המרד הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המרד הגדול
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
Sack of jerusalem.JPG

תבליט משער טיטוס בו נראית תהלוכה של רומאים הנושאים שלל מבית המקדש
תאריך התחלה: 66
תאריך סיום: 73
משך הסכסוך: כ־7 שנים
מקום: ארץ ישראל
תוצאה: ניצחון רומי מכריע
שינויים בטריטוריות: רומי החזירה לעצמה שליטה מלאה בפרובינקיה יודאה
הצדדים הלוחמים
מפקדים

המרד הגדול, בשנים 6673/74‏‏,‏[1] היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית (המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא).

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים ולא-יהודים (יוונים הלניסטים, סורים, שומרונים ואחרים), ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב.

תוכן עניינים

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקל מימי המרד הגדול שנת 68. הכיתוב: מצד אחד "שקל ישראל שג (שנה 3)"; מצד שני: "ירושלים הקדושה"

החברה היהודית בארץ ישראל לקראת סוף תקופת הבית השני הייתה חברה מסוכסכת בינה לבין עצמה, ובינה לבין סביבותיה; חברה אשר איבדה את עצמאותה וסבלה מקיטוב חברתי וכלכלי חמור.

על פי הכתוב בתלמוד הירושלמי[2] היישוב בארץ ישראל היה מחולק לכל הפחות ל-24 כתות שונות‏[3]; יוספוס פלאביוס התייחס ליישוב ב-22 כתות‏[4] כשמהן שלוש קבוצות מרכזיות,‏[5] הפרושים (סיעה עממית שקיימה מצוות לפי פרשנות ה"תורה שבעל פה" שהועברה מדור לדור), הצדוקים (בני המעמד העליון, האצולה, הכוהנים ובעלי הממון, שנהגו לפרש את המצוות הכתובות בתורה ככתבן), והאיסיים (שהאמינו בחיים של טוהר ופרישות).

כת בולטת נוספת הייתה הסיקריים הקיצוניים, שהאמינו כי אין לקבל שלטונו של איש, אלא את שלטונו של האל; שיטתם הדתית של הסיקריים הייתה דומה לזו של הפרושים, מלבד שאיפתם הגדולה ופעילותם האקטיבית לחירות. כת אחרת, שהייתה קרובה במידה מסוימת לפרושים ונראה שימשה מסד רעיוני לתפישות הסיקריים, נקראה בפי יוסף בן מתתיהו בשם "הפילוסופיה הרביעית". "רביעית", מכיוון שלצדה פעלו הצדוקים, הפרושים והאיסיים, ו"פילוסופית" משום הגותה המיוחדת. זו גיבשה עמדה קנאית לגבי שלטון האל, החירות והנכונות להקרבה עצמית למען מימוש רעיונותיה.

אל השסע הדתי נלווה גם שסע מעמדי עמוק, כאשר אנשי האצולה ובני המלוכה סיגלו לעצמם, בהשפעת הרומאים, אורח חיים מושחת ונהנתני, שהיה לעתים אלים ורצחני, והתנהל על גבו של העם הפשוט, שהמשיך לשלם תרומות ומעשרות. עשירים ובעלי ממון שכרו לעצמם צבאות פרטיים, ומשרת הכהן הגדול הפכה לכלי משחק פוליטי בין משפחות יריבות, ונמכרה לכל המרבה במחיר,‏[6] בתלמוד הבבלי מתואר המצב כך:

שנינו, אבא שאול אומר: קורות של שקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלים אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישון לשמים. עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם! אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם! אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם! אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם! שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות.

תלמוד בבלי (מסכת פסחים נז,א)

מצב זה בא לידי ביטוי במדרש חז"ל, שלפיו חרב הבית בשל "שנאת חינם"‏‏.‏[7]

אל הקיטוב הפנימי נוסף הקרע האתני. יהודה הייתה מיושבת לא רק ביהודים, אלא גם בבני עמים נוספים - הסורים (המכונים לפעמים יוונים), השומרונים וקבוצות אתניות נוספות. ערים רבות בארץ, כדוגמת קיסריה, היו בעלות אוכלוסייה מעורבת; הרכב דמוגרפי זה הביא פעמים רבות לסכסוכים. הסכסוכים בין השומרונים והיהודים הגיעו למלחמת דמים בימי שלטונו של הנציב קומאנוס, כשעולי רגל מהגליל לירושלים הותקפו ונרצחו, ובתגובה התקיפו היהודים את השומרונים והרגו רבים מהם. לעתים קרובות התערבו בסכסוכים הנציבים הרומיים לטובת הסורים והשומרונים.

מפה של פרובינקיה יודאה במאה הראשונה לספירה

אובדן העצמאות והכיבוש הרומי היה גורם נוסף לתסיסה. משלטון בית חשמונאי עברה מדינת יהודה שלבים רבים של שיעבוד הדרגתי למעצמה הרומית, עד שבשנת 6 לספירה מונה נציב רומי ליהודה, לאחר כישלון שלטונו של ארכלאוס, בנו של הורדוס. תקופת הנציבות הראשונה הסתיימה בשנת 41, עת מונה המלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס מאשתו מרים החשמונאית, חביבם של קיסרי רומא קליגולה וקלאודיוס. שלטונו, שהיה אוטונומי למחצה, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנציבים, אך לאחר מותו בשנת 44 שבו הרומאים ומינו נציבים ליהודה.

אגריפס השני, בנו של אגריפס הראשון, לא הוכתר למלך יהודה כאביו, כי אם הוכתר למלך כלקיס, ממלכה קטנה בהרי הלבנון, אך לאחר מספר שנים הורחבה ממלכתו וכללה שטחים בגליל בגולן ובבשן. מכל מקום, זכות אחת נותרה למלך אגריפס השני, הזכות למנות את הכהן הגדול. בעשרים השנים שקדמו למרד מינה שבעה כוהנים גדולים, וזאת על פי נטייתם הפוליטית והשלמונים ששלמו לו, ולא על פי מעמדם הרוחני.

משבטלה המלוכה ביהודה, שלטו הנציבים הרומיים. שלא כבתקופת הנציבות הראשונה, עד לשנת 41, שבה נקרא הנציב "פרפקט" (נציב), נקראו עכשיו הנציבים "פרוקורטור" (משגיח). השינוי לא היה סמאנטי בלבד: תקופתם של חמשת הנציבים שבין שנה זו לבין פרוץ המרד, המכונה "תקופת הנציבות השנייה", הייתה תקופה של עריצות, ממשל כושל ומתיחות בין-דתית. למשרת הנציב נבחרו אנשים ממוצא סורי, שתמכו בסורים ההלניסטים במריבותיהם עם היהודים. יתרה מזאת, חמשת הנציבים היו ברובם אנשים מושחתים ורודפי בצע, שניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם, וללא הבנה לרגשותיו האתניים והדתיים.‏[8]

היבט מדיני: הרומאים העניקו, כפי שנהגו גם בפרובינקיות אחרות, פריווילגיות (זכויות יתר) לתושבים-אזרחים שבערי הפוליס. ערים אלה כללו חיילים רומיים משוחררים וסורים מתייוונים. תופעה זו בלטה בקיסריה, ואכן מקרב יהודיה נשמעה לראשונה ההתנגדות כלפי הרומאים והקיסר העומד בראשם.

הפקידות הרומית הבכירה ביהודה, כלומר הנציבים, ניצלו את מעמדם המשפטי המיוחד: היות שהם נהנו מחסינות מפני העמדה לדין בפני בית המשפט הרומי בתקופת כהונתם, הייתה אף דעתם של הנציבים נוחה מכך שביהודה, לקראת סוף כהונתם, יפרצו מהומות כנגדם. מצב זה שירת את האינטרסים של הנציב, שכן יכול היה לטעון להגנתו, כי היהודים הם מרדנים ופורקי עול באופיים, ובכך לנקות את עצמו מכל אשמה ומכל טענה שהיהודים מבקשים להעלות כנגדו לגבי מעשים שעשה בתקופת כהונתו.

הציפייה המשיחית: בנוסף לכל אלו, קיננה תמיד בקרב היהודים ציפייה לעצמאות מדינית ודתית. נודעה תפיסתה של הקבוצה הקנאית, "הפילוסופיה הרביעית", שדגלה ברעיון שאין אדון מלבד אלוהים. תפיסה זו התבססה על האמונה בגאולה, בתורות משיחיות בדבר יום הדין העתיד לבוא, ובדבר הגאולה העתידית שתסיר את עול הגוים מהעם היהודי. משיחי שקר רבים הופיעו בארץ והטיפו לגאולה קרובה. נראה כי כאשר המצב היה ללא נשוא, וכי קיומו של עם ישראל בארצו כמעט שאינו אפשרי עוד, נראתה דרך הגאולה המיסטית מידי שמים, שהובטחה עוד בספרי התנ"ך, כעדיפה וריאלית אף יותר מן האפשרות של השעבוד המתמשך.

הנסיבות הבינלאומיות: קשה היה להסתיר מעיני הציבור ביהודה, ולפחות זה שחי בירושלים, כמו גם כלפי נתינים אחרים בפרובינקיות השונות, שהשלטון המרכזי ברומא נמצא במצב מעורער. היו אלה ימי שלטונה של השושלת היוליו-קלאודית, ובעיקר הקיסר האחרון לשושלת זו - נירון - שהצטיין בתכונות רעות של חמדנות, בזבוז, אכזריות, השפלת מקורביו והתקפות של טירוף הדעת. הקיסר התקשה לאחוז ברסן הפרובינקיות, ועל כן ראו בכך הנציבים, כמו אלו שביהודה, הזדמנות לנצל את תקופת כהונתם לעושק ולגזל הפרובינקיה. תופעות אלה יצרו רקע נוח להתפרצות מרידות נגד רומא.

המאורעות שהובילו לפרוץ המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשי הטבח של פלורוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 64 מונה גסיוס פלורוס לנציב ביהודה במקום אלבינוס. פלורוס עלה אף על ארבעת הנציבים שקדמו לו בשחיתות ובאכזריות, ובמקום שבו הצניעו קודמיו את שחיתותם ורשעותם, התפאר פלורוס בשחיתותו. הממונה על פלורוס היה קסטיוס גאלוס, שהיה נציב סוריה. האימה שהטיל פלורוס הגיעה לידי כך שאיש לא העז להתלונן עליו בפני גאלוס, אך כשביקר גאלוס בירושלים על מנת להשתתף בחגיגות קורבן הפסח בשנת 66, צעק אליו ההמון את התלונות והטענות כלפי פלורוס. גאלוס הרגיע את הציבור והבטיח שיפעל לשינוי לטובה בהתנהגותו של פלורוס, אך בפועל לא נקט בכל צעד ממשי.

יוסף בן מתתיהו מייחס לאירוע זה חשיבות רבה, שכן לדעתו החליט פלורוס להכביד את עולו על העם, על מנת לעורר מרד, ובכך להתחמק מאחריות אישית לפשעיו. היסטוריונים מאוחרים מטילים בכך ספק. כתביו של יוסף בן מתתיהו חסרים את הפרספקטיבה ההיסטורית. מעצם היותו מעורב באירועים כמפקד בצפון הארץ, נטה מתתיהו לאפולוגטיקה שבאה לבקר את יריביו הפוליטיים ולהצדיק את מעשיו. בטענה זו הוא מנקה את הנהגת העם מאחריות למרד, ומטיל אותה על כתפי הנציבים הרומים. אין לדעת אם כך היו פני הדברים.

