פורטל:תולדות עם ישראל/חדשות במחקר תולדות ישראל/2

זהותו של עם ישראל בתקופת בית שני

הזהות והתודעה העצמית של יהודים בשלהי תקופת בית שני (בשנת 70) ובשתי המאות שלאחר חורבנו, העסיקה היסטוריונים רבים, במיוחד ממחצית המאה ה-20. שאלת המחקר העיקרית שהעסיקה את המלומדים היא האם המשבר שגרם חורבן בית המקדש השני, סימן שינוי רחב בתודעה העצמית של היהודים כאומה, או שלמרות הזעזוע שבחורבן, תקף הרצף בה. במחקרו המסועף אשר התפרסם בכתב העת קתדרה (57) שראה אור בתשרי תשע"א 2010, הראה פרופ' משה דוד הר, כי השינויים שהתחוללו בעקבות החורבן במציאות ובתודעה, היו פחותים מתהליכי הרצף וההמשכיות; הר קובע כי "עצם זהותה ומהותה של האומה עמד בעינו ולא נשתנה" גם לאחר תקופת המרד הגדול; וכן, כי "השינויים שחלו בחורבן שני לא היו חריפים כמו אלו שחלו בחורבן ראשון, אף לא כמו אלו שהפרידו בין תקופת המשנה והתלמוד או, לשון אחר, בין סוף הזמן העתיק לבין מה שמכנים גם בתולדות ישראל בשם ימי הביניים". מסקנתו, בין שאר תובנות המחקר, היא שהמחלוקות הרבות בין היסטוריונים, על הבנת התיקוף של התודעה היהודית העצמית וכמו שגם הצטיירה אצל העמים סביבה, נגזרה במידה רבה באופן השימוש של ההיסטוריונים בספרות חז"ל כמקור היסטורי, ובמיוחד בנושאי מעמדו של מוסד הנשיאות ומעמדו של הנשיא כמנהיג כלל הציבור ואירועי מלחמת בר כוכבא.

פסיפס גלגל המזלות בבית הכנסת העתיק בחמת טבריה