידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נידה היא פרק הזמן שבו, לפי ההלכה, אישה נעשית טמאה כתוצאה מדם הווסת שלה. כיום המשמעות ההלכתית העיקרית של הנידה היא שהאישה אסורה בקיום יחסי אישות עד שתיטהר בטבילה במקווה, וזהו החלק המרכזי בימינו בתחום טהרת המשפחה. המילה מתייחסת גם לאישה במהלך פרק זמן זה. מושג הנידה מבטא התרחקות זמנית ונגזר מהשורש נ-ד-ד.‏[1]

בזמן שיהודים הקפידו על טהרתם, מצב זה של נידה היה מחשיב את האישה לאב הטומאה, המטמא אנשים, כלים, מאכלים ומשקאות. כיום אין משמעות לכך, היות שממילא כל היהודים הם בחזקת טמאי מתים, שאף הם אבות הטומאה.

דין נידה מדאורייתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר ויקרא, פרק ט"ו, כתוב:

Cquote2.svg

וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.
וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא. וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּכָל-כְּלִי אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִם עַל-הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-הִוא יֹשֶׁבֶת-עָלָיו בְּנָגְעוֹ-בוֹ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.
וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.

Cquote3.svg

על פי דין התורה, האישה נחשבת נידה במשך שבעה ימים מהיום הראשון לראיית הדם, ללא קשר אם היא רואה דם בשאר הימים או לא. לאחר שבעת הימים האישה נטהרת על ידי טבילה במקווה ואז היא מותרת לבעלה.

אישה הרואה דם שלא בזמן המחזור נקראת זבה. הזבה צריכה לספור מיום הפסקת ראיית הדם שבעה ימים נקיים רצופים שבהם היא לא רואה דם כלל. לאחר שבעת הימים הנקיים האשה הזבה נטהרת על ידי טבילה במקווה ומותרת לבעלה, אך היא גם צריכה להביא קרבן.

התורה שבעל פה קבעה תקופה של אחד עשר ימי זיבה לאחר שבעת ימי הנידה, שבהם הדימום אינו נחשב לווסת. אם האישה רואה דם במשך יום אחד או יומיים במהלך ימי הזיבה, היא טמאה רק באותו יום וביום אחד נוסף בו היא נקראת זבה קטנה או שומרת יום כנגד יום. אם האישה רואה דם במשך שלושה ימים רצופים, היא נקראת זבה גדולה, ועליה לספור שבעה ימים נקיים רצופים בהם היא לא רואה דם.

בתרשים ניתן לראות את הפרשנות המקובלת‏[2] לחוק המקראי, בהנחה שלאישה יש מחזור קבוע של 28 ימים:
שבעה ימי נידה מתחילים מרגע תחילת קבלת הווסת. (באדום).
לאחר מכן 11 ימי הזבה, בהם אם תראה דם תצטרך לנהוג לפי דיני זבה קטנה או כדיני זבה גדולה (בוורוד).
לאחר מכן פרק הזמן הבלתי מוגבל עד שתראה דם בפעם הבאה, פרק בן עשרה ימים לאשה בעלת מחזור קבוע של 28 ימים (בלבן).
הקו הכחול מסמן את הזמן שאישה יכולה להיות טהורה ולקיים יחסים במשך החודש.

דין נידה מדרבנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חומרא דרבי זירא

מחשש לבלבול בחשבון ימי הנידה מול ימי הזיבה, תיקן רבי ל"נשים בשדות" שבכל מקרה שבו האישה עלולה להיות זבה, היא צריכה להיטהר כזבה ולא כנידה. כך שאישה שראתה דם יום או יומיים בלבד ועל כן אינה יכולה להיות זבה, תחכה עד ליום השביעי ולאחריו תטהר. אך אם ראתה דם שלושה ימים או יותר ברציפות, עליה לספור שבעה ימים נקיים, מכיוון שיש אפשרות ששלושת הימים הרצופים היו במהלך אחד עשר ימי הזיבה, ולמעשה היא זבה.