המאורעות החריפו כאשר תגרה בין יהודים וסורים בקיסריה בחודש אייר שנת 66 הובילה לעזיבת כל יהודי העיר, עם ספר התורה בידם, אל העיר נרבתא הסמוכה. המקרה עורר סערת רוחות רבה בירושלים, שאליה הגיעו השמועות, ופלורוס לא עשה דבר על מנת להרגיע את הרוחות, אלא הוסיף וסכסך בין הצדדים.‏[9]

פלורוס הגיע לירושלים בט"ז באייר שנת 66, ודרש מהעם את כספי המקדש. כאשר התעוררה מהומה עקב כך, שלח פלורוס את צבאו לירושלים. הוא פיזר באמצעות רוכבים את בני ירושלים שיצאו לקראתו לברכו, ולמחרת קבע את מחנהו בשער העיר ודרש מנכבדיה כי אלה שקיללו אותו בשל מעשיו יוסגרו לידיו. משלא נענה, הורה לאנשיו לצאת אל השוק העליון בעיר, לשדוד את כל הנמצא שם, ולהרוג את כל הנקרה בדרכם. חלק מן האזרחים שנתפסו בחיים נצלבו. באותו יום נהרגו 3,600 בני אדם.

למחרת היום הצליחה ההנהגה בירושלים להרגיע את העם. פלורוס דרש כי נכבדי העם יצאו לקראתו, ויברכו את חייליו החונים מחוץ לעיר לשלום. העם נענה לדרישה זו, ונכבדי העם, הכוהנים, יצאו לקראת חייליו. אלה התנפלו עליהם ורמסו אותם בפרסות סוסיהם. העם, אשר הבין כי פלורוס מתכוון עתה לבזוז את בית המקדש מיהר והרס את האולמות שחיברו את מצודת אנטוניה אל בית המקדש, ובכך מנע מאנשי פלורוס להגיע אל המקדש עצמו. פלורוס זימן את הכוהנים, והבטיח להם לצאת מירושלים. לבקשת הכוהנים הושאר גדוד (קוהורטה) אחד על מנת לשמור על הסדר, ועיקר הצבא יצא מירושלים, אך הנזק שנגרם ביומיים אלו היה קשה. ההיסטוריון צבי גרץ כותב על הרס האולמות שהובילו לבית המקדש כי: "במעשה זה התחילו בני ירושלים את המרד בממלכת רומי, מבלי דעת ומבלי לשער מראש את תוצאותיו הגדולות והנוראות".

הניסיונות להשקטת המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצר לו פנה פלורוס אל גאלוס ודיווח לו על האירועים בירושלים, אך גאלוס קיבל דיווחים נוספים על האירועים בה מראשיה ומברניקי, אחותו של המלך אגריפס השני. גאלוס שלח אל העיר את אחד מקציניו, נפוליטנוס, על מנת שיחקור את האירועים. ליד יבנה פגש נפוליטנוס את המלך אגריפס השני, והשניים המשיכו את דרכם לירושלים, שם נשא אגריפס נאום נרגש שבו ניסה להניא את העם מלמרוד. יוסף בן מתתיהו מביא את הנאום במלואו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". הנימוקים ששם יוסף בן מתתיהו בפי אגריפס הם:‏[10]

  • אם טענה להם אל הנציבים באופן אישי, מדוע זה יצאו למלחמה כנגד רומא כולה, וכנגד הקיסר? בכך פוקדים הם את עוון היחיד (הנציב השנוא פלורוס) על הרבים (כלל הרומאים).
  • לא בדורם אבדה החירות, כי אם מזה זמן רב, בזמן אבותיהם מונה נציב רומי לארץ על ידי פומפיוס. אין הם לוחמי חירות כי אם עבדים המורדים באדונם.
  • הרומאים הם האימפריה החזקה ביותר בעולם. כיצד זה יהינו היהודים לחשוב כי יוכלו לגבור עליה?
  • עמים רבים ניסו למרוד בשלטון רומא, וכולם נכשלו.
  • לא ניתן לצפות לעזרתו של האל. עצם שגשוגה של רומא מראה כי האל עומד לצדה. לכן היציאה למלחמה היא עבירה על חוקי הדת, ולא מצווה דתית. קיצה של המלחמה הוא אחד - חורבן יהודה, חורבן בית המקדש, ומותם של אנשים רבים.

כשסיים אגריפס את נאומו, הרימו העם את קולם ואמרו שאין הם רוצים כלל להילחם ברומאים, אלא רק בנציב פלורוס, שעשה להם רעות. אגריפס השיב להם שמעשיהם נראים כמכוונים למרידה, שהרי לא שלמו עדיין את המס שהיו חייבים לרומאים, והרסו את האולמות המחברים את המקדש עם מצודת אנטוניה (כדי למנוע מפלורוס לשדוד את אוצר המקדש).‏[11] העם שמעו את הדברים והחלו לשפץ את האולמות ההרוסים ולאסוף את המס שהיו צריכים לשלם. אולם אגריפס דרש מהעם להיכנע תחת הנציב פלורוס עד סוף כהונתו, ועמד בסירובו לשלוח משלחת לקיסר נירון, כדי להתאונן על מעשי פלורוס.‏[12] נוכח עמדה זו של אגריפס התרגז העם, שככל הנראה חשב שאגריפס מסרב לאפשר לעם להציג את עמדתו בחצר הקיסר משיקולים אישיים, וגירש את אגריפס מירושלים.

התלקחות המרד בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים התרחשו שני אירועים שהפכו את המרד לבלתי נמנע. ראש הסיקריים, מנחם בן יהודה, אדם קיצוני בדעותיו שהיה מצאצאיו של ראש הקנאים מימי הנציב קוויריניוס, יהודה הגלילי, עלה בראש אנשיו על מצדה, כבש את המבצר, והרג את חיל המצב הרומי ששמר עליו. בירושלים הנהיג את המתמרדים הכהן אלעזר בן חנניה, שהיה בנו של הכהן הגדול חנניה בן חזקיה. אלעזר שכנע את הכוהנים, כי יסרבו לקבל מידי הנוכרים זבח לשלום הקיסר בבית המקדש, כפי שהיה מקובל הדבר מזה שנים. פעולה זו הייתה המעשה ההפגנתי המכריע שהתחיל את המרד נגד רומא.

מעתה ואילך, נשמעו הכוהנים, ועמם העם החפץ במרד בירושלים, לפקודתו של אלעזר, המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו כ"בחור עז פנים". המלך אגריפס השני שלח מממלכתו שבצפון תגבורת בת 3,000 איש על מנת לדכא את המרד. חיילים אלו מצאו כי הר הבית והעיר התחתונה מצויים בידי המורדים בהנהגת אלעזר בן חנניה, והתבצרו במצודת אנטוניה ובעיר העליונה, מקום שבו היה מצוי עדיין חיל משמר רומי.

הקנאים הסתערו על החיילים, כבשו את העיר התחתונה (רובעי המגורים של פשוטי העם בירושלים) ואת הר הבית. קבוצות של סיקריים התגנבו לעיר העליונה (האמידה והיוקרתית) וסייעו להשתלט עליה. במהלך הכיבוש הציתו הסיקריים את הארכיון שבו נשמרו שטרי החוב שחבו המוני העם, וזאת על מנת לגייס לצידם את המון העם, שנאנק תחת חובותיו הגדולים. יש הרואים במהלך זה צעד בעל אופי סוציאלי של המרד - מאבק בין העניים לעשירים, ויש המגדירים זאת כצעד טקטי מחושב. כמו כן הוצתו גם ארמונות אגריפס וברניקי, במחאה על תמיכתם ברומאים ועל הסיוע שהגישו למחנה המתונים. אף ביתו של הכהן הגדול הוצת (הכהונה הגדולה השתייכה למחנה המתונים). המורדים הקנאים השתלטו על מצודת אנטוניה, שבה התבצר חיל המצב הרומי, ובארמון הורדוס היו חיילי אגריפס. המורדים הניחו לחיילי אגריפס לפנות את העיר והבטיחו לרומאים את חייהם, אם יצאו מן המצודה ללא נשק.

בשלב זה הנהיגו את המרד ראשי השכבות הנמוכות בעם, ובראשם מנחם בן יהודה, מנהיג הסיקריים ממצדה, שהגיע לירושלים. בן יהודה נהג בגינוני מלכות (מה שמצביע על השאיפה למשיחיות מזה ולמלוכה מזה), ואף הרג את חנניה, הכהן הגדול, אביו של אלעזר. שלטונו היה קצר ימים ואכזרי. לאחר שהמאיס עצמו על ההמון בירושלים, התנפלו ההמונים על אנשיו של מנחם. אלה מאנשיו של מנחם שנותרו בחיים, ובהם אלעזר בן יאיר, נמלטו אל מצדה והתבצרו בה. מנחם וסגנו אבשלום ברחו אל העופל ונהרגו שם.

לאחר שביצר את מעמדו מבחינה פנימית, המשיך אלעזר בן חנניה במרד נגד הרומאים. הוא שלח אל הרומאים המתבצרים במצודת אנטוניה שליחים, אשר פיתו אותם להיכנע. משנכנעו הרומאים והניחו את נשקם, רצחו אותם אנשי אלעזר, והותירו בחיים רק את מפקדם, מטיליוס (שניצל רק משום שהבטיח להתגייר ואף נימול). רצח הרומאים לאחר שנכנעו הפך את המאבק לעימות דמים אלים, שבו לא התקבלה כניעתו של צד כלשהו, אלא היה עליו להמשיך ולהילחם עד מוות.

הצלחות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטות המרד אל כל רחבי הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד, שבתחילה היה מרוכז בירושלים בלבד, התפשט עד מהרה לכל רחבי הארץ, כשהוא נושא אופי של סכסוך אתני בין היהודים ליוונים והסורים, שישבו בערים ההלניסטיות.

בתחילה ניצלו הסורים בקיסריה את ההזדמנות שנקרתה להם לנקום ביהודי עירם, עמם היו מסוכסכים מזה שנים.‏[13] בטבח שערכו ביהודים נהרגו אלפים, ורבים אחרים נמכרו על ידי פלורוס לעבדים. מותם של יהודי קיסריה הביא להתלקחות המרד בכל הארץ, והיהודים יצאו לנקום את נקמת אחיהם, תוך שהם פושטים על הערים המעורבות, והורגים את יושביהן שאינם יהודים.

בבית שאן, היא סקיתופוליס, כרתו היהודים ברית עם הסורים, על מנת להילחם ביחד בבאים להרוג את הסורים. כאשר הצליחו היהודים והסורים להדוף את המורדים שבאו להרוג את הסורים תושבי בית שאן, התנפלו לפתע הסורים על שכניהם היהודים ובני בריתם, והרגו בהם אלפים. מעשה בגידה זה היה אף הוא זרז למעשי אלימות הדדיים שהתפשטו בכל רחבי הארץ, בצור, בצידון, בעכו, בסבסטיה שבשומרון, בעזה ובערים רבות נוספות. הלחימה נשאה אופי של טיהור אתני, שבו כל צד מנסה להשמיד את בני העם האחר הנמצאים בטריטוריה שלו. היהודים נמצאו במיעוט בערים רבות, וברוב המקומות שבהם נמצאו במיעוט, נרצחו על ידי תושבי הערים האחרים.

באלכסנדריה הפכו המהומות הבין עדתיות ללחימה של ממש. הסכסוך בין היהודים והיוונים הגיע לשיאים של אלימות, ומשנכשלו ניסיונות ההרגעה של המושל, טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שהיה יהודי מומר, ואחיינו של הפילוסוף פילון האלכסנדרוני, שילח אלכסנדר ביהודים את חייליו הרומים, שהרגו רבבות מהם.

בואו של קסטיוס גאלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאלוס לא יכול היה עוד שלא לפעול, ויצא בראש חייליו (הלגיון ה-12, וכן חיילים רבים מהמדינות הסמוכות), לדכא את המרד. בתחילה קבע את מחנהו בעכו ומשם הדרים לקיסריה וכבש את יפו, שבה הרג 8,400 איש, ולאחר מכן החריב את העיר נרבתא. במקביל שלח חלק מחייליו לגליל. העיר ציפורי קיבלה את הרומאים בברכה, והמורדים התבצרו בהר עצמון, שם הוכרעו על ידי אנשיו של גאלוס לאחר מצור קצר.

גאלוס המשיך במסעו בארץ, וכבש את אפק ואת לוד בדרכו לירושלים. הוא חנה במקום הקרוי גבע. המורדים מירושלים יצאו לשם והתקיפו אותו. בקרב זה נפלו כ-500 מחייליו של גאלוס, לעומת אבדות ספורות ליהודים, שנעזרו בלוחמי חדייב. במהלך הקרב נהדפו היהודים אל חומות העיר, אך שמעון בר גיורא הגיח מאחור עם לוחמיו והסב לרומאים אבדות קשות.

אגריפס השני שלח שליחים לירושלים בניסיון לפייס את המורדים, אך אלה הוכו בידי המורדים ונהרגו. גאלוס המשיך במסעו, חנה בהר הצופים, והחליט לעלות על ירושלים. הוא הסתער על העיר, ואף כבש חלקים מצפון העיר, אך לא הצליח לכבוש את כולה (לדברי יוסף בן מתתיהו בשל שוחד שלקחו קציניו מפלורוס, שהיה מעוניין בהמשך המלחמה).

במשך חמישה ימים צר גאלוס על הר הבית (לאחר שהתגלה בתוך העיר קשר של בוגדים להכניסו לתוכה ללא קרב), וכאשר היה על סף הכנעת המורדים, נואש לפתע, והחליט לחזור לשפלה. יוסף בן מתתיהו מותח ביקורת על החלטה זו, וטוען כי לו המשיך גאלוס במצור עוד זמן קצר ייתכן שהיה מכניע את העיר ומדכא את המרד עוד באיבו, אך יחסי הכוחות בין הצדדים, וביצוריה החזקים של העיר, מלמדים כי ייתכן והחלטתו הייתה נכונה. נראה כי בין שיקוליו היו עונת הגשמים הקרבה (המצור התחולל בחודש חשוון) וקשיי האספקה הצפויים לו. ייתכן גם כי קנאותם של הנצורים, שהשליכו מהחומה את אלה מביניהם שרצו לפתוח את שערי העיר בפני גאלוס, הביאה את גאלוס למסקנה כי אין בכוחו להכריעם, ושעליו לסגת ולהמתין לתגבורת.

תבוסתו של גאלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיגתו של גאלוס לשפלה נתנה למורדים הזדמנות להביסו. הנסיגה הייתה בהולה, ובדרך השליכו חייליו של גאלוס חלק מכלי נשקם ונטשו את בהמות המשא שלהם. גאלוס הגיע לבית חורון שהיה בה מעבר הרים צר. היהודים סגרו על שני פתחי המעבר, והמטירו מההרים שבצדי המעבר מטר של אבנים וחצים על הצבא הרומי.

כאשר הבין גאלוס את נחיתותו הצבאית בקרב זה, הוא הותיר במקום את כלי המצור הכבדים וחיל משמר בן ארבע מאות איש, הורה לחיילים להניף את דגלי הלגיון כאילו הלגיון כולו מצוי במקום, ונמלט במהירות עם שאר צבאו בשעת הלילה. בבוקר גילו היהודים שגאלוס נמלט, הרגו את ארבע מאות החיילים שהותיר מאחור, ולקחו שלל את כלי המצור. גאלוס ואנשיו הגיעו לשפלת החוף, כשהם מותירים אחריהם 6,000 הרוגים. נסיגתו של גאלוס הסתיימה בח' בחשוון שנת 66.

המורדים השיגו את כלי הנשק הכבדים של הרומאים, את קופת הכסף של הלגיון ואת נשר הלגיון. הייתה זו תבוסה מחפירה לרומאים ועידוד רב למורדים, אשר עתה היו עטורי ניצחון. גאלוס שלח אל הקיסר נירון נכבדים יהודים התומכים ברומאים, אשר נמלטו מירושלים לאחר תבוסתו, על מנת שאלה יפילו את האשמה בתבוסה על פלורוס.

על פי טקיטוס מת גאלוס בשנת 67, "אם בדרך הטבע, או כתוצאה מן הרוגז".

התבססות המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסתו של גאלוס, הייתה בארץ התרוממות רוח כללית. המורדים שבו לירושלים כשאיתם אוצרו של גאלוס וכלי המצור שלו, אולם העם לא שכח את התנהגותם של הקנאים בימי תחילת המרד, את המלחמות הפנימיות, והרציחות.

אחד המוסדות השלטוניים שהתבססו בתקופת הבית השני היה "אספת העם".‏[14] זו נתכנסה רק באירועים מיוחדים, כגון ההכרזה על "האמנה" בימי נחמיה או בחירת שמעון החשמונאי לכהן גדול. לא היה כל מנגנון קבוע לזימון האספה, אך כוחה היה רב. עתה התכנסה בירושלים אספת העם, ולכל שכבות העם ניתן בה ביטוי. נראה כי היסודות המתונים בעם ייצגו היטב את הדעה הרווחת, והשתלטו על היסודות הקיצוניים. המתונים ייצגו את הכהנים ואת המעמדות העליונים, ותמכו בניסיונות לפשרה ולפיוס. דמות מרכזית במחנה המתון היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן, מראשי הסנהדרין. רבן שמעון בן גמליאל הביא לבחירתם של חנן בן חנן ויוסף בן-גוריון כמפקדיה הצבאיים של ירושלים, והממונים על ביצורה. שני אלה היו ממחנה המתונים. תפקידם, כפי שהתברר לאחר מכן, היה קשה ביותר, והם עמדו בלחץ מתמיד הן מהאויב שמבחוץ, והן מהקנאים שמבפנים.

בשלב זה היו מנהיגי המרד מהשכבה העליונה של העם: חנן בן חנן, כהן גדול לשעבר ומנהיג הצדוקים; יהושע בן גמלא, אף הוא מבית הכהנים הגדולים; אלעזר בן חנניה מנכבדי הכוהנים; רבן שמעון בן גמליאל הזקן, נשיא הסנהדרין מבית הלל ומנהיג הפרושים; מפקד המרד בגליל היה יוסף בן מתתיהו שגם הוא היה ממשפחת כהנים.

תופעה זו אינה מובנת מאליה, שהרי הללו ייצגו את הקו המתון של היהודים, והיו בעלי קשרים עם השלטון הרומי. ייתכן שהמנהיגים המתונים חששו מקיצוניותם של הקנאים ומן היריבויות והמלחמות ביניהם, שעלולות להזיק ליהודה, ובעיקר לקראת המאבק הממושך הצפוי נגד הרומאים. ההנהגה המתונה סברה, ככל הנראה, שיש להקים ממשלת מרד שקולה ומתונה, שתוכל לפתוח, בנסיבות מתאימות, במשא ומתן עם הרומאים.

ממשלת המרד ביצעה מיפוי בארץ. היא חילקה את הארץ למחוזות ומינתה מפקד לכל אזור, כמו יוסף בן שמעון - מפקד יריחו, יוחנן האיסיי - מפקד יפו, לוד, אמאוס ניקופוליס ומחוז תמנה, יוסף בן מתתיהו מפקד הגליל והגולן ועוד. היא גם ביצעה ביסודיות הכנות חשובות, כגון: חיזוק חומות ירושלים, צבירת נשק ומזון ואימון יחידות לקרב.

ראשי הקנאים והלוחמים בגאלוס הוסטו הצידה. אלעזר בן חנניה מונה למושל צבאי של חבל אדום המרוחק, ואף זאת לא לבדו כי אם עם יהושע בן צפיא. גיבור המלחמה בגאלוס, אדומי בשם ניגר, הושם אף הוא תחת פיקודם. ראש הקנאים, אלעזר בן שמעון, שהחזיק בידו את אוצרו של גאלוס, וציפה להיבחר למשרה רמה, הוסט כליל מההנהגה ולא ניתן לו כל תפקיד.

שורשי כישלון המרד מצויים כבר בתקופה זו. נראה כי המשימה לאחד את העם ולהכינו למלחמה לא הייתה כפי מידתם של האנשים שנבחרו לתפקידים אלו. פייסנותם מנעה מהם מלהתכונן בנחרצות לבוא הרומאים, וחוסר יכולתם לשתף פעולה עם הקנאים הקיצונים, הביא בהמשך לשפיכות דמים רבה, בה איבדו אף הבכירים שבהם את חייהם.

הטבעת המטבעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימן מובהק לעצמאות מדינית היה הטבעת המטבעות על ידי ממשלת המרד. הוטבעו מטבעות מארד ומכסף, כשעליהן, לראשונה מאז תקופת החשמונאים, כיתוב עברי. על המטבעות הוטבעה השנה, כאשר הספירה היא מתחילת המרד (שנה א', שנה ב', וכך הלאה), הכתובת "שקל ישראל", וכן סיסמה. בשנה הראשונה למרד הוטבעו מטבעות שעליהם הכתובת "ירושלים הקדושה". בשנה השנייה והשלישית הוטבעו מטבעות שעליהן כתוב "חרות ציון". בשנה הרביעית הוחלפה הסיסמה לסיסמה "לגאולת ציון", וייתכן שחילוף זה מסמן את סיומן של התקוות הריאליות לחירות, והתבססותן של התקוות המיסטיות לגאולה, כאשר צבאו של טיטוס סגר על ירושלים מכל עבריה. הציורים שעל המטבעות סימנו נושאים יהודיים כאתרוג, לולב, כפות תמרים ועוד.

המטבעות הוטבעו בדרך כלל בירושלים, אך משנותק הקשר בין ירושלים והגליל בעת מסעו של אספסיאנוס, הוטבעו מטבעות אף בערים הנצורות. בגמלא נמצא מטבע של שקל ועליו הכיתוב "לגאולת ירושלים הקדושה" שהוטבע שם בעצם ימי המצור. עובדה זו מראה את החשיבות שייחסו המורדים לפעולת הטבעת המטבעות כסימן לריבונות ולחיזוק המוראל בקרבם.

קרוב לאלפיים שנה מאוחר יותר אימצה מדינת ישראל חלק מסמלים אלו במטבעותיה המודרניים. לדוגמה, המטבע של לירה ישראלית אחת, ולאחריו המטבע של עשרה שקלים (ישנים), נושאים משני צידיהם העתקים של המטבע בן שקל אחד משנת א' למרד.

תבוסה באשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשקלון הייתה עיר הלניסטית ובה אוכלוסייה מעורבת, יהודית ונוכרית,‏[15] שנראתה למפקדי המרד כמכשול בדרכם, והוחלט להורסה. לאחר הניצחון על גאלוס, עלו הלוחמים מירושלים, ובראשם מפקדי הקרבות נגד גאלוס - ניגר, יוחנן האיסי ושילא הבבלי, וניסו לכבוש את אשקלון. הם הצליחו להחריב אזורים בסביבות העיר אך נתקלו בהתנגדות חריפה של חיל המצב הרומי הקטן שנמצא בעיר. אשקלון לא נפלה לידי היהודים, ושמונת אלפים לוחמים אבדו, ובנוסף נטבחו רבים מתושבי העיר היהודיים. ניגר ניצל לאחר שנחשב כבר למת, ושב לירושלים.

ההכנות למרד בגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבו האסטרטגי של הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבו האסטרטגי של הגליל, עת נשלח אליו יוסף בן מתתיהו, היה קשה יותר ממצבה האסטרטגי של יהודה. הוא היה מוקף בטריטוריות לא יהודיות (לרוב יוונים הלניסטים), והיו בו ערים שנותרו נאמנות לשלטון רומא, כמו בית שאן, תל קדש ובירתו של אגריפס השני קיסריה פיליפי. בנוסף, הגישה אליו קלה ונוחה, הן מצפון והן מהים, לעומת יהודה המוקפת במכשולים טבעיים. ברור היה כי הפלישה תבוא מן הים, שכן הרומאים שלטו באנטיוכיה שעל נהר האורונטס, העיר השנייה בגודלה באימפריה הרומאית והמרכז האדמיניסטרטיבי של השלטון הרומי במזרח כולו, ובערי הנמל עכו וקיסריה. הגליל שימש כמאגר כוח אדם לצבא המורדים, וכן כאסם התבואה של ארץ יהודה. כיבוש הגליל יהיה מכה מורלית וכלכלית שיקשה על המורדים לעמוד בה. המשימה שעמדה בפני יוסף בן מתתיהו הייתה קשה ביותר.