חומרה נוספת נקראת חומרא דרבי זירא. על פיה, כל בנות ישראל מחמירות וסופרות שבעה נקיים לאחר כל ראייה של דם, אפילו ראיית הדם הייתה פחות משלושה ימים רצופים. תקנה מאוחרת יותר היא תקנת פולטת שכבת זרע, לפיה אישה ששאריות נוזל זרע נפלטות מנרתיקה אינה יכולה לספור שבעה נקיים, מחשש לבלבול בבדיקות. לפי דעת השולחן ערוך, די בניקוי הנרתיק בשטיפה במים חמים בשביל לבטל חשש זה. אך למנהג האשכנזים על האישה להמתין עד סוף היום החמישי מיום קיום היחסים, לפני התחלת השבעה נקיים, וכן אין לחלק בין אישה שקיימה יחסים בפועל ובין כל אישה שהייתה טהורה.‏[3]

חומרות אלו גרמו לנשים שמחזורן החודשי קצר במיוחד לעקרות הלכתית. כשהדבר נתגלה, היו פוסקים כמו הרב צבי פסח פרנק שהציעו לנשים להיטהר רק פעם בשני מחזורים חודשיים, ובכך לחסוך את המתנת הימים הנוספים. פוסקים אחרים, כמו הרב משה פיינשטיין פסקו שבמקרים אלו אין צורך להמתין חמישה ימים לפני תחילת הספירה. כיום נוהגות חלק מנשים אלו להאריך את המחזור החודשי שלהן באמצעות גלולות.

הקראים אינם מקבלים את גזירות חז"ל כך שאצלם טומאת הנידה אורכת שבעה ימים בלבד.

תנאים למצב נידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה תנאים נאמרו בדם ההופך אישה לנידה:

  1. שיהיה דם (ולא חומר אחר);
  2. שיצא מן הרחם;
  3. שילווה בהרגשה;

צבעים מטמאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הפרשה שאיננה דם, גם אם יצאה מהרחם, אינה מטמאת. כדי להבחין בין דם להפרשות אחרות, זיהו חז"ל בין צבעים של דם, אשר מטמא, לבין צבעים שאינם של דם, שהם טהורים. באופן כללי, שחור ואדום הם צבעים של דם, בעוד חום וצהוב הם צבעים של הפרשות אחרות. אולם מכיוון שהצבעים הם על רצף של גוונים שקשה להבדיל ביניהם, קיימים מקרים רבים בהם לא ברור האם הצבע טהור או טמא. רבנים, ולאחרונה גם בודקות טהרה, עוברים הכשרה להבדיל בין צבעים טהורים לטמאים.

מקור הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דם שנמצא בבדיקה פנימית (בנרתיק האישה), חזקתו שמקורו ברחם ושיצא בהרגשה. רק אם מוכח שמקורו הוא פצע בנרתיק ניתן לטהרו. חכמים הוסיפו וגזרו טומאה גם על אישה שנמצא כתם דם על גופה או בגדיה, קיימת אפשרות שמקורו ברחם ואין הסבר חילופי למקורו. לדוגמה אם האישה עברה באותו יום ב"שוק של טבחים", מייחסים את הכתם לדם בעלי החיים. לעתים נדירות קיימת בעיות הלכתיות בזיהוי הדם כאשר אישה מדממת בעקבות קיום יחסי אישות לבעיה זו הועלו פתרונות שנועדו לזהות את מקור הדם.

הרגשה המטמאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנאי השלישי לטומאה הוא שהדם יצא מהרחם ב'הרגשה'. ישנן שלושה סוגי הרגש שהוזכרו בהקשר זה:

  1. "נזדעזע גופה";
  2. הרגשת פתיחת צוואר הרחם;
  3. תחושת זיבת הדם;

תקפותה של התחושה השלישית תלויה במחלוקת הלכתית.

יש הסוברים שבימינו יש לחשוש שאישה הרגישה הרגשה האוסרת בלי לשים לב לכך ולהחשיב כל אישה שדיממה מהרחם לספק נידה.

הלכות טומאת הנידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנידה היא אב הטומאה, ומטמאת אדם, כלים, מזון ומשקה במגעה. טומאת הנידה חמורה יותר מאבות טומאה אחרים במספר פרטים:

  • היטמאות הסביבה: כמו בטומאת הזב, "משכב ומושב" הנידה נעשים "אב הטומאה" בעצמם, וכן היא מטמאת ב"היסט" גם בלא נגיעה ישירה.
  • נוזלי הגוף: נוזלי הגוף של נידה הנקראים "מעיינות הנידה" נחשבים אף הם ל"אב הטומאה" כמו "מעיינות הזב". הנוזלים הטמאים בנידה הם הרוק, השתן ודם הווסת. בעבר היה מקובל להשתמש בשתן כחומר כביסה, והתוספתא מציינת, שבנות ישראל הקפידו שלא להשתמש בשתן היוצא בימי טומאתן, ולכן אדם הקונה שתן לא היה צריך לברר האם הוא טהור או טמא.‏[4]
  • בעילת נידה: גבר המקיים יחסי מין עם נידה (דבר שאסור לעשותו‏[5]) נטמא והופך גם הוא ל"אב הטומאה" למשך שבעה ימים,‏[6] והוא מכונה "בועל נידה". טומאתו קלה יותר מזו של הנידה עצמה: המצעים שעליהם הוא יושב אינם "אב הטומאה" אלא "ראשון לטומאה" בלבד.‏[7] באשר לשאר החומרות המיוחדות בנידה, קיימים חילוקי דעות בין הפרשנים בשאלה האם הם נאמרו גם על בועל נידה.‏[8]
  • טומאות היוצאות מגוף האדם: טומאת הנידה היא אחת מהטומאות שבהן החמירה התורה ואסרה כניסה להר הבית כולו.‏[9] כמו כן, טומאות אלו לא מותרות אפילו כאשר טומאה הותרה בציבור.