עם הגיעו של יוסף בן מתתיהו אל הגליל גילה כי לפקודתו עומדים מאה אלף לוחמים, נחושים אך לא מאומנים, ללא נשק מתאים וללא מתחמים מבוצרים. הוא עשה ככל יכולתו על מנת לאמן את אנשיו, בטקטיקות שראה אצל הרומאים. כמו כן החל במסע ביצורים. בהשגחתו בוצרו שבע עשרה ערים ומתחמים בגליל:

שרידי גמלא

שתי ערים נוספות בוצרו בהשראתו של יוסף:

מבחינה אסטרטגית הייתה חשיבות לערים העומדות על דרכי הגליל, שהיו ברובן דרכים רוחביות. הביצורים נבנו במטרה להשקיף על דרכים אלו, ולשלוט בהן. אם אכן הייתה כוונתו של יוסף להגן על הגליל באופן אפקטיבי, הרי שביצורן של הערים, במגמה להחזיק בהן, תוך פיצול כוחו לערים בודדות, וניסיון להחזיק בהן אל מול הרומאים המצוידים בכלי מצור, לא היה הדרך הנכונה לבצע זאת.

פעולות יוסף בגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירתו של יוסף בן מתתיהו למפקד הגליל מתמיהה היסטוריונים. הוא היה ממשפחת כוהנים מכובדת, ומצד אמו קרוב לבית חשמונאי. הוא בילה זמן מה ברומא, והיה מקורב לאגריפס השני. אם היה פרופיל של אדם אשר האינטרס שלו מנוגד לחלוטין לאינטרס של המרידה, הרי שהיה זה יוסף. לטענתו ביצר את הגליל, ואימן את אנשיו בשיטות אותן שאב מתרגולי הצבא הרומי. ברור היה כי לבו אינו עם המרידה, כי אם עם חבריו ואנשי שלומו שרובם מצויים בצד הרומי. בגליל נמצאו באותה תקופה אנשי מלחמה מרי נפש, כיוחנן מגוש חלב אשר קיבץ אל דגלו כמה מאות פליטים מערי הצפון וסוריה, ועסק בלחימה מזה מספר חודשים, או מנהיגיהם של אנשי טבריה, יוסטוס איש טבריה, אשר לימים יכתוב היסטוריה של הקרבות. לאנשים אלו היה רצון חזק לניצחון בכל מחיר לעומת יוסף המתון.

שני אירועים חשפו את מסכת האינטרסים המורכבת של יוסף בן מתתיהו, כמו גם את כושרו לצאת בשלום מכל צרה. האחד היה סירובו לשדוד את מחסני התבואה של הקיסר בגליל ולהשתמש בהם לצורכי המרד. השני היה ניסיונו להחזיר לידי אגריפס השני וברניקי כספים השייכים להם שנשדדו משיירה על ידי צעירים קנאים למטרת המרד. האירוע השני הביא את יוסף להתנגשות חזיתית עם הקנאים. ביתו בטריכיי נשרף, וההמון ניסה לעשות בו מעשה לינץ'. בלשון חלקלקות ריצה יוסף את ההמון, בטענה כי ניסה להשתמש בכספים על מנת לבצר את חומת העיר.

כאן בא לידי ביטוי השבר המעמדי בעם. האצילים, עשירי טבריה וציפורי, נטו אל יוסף, בעוד שדייגיה העניים של טריכיי, והפליטים חסרי הכול מערי סוריה, נטו אל מחנה יוחנן מגוש חלב. עד מהרה היה הגליל מפוצל לשני מחנות עוינים, ופעם נוספת במלחמה זו, אל מול פני אויב מתקרב, לא היו היהודים עסוקים בהכנות לקראת הקרב, כי אם במלחמות ביניהם.

יוחנן מגוש חלב שלח שליחים אל ממשלת המרד בירושלים ואלה שכנעו את הממשלה כי יש להדיח את יוסף ולהעמידו למשפט הסנהדרין. כוח צבאי של 2,500 איש נשלח על מנת להביאו, אך יוסף הצליח להשיבם כלעומת שבאו.

עם בואו של הצבא הרומי, לא היה בפניו גוש אחיד של לוחמים בעלי הנהגה אחידה והירארכיה ברורה, ובעלי תוכנית קרבית ברורה לעצירת הרומאים, כי אם ערים בודדות המפוזרות ומבוצרות על פני מספר דרכי רוחב, בין עכו לגמלא, אשר הנהגתן מסוכסכת עם הנהגת הערים האחרות, ובינה ובין עצמה. חמשת החודשים שבין תבוסת קסטיוס גאלוס לבואו של אספסיאנוס בוזבזו בגליל לשווא.

דיכוי המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה בגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בואו של אספסיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל העיר עכו וחומותיה

עם הגיע הידיעות על תבוסתו של קסטיוס גאלוס למורדים לנירון קיסר ששהה ביוון, מינה הקיסר מפקד צבאי ותיק בשם טיטוס פלביוס אספסיאנוס לצאת ליהודה ולדכא את המרד. אספסיאנוס יצא לדרך ולקח עמו את בנו טיטוס. טיטוס נשלח לאלכסנדריה על מנת להגיע מדרום עם הלגיון החמישה עשר אפולינריס, בעוד שאספסיאנוס הגיע לאנטיוכיה, ושם גייס צבא גדול של רומאים ושל בנות בריתם, ובהם לוחמים שגייס המלך אגריפס השני. מספרם של אנשי הצבא שעמדו לרשות אספסיאנוס בתחילת המלחמה היה שישים אלף איש.

אספסיאנוס וצבאו הגיעו בדרך הים, אספסיאנוס מצפון וטיטוס מדרום, ונחתו בעכו. בעכו המתינו להם המלך אגריפס ואחותו ברניקי, ונשבעו להם אמונים. גם אנשי העיר הגלילית הגדולה ציפורי הגיעו לחלוק כבוד לאספסיאנוס ולכרות עמו ברית.

שלא כקסטיוס גאלוס, רצה אספסיאנוס לצאת לקרב רק כאשר יהיה צבאו בשיא כושרו, על פי תוכנית ברורה, וכאשר השעה תהיה יפה לכך מכל הבחינות, לרבות תנאי מזג האוויר. את חודשי החורף של שנת 67 הקדיש טיטוס לארגון צבאו בעכו. במקום המכונה היום סטלה מאריס בחיפה שכן אורקל, המכונה "האל אשר על הכרמל", ועל פי המנהג העתיק הקריב בו אספסיאנוס קורבנות. על פי כבד החיות שהקריב[דרוש מקור], הבטיח האורקל לאספסיאנוס "שכל אשר יחשוב ויתאווה בלבו, ויהא זה הדבר הגדול ביותר, בוא יבוא אל נכון".‏[16]

הדרך אל יודפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הברית שכרתו אנשי ציפורי עם הרומאים, שלח יוסף חיילים על מנת לכבוש את העיר ולבצרה. במקום נמצא כבר צבא רומאי חזק בפיקודו של פלקידוס, שהדף את התקפת יוסף בן מתיתיהו, ולאחר מכן השתמש בעיר כמעוז לפשיטות על כפרי הסביבה וזרע הרס והרג בגליל. עתה היו היהודים מבוצרים בעריהם, כשמחוץ לערים שלט צבאו של פלקידוס. משראה פלקידוס כי היהודים מתבצרים בעריהם, ניסה לכבוש את יודפת, אך נהדף, כמעט ללא אבדות, מאחר שראה כי ייקשה על צבאו לכבוש את העיר ללא סיוע.

בשלב זה החל אספסיאנוס לנוע מזרחה עם הכוח העיקרי. יוסף ואנשיו ניסו לעצור אותו בגבולות הגליל, בעיר גריס (שיש המשערים כי היא באזור כפר ריינה של ימינו), אך משראו אנשיו של יוסף את הצבא הרומי האדיר העולה אל מולם, נמלטו רובם, ויוסף עצמו, שנותר עם מספר מועט של אנשים, נמלט אל טבריה, ומשם, לאחר שכתב להנהגה בירושלים והזהירה מפני עוצמת הצבא הרומאי, אל יודפת.

אספסיאנוס המשיך את מסעו בכיבוש ערב (גברה), שריפתה, והרג את כל תושביה על אף שלא נותרו בה לוחמים כלל.‏[17] לאחר מכן שרף את כל הכפרים הסמוכים, שהיו ריקים מאדם. מכאן יצא אספסיאנוס אל יודפת.

נפילת יודפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבעה שעליה ניצבה יודפת בימי יוסף בן מתתיהו.

יודפת (או יטבת) הייתה עיר בצורה, המצויה בראש גבעה, אשר מסביב לה הרים וגבעות רבים. הגישה אל יודפת לא הייתה אפשרית למעבר צבא סדיר, ולכן שלח אספסיאנוס כוח צבאי ליישור הדרך והכשרתה למעבר, בטרם יבוא להילחם על העיר. לבסוף אספסיאנוס החנה את צבאו הרב על גבעה מצפון ליודפת.‏[18] בעיר עצמה היו מצויים באותו הזמן כאלפיים נפשות, הן תושבי יודפת והן רבים מתושבי היישובים הסמוכים שנמלטו מן הצבא הרומי הקרב. אל מולם עמדו רומאים במספר רב בהרבה, כשהם מזוינים בכלי מצור וכלי הרעשה כבדים. בעיר הנצורה לא היו מקורות מים, אם כי היה בה מזון שהספיק למספר שבועות של מצור.

במשך שישה שבועות עמדו לוחמי יודפת במצור הרומי, אשר כלל הקמת סוללות מעצים ואבנים על החומה הצפונית על מנת לעלות עליה ולהיכנס אל העיר, ירי אבנים מבליסטראות וחצים. משניסיון זה נכשל (כאשר המגינים הגביהו את החומה‏[19]), ניסו הרומאים לפרוץ באמצעות איל ברזל. אלעזר בן שמי, מן הכפר שאב (כיום שעב), הצליח להתיז את ראשו של איל הברזל, ולהיכנס עמו אל העיר מעל החומה. לאחר כל אלו המשיכו הרומאים להגביה את הסוללה הצפונית, ולנסות לפרוץ את החומה, אל מול התנגדות עזה, שכללה שפיכת שמן רותח על המנסים לפרוץ את החומה. יהודי שנמלט מן העיר ונתפס, מסר לרומאים כי היהודים בעיר תשושים ועייפים, ומגני העיר ישנים באשמורת האחרונה. אספסיאנוס ניצל מידע רב ערך זה והעלה את אנשיו על החומה כאשר מגיני העיר ישנו. אז נכבשה העיר, לאחר מצור שנמשך 47 יום.

יוסף וכארבעים פליטים נוספים התחבאו במערה.‏[20] לאחר הלשנת אשה על הנצורים במערה, ניסו נציגי הצבא הרומי לשכנע את בן מתתיהו לצאת ולהסגיר עצמו. אנשי המערה לא הסכימו למעשה שכזה ואף איימו עליו שירצחוהו במקרה שיערוק. לבסוף כרתו הנצורים ברית התאבדות, התחלקו לזוגות והרגו זה את זה. רק יוסף הצליח לשכנע את בן זוגו כי עדיף להיכנע לרומאים, וכן עשו.‏[21] אספסיאנוס קיבל את מנהיגו הצבאי של הגליל בסבר פנים יפות, לאחר שבדברי חלקות הצליח יוסף לשכנעו כי הוא נביא, וכי הוא מנבא את עלייתו של אספסיאנוס לשלטון ברומא.

במקביל ליודפת כבשו הרומאים בפעולה משולבת את המבצרים יפה (היא יפיע) ואת הר גריזים בו נאספו השומרונים, אשר אספסיאנוס חשש כי יצטרפו אל היהודים במרידתם.

יודפת הייתה המבצר החשוב ביותר בגליל, ונפילתה הייתה המפתח לכיבוש הגליל כולו.

נפילת טבריה וטריכיי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת יודפת, נכנעה טבריה ללא קרב,‏[22] והקנאים שישבו בה נמלטו אל טריכיי (מגדלא) הסמוכה. טריכיי נכבשה על ידי טיטוס בהתקפה פתאומית, והמורדים שישבו בה יצאו בסירות אל הים. הרומאים התארגנו באופן מהיר, בנו רפסודות, ויצאו בעקבות המורדים. בקרב הימי שהתרחש נהרגו כל המורדים, ויוסף בן מתתיהו כותב כי הכנרת האדימה מדמם. תושבי טריכיי נפלו בידי טיטוס. אלף ומאתיים מן הזקנים והחולים נרצחו במקום, ואילו חמשת אלפים ניתנו כמתנה לקיסר נירון כעבדים. שלושים וארבעה אלף תושבים נוספים של העיר נמכרו כעבדים. אלה מהם שהיו תושבי ממלכתו של אגריפס השני ניתנו לו במתנה. אגריפס יכול היה לשחררם, אך הוא מכר אותם לעבדות.

נפילת שארית הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתה נותרו בידי המורדים רק גמלא, גוש חלב והר תבור. אספסיאנוס עלה עם חייליו מטבריה אל חמת גדר ומשם אל גמלא, והחל במצור על העיר. במהלך המצור נפגע המלך אגריפס השני בידו הימנית‏[23], מקלע שהשליך אליו אחד מן הנצורים בעיר. אספסינוס עצמו מצא עצמו באחד מסבבי הלחימה, כשהוא מכותר מכל עבריו, לאחר שחייליו נסוגו והוכו כשהתמוטטו גגות הבתים תחת רגליהם, ורק "מבנה יהלום אנושי" שטבעו סביבו קומץ נאמניו, אפשר לו לסגת בשלום מהמערכה אל מחנהו‏[24]. תוך כדי המצור כבש אספסיאנוס אף את הר תבור כשמשך את הלוחמים היהודיים אל עמק הסמוך להר ושם הרג בהם. רבים מתושבי התבור נסו אל ירושלים.‏[25]

לאחר שבועות של מצור שבו הצליחו היהודים להחזיק מעמד ואף לגרום לרומאים אבדות כבדות,‏[26] גרמה רוח חזקה לכך שהיהודים לא יוכלו לירות חצים וקלעים לכיוון הרומאים, והגבירה את הטווח ואת החוזק של קלעי הרומאים וחציהם. חמשת אלפים מן המגינים התאבדו בקפיצה מן הצוק בגמלא, ביניהם נשים וילדים, וארבעת אלפים מתושביה נשחטו על ידי הרומאים לאחר נפילתה. ילדים קטנים רבים הושלכו על ידי חיילי רומא מראש ההר אל התהום, ואיש מן המגינים לא נשאר בחיים, למעט שתי נשים אצילות, קרובות למלך אגריפס השני, ששהו במקום במקרה.‏[27]

לאחר כל הדברים האלו הגיעו הרומאים אל המעוז האחרון של היהודים בגליל. הייתה זו גוש חלב שבה שהה המנהיג יוחנן מגוש חלב. יוחנן פנה אל טיטוס וביקש שהות להתחלת המלחמה, שכן לטענתו לא רצה להלחם ביום השבת. טיטוס הסכים לבקשה זו, ובחסות החשיכה נמלטו יוחנן ועמו אלפי אנשים מן העיר. טיטוס רדף אחרי הבורחים והרג בהם רבים, אך יוחנן עצמו ועמו אלפי אנשים הצליחו להגיע עד לירושלים. טיטוס הורה להחריב את חומות העיר, אך לא פגע באנשיה, משום שהיו שוחרי שלום, והמורדים שבהם היו בעיקר אנשי יוחנן שברחו. חיל מצב הושאר בעיר.‏[28] לאחר נפילת גוש חלב היה הגליל כולו בידי אספסיאנוס.

כיבוש קיני ההתנגדות שמחוץ לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש הגליל, נמלטו אלה מן המורדים שנותרו בחיים לירושלים. ירושלים הייתה מעוז מבוצר, ונראה כי כיבושה יהיה קשה וכרוך במאמץ ובקורבנות. לעומת זאת, שאר חלקי הארץ לא היו מבוצרים, וקל יותר היה להכניע אותם. שיקול נוסף היה כי בירושלים השתוללה מלחמת אחים, אשר החלישה מאוד את תושביה, ואספסיאנוס סבר כי ככל שייתן למורדים להיאבק בינם ובין עצמם, כן יקל לו לכבוש את העיר לכשיחפוץ בכך.

באביב שנת 68 יצא אספסיאנוס בראש צבאו מקיסריה שם חנה לאחר כיבוש הגליל, וכבש את אנטיפטריס, לוד ויבנה. יפו אבדה עוד בעת כיבוש הגליל, אך נכבשה בשנית לאחר שהפכה למפלט לתושבי ערי הגליל החרבות, שעסקו בה בשוד כלי שיט, בכל קו החוף של ארץ ישראל. לאחר כיבושה השני הותיר אספסיאנוס במקום חיל מצב כדי למנוע ניסיונות התיישבות נוספים.‏[29]

לאחר מכן פנה מזרחה לארץ אדום, ולעבר הירדן היהודי המכונה פיריאה, אשר אך זה עתה קם והתמרד כנגד השלטון הרומאי. פעולותיו של שמעון בר גיורא הביאו את הצבא הרומאי למלחמת נקם באזור הסמוך לירושלים - גופנה, עקרבתא, בית אל, אפרים וחברון נכבשו, עד חודש יולי 69. בשלב זה הקיף הצבא הרומי את ירושלים מכל עבריה. המורדים החזיקו עתה רק בירושלים, ובמצודות מצדה, הרודיון ומכוור. צבאו של אספסיאנוס חנה במבואות העיר, אך אספסיאנוס לא מיהר לעלות על העיר המסוכסכת והמפולגת.

הימלטותו של יוחנן בן זכאי והכתרת אספסיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו הייז, מתאר את החורבן והביזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

לפי אגדת חז"ל,‏[30] בעת המצור על ירושלים נמלט מהעיר רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז), ממנהיגי הפרושים בירושלים ומראשי הסנהדרין, כשהוא מסתתר בארון מתים. ריב"ז ידע כי ירושלים תיפול והוא רצה להיפגש עם אספסיאנוס כדי להבטיח את המשך קיומה של היהדות. השניים נפגשו, וריב"ז בישר לאספסיאנוס כי הוא עתיד להיות לקיסר, שכן "והלבנון באדיר יפול" - בית המקדש אינו ניתן אלא בידי מלך. ובאמת שליחים הגיעו לבשר לאספיאנוס על המינוי, שמרוב התרשמותו הציע לריב"ז לבקש בקשה. רבן יוחנן ביקש: "תן לי את יבנה וחכמיה, ושושילתא (שושלת) ד (של)רבן גמליאל". כך נותר הגרעין להמשך פעילות הסנהדרין ומוסד הנשיאות ביהודה אף לאחר חורבן הבית. רבן יוחנן כינס ביבנה את חכמי הדור, בהם תלמידיו רבי יהושע ורבי אליעזר, והמשיך את מסורת החכמים שקדמו לו, תוך שהוא מניח את היסוד לחייו הפרגמטיים והרוחניים של עם ישראל בעתיד שלאחר חורבן הבית.

קיימת השערה כי הליכתו של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה לא הייתה וולונטרית כלל, אלא מאולצת.‏[31] ביבנה, כמו גם בגופנא שמצפון לירושלים, הקימו הרומאים מחנות שבויים לאלה שהסגירו עצמם במהלך המרד והקרבות.‏[32] אם כן, יכול להיות שרבן יוחנן בן זכאי רק בקש מהרומאים להקל על תנאי מעצרו.

בין לבין אירעו מאורעות הרי גורל ברומא. הקיסר המטורף נירון נרצח, והוחלף על ידי גלבה. גלבה נרצח אף הוא, ומלחמת אזרחים פרצה בין ויטליוס ובין אותו על ירושתו. ברור היה כי מי שיחזיק בידו כוח צבאי חזק מספיק, יוכל להיות לשליט רומא, וזאת לאחר שהאימפריה הרומית נשלטה מזה כמאה שנים בידי משפחה אחת, השושלת היוליו-קלאודית, אשר נירון היה אחרון בניה.

ברניקי, אשר הייתה בינתיים לאהובתו של טיטוס, ראתה לעצמה סיכויים טובים אם יוכרז אספסיאנוס לקיסר, ולאחר מותו יעלה במקומו טיטוס, אהובה, אשר אף הבטיח לשאת אותה לאישה. תמיכתו של נציב מצרים, טיבריוס יוליוס אלכסנדר, אשר בעבר הייתה ברניקי נשואה לאחיו, נראתה הכרחית. ברניקי שכנעה את אלכסנדר לתמוך באספסיאנוס לקיסר, ובעקבותיו באו חייליו של מוקיאנוס, נציב סוריה. אספסיאנוס יצא לרומא, על מנת להפוך שם לקיסר, והותיר את טיטוס לדכא את המרידה.

מלחמת אחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת הגליל הזדעזעו תושבי ירושלים. הפליטים מהגליל, ובראשם המנהיג הקנאי יוחנן מגוש חלב הגיעו לירושלים, כשהם מלאי זעם ומרירות על ממשלת המרד המתונה אשר לדעתם גרמה לאובדן הגליל. עוד בטרם הגיע יוחנן לירושלים היו המחנות הפוליטיים היריבים על סף מלחמת אחים. הקנאים בעיר הונהגו על ידי אלעזר בן שמעון, ופעלו להפלת הממשלה הקודמת, אשר אותה האשימו בנפילת הגליל. הגעתו של יוחנן ואנשיו חיזקה מאוד את מפלגת הקנאים. המתונים, אנשים שהיו שייכים לשורות הצדוקים, האצולה, הכוהנים, ועשירי העיר, היו עתה במיעוט. הכהן הגדול מתתיהו בן תיאופילוס הודח, והובא במקומו כהן אלמוני בשם פנחס בן שמואל מכפר חבתא.

מנהיג הממשלה המתונה חנן בן חנן החליט להתגבר על הקנאים. יוחנן ואנשיו התבצרו בבית המקדש, וקראו לעזרת האדומים מבחוץ תוך שהוא טוען כי בכוונת הממשלה להסגיר את העיר לרומאים. האדומים, עשרים אלף במספר (בהם יעקב בן סוסא) הגיעו אל העיר, אך חנן סירב להכניסם אל תוך החומות. באחד הלילות פתחו אנשי הקנאים את דלתות חומות העיר, ואיפשרו את כניסת האדומים אל העיר. מעשה זה הביא לטבח אכזרי במתונים. החל מסע רציחות שבו איבדו את חייהם מנהיגי מפלגת המתונים חנן בן חנן ויהושוע בן גמלא. כן נהרג הלוחם ניגר, אשר הצטיין בקרבות אל מול גאלוס. שמונת אלפים אנשים איבדו את חייהם בלילה ההוא.