היחס לנידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקתת נידה בכפר היהודי אמבובר שבצפון אתיופיה.

מלבד האיסורים וההרחקות ההלכתיות החלות במצבים שונים עקב טהרת המשפחה, לאורך הדורות נמצאו התייחסויות יוצאות דופן לנידה כאישה טמאה שיש להתרחק ממנה לחלוטין [דרושה הבהרה], להיזהר ממגע שלה במאכלים, מהסתכלות בפניה ועוד. יחס זה מופיע אצל קבוצות אחדות: הצדוקים ובעקבותיהם הקראים, השומרונים וביתא ישראל. במידה רבה, גם חסידי אשכנז הראשונים מציגים התייחסות כזאת. שרידים של יחסים אלו נותרו כהלכות המופיעות גם בספרי הלכה בני זמננו.[דרוש מקור]

מאידך, בדברי חז"ל נכתב: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה - נידה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו".‏[10] עוד נכתב בתלמוד: "זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס [=איפור] ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה!".‏[11] עם זאת יש מן הראשונים שהסיקו ממשנה במסכת נידה שהיה מקובל לייחד לאישה חדר מיוחד בבית לימי נידתה כדי שלא תטמא את כל מה שבבית.‏[12]

טקסט קדום וחריג בשם "ברייתא דמסכת נדה" מכיל הרחקות רבות מסוג זה: "אסור לשאול בשלומה של נידה... אפילו הדיבור היוצא מפיה הוא טמא... אסור לאדם להלך אחר הנידה ולדרוס את עפרה... ואסור ליהנות ממעשה ידיה". הרמב"ן ציטט את הברייתא, אותה ייחס לתקופת התנאים[דרוש מקור] והסיק מכאן ש"היו הנידות בימי הקדמונים מרוחקות מאד... לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו... והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם".‏[13] אך החוקרים נוטים לייחס את ה"ברייתא" הזו למקור המקורב לקראים.‏[14]

נידה ביהדות הקונסרבטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסקי הלכה קונסרבטיבים מורים להקפיד על האיסור לקיים יחסי אישות כאשר האישה נידה, אם כי ישנם חילוקי דעות בנוגע לשמירה על הרחקות נוספות כגון האיסור המוחלט על כל נגיעה בין בני-זוג כאשר האישה נידה.

מספר רבנים קונסרבטיבים פסקו שאין חובה לשמור בימינו על שבעה נקיים, ונשים יכולות לטבול ולקיים יחסי אישות כעבור שבעה ימים מתחילת הווסת, על פי דין תורה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פירוש הרש"ר הירש על ספר ויקרא, פרק י"ב, פסוק ב' וקרוב אליו "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד". בלשון חכמים התפתח ממנו מושג הנידוי.
  2. ^ למשל בעל הטורים ‏טור יורה דעה סימן קפג‏
  3. ^ דרכי טהרה עמ' קלז
  4. ^ תוספתא טהרות פרק ה הלכה ג
  5. ^ ויקרא יח, יט
  6. ^ ויקרא טו, כד
  7. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ג ומסכת זבים פרק ה משנה יא
  8. ^ ראו במאמר בבטאון 'מעלין בקודש' יב
  9. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ח. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סז עמוד א.
  10. ^ תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סא עמוד א
  11. ^ מסכת שבת דף סד עמוד ב
  12. ^ פירוש רש"י על מסכת נידה דף נז עמוד א ד"ה בית הטמאות; אך הרמב"ם פירש באופן אחר.
  13. ^ פירוש הרמב"ן על ספר בראשית לא, לה
  14. ^ ראו בדברי הרב חיים דוב שעוועל, מהדיר פירוש הרמב"ן בהוצאת מוסד הרב קוק


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.