יוחנן מגוש חלב הפך למפקדה הצבאי של העיר, ונקט בשלטונו בצעדים חמורים כנגד אנשי מפלגת המתונים. מולו עמד מחוץ לעיר שמעון בר גיורא, אשר היה מנהיג בעל נטיות חברתיות. איש מפלגת הקנאים, אשר ייצג מגמות קיצוניות בהרבה מאלו שייצג יוחנן מגוש חלב, ואשר יוחנן הורה כי יישאר מחוץ לחומות העיר. המאבק בין יוחנן ובין שמעון לבש אופי אישי כאשר הצליח יוחנן ללכוד בשבי את אשתו של שמעון, ושמעון בתגובה הרג את אנשי יוחנן אשר יצאו אל מחוץ לחומות להביא צידה לעיר. בלחץ אנשי ירושלים שוחררה אשתו של שמעון. שמעון נותר מחוץ לעיר, כשעמו כמה אלפים מן הקנאים, והוא זומם להיכנס אל תוך שערי העיר.

מנהיגי המתונים שנותרו, ובראשם הכוהן הגדול מתתיהו, סברו כי אם יכניסו את שמעון לעיר, ייפטר זה מיוחנן ואנשיו השנואים עליהם. מחשבה זו הביאה אותם להכניס את שמעון בר גיורא ואנשיו אל בין חומות העיר, ועתה פרצה מלחמת האחים במלוא עוזה. המלחמה ניטשה עתה בין המתונים (אשר כמעט ולא נותר בידם כוח לאחר הרציחות שערך בהם יוחנן), הקנאים בהנהגת אלעזר בן שמעון, קנאי הגליל בהנהגת יוחנן מגוש חלב, קנאיו של שמעון בר גיורא, ומפלגה נוספת, פלג קנאי קיצוני, אשר התנגד לשלטונם של יוחנן ושמעון גם יחד. בחג הפסח, כאשר פתח אלעזר בן שמעון את שערי בית המקדש לקהל, שלח יוחנן את אנשיו כשהם חמושים, והשתלט על ההר.

בכל אותה העת המתין אספסיאנוס בניחותא, שכן סבר כי המלחמות הפנימיות אך יקלו עליו ויסייעו לו כשיתחיל המצור על העיר, וכי יש לתת לצדדים הניצים למצות את הנזקים שהם גורמים זה לזה. בין היתר נשרפו במאבק מחסני המזון של העיר, דבר שגרם לאחר מכן לרעב משהחל המצור. סיבת המעשה הקשה הזה כלל אינה מחוורת, ודומה לנקיבת חור בסירה המיטלטלת בין משברי הגלים. ניתן אולי לשייך צעד מוזר זה לאחת מההשערות הבאות: מהלך טירופי של קנאים; תוצאת מאבק בין קבוצות קנאים; רצון לכפות התגייסות כוללת של תושבי ירושלים (ובעיקר המתונים) בבחינת "הגב אל הקיר". אירוע זה מוצא את אזכורו בספרות התלמודית, באגדות החורבן, בהקשר ליציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים.

רק משהציב טיטוס את חייליו אל מול חומות העיר התאחדו המורדים. יוחנן פיקד על ששת אלפים אנשים, וקיבל את הפיקוד על הגנת הר הבית ומצודת אנטוניה. על הגנת שאר חלקי העיר הוצב שמעון.

נפילת ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור המצור וחורבן ירושלים כפי שתואר על ידי הצייר דייוויד רוברטס

מבנה ירושלים בעת המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים של תקופת הבית השני הייתה מוקפת בנחלים ובגאיות מדרום, ממזרח וממערב. נחל קדרון וגיא בן הינום שימשו מחסומים טבעיים להתפתחות העיר, ולכן התפתחה העיר לכיוון צפון. בכל פעם שהתפתחה העיר, נותרה בעינה החומה בתוואי הגבול הקודם. החומה הראשונה הקיפה את העיר העליונה (בה שכנו משכנות העשירים), ואת העיר התחתונה (בה שכנו המעמדות הנמוכים). כאשר התפשטה ירושלים צפונה, והוקם רובע חדש, אשר גבל ממזרח בהר הבית, הוקף הרובע החדש בחומה נוספת, היא "החומה השנייה". השכונה הצפונית החדשה, ביזיתא, הייתה מוקפת ב"חומה השלישית" שסבבה אותה מכל עבריה, והתחברה אל החומה המזרחית של הר הבית. החומה השלישית נבנתה בחלקה על ידי אגריפס הראשון, אך בפקודת הקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר, הופסקה בנייתה, ונמשכה בחופזה רק לאחר פרוץ המרד. הר הבית היה אף הוא מתחם מבוצר ובו חומה חזקה ושערים, כאשר מצדו הצפון מערבי מצויה מצודת אנטוניה.

תוכניתו של טיטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיטוס תכנן לתקוף מצפון-מערב, להבקיע את החומה השלישית במקום שבוצר בחופזה על ידי המורדים ולא היה חזק כביצורים המקוריים מימי אגריפס הראשון, ולאחר מכן להבקיע את החומה השנייה, שהגנה על חלקי העיר שגבלו בהר הבית, ועל הגישה למצודת אנטוניה. לאחר מכן לכבוש את העיר העליונה, ובד בבד לפרוץ דרך מצודת אנטוניה אל הר הבית.

חייליו של טיטוס מנו כשמונים אלף איש, ובראשם נציב מצרים לשעבר, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר. הצבא היה מורכב מארבעה לגיונות - הלגיון החמישי מקדוניקה, הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השנים עשר פולמינטה, והלגיון החמישה עשר אפולינריס, ומחילות עזר נוספים.

כיבושה של ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידים משריפת ירושלים בתום הכיבוש הרומאי. מוזיאון הפרוור ההרודיאני

במהלך מתקפת טיטוס על ירושלים עשו הרומאים שימוש ביוסף בן מתתיהו, כדי לשכנע את הנצורים בעיר לנטוש את נשקם, או לחלופין לצאת מהעיר ולהילחם ממקום אחר תוך הבטחה כי כך ינצלו העיר והמקדש מחורבן. חלק מן המתונים אכן ברחו אל הרומאים ושוכנו על ידי טיטוס ביישוב הנקרא גופנא, בהמשך הובאו אף הם כדי להשפיע על הנצורים להיכנע.‏[33]

טיטוס החל בניסיונותיו להבקיע את החומה השלישית מצד צפון מערב, מקום שבו היא גובלת בארמונו של המלך הורדוס. במשך חמישה עשר ימים עמלו חייליו של טיטוס באמצעות שימוש במכונות מצור ובאילי ברזל על הבקעת החומה, אל מול מטר של קליעים מעל החומה, ופשיטות של היהודים אל העוסקים במלאכת הבקעת החומה. הפרבר ביזיתא נכבש, והחיילים עמדו בפני החומה השנייה.

כאשר התקרבו אנשי טיטוס אל החומה השנייה, נלחמו בהם אנשיו של יוחנן מגוש חלב מהר הבית וממצודת אנטוניה, בגיחות אל מחוץ לחומות. אנשיו של שמעון בר גיורא שמרו על החלק של החומה השנייה אשר הגן על העיר העליונה, בצפון מערב. פניותיו של יוסף בן מתתיהו אל הנצורים, והפצרותיו כי יניחו את נשקם, לא שכנעום להיכנע, והמלחמה נמשכה במלוא עוזה. ברור היה לצדדים כי העניין לא יסתיים בהסדר, וכי המדובר במלחמה לחיים או למוות. בשלב זה החל טיטוס צולב את השבויים שנפלו לידיו, מספר מאות אנשים מדי יום, והעמידם אל מול הנצורים שעל החומה, למען יראו וייראו. לבסוף הובקעה אף החומה השנייה, ועתה עמדה רק החומה הראשונה בין המגינים ובין הרומאים.

טיטוס החל במתקפה על הר הבית ועל מצודת אנטוניה המבוצרים. הוא הקים סוללת עפר בסמוך לאנטוניה, והעלה עליה את אנשיו, אך יוחנן ואנשיו חפרו מנהרה מתחת לסוללה אשר בעת חפירתה חוזקה בקורות עץ, ומשהסתיימה חפירתה הוצתו הקורות, וכך התמוטטה הסוללה.‏[34] העיר כולה הוקפה בדייק. עתה יכול טיטוס לרכז את מאמציו בנקודה אחת, בעוד שבתוך העיר נמקים הנצורים ברעב ובצמא, שכן מחסני המזון של העיר נשרפו עוד בתקופת מלחמת האחים שקדמה למצור.

טיטוס הקים סוללות ענק אל מול מבצר אנטוניה, ולבסוף כבש אותה והרסה. היה זה המפתח להר הבית ולבית המקדש. המורדים התבצרו בהר הבית, ובמשך שישה ימים עמל טיטוס על הריסת חומותיו החיצוניות של המתחם. לאחר מכן, הצית טיטוס באש את השערים, ולאחר ששככה האש, חדרו הרומאים דרך השערים אל מתחם הר הבית. ביום תשעה באב ג' תת"ל (שנת 70 לספירה), פרצו אנשיו של טיטוס אל החומה הפנימית, ושרפו את בית המקדש. יוסף בן מתתיהו מציין כי טיטוס הורה שלא להחריב ולשרוף את בית המקדש, אך חייל השליך לפיד אל "חלון הזהב" בלהט הקרב. בן מתתיהו אף מציין כי טיטוס ניסה לכבות את האש שאחזה במקדש לאחר שהוצת, אך קולו לא נשמע בשל זעקות הקרב והמהומה ששררה במקום.‏[35] מקורות אחרים טוענים כי אכן היה זה טיטוס אשר הורה במתכוון על החרבת המקדש ודיווחו של יוספוס נועד לחפות על אחריותו של המצביא הרומי[דרוש מקור].

הגרסה לפיה לא הורה טיטוס על החרבת המקדש מסתמכת על העובדות הבאות: הרומאים נהגו, פרט למקרים חריגים (כגון במקדש הקרתגי), שלא לפגוע במקדשי המקומיים (מסיבות טקטיות-המשכיות-פרגמטיות ואף מיחס של כבוד לאלוהיות השונות). רומאים נהגו כלפי ערים מורדות להותיר בהן מספר מבנים כדי שישמשו אנדרטה דוממת להנצחת העוצמה הרומית. כמו כן שמשו השרידים בבחינת אות אזהרה למקומיים בדבר גחמות מרדניות לעתיד.

לאחר נפילת הר הבית נאספו הנצורים בעיר העליונה. יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא דרשו מטיטוס להעניק להם מעבר חופשי אל מחוץ לעיר, אך דרישותיהם נדחו. טיטוס הסתער על העיר העליונה, שהחזיקה מעמד במצור עוד שמונה עשר ימים נוספים. לאחר מכן נהרסה העיר כולה. מכל חומות העיר הותיר טיטוס רק שלושה מגדלים - מגדל היפיקוס, מגדל מרים ומגדל פצאל, על מנת להעניק לדורות הבאים מושג עד כמה הייתה מבוצרת העיר שכבש.

המצור על ירושלים נמשך חמישה חודשים. מאות אלפי אנשים נהרגו בעת המצור, אם ברעב ואם בחרב, בית המקדש חרב, וירושלים הייתה כולה לעיי חורבות. מנהיגי המרד, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב נלכדו. שמעון הוצא להורג, ויוחנן נשלח למאסר עולם.

רבים נותרו בחיים מאנשי ירושלים, אף לאחר כיבושה המוחלט. החלשים והזקנים שבהם נרצחו על ידי צבא טיטוס, והמתאימים לצורכי עבדות נכלאו בעזרת הנשים של בית המקדש, ולאחר מכן נשלחו למטרות שונות. טיטוס הורה לידיד בשם פרונטון לפתוח בית משפט ומוקד הלשנות, שבו העידו תושבי העיר על מעשי חבריהם בזמן הלחימה, ונשפטו בהתאם.‏[36]

טיטוס חגג את ניצחונו בסדרה של משחקי גלדיאטורים, שבהם נצלבו השבויים, הוכרחו להלחם זה בזה או כנגד חיות טרף, והומתו בצורות שונות ואכזריות. במשחקים שנערכו בכל מקום אליו הגיע טיטוס, בקיסריה פיליפי, בירתו של אגריפס השני, באנטיוכיה ובקיסריה, נכחו אף "מלך יהודה" אגריפס השני, ואחותו ברניקי, מאהבתו של טיטוס, והקיסרית המיועדת בעיני עצמה.

לאחר מכן הצעיד טיטוס שבויים רבים ברומא, במה שמכונה בשם "טריומף", שהיה כה חשוב לדימוי המצביא בעיני העם הרומי. במסע הניצחון הוצגו בפומבי כלי המקדש הירושלמי, כמו שולחן הזהב ומנורת המקדש, בבחינת אות ניצחונו של יופיטר על אלוהי ישראל. את שיירת השבויים הוביל שמעון בר גיורא, אשר הוצא להורג מיד עם תום הטריומף. ברבות השנים הניצחון והמצעד הונצחו בכתובת על גבי שער טיטוס בקירקוס מקסימוס ובתבליט על גבי שער טיטוס בפורום רומאנום.

דיכוי המעוזים האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפילת המעוז החזק מצדה בפסח של שנת 73/74, היה אקורד הסיום של המרד הגדול.

גם לאחר נפילת ירושלים לא נכנעו אחרוני הקנאים. המורדים עדיין החזיקו בשלושה מעוזים - בהרודיון, במכוור ובמצדה. הנציב הראשון שהוצב על ידי טיטוס (אשר מיהר לקבל את כבוד הקיסרים המגיע לו לאחר עלות אביו אספסיאנוס אל כס הקיסר), היה סקסטוס וטולנוס קריאליוס, אשר שמר על השקט בפרובינקיה, לאחר שנה הוא הוחלף בסקסטוס לוסיוס באסוס אשר כבש את הרודיון ואת מכוור ללא מאמץ רב.

הנציב שהגיע במקומו של באסוס, לאחר שהלה מת בזמן שירותו כנציב הפרובינקיה, היה פלביוס סילבה, אשר יצא להכרית את מעוזם האחרון של המורדים במצדה. על המבצר הגן אלעזר בן יאיר ועמו כמה מאות מן הקיצוניים שבקנאים. לאחר מצור ארוך החליטו קנאי מצדה להתאבד, במקום ליפול לידי הרומאים. כיום יש המטילים ספק בסיפור ההתאבדות, אשר אינו נתמך בממצאים ארכאולוגיים ואינו מוזכר בדברי חז"ל. כמו כן ניתוח חוזר של תמונות הממצאים הארכאולוגיים של יגאל ידין מראה כי ניתן לפרש את ערמת העפר המסודרת לפי שכבות מחוץ למגדל הצפוני - מגדל פנימי יותר בתוך ביצורי מצדה - כסוללת עפר שנבנתה על ידי הרומאים, דבר שיכול להעיד על המשך הלוחמה של הקנאים עד טיפת הדם האחרונה, מה שאילץ את הרומאים לבנות סוללת עפר נוספת.

נפילתם של מגיני מצדה בפסח של שנת 74/73 לספירה, הייתה סופו של המרד הגדול.

מפעלי בנייה ברומא לציון דיכוי המרד הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת הפלאבית, הקיסר אספסיאנוס ובניו טיטוס ודומיטיאנוס, רצו להצדיק את שלטונם על האימפריה הרומית. אספסיאנוס, שנבחר לקיסר על אף שלא היה ממשפחה מיוחסת, היה מעוניין להצדיק את שלטונו, ולכן הפריז בכוחם של המורדים היהודים, ופיאר את בנו שפיקד על הלחימה בירושלים. השושלת הפלאבית הטביעה את מטבעות "יהודה השבויה" ומימנו את כתיבת דברי ימי המלחמה בספרו של יוספוס פלאביוס - מלחמת היהודים. אספסינוס עצמו הקים את הקולוסאום בעזרת השלל שנלקח מבית המקדש. טיטוס הקים את שער טיטוס בקירקוס מקסימוס לכבוד ניצחונו וכיבוש ירושלים. ודומיטיאנוס הקים את שער טיטוס בויה סקרה, ובכך שייך את עצמו לניצחון ודיכוי המרד הגדול, על אף שלא השתתף בלחימה.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קולוסיאום

הקולוסאום נבנה בזמן השושלת הפלאבית, את הבנייה החל הקיסר אספסיאנוס, שבנה את שלושת היציעים הראשונים. בנו, הקיסר טיטוס המשיך בבנייה, והוסיף שני יציעים, וזו הושלמה על ידי אחיו של טיטוס, הקיסר דומיטיאנוס, בשנת 80 לספירה. כתובת הבנייה של הקולוסיאום הוצבה לחגוג את הקמת האמפיתיאטרון החדש משלל שהושג בכיבוש ירושלים ובית המקדש בשנת 70.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שער טיטוס (קירקוס מקסימוס)

בשנת 81 לספירה, עשור לחגיגת הטריומף של אספסיאנוס וטיטוס לדיכוי המרד הגדול, הציבו הרומאים קשת ניצחון בקירקוס מקסימוס ועליה כתובת הנצחה, שער טיטוס (קירקוס מקסימוס). הכתובת עצמה לא נשמרה, אך הטקסט הועתק בימי הביניים וכך הגיע לידינו. בכתובת נמסר על החלטת הסנט והעם הרומאי לתת כבוד לטיטוס (שתאריו המלאים נמנים אחד לאחד) על אשר, בצייתו לעצת אביו אספסינוס ולאותות השמים, הכניע את העם היהודי והחריב את ירושלים - עיר ששום מנהיג או מלך לפניו לא הצליח לכובשה.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שער טיטוס

לאחר מות טיטוס בשנת 82 לספירה, כשתים עשרה שנים לאחר הניצחון על היהודים במרד הגדול הקדיש אחיו הקיסר דומיטיאנוס שער ניצחון הממוקם בפורום רומאנום שברומא, הוא שער טיטוס בויה סאקרה. בכך דומיטיאנוס שייך את עצמו לניצחון ודיכוי המרד הגדול, על אף שלא השתתף בלחימה.

הסיבות לכישלון המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם בית המקדש השני. מוזיאון ישראל

ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי:

מלחמת הדמים בין רומי ויהודה, האחת רגילה בניצחונות ונעזרת באמצעי מלחמה ותחבולות ערמה, והשנייה מחוסרת אמצעים חיצוניים ואין כוחה אלא ברצונה, מעוררת עניין בזה, כי בכל ההבדל הרב שבין שני הצדדים הנלחמים במספר ובחוסר חומרי, הייתה בת ציון החלשה, לפי חשבונות בני אדם, נוחלת באחרונה את הניצחון, לולא הייתה קרועה על ידי ריב מפלגות מבית ומוקפת בוגדים, ולולא כבר חתמה ההשגחה העליונה את גורל יהודה לחדול מלהיות עם היושב על אדמתו.

ראשי הצבא והמדינה הרומים היו עסוקים במלחמותיהם הפנימיות וייתכן שהדבר יכול היה לשחק לטובת המורדים. אך כל אימת שעלתה דמות אשר ניסתה להביא לפשרה, וכל אימת שנמצאה ההזדמנות להשיג תנאים טובים יותר או פחות, ולנסות לשאת ולתת עם האויב, הופסקו מאמצים אלו באיבם על ידי המורדים, אשר לא עשו את "חשבון בני אדם" כי אם את החשבון האלוהי, וסברו כי הגאולה תגיע מן השמים, וכי הצבא הרומי יושמד מול חומות ירושלים בסיוע מן המרומים.

לזאת יש להוסיף את הסיבה שהמרד יכול היה אולי להשיג הישגים זמניים, אך לטווח הארוך לא היה סיכוי הגיוני למורדים אל מול רומא, המעצמה העולמית, בעלת הצבא האדיר והמאומן. במקום הנהגה מתונה שהייתה יכולה לנצל את ההצלחות הראשוניות, ולשאת ולתת עם רומא, קמה הנהגה שהפכה לקיצונית יותר ויותר ככל שנמשכה הלחימה.

מרד זה נבדל ממרד בר כוכבא, בכך שלא היה בו מנהיג בעל שיעור קומה, שהכל כפפו את עצמם למרותו, והיו פיצולים רבים וקבוצות רבות, שכל אחת הייתה יותר קיצונית מחברתה. כך ידוע על קבוצה שנקראה סיקריים, שאנשיה החביאו מתחת לבגדיהם סכינים קצרות ("סיקה" מן היוונית) ורצחו את המתנגדים להם והמתונים מהם אף במקומות ציבוריים. על פי המסופר במקורות יהודיים, הקנאים פסלו כל אפשרות להיכנע בפני הרומאים, על אף שהיישוב היהודי היה על סף חורבן.‏[37] הסיקריים אף שמרו על פתחי העיר ירושלים, אלא שרבן יוחנן בן זכאי, שהיה בין המתונים ושאף למצוא פשרה עם הכובשים ולהידבר איתם, התחפש למת, הוצא מהעיר בארון מתים, ואף עבר בהצלחה משמר של הקנאים באחד משערי העיר. הסיקריים שבשער לא דקרו את גופו, מכיוון שהורה להם כך בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, שהיה מנהיג הסיקריים במקום.

יש טענות של היסטוריונים, כמו פרופ' מיכאל הר-סגור, כי טיטוס לא היה הורס את המקדש ולא היה הורג ללא אבחנה כל כך הרבה יהודים - אילו לא היו מנהיגי המרד היהודיים כה קיצוניים. בניגוד לקיצוניות זו, מציינים אותם היסטוריונים מנהיגים יותר פרגמטיים ופשרניים, כמו רבן יוחנן בן זכאי, שהצליח לשכנע את המפקדים הרומים להציל את הסנהדרין ולהמשיכה ביבנה (בבקשתו המפורסמת תן לי את יבנה ואת חכמיה). אותם היסטוריונים אף טוענים כי כישלון המרד, לא נגרם כלל ממלחמות יהודיות פנימיות ומשנאת חינם, אלא עקב החלטות פוליטיות שגויות של מנהיגי העם.

פרשנות הפוכה של המרד, נמצאת בדברי ההיסטוריון יוסף נדבה. במאמר שפרסם בכתב העת "מחניים" כתב:

ולבסוף חורבן הבית - על אף הטבח וההרס ומבול הדמים שהיה כרוך בו - לא היה בלשון קלוזנר מפלה, אלא אסון בלבד. העם נפל, אך רוח החיים המשיכה לתסוס בו. אלמלא המרד אפשר שהיה בא הקץ לקיומו של העם כולו. הוא היה מת "מיתת נשיקה", בדרך של הכנעה והשלמה וטמיעה. חוט השדרה הרעיוני שלו היה נשבר. רומי והשקפת עולמה על כל ערכיה ומוסרה הקלוקל ושחיתות מידותיה הייתה שוחקת את עם יהודה ומעבירה אותו מן העולם. המרד הגדול עם כל הקזת הדם הנוראה שבאה בעטיו היה בו גם סם חיים חריף. אלמלא המרד בשנת 70-66 לא היה מתחולל מרד בר כוכבא בשנת 132, ואלמלא העצמאות קצרת הימים בימי בר כוכבא הייתה בוודאי כבה גחלת ייעודו של עמנו במרוצת מאות שנות גלותו. ההיסטוריה גזרה חיים רק על אותם העמים שהוכיחו רצון חיים עז בכל התנאים ובכל הנסיבות, ואלה שלא עמדו במבחן כזה ירדו מעל במתה ונעלמו מאופקה ללא שוב. גורל עמנו היה עם אלו שבחרו בחיים ומשום כך עדים אנו להתחדשותה של יהודה בימינו.

מחניים, גיליון צ"ו, תשכ"ה

לכאורה מצטיירת סיבה נוספת לכישלון המרד, כשזו מקופלת בפעולתן של דמויות כיוסף בן מתתיהו, אגריפס השני, שיש המכנים אותן כבוגדים. המסנגרים עליהם יטענו כי אם יוסף בן מתתיהו היה בוגד, הרי רבן יוחנן בן זכאי היה לא פחות בוגד ממנו. לדעת תומכיהם, שתי דמויות אלו הבינו, לאחר שתמכו במרד כי אחת מן השתיים: או שיתמידו בדרכם, ייפגעו ולא ירימו תרומה חיובית בנסיבות השעה (זה בכתיבה וזה בהנהגה), או שימחלו על כבודם, יזכו בחייהם ויממשו מפעל חיים.

תוצאות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע "יהודה השבויה" (Judea Capta) שטבע אספסיאנוס על מנת לחגוג את ניצחונו. במטבע נראית יהודיה שבויה היושבת אבלה תחת דקל, כשלצידה עומד חייל רומי

יהודה שלאחר המרד שבה והייתה לפרובינקיה של הקיסר הרומי. מושל (לגאט) שישב בקיסריה משל בארץ והוא שודרג לבן המעמד הסנאטורי, והלגיון העשירי פרטנסיס ישב בירושלים. בסיס הקבע שלו היה בשלושת המגדלים שנותרו בעיר - היפיקוס, מרים ופצאל, ו-800 וטרנים הושבו ב"קולוניה" (היום מוצא) שבמבואות ירושלים. כתוצאה מכך התבטלה האוטונומיה המשפטית של היהודים, והם הפכו להיות נתינים זרים ("דדיטיקיי" בלטינית), משוללי זכויות חוקיות. מס מיוחד הוטל על היהודים - "המס היהודי" (Fiscus Iudaicus), שהיה בגובה הסכום אותו שילמו היהודים בעת שהמקדש היה קיים על מנת להחזיק את המקדש, קרי - שתי דרכמות. הסכום לא היה כלל גבוה (עלות של שני ימי עבודת פועל בממוצע), אלא היה בעל אפקט של השפלה והשתעבדות. שאר מסי השיעבוד, כמו מס גולגולת ומסי קרקע נשארו בעינם. "מס היהודים" הכניס לקופת האימפריה הרומית כספים רבים, חסרי תקדים אף במונחים רומיים. משרד מיוחד הוקם ברומא על מנת לפקח על גביית המס ולארגן את העברתו לרומא, והוא נקרא בשם "אוצר היהודים". נוסף על מס זה, הטילו הרומאים על היהודים מס צבאי - Anonna Militaris (בפי חז"ל - ארנונה), זהו מס על הוצאות הצבא לאחר מרד, המס אינו בכסף, הוא הוטל רק על יהודי ארץ ישראל והתקיים לפחות עד המאה ה-4. בנוסף הוטל על היהודים גם מס אנגריה (Angaria) – עבודות שרות - שהוטל עד המאה ה-3.

חורבן ירושלים ובעיקר נפילת המקדש הייתה בעלת משמעות מיוחדת, מכיוון שהמקדש מילא הרבה פונקציות: מעבר לתפקודו הדתי-פולחני היה המקדש גם מוקד פוליטי, כלכלי וחברתי, ומכאן שחורבנו היה נורא. כמו כן חורבן המקדש, ריסק למעשה את ההנהגה המסורתית - את מעמד הכוהנים, את האצילים והצדוקים. ישנם כאגריפס השני וברניקי אשר איבדו כל סימן ליהדותם, ואף השתתפו במשחקי הרצח שערך טיטוס. ישנם שיצאו לחוץ לארץ. אלפי יהודים נהרגו בקרבות, רבים נמכרו לעבדות, מטעים נעקרו, שדות נשרפו ורבה הייתה הנטישה מאזור הקרבות. אדמות המורדים הופקעו. רובם הועברו לרכוש "העם והסנאט הרומי" וחלקם כ"פטרימוניום" (רכוש פרטי של הקיסר). בעליהם היהודים הפכו לאריסים, ותופעה זו הצמיחה בעלי זרוע יהודים, שניצלו את המצב להפקת רווחים אישיים.

עם זאת לא פסקו החיים היהודיים בארץ ישראל. קיימת השערה כי את המקדש שחרב החליף בית הכנסת, אלא שמציאות ארכאולוגית של חשיפת בתי כנסת כבר בימי בית המקדש (גמלא, בית הכנסת של תאודוטוס בן וטנוס בירושלים) דוחה מכל-וכל הנחה זו. את ירושלים החליפה במידה מסוימת העיר יבנה. ביבנה פעל היורש הנשיאותי בפועל של בית גמליאל, וכנראה באישור דה-פקטו רומי, היה רבן יוחנן בן זכאי. הלה הקים ביבנה בית-דין ובית מדרש אשר תפס בהדרגה את מקומה של הסנהדרין בירושלים בזמנה.

רבן יוחנן בן זכאי היה מציאותי והתבלט כמנהיג שלחם נגד תכונת האבלות ואווירת הפרישות וההתנזרות ששררו לאחר החורבן, ושמקורן באבדן המקדש, על כל המשתמע ממנו. הוא בנה מסגרת אלטרנטיבית, שאמורה הייתה להתמודד במציאות חדשה של העדר מקדש. רבן יוחנן בן זכאי ביקש להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות, ועשה זאת בהצלחה: א) היש קיום לעם ישראל גם ללא מקדש? ב) האם אפשר למלא את החלל הריק שנוצר עם החורבן בתחום עבודת הקודש וההנהגה הממלכתית וכיצד לבצע זאת?

הלה קבע, למשל, שגמילות חסדים, כתנאי לכפרת עוונות, תבוא במקום הנוהג של הקרבת קרבנות שבטלה עם חורבן המקדש. כלומר, הוא ביקש להעביר את עבודת בית המקדש למישור אחר - למישור עבודת היחיד והציבור. הנשיא החדש חוקק שורה של תקנות חשובות, שלהן מטרה כפולה והן השלימו זו את זו: האחת - לסגל את העם והחברה למצב של העדר מקדש, והשנייה - תקנות לזכר המקדש והחורבן, שלא יישכחו וייעלמו מזיכרון העם. תקנותיו נועדו לסגל בקרב העם את האמונה שהחורבן הוא זמני וחולף, ובמהרה ישוב המקדש וייבנה. מצד שני, משה ליב ליליינבלום כותב שמטרת תקנות ריב"ז הייתה: למען ירגילו את עצמם להביט על חירותם לפחות בזמן ההוה, כמו על דבר האבד, אם מפני שהיה ירא, שמא על ידי מרידה שנית תאבד גם יבנה וחכמיה, או מפני סבה אחרת.[38]

חשיבות מפעלי רבן יוחנן בן זכאי מתבארת גם על רקע המהפכה השקטה והזהירה שחולל. אמנם ללא התנגדותם המפורשת של הרומאים מצד אחד, אך גם ללא אישורם הרשמי והכרתם במעמדו מצד שני, שלא לדבר על הקשיים הרבים שהחורבן הביא בעקבותיו, בנה הנשיא החדש את מפעל השיקום ביבנה ב"עשר אצבעותיו".

רבן יוחנן בן זכאי הקים איפוא מרכז מחוץ לירושלים, מעין חלופה לעיר המרכזית, למקדש ולסנהדרין.

הגורם המרכזי שגרם לפילוג בחברה היהודית - הכיתתיות - נעלם, והנהגת הסנהדרין זכתה ליטול את ההובלה. אלא שכל זאת היה לכאורה, מכיוון שהמרכז ביבנה מעולם לא הצליח לרשת את מרכזיותה של ירושלים. בתוך הסנהדרין התגלעו ויכוחים משמעותיים ונוצרה מחנאות בתוכה, קהילות יהודיות מחוץ לירושלים לא סרו אוטומטית למרותו של המרכז ביבנה ומדי פעם התעוררו גורמים קנאיים שטלטלו את יהודה וכמעט הרסוה כליל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1984.
  • אוריאל רפפורט (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל - יהודה ורומא: מלחמות היהודים, ירושלים, תשמ"ג.
  • אריה כשר, המרד הגדול, הסיבות והנסיבות לפריצתו, ירושלים תשמ"ג.
  • ישראל בן-שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים תשנ"ד.
  • צבי גרץ, דברי ימי ישראל, (תרגום: ש"ל ציטרון), כרך ב, תל אביב: הוצאת יזרעאל, 1955.
  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, ירושלים, 1952.
  • איל רגב, שגשוג שהוביל לחורבן החברה היהודית בירושלים ערב המרד הגדול (בתוך) אייל ברוך ואברהם פאוסט (עורכים), "חידושים בחקר ירושלים" - הקובץ התשעה-עשר מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר-אילן , רמת גן, תשע"ד
מאמרים

יען והדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל אבי יונה ושמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966.
  • מנשה הראל, מסעות ומערכות בימי קדם, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1980.
  • יחיעם שורק, בין שיעבוד לחירות, תולדות עם ישראל בתקופת בית שני, ב, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1997
  • יחיעם שורק, "האם השתיקה ספרות חז"ל את אירועי המרד הגדול?" בתוך: החינוך וסביבו, מכללת סמינר הקיבוצים, 2003, עמ' 289-300

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Duncan B. Campbell, Dating the Siege of Masada, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 73 (1988) 156-158; Hannah M. Cotton, The Date of the Fall of Masada: The Evidence of the Masada Papyri, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 78 (1989), 157-162
  2. ^ מאגר ספרות הקודש
  3. ^ בתלמוד הירושלמי מצוין שהמספר 24 מתייחס דווקא למינים שהיו בדור, כך שהיו כתות נוספות שאינן בעלות דעות מינות
  4. ^ יוסף בן מתתיהו - ראו לדוגמה כאן
  5. ^ כתות בימי בית שני : צדוקים, פרושים ואיסיים
  6. ^ תלמוד בבלי מסכת יומא יח ע"א וכן בירושלמי מסכת יומא פ"א ה"א
  7. ^ "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים" (בבלי, מסכת יומא דף ט' ע"ב‏).
  8. ^ נעם קצב באתר הארץ - מלחמה על חירות, כן, על חירות - תיאור החיכוכים בין היהודים לנציבי רומא בטרם פרוץ המרד הגדול
  9. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ב פרק י"ד ה
  10. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ב פרק ט"ז ד
  11. ^ מלחמת היהודים ב,טז,ה.
  12. ^ מלחמת היהודים ב,יז,א, וראה שם טז,ג.
  13. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ב פרק י"ג ז
  14. ^ המבנה החברתי והמוסדות של עם ישראל ביהודה - פירוט מקורות במאמר
  15. ^ אשקלון, באנציקלופדיה ynet
  16. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, אספסיאנוס האלוהי, 5.
  17. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ג פרק ז א
  18. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ג פרק ז' ג-ד
  19. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ג פרק ז י
  20. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ג פרק ח א
  21. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ג פרק ז ז
  22. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ג פרק ט' ח
  23. ^ יוספוס פלביוס, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר רביעי, פרק ראשון, סעיף ג
  24. ^ יוספוס פלביוס, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר רביעי, פרק ראשון, סעיף ה,
  25. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ד פרק א' ח
  26. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ד פרק א' ד-ה
  27. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ד פרק א' י
  28. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ד פרק ב' ה
  29. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ג פרק ט' ב-ד
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א' ובגרסה אחרת באבות דרבי נתן נוסחא, פרק ד' פיסקה ה'.
  31. ^ גדליהו אלון, "מחקרים בתולדות ישראל" (הליכתו של רבי יוחנן בן זכאי ליבנה), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ז, עמוד 219-252.
  32. ^ עיין יוסף בן מתתיהו (יוסיפוס פלביוס), "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" ו,ב,ב-ג.
  33. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ד פרקים א-ג
  34. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ה פרק י"א ד
  35. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ו פרק ד ה-ז
  36. ^ כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ו פרק ט ב
  37. ^ "וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם: שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש, וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך לי מכם. אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום, כך נצא לפניך ונהרגך." (אדר"נ נוסח א', ד')
  38. ^ עיין השערה בתקנות רבי יוחנן בן-זכאי
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ג'תת"ל - חורבן בית המקדש השני


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg