מרד בר כוכבא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לפי ההערות בדף שיחת הערך.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מרד בר כוכבא
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
Arch of Hadrianus TS.png

שער הניצחון שהקדישו הסנאט והעם הרומאי לכבוד הקיסר אדריאנוס לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (שחזור סכמטי)
תאריך התחלה: 132
תאריך סיום: 136
משך הסכסוך: כ־4 שנים
מקום: ארץ ישראל
תוצאה: ניצחון רומאי
שינויים בטריטוריות: חיסול היישוב היהודי באזור יהודה
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

לפי מסורות תלמודיות 400,000 חיילים

אבידות

580,000 הרוגים (על פי עדותו של דיו קסיוס)

הלגיון העשרים ושניים דיאוטריאנה הושמד כליל
הלגיון העשירי ויחידות העזר ספגו אבידות כבדות

ארץ ישראל במאה הראשונה לספירה
טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"

מרד בר כוכבא הוא מרד שערכו יהודי ארץ ישראל נגד שלטון האימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132-‏136 לספירה.‏‏‏[1] בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך לאחר מכן דוכא ביד קשה. מאות אלפי יהודים נהרגו והיישוב היהודי בארץ ישראל כמעט והוכחד. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה תקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו, עד הקמתה של מדינת ישראל.

תוכן עניינים

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הגדול

מרד בר כוכבא התרחש כשישים שנה לאחר מאורעות המרד הגדול. המרד הגדול שנמשך כ-4 שנים היה בעל תוצאות קשות מנשוא: מאות אלפי יהודים נהרגו, רבים אחרים נמכרו לעבדות ולפעילות גלדיאטורית, ערים כמו יפו, יודפת וגמלא נחרבו, והגרוע מכל היה חורבנה של ירושלים ובית המקדש השני. נוסף לכך, מעמדה המשפטי של יהודה שלפני המרד הוגדרה כ"ידידת ובעלת ברית של העם הרומאי" בוטל. בוטלה האוטונומיה ויהודה הפכה לשטח כבוש, שבבירתה ירושלים, חנה לגיון רומאי - הלגיון העשירי פרטנסיס. איכות הנציבים השתפרה ועתה שלטו נציבים בעלי דרגה סנאטורית. הערים יפו (פלאוויה יופה) ושכם (פלאוויה נאפוליס) שוקמו והוקמו מחדש כערים הלניסטיות.

היהודים ששרדו הקימו את המרכז הרוחני ביבנה כתחליף לירושלים, והעם היהודי בארץ ישראל, שהיה מפוצל לכתות ולתת-כתות, התאחד תחת הנהגתו הפרושית של רבן יוחנן בן זכאי ויורשיו. מתינותו של רבן יוחנן בן זכאי ומתינותם של יורשיו שהיו משויכים לבית הלל, היוותה משקל נגד לשאיפות המשיחיות, אשר אף החורבן בימי המרד הגדול לא הצליח לדכא. רבי יהושע בן חנניה, מיורשיו של יוחנן בן זכאי ואחד מתלמידיו, ניסה פעם לשדל את העם שלא למרוד כנגד הקיסר, וסיפר את הסיפור הבא, המופיע במדרש:

"ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל מי שיבוא ויוציאו אתן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו לתוך פיו, והוציא את העצם. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו הארי: לך והיה משתבח ואומר: נכנסתי לפי ארי בשלום ויצאתי בשלום - ואין לך שכר גדול מזה"

בראשית רבה (סד, י)

הנמשל הוא עם ישראל, שמרד באומה הרומית, החזקה בעולם, והצליח לצאת מפי הארי. העם אומנם חבול, מרכזו הרוחני חרב ומאות אלפים מבניו נהרגו, אך עודו קיים, מלאכת היצירה התורנית עודה נמשכת, ויש עדיין מה לאבד, אם תיכשל מרידה נוספת. עם זאת, היו שהתקשו להשלים עם דיכוי המרד, בעיקר גורמים מבית שמאי, ונוכח הגזירות שהוטלו בסיומו על היהודים, כגון המס היהודי המשפיל. כמו גם הלגיון שחנה עתה דרך קבע בירושלים, ודאי לא היה לרוחם של היהודים שנותרו בה, והכיסופים המשיחיים עדיין פיעמו בלב כמה גורמים קנאים, כפי שהיו בטרם חורבן הבית, אם כי, כאמור, ניסו חכמי הסנהדרין בכל כוחם לעשות, למען עקירת גחמות משיחיות וכיסופי גאולה בקרב הציבור.

גביית "המס היהודי" הוקלה בימי הקיסר הרומי נרווה (96 עד 98 לספירה) ואף הונפק מטבע מיוחד מטעמם של הרומאים, כמעט חסר תקדים בהיסטוריה הרומית, כדי להפיץ את מהלך הקלת גביית המס. הכיתוב שעל המטבע היה "הוסרה החרפה מעל המס היהודי". זאת ועוד, בתקופה זו שלט ביהודה הנשיא רבן גמליאל דיבנה (שנפטר לקראת שלהי מרד התפוצות), שזכה לאישור רשמי בנשיאותו מטעם הנציב הרומי. רבן גמליאל היה פרגמטיסט באישיותו, ועשה את הכול כדי להסדיר את מערכת היחסים בין היהודים לבין הרומאים, ולהתקינה לפסים חיוביים ותועלתיים לשני הצדדים. כלומר, בתקופתו ובעקבות מדיניותו, לא נוצרו תנאים תשתיתיים להתפרצות מרד כנגד הרומאים. מהלכים חשובים אלה אבדו מערכם בעקבות מרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס, ואף כי לא ברור עד כמה שפולמוס קיטוס המוזכר בתלמוד משקף השתתפות של יהודי יהודה במרד, נראה המצב ביהודה לאחר מרד התפוצות די מורכב ורגיש.

מרד התפוצות ופולמוס קיטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מרד התפוצות, פולמוס קיטוס

מרד התפוצות הינו ייחודי בהיסטוריה היהודית משום שלא פרץ בארץ ישראל, אלא דווקא בפזורה. הקהילות היהודיות החזקות בקירנאיקה, בקפריסין ובמצרים החלו למרוד בשנת 115 בעת שהקיסר טריאנוס היה עסוק במסע מלחמה כנגד האימפריה הפרתית. מרידה זו הייתה עזה ביותר, ובמהלכה נהרגו יהודים, יוונים ורומאים רבים. דיכוי המרד נמשך כשנתיים. דיכוי המרד בזמן בו רומא הייתה נתונה במלחמה נגד הפרתים פגע במאמץ המלחמתי ולכן דוכא באכזריות יתרה.

בארץ ישראל שרר שקט יחסי בימי מרידת יהודי התפוצות. התלמוד מדבר על פולמוס קיטוס אשר בעקבותיו גזרו חכמים כי הכלות בחתונתן לא ישימו עטרות בראשן לאות אבל ואדם לא ילמד את בנו יוונית, ונראה כי המדובר בהד למאורעות שאירעו בימי מרידת התפוצות, כאשר בארץ ישראל שלט הנציב האכזר לוסיוס קווייטוס. מאורעות אלו, אשר היקפם אינו ברור, החווירו לעומת מאורעות מרד בר כוכבא שהגיע כחמש עשרה שנים לאחריהם, וזכרם כמעט לא נשמר.

תסיסה מרדנית וליסטות מדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעה הרווחת בימינו היא כי בימים שבין פולמוס קיטוס למרד בר-כוכבא הייתה תסיסה מרדנית בקרב יהודי ארץ ישראל, והסיבות הישירות למרד בר כוכבא אינן הסיבות היחידות, כפי שטוען גדליהו אלון: "כלום פרצה המלחמה הגדולה בבת אחת בתוקפה של גזירה מן המלכות... או שמא קדמו לכך מעשים מסוימים העשויים להוכיח שהמרידה הוכשרה מלפניה, שתססה קימעא קימעא הרבה קודם לכך?". הם תולים זאת באמצעות צירוף קטעי מקורות תלמודיים המעידים על תסיסה מרדנית ועדויות ארכאולוגיות שונות.

לפי מאמרו של ישראל פרידמן בן שלום נראה שהוויכוחים האידאולוגים בין בית שמאי הקנאי לבית הלל המתון מתקופת בית שני, עדיין ריחפו בחברה היהודית בדרך שונה מהידוע מהתקופה שלפני חורבן בית המקדש. על פי מחקר זה, המאבק בין האידאולוגיה הקנאית של בית שמאי, שקרא למרד ב"מלכות הרשעה" בכל זמן נתון, לבין האידאולוגיה המתונה של בית הלל שהעדיף לנסות להתמודד עם המצב הקיים, היה קיים גם אחרי חורבן המקדש ואחרי ששני הבתים הללו הפסיקו להתקיים כבתים מאורגנים. בית שמאי בשל כישלון המרד הגדול, ובית הלל בשל העובדה שההנהגה היהודית עברה לידיו. אולם המחלוקת בין שתי האידאולוגיות לא פסקה עד מרד בר כוכבא, כאשר המחלוקת ביניהם הייתה באשר לעיתוי המרד האקטיבי ברומא. חסידי בית שמאי לא התייאשו מהתוצאות הקשות של המרד הגדול או של פולמוס קיטוס, ועדיין האמינו כי הדרך היחידה לקיים את מצוות היהדות הן באמצעות שלטון יהודי. חסידי בית הלל לעומתם קבעו כי טרם הגיעה השעה למרד ברומא ויש לחכות להזדמנות הנכונה לשם כך‏[2]. עם זאת, היו אלה החכמים מבית הלל שקבעו את המושג "במהרה יבנה המקדש" – מושג שלמעשה אומץ על ידי ה"אקטיביסטים" מבית שמאי.

גדליהו אלון טבע את המושג "ליסטות מדינית" כלומר שוד מדיני, כדי לתאר מאבק אידיאולוגי במסווה של מעשה פלילי. פעילות שהתקבלה בעצימת עין אם לא באהדתם של החכמים. ליסטות זו בארץ ישראל באה לידי ביטוי במספר מקורות התלמודיים: בתלמוד הבבלי (בבלי, נידה סא א) מסופר על גליליים שהואשמו ברצח ופנו לרבי טרפון, שמקום מושבו היה בלוד לשם מציאת מחסה. ניתן להניח כי אותם גליליים פנו לרבי טרפון, שהיה בעל אידאולוגיה שמותית, משום שהאמינו כי ייתן להם מחסה אולי בשל הדעות הפוליטיות הקנאיות שלו. כשהגיעו אליו, התברר כי השמועה אודותם הגיע לאוזניו – משמע שפועלם של אותם גליליים לא הייתה עבריינית, אלא בעלת אופי פוליטי כלשהו. במקור קדום יותר (איכה רבה, ג, ו), מסופר על בנו של רבי חנינא בן תרדיון שבגד בחבריו הליסטים והוצא להורג בשל כך. רבי חנניה בן תרדיון שמקום מושבו היה בסכנין והיה מעשרת הרוגי מלכות מה שמחזק את האידאולוגיה השמותית שלו, התכחש לבנו בשל מעשה זה. מקור קדום זה מעיד כי הייתה פעילות מרדנית באזור זה. מקור נוסף (תלמוד בבלי, עבודה זרה כה ב) מדבר על מפגש בין תלמידי רבי עקיבא לחבורת ליסטים (שודדים) – במפגש זה לא רק שהליסטים אינם שודדים את התלמידים, אלא אף מלווים ומשבחים את תלמידיו של רבי עקיבא, שאף הוא היה מעשרת הרוגי מלכות ומתומכיו העיקריים של מרד בר כוכבא.

אישור לדעה זו, של תסיסה בקרב יהודי הפרובינקיה, עולה גם מהעדויות של המדיניות הרומית באזור בתקופה זו. ראשית, מעמדה של הפרובינקיה יודיאה השתנה לאחר המרד הגדול לפרובינקיה סנאטורית שבה חנה לגיון. לפני כן שירת בה חיל יחידות העזר שהורכב מתושבי ארץ ישראל. בשנת 117 הפכה הפרובינקיה יהודה לפרובינקיה קונסולרית בעלת שני לגיונות. לא הרבה פרובינקיות היו בעלות שני לגיונות: גרמניה העליונה, גרמניה התחתונה, מויסיה העליונה קפדוקיה ועוד כמה פרובינקיות בעלות שטח גדול בהרבה מהפרובינקיה יהודה. הדעה הרווחה לגבי הסיבה להצבת לגיון נוסף בכפר עותנאי החולש על עמק יזרעאל הייתה בשל איום של מרידה מצד התושבים המקומיים זמן מה לפני מרד בר כוכבא. כמו כן הנציב הרומי שנשלח ליהודה עם הפיכתה לפרובינקיה קונסולרית היה לוסיוס קווייטוס, שדיכא בעבר את מרד יהודי מסופוטמיה והיה מבכירי צבאו של הקיסר טריאנוס – דבר שמעיד על המצב המתוח ביודיאה.

המתיחות המרדנית ביהודה גרמה אפוא לדאגה אצל השלטונות ברומא, כך שמלבד הגדלת הכוח הצבאי בלגיון נוסף ותגבור כוחות העזר, הפיכת הפרובינקיה לקונסולרית – נוספו בה מערכת דרכים משוכללת: דרך בין בסיס הליגיון בלגיו, דרך ציפורי לפתולומאיס (עכו) שהושלמה בשנת 120, וכן דרך מציפורי לטבריה. דרך נוספת מבסיס הלגיון בלגיו לבית שאן, וכן דרך מבסיס הלגיון לקיסריה, בירת הפרובינקיה. פריסה זו של הכוחות החדשים בצפונה של הארץ איפשר לכוחות הוותיקים יותר להתפרש בדרומה – ואף טוען שצמן, הקמתה של איליה קפיטולינה בירושלים הייתה בשל אותה מגמה בדיוק – אמצעי להבטחת השלטון הרומאי באוכלוסייה עוינת.

הציפיות לבניין מחודש של בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה ובו הכיתוב: "adventui Aug(usti) Judaeae" שמשמעותו "לכבוד הגעת הקיסר ליהודה"

בעת ביקורו של אדריאנוס ביהודה, בשנת 129 או 130, הבטיח כפי הנראה הקיסר להקים את ירושלים מחורבותיה, ולשוב ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון לכך הקיסר, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. יש האומרים כי השומרונים הוציאו דיבתם, ואף ראשוני הנוצרים השתדלו אצל הקיסר, למנוע את בניית הבית מחדש. פול ג'ונסון טוען כי הההיסטוריון הרומאי טקיטוס שעסק בתעמולה אנטישמית, השפיע על אדריאנוס לבטל את הבטחותיו‏[3].

כגודל התקווה שעורר אדריאנוס אצל היהודים, כן היה גודל מפח הנפש של היהודים, משהתברר כי הקיסר חזר מהבטחותיו ואף מתחיל לבנות עיר אלילית בירושלים המקודשת, ובה מקדש ליופיטר בהר הבית, שבה הוא מיישב נוכריים, ובכך הורס כל אפשרות עתידית לבנות מחדש את בית המקדש. בניית אליה קפיטולינה לא הייתה הפעילות ההלניסטית היחידה, אלא השתלבה במסגרת מפעלי הבנייה הרומאית בארץ ישראל. אדריאנוס הקים מחדש ערים הלניסטיות שנחרבו בעבר כמו עכו-פטולמאיס, וקיסריה. הוא גם הקים מקדשים אליליים בטבריה, בעזה, בקיסריה, בירושלים ובמקומות נוספים. בכמה ערים חשובות כמו טבריה וציפורי, העביר את השלטון מידם של היהודים למיעוט היווני. כל המעשים הללו הביאו את היהודים לתחושה קשה, שיש מדיניות מכוונת מלמעלה להדירם מהארץ.

קשה לומר שקיסר דעתן כמו אדריאנוס, לא היה מודע למפח הנפש שעורר, ונראה יותר שהיה פשוט אדיש להן. במטבע שהטביע נראה הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כאשר לצדו אישה (המסמלת את יהודה), וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה. בניגוד למטבעות שנטבעו בפרובינקיות אחרות, מטבע זה מתעלם באופן מופגן מתרבותם של היהודים, אף שהיו רוב התושבים בפרובינקיה. מעשה נוסף שהפיח תקווה בקרב היהודים, שראו בו מעין ניסיון פיוס עמם, היה הוצאתו להורג של קויאטוס, שדיכא את פולמוס קיטוס באכזריות רבה. אך למעשה, ההוצאה להורג הייתה קשורה לתככים פנים רומאים ולא לעניין יהודי כלשהו.

הגורמים הישירים למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו מספר סיבות אפשריות שהובילו למרד. על פי רוב החוקרים נראה שהסיבה העיקרית היא בנייתה מחדש של ירושלים כעיר אלילית, ואולי אף גזירה מטעם הקיסר האוסרת על המילה. על פי רבי יצחק אייזיק הלוי‏[4], גדליהו אלון‏[5], ובצלאל לנדוי‏[6] ועוד, נעשו מכלול של מעשים רומים, שמטרתן הייתה לחזק את ההגמוניה הרומית, וליוון את היהודים.

איליה קפיטולינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע המציין את ייסוד איליה קפיטולינה. בגב המטבע נראה הקיסר אדריאנוס חורש את גבולותיה בשור ופרה, כמנהג הרומאים בעת ייסוד עיר חדשה. ובמרכזו ניתן לראות את נס הלגיון העשירי שחנה בירושלים. מסביב לציור הכתובת COL. AET. CAPIT COND. (קולוניה איליה קפיטולינה המיוסדת), בפני המטבע דיוקן של הקיסר אדריאנוס עם כיתוב המציין את שמו ותארו
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איליה קפיטולינה
"מלחמה לא קטנה ולא קצרה נגרמה כאשר ייסד אדריאנוס בירושלים עיר במקום זו שהוחרבה, אשר הוא קרא לה גם איליה קפיטולינה, וכאשר הוא הקים במקום מקדש האלוהים, מקדש אחר לזאוס. כי היהודים נזדעזעו מכך שזרים מתיישבים בעירם, ושמקדשי נכר נבנים בה"

— דיו קסיוס, תולדות הרומאים, סט: 12-11

לגבי עיתוי בנייתה של איליה קפיטולינה בירושלים, קיימים שלשה מקורות עיקריים, השופכים אור על המרד. עדותו של אוסביוס מקיסריה, עדותו של דיו קסיוס, ועדות נומיסמאטית – מטבעות שנמצאו בארץ ישראל הנושאות את דמותו של הקיסר אדריאנוס ומציינות את הקמתה של הקולוניה החדשה.

על פי אוסביוס (340-275), הארכיבישוף של קיסריה,‏[7] איליה קפיטולינה נבנתה לאחר המרד ולאחר שהיהודים ניספו.‏[8] על פי אוסביוס, בנייתה של העיר הרומית הייתה למעשה תוצאה של המרד ברומאים. עניין זה תואם את מגמותיו של אוסביוס המאמין כי הדיכוי האכזרי של המרד, היה עונש ראוי ליהודים המורדים. זהו רצונו של האל על דחיית בנו המשיח.‏[9] כך משמשת בנייתה של איליה קפיטולינה כהוכחה לטעותה היסודית של היהדות.

על פי דיו קסיוס קוקיאנוס (156-לאחר 229), היסטוריון ששירת כסנאטור וקונסול רומאי, שהיה מקורב לקיסר אלכסנדר סוורוס, ומהווה מקור עיקרי להיסטוריוגרפיה היהודית בתקופת מרד התפוצות ומרד בר-כוכבא.‏[10], איליה קפיטולינה נבנתה לפני המרד והייתה הסיבה להתרחשותו.‏[11] קסיוס שחולק על אוסביוס, טוען שהקמתה של איליה קפיטולינה והקמת מקדש זאוס בהר הבית היו הסיבה למרד. קסיוס נחשב על ידי החוקרים לאמין יותר, הן בשל האובייקטיביות שלו בנוגע ליהדות וליהודים, להבדיל ממגמותיו של אוסביוס מקיסריה, הן בשל והכרתו הטובה את היהודים ומנהגיהם, והן בשל קרבתו של דיו קסיוס לארכיונים הרומאיים, ולמאורעות גופן.

מטמוני מטבעות שנתגלו במהלך שנות ה-60 באזור יהודה, הקשורות באופן ישיר למרד בר כוכבא, והמתוארכות לכל המאוחר לשנת 131, מהווה מקור חשוב ביותר להבנת עניין זה. בין המטבעות נתגלה גם מטבע המתאר את היווסדה של הקולוניה איליה קפיטולינה. ב-1970 כתב על כך החוקר יעקב משורר: "ברור לגמרי שאיליה קפיטולינה נוסדה לפני פרוץ מרד בר-כוכבא, דהיינו בעת ביקורו של אדריאנוס בארץ ישראל בשנת 130 לספירה.‏[12] על מסקנתו של משורר לא חולקים מרבית החוקרים, אף שהם סוברים שדרך ההוכחה הינה אחרת. קינדלר לדוגמה סבור כי הקמת העיר קדמה למרד בשל דמותו של הקיסר במטבע – המתאימה לתקופת שלטונו הראשונה, והן בשל ציון שמו של הקיסר הקודם טריאנוס על גבי המטבע.‏[13]

הצירוף של העדות הנומיסמאטית עם עדותו הספרותית של דיו קסיוס, שבנייתה של איליה קפיטולינה בירושלים הייתה מהגורמים למרד, אמינה יותר מעדותו של אוסביוס. ישנם חוקרים "הרמוניסטים" הטוענים כי אין כל סתירה בין העדויות. לדעתם ההכרזה על הקמת העיר אכן הייתה לפני המרד, והיא הייתה הגורם הישיר למרד, אולם הצעדים הדרסטיים של הקמת העיר, הסבת שמה, בניית מקדש נוכרי ושינוי שם הפרובינקיה כולה – כל אלה באו לאחר דיכוי המרד.‏[14]

גזירת המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עניין ברית המילה היה נושא לוויכוח גדול בין היהדות להלניזם. על פי ההלניסטים, המילה היא פגיעה בשלמותו של הגוף, שהרי ההלניזם רואה בשלמות ובאסתטיות של גוף האדם ערך חשוב ואף מקודש, ועל כך כותב בנימין איזק: כי המילה נחשבה בעיני הרומאים להשפלה, סטייה מינית, סמל לעבדות ולהיבדלות של היהודים‏[15].

ועל כן היו שראו את המילה כסיבה נוספת לפריצתו של המרד, כפי שעולה ממספר מקורות כמו ההיסטוריה אוגוסטה, שנכתב במאה ה-4 על ידי מחבר או מחברים שהשתייכו לחוגים הפגאניים של רומא.‏[16], וספארטיאנוס, אחד מסופרי רומי, שכתב את תולדות חייו של אדרייאנוס‏[17]. אך מהימנותו של "היסטוריה אוגוסטה" בנושא זה, כבנושאים אחרים, איננה גדולה,‏[18]

בשל כך חוקרים, כמו רבי יצחק אייזיק הלוי, בצלאל לנדוי, מרי סמולווד, דוד פלוסר, וגדליהו אלון‏[19], הסבורים כי גזירת המילה הייתה אחד מהגורמים למרד, צריכים לחיזוקים ממקורות נוספים.‏[20] סמולווד מסתמכת על תשובתו המשפטית של אנטונינוס פיוס (161-138), המתירה ליהודים למול את בניהם בלבד, ולא בן דת אחרת.‏[21] וכן באמצעות עדויות תלמודיות שונות‏[22].

להוכחותיה של סמולווד קמו מתנגדים רבים. אהרון אופנהיימר[23] שתקף את סמולווד על השימוש השגוי שביצעה בחקר המקור התלמודי, ופטר שפר, הקובל עליה משום שכל התאוריה שלה מסתמכת על העדות של אנטונינוס פיוס, כאשר בסופו של דבר היא לא תרגמה זאת כהלכה. בנימין איזק‏[24] מציין אף שה"היסטוריה אוגוסטה" אינה טוענת כי המרד נגרם בגלל שנגזר על היהודים לא לבצע את המילה, אלא "משום שאסרו עליהם לפגוע באיברי המין". התייחסות זו אף מעיבה על אמינותה כמקור היסטורי.

כך נראה שישנה מחלוקת בין החוקרים שסוברים שהגזרה על המילה, שהייתה הרחבה של איסור הסירוס, הוטלה על ידי אדריאנוס לפני המרד, מתוך רצון למנוע הטלת מום בגוף האדם, וכללה אף את היהודים.‏[25] לבין החוקרים שסוברים שהגזירה מטעם השלטונות הרומאים על המילה היהודית, הוטלה לאחר דיכוי המרד היהודי, כחלק מהשאיפה הרומאית למגר את עקרונות הדת היהודית.‏[26]

המניעים למדיניות ההלניסטית של אדריאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יכולות להיות סיבות רבות, שגרמו לקיסר אדריאנוס להורות על הקמת איליה קפיטולינה. מניעיו לפעול בדרך אנטי-יהודית בוטה זו, היו ככל הנראה אישיותו, תפיסותיו, הסתייגותו מהיהדות ואף רצונו להפוך את ארץ ישראל לכלכלית ומועילה יותר לאימפריה.

דוד פלוסר מדמה את אדריאנוס לשלמה המלך, בגאוותו, באהבת החכמה, במפעלי הבנייה ובכמיהה לשלום. אך בניגוד לשלמה הוא אהב חכמה יוונית. בתקופתו החכמה היוונית שבה לפרוח ואלו החכמה הרומית גססה. ובניגוד לשלמה שכונן מקדש לאל עליון, אדריאנוס כונן היכלות לאליליו, ובניגוד לשלמה שבתקופתו הייתה שלום אדריאנוס שאף להשליט את ההלניסטים על היהודים, ומעשיו הביאו למלחמה גדולה.

לגבי בניית הקולוניה איליה קפיטולינה (על שמו של הקיסר והקפיטול) – ואן דר בור במאמרו‏[27] עוקב אחרי הכתבים שהשאיר הקיסר אדריאנוס עצמו, ובהם באה לידי ביטוי דמות אנאכרוניסטית, המתרפקת על העבר ורואה בדמויות היסטוריות מודל לחיקוי. אדריאנוס ראה את עצמו כאלכסנדר מוקדון השני, וראה כמודל לחיקוי את הקיסר אוגוסטוס שיצר את פולחן הקיסר הרומי – כך גם בתקופת כהונתו של אדריאנוס התפתח פולחן האלוהות של הקיסר באימפריה, ובכל מקום בו פנה התפתחו בניית המקדשים והערים לכבודו, ככל הנראה ביניהן הייתה גם ירושלים-איליה קפיטולינה. "פרויקט" האלוהות של אדריאנוס שהתפתח בהדרגה, לא היה מקובל באמונה היהודית המונותאיסטית, שסלדו אף מהערצה שלו לפומפיוס, הזכור לרעה בהיסטוריה היהודית, וכן מתעמולת ההומוסקסואליות שלו‏[28] – כל זאת לא הועילו לשנאה שרחש אדריאנוס ליהדות.

ביחס למסעות שערך אדריאנוס במזרח התיכון סוקר אמיל שירר[29] את מסעו של הקיסר מסוריה למצרים ובחזרה, ומוכיח לקוראים כי בכל מקום אשר פנה הקיסר, נעשו פעולות בנייה ושיקום מסיביים, ובין השאר נבנתה גם איליה קפיטולינה. יש הטוענים כי מגמותיו של הקיסר נובעות מסיבות אחרות. על פי שמעון אפלבאום, אדריאנוס ינק סלידה מדתות המזרח ומהיהדות, בתקופת כהונתו כמושל סוריה, ובשל קרבתו לקיסר טריאנוס (שאביו היה מפקד הלגיון העשירי פרטנסיס ששירת ביהודה מאז ימי המרד הגדול).

אפלבאום טוען כי המניע היה כלכלי. הפוטנציאל הכלכלי של ארץ ישראל אינו גבוה, והוא נמוך עוד יותר בשל התושבים היהודים של הפרובינקיה, שהתנגדה לתהליך של עיור – ולכן צמצום האוכלוסייה היהודית בפרובינקיה, היה מגביר את הרווחים הכלכליים בה. דעה דומה מציג גדליהו אלון‏[30], שמאמין כי אדריאנוס שאף למגר את האלמנט היהודי בפרובינקיה ולהמירו באלמנט נוכרי-יווני, ולראיה מציג אלון מקומות אחרים באזור, שעברו תהליך דומה כמו העיר טבריה.

בנימין איזק[31] טוען כי בניית איליה הייתה למעשה לשימושו של הלגיון ה-10 פרטנסיס שכבר חנה בה, והפיכת העיר החרבה לקולוניה, הפכה אותה למעשה לאזור גיס של חיילות הפרובינקיה.

לעומתם מנחם מור מתנגד לדעה זו, וטוען כי לא הייתה בקיסר שום "שנאת ישראל" כזו או אחרת, אלא מדיניות הלניסטית גרידא.‏[32] מטרת תגבור הלגיונות הייתה לחזק את הגבול המזרחי העוין, ולמעשה אדריאנוס שאף לבנות מחדש את בית המקדש השלישי, אולם עניין זה לא מומש בשל פעילותם העוינת של השומרונים.‏[33]

אישיותו של בר כוכבא, מעמדו ומקור שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בר כוכבא - פרט מתוך מנורת הכנסת

לעמידה על אישיותו ומעמדו של בר כוכבא ישנם שני מקורות עיקריים - אגדות חז"ל העוסקות בו, ואיגרותיו שנשתמרו.

במסמכים הכלכליים שנמצאו הוא מוזכר בשמו ותארו המלא "שמעון בר כוסבא נשיא ישראל". התואר "נשיא ישראל" איננו זהה בהכרח לתואר של ראשוני מנהיגי בית חשמונאי, כיוון שבתלמוד התואר שלו היה "מלכות בן כוזיבא"‏[34], ואף "מלך המשיח" (ירושלמי, תענית ד ע"ד, איכה רבה ב' ד') ולכן היו חוקרים שטענו שהיו לו סמכויות של מלך, והתואר נשיא הוא תואר של מלך אידאלי, כפי שמתואר בחזון אחרית הימים של יחזקאל‏[35]

בתקופת המרד הגדול לא היה מנהיג מרכזי והלוחמים היו מפוצלים לכתות וכתי כתות, הלוחמים זה בזה, באותה המידה שהם לוחמים ברומאים. העובדה שבר כוכבא הצליח לאחד את העם תחת הנהגתו הינה רבת משמעות, ואומרת הרבה על אופיו של האיש, אם כי לאחר המרד הגדול חדלה או לפחות הצטמצמה, פעילותן של רבות מן הכתות, כגון הצדוקים.

איגרותיו, הכתובות חלקן עברית וחלקן ארמית (האיגרות ביוונית שנמצאו יחד עם איגרות בר כוכבא לא נשלחו על ידי בר כוכבא עצמו) מראות על מנהיג תקיף ואדמיניסטרטור מוכשר, אשר לא חשש לאיים על פיקודיו בכבילתם באזיקים על מנת לקבל את מבוקשו, ושירד להדרכות מפורטות לפיקודיו, כמו לשלוח לו אדם מסוים תחת משמר ולהקפיד שלא יהיה מזוין בנשק. אך מצד שני דאג לצורכי הדת של חייליו.

על גבורתו וכוחו הפיזי של בר כוכבא סיפרו חז"ל כי "היה מקבל אבני בליסטרה באחת מארכובותיו, וזורקן והורג בהן כמה נפשות" (איכה רבה ב ד וגם בבבלי). אף אם יש הפלגה בתיאור זה, נראה גם מהעדויות של מקורות היסטוריים אחרים, כי מנהיגותו הקרבית הייתה נועזת ועוצמתית. עדות נוספת במקורות היהודים מעידה כי לימד את חייליו בצאתם לקרב, לומר כלפי האל שלא יעזור ולא יפריע ("ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תכסוף"), מה שהיה למורת רוחם של חכמים. לסוגיית מותו של בר כוכבא, חז"ל אומרים שמצאו נחש כרוך על גופו (ירושלמי שם), וגם בעניין הם הפליגו ביכולותיו, ומייחסים לאדריאנוס את האמירה, "אם אלוהיו של אלו לא היה הורג אותו, מי היה יכול להורגו"? (ירושלמי שם). מעבר לאמירה האמונית-חינוכית שיש בעניין, יש בה הדהוד לדבריו של רבי עקיבא על משיחיותו של בר כוכבא.

מקור השם כוסבא נראה על שם יישובו‏[36] - היישוב כּוֹזֵבָא שמוזכר בספר דברי הימים, שהיה בתחום נחלת יהודה (דברי הימים א ד כב). אף שרבי עקיבא דרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" - "דרך כוזבא מיעקב", במקורות היהודים המשיכו לקרוא לו בשם "בר כוזיבא". הכינוי "בר כוכבא" (בן כוכב) נעשה בו שימוש לראשונה‏[37][38] על ידי האב אוסביוס - הארכיבישוף של קיסריה (כמאתיים שנים לאחר המרד), ומופיע אחר כך במקורות הנוצרים ללא יוצא מן הכלל. ההנחה של רבי עזריה מן האדומים ורנ"ק כי במקורות היהודים שיבשו במכוון את שמו לשם גנאי, מלשון כזב-שקר או לאכזבה לאחר הכישלון, איננה נכונה‏[39].

יגאל ידין שיער כי בר כוכבא הפך בזמן המרד את השפה העברית לרשמית, לאחר ירידת קרנה והשימוש שנעשה בארמית, בעקבות חורבן בית המקדש. הדבר מסביר מדוע קיים מעבר מארמית לעברית בתעודות שנמצאו במערות האגרות ומדוע בר כוכבא השתמש בעברית באופן כה נרחב. אורי מור אף מצביע על כך בתעודות העבריות ישנו מעבר מדגם של "בר" פלוני ל"בן" פלוני‏[40].

ההכנות למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גיוס צבא בר כוכבא
כניסה למערת מסתור ממרד בר כוכבא, חרבת מדרס

עם החלטתו של אדריאנוס להקים את העיר האלילית איליה קפיטולינה במקומה של ירושלים החרבה מזה כ-60 שנים, לא פעל העם היהודי כצפוי. היהודים לא פרצו בלהט מלחמתי נגד הרומאים אלא פעלו בשיקול דעת מלחמתי, אלא התכוננו למרידה מסודרת ומאורגנת. מרידה שכללה, אגירת כלי נשק, בניית קווי הגנה, ביצור עיירות וחפירות מערכות מסתור וקשר, בניית צבא, וביצוע אימונים צבאיים. ביתר הוכנה כמרכז המדיני והצבאי, ההרודיון הוכן כמרכז המנהלתי, ועין גדי הייתה עיר הנמל. השורות אוחדו מסביבו של בר כוכבא, ונראה שהלקחים מהמרד הגדול הופקו.

על פי עדותו של דיו קסיוס ההכנות למרד נמשכו זמן מה, והעיתוי לפריצתו היה מתוכנן:

"...הם נשארו שקטים כל עוד אדריאנוס שהה במצרים ושוב בסוריה, אלא שהם הכינו בצורה בלתי הולמת את כלי הנשק שהטילו עליהם ליצר, כדי שהם יוכלו להשתמש בהם לאחר שיפסלו על ידי הרומאים. כשאדריאנוס התרחק, מרדו בו היהודים בגלוי. היהודים לא העזו להסתכן במערכה חזיתית עם הרומאים. הם תפסו את המקומות הנוחים של הארץ וחיזקו אותם במחילות ובחומות, כדי שישמשו להם כמקלטים בעת מצוקה וגם כדי שיוכלו לנוע בחשאי, אלה לקראת אלה, מתחת לפני הקרקע. הם קדחו פירים אל הדרכים התת-קרקעיות, כדי שיקלטו בהם אוויר ואור"

– דיו קסיוס, תולדות הרומאים, סט: 12-11.

מניתוח של מקור זה, ניכרת חשאיותם של היהודים בשמירה על ההכנות למרד בחשאי, גם כאשר חנו בארץ ישראל שני לגיונות, ואפילו הקיסר אדריאנוס ופמלייתו. הרומאים לא חששו ממרדנותם של היהודים, עד כדי כך שאפילו הטביעו מטבעות הנושאות מסר של שלום, וסמכו על היהודים בייצור כלי נשק ששימשו לאחר מכן נגדם.‏[41]

על אמינות עדותו דיו קסיוס, שהייתה נראית בהתחלה מוגזמת, יכולות להעיד גם כ-150 מערות מסתור משוכללות, בשבעים אתרים שונים, שנתגלו בסוף שנות ה-70 בשפלת יהודה. על פי מאפייני מערכות המסתור ניתן ללמוד כי יד מכוונת ומחשבה רציונלית הייתה בבנייתן: הכניסה למערכות הייתה מוסתרת וניתן היה לחסום את הכניסה מתוך מערכת המסתור לשם הגנה. כמו כן מחילות המעבר הינן צרות ביותר ומחייבות את העובר בהן ללכת בצורה שפופה או אף לזחול – דבר המקשה ביותר על חייל נושא מדים כמו החייל הרומאי. כמו כן נוצרו מחילות שעיקר תכליתן הייתה פתחי איוורור לנחבאים או לאורבים במערכת המסתור. נוסף על כך במערכות המסתור היו גם תנאים לאגירת מים ומזון לשהייה ממושכת.‏[42]

בשל כך סבור יוסף קלוזנר, כי מערכות המסתור נחצבו כהכנה למרד הממשמש ובא, וגם אם בעיצומו של המרד המשיכו היהודים וחצבו בשפלת יהודה, הרי שממצאי החציבה מעידים כי בכל החציבה הייתה יד מכוונת והנהגה מסודרת. ישנם חוקרים כמו אופנהיימר המסכימים כי מערכות אלה היו בשימוש היהודים במהלך מרד בר כוכבא, אולם מטילים ספק בעצם חציבתן לקראת המרד.‏[43]

היקף המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכזו של המרד ביהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהרות מימי מרד בר-כוכבא, בהרודיון כ-12 קילומטרים מדרום לירושלים. המקום שימש כמרכז המנהלתי במרד בר כוכבא
משמעון בר כוסבא לאנשי עין גדי למסבלא ליהונתן בר בעין, שלום. בטוב אתם יושבין אוכלין ושותין מנכסי בית ישראל, ולא דואגין לאחיכם לכל דבר?

— איגרות בר כוכבא, מערת האגרות

גם המצמצמים בהיקף המרד וגם המרחיבים מסכימים על נקודה עיקרית – עיקר המרד התרחש באזור יהודה, ומלבד דיו קסיוס מעידים על כך גם מקורות יהודים במדרש‏[44] ובירושלמי.‏[45]

המקומות המוזכרים במקורות אלה זוהו ברובם בוודאות באזור יהודה. מיקומה של ביתר שמתוארת כבירת המרד, נתגלה בקרבת הכפר הערבי בַּתִּיר ליד המקום המכונה ח'רבת אל-יהוד (31°43′50″N 35°08′06″E / 31.730482°N 35.135036°E / 31.730482; 35.135036), היישוב חמתא זוהה כ-15 ק"מ צפונית-מערבית לביתר וכפר לקיטיא זוהה כ-15 ק"מ צפונית-מערבית לירושלים. לגבי בית אל, הרי שמיקומה ברור מצפון לירושלים, אולם לגבי כפר חריבה המוזכר בתלמוד הירושלמי אין אחדות דעים בנוגע למיקומו, אולם סביר להניח שגם הוא, כמו כל המקומות האחרים שצוינו, נמצא באזור יהודה.

מקור נוסף המעיד על מיקומו של חבל יהודה במרד, מגיע מאגרותיו של בר כוכבא, שנתגלו במדבר יהודה בתחילת שנות ה-60[46]. הראיה הראשונה היא במקורות אלו היא מיקומם באזור זה סמוך לעין גדי, והשנייה הזכרת מקומות מוכרים ביהודה.

על פי אגרות אלה, נראה שלבר כוכבא עצמו, שנחתמו בשמו, הייתה שליטה במקומות הללו בשפלת יהודה. ראשית אחד מהמרכזים המנהלים של המרד היו בהרודיס – הלא היא הרודיון שנבנתה על ידי המלך הורדוס, שימשה למקום מנוחתו האחרון ונמצאת לא רחוק מהעיר בית לחם. עיר נחש זוהתה עם דיר נחאס סמוך לבית גוברין, כ-20 ק"מ ממזרח לאשקלון. יגאל ידין זיהה את קריית ערביה על פי האיגרת, בעין ערוב דרומית לבית לחם. על מיקומן של עין גדי ותקוע אין עוררין. עין גדי הינה עיר המוזכרת כבר במקרא, במסלול בריחתו של דוד המלך וממוקמת על חופו המערבי של ים המלח. תקוע נזכרת אף היא בתנ"ך וממוקמת בסמוך להרודיון, ובסמוך לה הוקמה ב-1977 התנחלות הנושאת שם זהה.

אולם לא רק המקורות התלמודיים והאגרות מעידים על מרכזיותה של יהודה במרד. מפות מערכות המסתור שנתגלו מתאימות, למעשה, למפות ההתיישבות היהודית באזור, וכן לתפוצת מטבעות בר כוכבא, שעל-פי קלונר וזיסו, היו אזורי ההשפעה והשליטה של בר כוכבא. קלונר וזיסו סוקרים במאמרם את מערכות המסתור המזוהות עם המרד ועל פיהן מסיקים החוקרים, גם המצמצמים בהיקפו של המרד וגם המרחיבים, כי עיקרו (או כולו, לדעת המצמצמים) היה באזור יהודה.

שאלת השתתפותו של הגליל במרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידת השתתפותו של הגליל בלחימה שנוי במחלוקת, בעיקר בשל המחסור במקורות שיעידו על לחימה באזור זה. והמקורות שקיימים יכולים להתפרש לחיוב, לשלילה או לאי רלוונטיות.

"לא אמר ר' יוסי אלא בראשונה, שלא היו הזתים מצוין. שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ."

– ירושלמי, פאה פ"ז ה"א

שלוש מקורות בתורה שבעל פה (בבלי, תוספתא וירושלמי) מעידים על כך שהיה בגליל מצב כלכלי קשה לאחר המרד‏[47][48][49]. ישנה בעייתיות במקורות אלה, שכן מצב כלכלי קשה לחברה חקלאית, יכול להיגרם כתוצאה מבצורת ממושכת, ואף כתופעת לוואי של המרד עצמו, כתוצאה משימוש בגורמי הייצור באזור זה, למען המאמץ המלחמתי של הלגיונות שהובאו ליהודה, על מנת לדכא את המרד‏[50]. כנגד גישה זו ניתן לומר כי הקיסר אדריאנוס לא היה פוגע בגליל, אלמלא תרם למרד בצורה כלשהי. על זאת יש להוסיף תגליות ארכאולוגיות של כתובות קבר בגדר ובבית שאן של חיילי לגיונות, שהיו בארץ ישראל, רק בעת המרד עצמו.

משמעון בן כוסבא לישע / בן גלגלה ולאנשי הברך ; שלום מעיד אני עלי ת שמיים / יפס[°] מן הגללאים שהצלכם...

— DJD, II, pp. 160

איגרתו של בר כוכבא (משמאל) עשויה לרמז, כי מרד בר כוכבא התפשט גם בצפונה של המדינה. אולם בחינה מדוקדקת יותר של פפירוס זה, הובילה את החוקרים למסקנה, כי עדות זו אינה תורמת מידע אודות התפרשותו הטריטוריאלית של המרד, אלא את העובדה שכמות מסוימת של גליליים (שמספרם לא ידוע), השתתפו בלחימה תחת פיקודו של בר כוכבא. עניין זה יכול להעיד על תמיכה במרד מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים של יהודה, אולם לא על לחימה של ממש בצפון הארץ.

על פי סקירת מערות המסתור בגליל‏[51], נראה שיהודי הגליל התכוננו למרד ממש כמו יהודי יהודה, ואף נתגלו אצלם סימני מרידה (ליסטות מדינית) כנגד רומא, שגררו אף צעדי דיכוי בתקופה שבין פולמוס קיטוס למרד בר כוכבא, אולם היות שגורלם של יהודי הגליל היה טוב בהרבה, מגורלם של יהודי יהודה, מרבית החוקרים מסיקים, כי השתתפותו של הגליל במרד בר כוכבא הייתה מועטה, אם בכלל, בהשוואה לאזור יהודה, והאכיפה המוגברת של כוחות צבאיים רומיים, גרמה להנמכת הפרופיל המרדני של הגליליים. כמו כן, הסיבה המרכזית למרד שהייתה חילולה של ירושלים, עודדה גליליים להצטרף לכוחות המורדים דווקא באזור העיר החרבה.

החבל השומרוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

השומרונים הם עם עתיק המייחס את עצמו לשרידי ממלכת ישראל הצפונית שלא גלתה אשורה בימי בית ראשון. היהודים לעומת זאת רואים בהם נוכרים שגלו לישראל מהמזרח והתגיירו למחצה והם משמשים כגורם אנטי-יהודי באירועים רבים בהיסטוריה היהודית. הבדל מהותי בין השומרונים ליהודים הוא הזיקה לירושלים. היהודים מאמינים כי ירושלים הינה עיר הבחירה של האל החל מתקופת דוד ושלמה, ואילו השומרונים מאמינים כי מקום הבחירה הינו הר גריזים אשר בו מקריבים הם את קורבנותיהם עד עצם היום הזה.

עניין זה בלבד, שהוא רב משמעות בהבדלים בין שני העמים הללו מוביל למסקנה כי השומרונים לא השתתפו לצד היהודים במרד, שהרי הגורם המשמעותי לפריצתו של המרד היה בנייתה של ירושלים הקדושה כעיר אלילית – עיר שהשומרונים לא ראו בה קדושה מיוחדת ואף סלדו ממנה כתוצאה מהוויכוח התאולוגי בינם לבין היהודים.

עדויות המעידות על קרבה הלכתית מסוימת בין השומרונים ליהודים בתקופת דור יבנה[52] אינן יכולות להעיד על הזדהות פוליטית בינם לבין היהודים, שהרי מה בין אי פסילת כותים (שומרונים) לעדות והשתתפות בקרב שיכול לקבוע את גורל העם? גם עדויות תלמודיות בדבר השתתפות השומרונים בסיוע לאדריאנוס בכיבוש ביתר אינן אמינות בשל המסורת האנטי-שומרונית הארוכה שבאה לידי ביטוי בחיבורים התלמודיים. לפיכך, יש לקחת בחשבון עדויות בנות התקופה על תוצאות המרד בקרב השומרונים, שהרי אם דוכאו השומרונים לאחר המרד, משמע שהייתה להם מעורבות מזוינת לצד בר כוכבא כנגד הרומאים. עדות כזו מוצאים בספר יהושע השומרוני, שם מתוארות גזירות השמד שאותן ספגו גם השומרונים מידי אדריאנוס ומלבדם מתואר טבח שבוצע בשומרונים. אולם החיבור נכתב בימי הביניים, זמן רב לאחר המאורעות עצמם, ונגוע באי דיוקים היסטוריים מהותיים‏[53], דבר המקשה לקבל את אמינותו.

עבר הירדן המזרחי במרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקשר של התפרשות שלטונו של בר כוכבא לכיוון מזרח מעבר לים המלח, כפי שכבר נכתב, המקורות הכתובים בני התקופה אינם יכולים לתת מידע רב בנושא, ולפיכך יש לפנות לשבבי המידע של המציאות הארכאולוגיות. על פי מספר ממצאים ומחקרים ניתן לראות כי גם יהודי הפראיה או לפחות חלקם השתתפו במרד.

בנחל חבר, סמוך לעין גדי נמצאו איגרותיו של בר כוכבא. בסמוך להן נמצאו מסמכים משפטיים שונים בשפות ארמית, יוונית ונבטית. שנבירה בהם מראים כי הם היו שייכים לנשים בשם בבתא וסלומה ובני משפחותיהן שמוצאם מכפר מחוזא הממוקם בעבר הירדן המזרחי בחופו הדרומי של ים המלח. אזור שנמצא בשטח הפרובינקיה ערביה, שהוקמה כמה עשרות שנים קודם לכן. אף שמסמכים אלה נכתבו בשנים שקדמו למרד בין השנים 94-132, הם נותנים אינדיקציה מסוימת על תחום השפעתו של בר כוכבא‏[54]. ניתוחם מוביל למסקנה כי בין יהודי עין גדי ליהודי כפר מחוזא היו קשרי דם, שמקורם עוד מימי המרד הגדול, בו נאלצו חלק מיהודי עין גדי לגלות דרומה. חלק מהיהודים שבו לעין גדי עם השנים, אולם חלק נשארו בכפר מחוזא, ושמרו על קשרים עם המשפחה בפרובינקיה השכנה. על פי מחקר זה, הימצאותן של האיגרות יכולה לנבוע משלוש סיבות: האחת, המרד התפרש גם לאזור זה (שאף מוזכר באגרות) השנייה, שיהודי אזור זה נענו לקריאת אחיהם ביהודה, להחזיר את העצמאות לעם הנבחר, ולהקים את ירושלים מחורבנה. והשלישית, כי יהודים אלה למעשה נסו מפני מציקים שונים בפרובינקיה ערביה. אולם כל אלה אינם אלא מעידים כי יהודים מעבר הירדן המזרחי, שיתפו פעולה עם חייליו של בר כוכבא, דבר שדי הגיוני בשל הזהות היהודית המשותפת, הכוללת גם שאיפות לאומיות משותפות, ולכן לגבי עוצמתו של המרד אינם תורמים לנו מאומה.

עדות הנוגע לפרישה הטריטוריאלית אנו מקבלים בשטר המכירה של בית מכפר ברו שפורסם בשנת 1954, (פפירוס נחל חבר/צאלים 8)‏[55] שטר מכירה נוסף של בית בכפר ברו פורסם בשנת 1986 (פפירוס נחל חבר/צאלים 8a), שני השטרות הם משנת שלוש למרד בר כוכבא.‏[56][57] את כפר בריו (או כפר ברו) יש לזהות באתר בשם מינאת אל-חסן הנמצא ממזרח לים המלח, מעל המעיינות החמים של ואדי זרקא, כחמישה קילומטרים מצפון-מערב למכוור, מול ואדי מורבעת.‏[58][59][60] לדעת פרופ' חנן אשל, מקורן של תעודות נחל חבר/צאלים 8 ו-8a הוא במערות מפלט באזור כפר ברו.‏[61] תעודות אלו מעידות כי לבר כוכבא הייתה שליטה על אזורים מסוימים (או יותר נכון אזור מסוים - הפראיה) בעבר הירדן. שליטה זו של בר כוכבא בשטחים בעבר הירדן המזרחי הצטמצמה עם התקדמות הכוחות הרומאיים לכיבושה מחדש של יהודה.

עדות נוספת להתפשטות המלחמה לפראיה שבעבר הירדן המזרחי היא פפירוס (פ. ברול) שנכתב בקיסריה בשנת 152 לספירה המתאר תהליך אדמיניסטרטיבי, הנוגע לחלוקת אדמות לווטרנים בכפר בשם משאן שבפראיה בפני קויטיאנוס, המושל של סוריה פלשתינה,‏[62] ואליוס אמפאיגטס, איש חופשי ששירת בתור פרוקטור.‏[63] פרופ' ורנר אק הראה כי האדמה שקיבל הווטרן, הייתה חלק מחלוקת קרקעות של יהודים מורדים, שנטשו את אדמותיהם בזמן מרד בר כוכבא. האדמות שהחרימו הרומאים ניתנו במקום מתת הכסף הנהוגה לווטרנים המשתחררים.‏[64] מחקר נוסף התומך בהשתתפות יהודי הפראיה במרד בר כוכבא הוא עבודת הדוקטור של נחום שגיב, בה הראה כי היישוב היהודי בפראיה הפסיק להתקיים לאחר מרד בר כוכבא.‏[65]

שאלת כיבושה של ירושלים במרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע מהמרד עם כיתוב שנת 3 לחרות ציון

שאלת כיבושה שנויה במחלוקת.

חלק החוקרים שצידדו בכיבושה, ואף בחידוש הקורבנות, הסתמכו על הסלעים (מעות כוזביות ירושלמיות - מטבעות הכסף הגדולות) של בר כוכבא, שעליהם צוירה חזית המקדש, ועל סמך מטבעות שבהן נזכר "אלעזר הכהן". היו חוקרים שטענו כי כיבוש ירושלים היה מטרת המרד, ולכן סביר להניח שהטבעת "ירושלים" על המטבעות ציינה את כיבושה, ואף קשרו את הססמה "לחירות ירושלים" על מטבעות בר כוכבא, לססמה "לחירות ציון" המופיעה על מטבעות שנטבעות בירושלים בימי המרד הגדול, והניחו שכשם שמטבעות אלו נטבעות בירושלים, כך הוטבעו בירושלים מטבעות בר כוכבא.‏‏‏[66] בתעודה שנמצא ב"מערת האגרות" שבנחל חבר, נזכרת ירושלים. על פי שמואל אברמסקי קשה להעלות על הדעת שבחוזה מעשי של מקח וממכר יזכירו בסתם את ירושלים‏[67]. זלוטניק משער כי מטבע רומאי של ייסוד העיר עם ציון של הלגיון החמישי מקדוניקה, מציין ייסוד מחדש של איליה לאחר דיכוי המרד, ונעשה כיוון שהלגיון העשירי ספג אבדות כבדות.‏[68]

לעומת זאת החוקרים שסוברים כי בר כוכבא לא כבש את ירושלים, מציינים שבין למעלה מחמישה-עשר אלף המטבעות שנמצאו עד כה בחפירות בירושלים, רק שלוש הן מטבעות בר-כוכבא.‏‏‏[69] לכן, חוקרים אלו טוענים כי יש להניח שמטבעות אלו הובאו לירושלים נלקחו כשלל בידי חיילים רומאיים.‏‏‏[70] יהושע זלוטניק פורך את ההנחה הזו בטיעון שרק ארבע מטבעות של איליה קפיטולינה מתקופת אדריאנוס נמצאו בירושלים,‏[71] אף שמטבעות אלו לא היו נדירים כלל ועיקר. בנוסף הוא טוען כי לאחר דיכוי המרד, הרומאים הוציאו צו שאסר שימוש במטבעות של בר כוכבא, דבר שיכל לגרום למיעוטם. עוד טוענים החוקרים שמתנגדים כי דיו קסיוס היה צריך לציין עניין זה. ועימות עם הלגיון העשירי, היה מביא לאסון שהיה צריך להיות מתועד במקורות הרומאים או במקורות היהודים.

לשאלה אם התרחש כיבוש ירושלים מדוע אם כן הוא לא נזכר בשום מקור רומאי היסטורי, טוען הרב אייזיק הלוי, כי הרומים הסתירו את הדבר מטעמים תעמולתיים, זלוטניק מוסיף שגם למקורות היהודים היה עניין להסתיר זאת, לאור התוצאות העגומות של המרד. ישנם חוקרים שסוברים כי המורדים כבשו את ירושלים, אבל לא הספיקו ליישבה, כיוון שהיו עסוקים בלחימה.

תמיכת ההנהגה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה. שלחתי לך שני חמורים, כדי שתשלח עמהם שני אנשים אצל יונתן בן בעיה ואצל מסבלה, כדי שיעמיסו וישלחו למחנה אצלך לולבים ואתרוגים. ואתה שלח אחרים מאצלך ויביאו לך הדסים וערבות, והתקן אותם ושלח אותם למחנה... היה שלום

— מתורגם לעברית, מאיגרות בר כוכבא, מערת האגרות

לאחר חורבן העיר ירושלים בשנת 70, האומה היהודית שינתה פניה מהרבה בחינות. ראשית, האצולה היהודית בדמותה של הכהונה איבדה את תפקידה עם הפסקת קורבן התמיד בבית המקדש, ושושלתו של הורדוס הסתיימה עם מותו של אגריפס השני בשנת 92 – מה גם שהוא לא הנהיג את האומה היהודית מעבר לתחום נחלתו בצפון אחרי החורבן, וגם לפני החורבן, ההתייחסות היהודית לשושלת ההרודיאנית הייתה כאל שלטון נוכרי-רומי‏[72]. מי שלקח לידיו את המושכות היה מנהיגי הפרושים בעיקר מבית הלל. הראשון שפעל לאיחוי הקרעים היה רבן יוחנן בן זכאי[73]. לאחר מותו, בשנות ה-80 לערך, מילא את תפקידו רבן גמליאל דיבנה עד לשנת 115 לערך. בנו, רבן שמעון בן גמליאל לא מילא את התפקיד לאחר מותו של אביו, משום שהיה צעיר בימים בזמן זה והוא החל את שלטונו הרוחני זמן מה לאחר תום מרד בר כוכבא.

בתוך ואקום שלטוני זה עלתה לשלטון דמות אנונימית. ללא ייחוס ידוע כלשהו, ללא נכסים (על פי המקורות שבידינו) וללא השתתפות בבתי המדרש השונים (שוב על סמך המקורות שיש בנמצא)‏[74]. היה זה שמעון בן-כוסבה, הידוע יותר כבר-כוכבא. על מנת להבין כיצד הצליח אותו אדם להנהיג את האומה היהודית בארץ ישראל כאשר מי שכיהן בתפקידים אלו היו אנשי ייחוס מימים ימימה שאף יוחסו לעתים לבית דוד, יש לפנות למקורות היהודיים עצמם ולא למקורות הנוצריים או הרומיים. אולם ישנה בעיה, כפי שמציג אותה החוקר הגרמני, פטר שפר[75]: הספרות התלמודית אינה נדיבה במתן מידע אודות בר כוכבא, ואילו אגרותיו של בר כוכבא כלל אינן מזכירות את חכמי יבנה.

בעניין זה קיימים כמה מקורות תלמודיים, שנראים כסותרים בין התנגדותם של חכמים לבר כוכבא בבלי לבין צידודו של רבי עקיבא ולבטח תלמידיו בבר כוכבא. יש לציין כי נתונים מהתלמוד הבבלי מהימנים פחות מנתונים מהתלמוד הירושלמי, בכל הנוגע לעדויות על בר כוכבא והמרד‏[76], בשל שתי סיבות: הריחוק ממקום התרחשות האירועים, והתנגדות יהודי בבל למרידה בשלטון.

עדויות ראשונות – משיחיותו של בר כוכבא?[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב בול מועדים לשמחה ה'תשכ"ב - 0.40 לירה ישראלית - גיבורי ישראל: בר כוכבא

"בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא. אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין נחזי אנן אי מורח ודאין. כיון שחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוהו" (=בן כוזיבא מלך שלוש וחצי שנים. אמר להם: לחכמים אני משיח. אמרו לו: במשיח כתוב שמריח ודן במשפט, נראה אם אתה מריח ודן. כיוון שראוהו שלא מריח ודן הרגוהו)

– תלמוד בבלי, סנהדרין, צג ע"ב;

עדות זו, מהתלמוד הבבלי, טוענת כי בר כוכבא עצמו טען למשיחיותו, אולם כשהתברר כי אין ביכולתו לשפוט באמצעים על-חושיים, נהרג על ידי החכמים‏[77]. ראשית יש לקחת עדות זו בערבון מוגבל בשל מקורה הבבלי. למעשה עדות זו מתאימה למגמותיו של התלמוד הבבלי. מרד בר כוזיבא הופך למעשה למלכותו של בר כוזיבא – המרד עצמו לא מוזכר כלל וכלל, ואין אף חכם מוגדר שמעז לתמוך בדמות משיחית זו – זאת, טוען יהושע אפרון[78], על מנת לחסל את הקשר בין בר כוכבא על שלל ההזיות המרדניות שלו למנהיגים הרוחניים של עם ישראל.

"תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד, יז) דרך כוזבה מיעקב. רבי עקיבה הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא. (=רבי עקיבא כשהיה רואה את בר כוזבה, היה אומר: 'זה הוא מלך המשיח') א"ל ר' יוחנן בן תורתא: עקיבה יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא"

– ירושלמי, תענית פ"ד ה"ד;

זוהי עדות ברורה וחד משמעית כי רבי עקיבא, תנא מגדולי חכמי הדור והיהדות לדורותיה, בן תקופתו של בר כוכבא, מצהיר בריש גלי כי בר כוכבא הוא הוא המלך המשיח. אולם מה הוא משיח? המושג משיח נזכר במקרא בעיקר בהכוונה למלכים הראשונים על ממלכת ישראל המאוחדת: שאול ודוד[79] , שנמשחו בשמן המשחה על ידי הנביא שמואל עם הכתרתם למלכים, ושניהם לא היו אלא אנשי צבא שלמעשה הושיעו את העם מיד מציקים שונים בתקופתם (פלשתים, עמונים, מדינים, עמלקים וכדומה) – מעין המשך ישיר לתקופת השופטים. כך, התקווה למשיח בעם היהודי הייתה למשיח יהודי ארצי שיגאל את העם מצרותיו ובשיאו יקים את בית המקדש וירושלים, ולא משיח אלוהי שיביא גאולה נסית על העולם להבדיל בסגנון ישוע הנוצרי. בדעה זו סבורים חוקרים רבים כמו אופנהיימר‏[80] ואפרון‏[81] אולם גם הרמב"ם סבור כי משיח היהודים אמור להיות משיח יהודי עבור עם ישראל, ולא משיח שיביא גאולה טוטאלית לעולם:

"ואל יעלה על דעתך, שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו... שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת"

– משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים יא, ג;

הרמב"ם כדרכו בקודש בסוגיות שבהן יש התנגשות בין הירושלמי לבבלי, מעדיף את העדות של התלמוד הירושלמי, ואף מתעלם מהעדות המופיעה בתלמוד הבבלי. הוא גם מוסיף שרבי עקיבא היה לא פחות מאשר נושא כליו של בר כוכבא. היו שפירשו דבר כזה כפשוטו, והיו שראו בדבר ביטוי אלגורי, שמביע את תמיכתו הגדולה של רבי עקיבא בבר כוכבא.

חכמי ישראל במרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בציטוט שהוזכר קודם ניתנו שתי דעות ביחס לבר כוכבא: ר' עקיבא ראה בו את האיש שיגאל את ישראל, ואילו ר' יוחנן בן תורתא טען כי הגאולה רחוקה עדיין ולא תתקיים בדורו של ר' עקיבא. על פי דעתו של אופנהיימר, אי-הסכמה זו אינה באה רק על רקע דתי, האם בר כוכבא הינו המשיח או לא, אלא זהו ויכוח אידאולוגי-פוליטי מובהק, משום שתקופה זו של אי הפרדה בין דת ומדינה משמעה שר' יוחנן בן תורתא שולל את מנהיגותו של בר כוכבא. לפיכך זוהי עדות של קונפליקט בין חכם המצדד במרד לחכם המתנגד למרד.‏[82] כמובן שיש לשקלל את עמדתו של התנא שמהווה עמוד השדרה של תורה שבעל פה ויש לו תלמידים רבים לעומת חכם אנונימי, שעיקר פרסומו בתלמוד הוא בעיקר בשל מחלוקתו הזו על רבי עקיבא. כך למשל סבר הרמב"ם, שנתן משקל מרכזי לעמדתו של רבי עקיבא.

ישנה עדות נוספת המתארת שיתוף פעולה בין החכמים לבר כוכבא בעניינים צבאיים:

"אמר ר' יוחנן: קול אדריינוס קיסר הורד בביתר שמונים אלף ריבוא. אמר ר' יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר, וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות; והיה שם בן כוזבה, והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע. שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים! אמר להם: וכי היאך אפשר לבדקם? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארץ מן לבנון, לא יהיה נכתב בחיילות שלך. היו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך" "

– ירושלמי, תענית ד' ה';

זוהי עדות המתארת את שיטת "מבחני הקבלה" לצבאו של בר כוכבא (יש כאן שוב דמיון לתקופת השופטים כפי שהוזכר קודם‏[83]). בתחילה נהגו חייליו כמבחן קבלה לצבאו לכרות לעצמם אצבע, אולם התנגדותם של החכמים בעניין גרמה לבר כוכבא, להתייעץ איתם לגבי מבחן קבלה אחר. תשובתם הייתה שחייל ראוי בצבאו יכול לרכב על סוסו ותוך כדי דהירה לעקור ארז. אף שיש דברים שקשה לקבל באגדה זו, כמו היכולת לעקור ארז בדהירה, יש להתייחס לגרעין הסיפור. על פי עדות זו מסיקים חלק מהחוקרים וביניהם בן-שלום‏[84] שנזיפת החכמים בבר כוכבא והישמעותו להם, מעידות על השתתפותם במרד.

עדות נוספת על בר כוכבא הוא סיפור המצור על ביתר ונפילת בר כוכבא:

"שלוש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר. והיה ר' אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר, ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים, אל תשב בדין היום. רצה אדריינוס לילך לו. אמר לו כותי אחד: אל תלך! שאני אראה מה יש לעשות, ואמסור את העיר בידך. נכנס (אותו כותי) דרך ביבה של העיר. נכנס ומצא את ר' אלעזר המודעי עומד ומתפלל. עשה עצמו לוחש באזנו. ראוהו בני העיר והביאוהו אצל בן כוזבא. אמרו לו (לבן כוזבה): ראינו זקן זה משוחח עם חביבך. אמר לו (בן כוזבה לכותי): מה אמרת לו ומה אמר לך (ר' אלעזר המודעי)? אמר לו: (אם אני אומר לך יהרגני המלך, ואם לא אומר לך אתה הורגני; טוב לי (ש)יהרגני המלך ולא אתה. (הוסיף הכותי ו)אמר לו: אמר לי (ר' אלעזר) שאני מוסר את העיר. בא (בן כוזבה) אל ר' אלר' אלעזר המודעי, אמר לו: מה אמר לך הכותי הזה? אמר לו (ר' אלעזר): לא כלום! (אמר לו בן כוזבה:) מה אמרת לו (לכותי)? אמר לו (ר' אלעזר): לא כלום! בעט בו (בר' אלעזר) בעיטה אחת והרגו. מיד יצאה בת קול ואמרה: "הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ, זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה" (זכריה יא, יז): הרגת את ר' אלעזר המודעי, זרועם של כל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו של אותו האיש יבוש תיבוש ועין ימינו כהה תכהה. מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כוזבה"

– ירושלמי, תענית פ"ד ה"ד.

זוהי עדות נוספת שבו רבי אלעזר המודעי שוהה בביתר ומקורב ביותר לבר כוכבא – דבר המוביל אותנו למסקנה כי רבי אלעזר המודעי, שהיה מבין החכמים, תמך במרד. אולם הקונפליקט בין הצדדים והריגתו של החכם על ידי בר כוכבא, מספקים סימנים כי בין החכמים לבין בר כוכבא שררה מתיחות ברורה. על פי פטר שפר מדובר פה שוב בעדות לא אמינה: מלבד העובדה שספק אם אדריאנוס שהה בביתר, קרבתו המשפחתית של ר' אלעזר המודעי לבר כוכבא אף היא מוטלת בספק, שיטת ההוצאה להורג, אף היא אינה מתקבלת על הדעת.

לאחר בחינת העדויות הללו, קשה להבין את מעמדם של החכמים במרד הזה. אופנהיימר סבור כי תמיכת החכמים במרד הינה כורח המציאות בשל אופיה ההלכתי של המלחמה – סיבותיו ותוצאותיו (גזירות השמד); כמו כן מלבד תמיכת החכמים במרד, הרי שבר כוכבא אף ניהל מדינה בתקופה קצרה, וניהול מדינה, לאחר שנים של שלטון זר, דורש התערבות הלכתית, שאותה ניתן למצוא רק אצל החכמים‏[85].

כמוהו סבור כך גם ישראל בן שלום, והוא טוען כי ההכנות המדוקדקות והחשאיות למרד, חייבו שיתוף פעולה של כל העם תחת הנהגה אחת. הנהגה שליכדה את העם הייתה בתקופה שלפני בר כוכבא ולאחריו בדמותם של החכמים – כך שאין זה מן ההיגיון שבתקופה קצרה, נאמנותו של כל העם עברה לכיוון אחר. כמו כן אין שום עדות ארץ ישראלית הנוגדת באופן נחרץ את מנהיגותו של בר כוכבא והמרד עצמו, בשל תמיכתם של הרבנים, ואילו העדויות שכן נוגדות אותו, הרי הן מאוחרות למדי. כך טוען בן שלום בכותבו: "מרד שהצליח ללכד באופן מופתי את רוב העם בארץ במלחמה האחרונה נגד 'המלכות הרשעה' – היה מרד שהפרושים נטלו בו חלק עיקרי". מאגרותיו של בר כוכבא, נראה כי הלה הקפיד במצוות רבות, חלקן אף כאלה שתוקנו בתקופת יבנה (נטילת לולב), כאשר יש הטוענים שבר כוכבא נתן הדגשה למצוות יהודיות בעלות מאפיינים לאומיים‏[86] פטר שפר מנתח את התואר שלקח בר כוכבא על עצמו: "נשיא" – תואר שלא היה בשימוש קודם לכן (מאז תקופת המקבים) ולאחר המרד היה בשימושם של החכמים – מה שיכול אולי להעיד על אי הקונפליקט בין הצדדים.‏[87]

טענה מעניינת טוען דוד גודבלאט[88] כי החכמים לא תמכו במרד, ומרד בר כוכבא היה למעשה מרד של הכוהנים, ולא של החכמים שייצגו את הפרושים. בטענתו הוא מבטל את העדויות התלמודיות הנוגדות את דעתו, ומסתמך על עדות המטבעות, כשאחד ממנהיגי המרד היה אלעזר הכוהן. פטר שפר מסכם את העניין שלא ניתן להוכיח השתתפות פעילה של הרבנים במרד, למרות שסביר שהייתה, וכמו כן לכהונה חייבת להיות תפקיד מכריע במרד.

השתתפות תלמידי רבי עקיבא במרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המקורות היהודים‏[89] לרבי עקיבא היו 24 אלף תלמידים, שמתו בטווח זמן קצר. בין פסח לשבועות, בשל שלא נהגו אחד בשני בכבוד ‏[90].

Cquote2.svg

שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם.

Cquote3.svg
בבלי, יבמות ס"ב ב

רב שרירא גאון כתב "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והיה שמדא [הריגה בידי המלכות] על התלמידים של רבי עקיבא"‏[91]. בשל מותם נקבעו החל מתקופת הגאונים, הלכות אבלות לאותה תקופת זמן בשנה.

רוב החוקרים כשמואל ספראי‏[92], ואהרון אופנהיימר‏[93] ואף שמואל אברמסקי‏[94] מקבלים את גירסתו של רב שרירא גאון, כי תלמידיו של רבי עקיבא, השתתפו במרד בר כוכבא ומתו במלחמה. מיעוטם של החוקרים כמו גדליה אלון‏[95] סוברים כי מתו ממגיפה ללא כל שייכות למרד. פרשנות מעניינת לפרשת מותם בעקבות תפיסתו של הרב צבי יהודה קוק, שאף סוברת שתלמידי רבי עקיבא השתתפו במרד ונרדפו גם לאחר שדוכא, ניתנה על ידי הרב משה צבי נריה[96]

מתח בין דתי בתקופת בר כוכבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד פלוסר כותב כי הנוצרים לא ראו בעין יפה את יוזמתו של אדריאנוס לבנות את בית המקדש בירושלים והדבר אף הבהיל אותם. (כפי שהדבר נשתמר באגרת בר נבא). לאחר מכן עלייתו המטאורית של בר כוכבא ערערה את יסודות אמונתם, שכן לפתע הופיע משיח יהודי חי "שעמד בהדר גבורתו" למול משיחם המת, ואיים על אמונתם ובסחף של המאמינים שלהם, ובמיוחד הצעירים שבהם שנהו אחר התקווה הגדולה‏[97]. ולכן אזהרות נשתמרו ממנהיגם שלא יהלכו אחר בר כוכבא, ואין פלא שדבריו של אוסביוס מקיסריה כלפי המרד ובר כוכבא עוינים ביותר‏[98].

על פי מקורות נוצריים בר כוכבא פגע בנוצרים בשל נצרותם. כך כתב למשל הסופר יוסטיאנוס: "במלחמה היהודית המתנהלת כעת ציווה בר כוכבא מנהיג מרד היהודים, להעלות לגרדום רק את הנוצרים בלבד, אם לא יתכחשו לישו הנוצרי ויאורו את שמו". גם אוסביוס מקיסריה כתב באופן דומה: שבר כוכבא "ענש רבים מן הנוצרים, בכל מיני עינויים, כי הם סירבו לעמוד אתו, במערכה נגד הרומאים". היו בין החוקרים שראו בכך רדיפות דתיות, אולם גדליהו אלון מסביר כי הנוצרים סירבו באותה תקופה להכיר במנהיגותו של בר כוכבא ולהצטרף לגיוס הכללי של הצבא, ולכן הוענשו בשל השתמטותם כמורדים במלכות, ולא בשל אמונתם או דתם, כפי שגם שעולה מדבריו של אוסביוס. בצלאל לנדוי כותב כי "אין כל ספק כי בתקופת מלכותו של בר כוכבא לא זכו הנוצרים שהתגוררו בתחומי שלטונו ל"יחס מיוחד" והסופרים הנכריים מנפחים את העניין הרבה יותר מכפי ערכו"‏[99].

תיארוך תחילת המרד, משכו והקפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי שתי עדויות נאמנות המרד פרץ בשנה ה-16 למלכות אדריאנוס.‏[100] יש שמשערים את שנת ה-16 לקיסר אדריאנוס לקיץ 132. החודש המדויק שבו החלה "השנה הראשונה" של משטרו של בר כוכבא הוא עניין הנתון לוויכוח.‏‏‏ בקיץ או סתיו 132 עד קיץ או סתיו 133.‏[101] לגבי המשכו של המרד, לעת הזאת, לא קיימים מסמכים ששרדו ומתוארכים לשנה רביעית‏‏‏[102]

נראה שהמרד כלל את יהודה, מעקרבה בצפון ועד באר שבע בדרום, במדבר יהודה ובאזור ים המלח, אך לא ברור אם החזיק בשפלת החוף או ביבנה. וקיימת סבירות כי בן כוזיבא הצליח לבסס שליטה בחלק קטן של עבר הירדן, במחוזות הרודיון ועין גדי (עד 135). במחוזות אחרים, מחוץ ליהודה, לא נמשכו החיים כהרגלם ויהודים הרגישו את השפעות המרד. מעט אחרי ההתקוממות הראשונית, עזבו יהודים בכפרים מחוזא ולוחית במחוז הרומאי ערביה (עבר הירדן) את בתיהם. זמן מה אחרי אוגוסט 132 נמלטו שתי נשים – בבתא בת שמעון ושלום קומאיסה – ממחוזא, ליד צוער, לעין גדי (פ. ידין 27).‏‏‏[103]

מהלך המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסר ברונזה מהשנה הראשונה למרד

על פי אייזיק הלוי (ע' 589) שאותה מקבל בצלאל לנדוי, המרד התחלק לארבע תקופות עיקריות: התקופה הראשונה מלחמת גרילה, שבה היו ידי המורדים על העליונה, ואף תגבורת הצבא הרומי שהגיעה מסוריה, נוצחה על ידם. התקופה השנייה היא תקופת "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". בתקופה זו לדעתו אף נכבשה ירושלים, ע"י המורדים בראשות שמעון בר כוכבא. בתקופה השלישית הצליחו הרומאים לדחוק את המורדים לעבר ביתר, והתקופה הרביעית היא מצור ביתר ונפילתה.

השלב הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב הראשון הלוחמים פעלו בשטח הפתוח ולא התבצרו. הם פעלו בשיטות גרילה בפגיעה ובריחה, תוך ניצול היכרותם עם השטח, הציבו מארבים לכוחות רומאים שנעו בשטח, ואף התעמתו איתם בגלוי. בתחילה המורדים נלחמו כנגד הלגיון העשירי פרטנסיס שישב בירושלים והביסוהו, ואף כנראה כבשו את ירושלים. הלגיון השישי פראטה שישב בלגיו, ליד מגידו, אף הוא הוחש לקרב ונהדף.

תגבורת מהפרובינקיות הסמוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרומאי ביהודה קיבל תגבורת מהפרובינקיות הסמוכות: סוריה, ערביה ומצרים. גאיוס פובליקיוס מארקלוס, ניצב סוריה, והלגיון השלישי גאליקה שבפיקודו, והטריוס נפוס, נציב פרובינקית ערביה והלגיון השלישי קירנאיקה הגיעו במלואם, כבר בשלבים הראשונים של המרד. ‏[104]. ממצרים, בא הלגיון העשרים ושניים דיאוטריאנה, שכנראה הושמד כולו במרד בר כוכבא, כיוון שנעלם כליל, ממצבת הלגיונות ב-145 לספירה. ‏‏[105]

הניצב המקומי טיונוס רופוס נכשל בתפקידו, או אולי אפילו מת בזמן המרד. ישנה אפשרות כי בעקבות המצב החמור ביהודה אף הקיסר אדריאנוס הגיע ליהודה. על כל פנים, מפקדים ולגיונות אלו לא יכלו לעמוד בפני צבא בר כוכבא, שהביס אותם. גם תגבורת שהגיעה מרומא סבלה מאבדות קשות.

השלב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך זמן קצר השתלטו חיילי בר כוכבא על אזורים רבים. בתקופה זו (132-133) בר כוכבא שלט על אזורים נרחבים ביהודה, צפונה ומערבה לירושלים לקו עקרבא-לוד, ודרומה עד בקעת באר שבע.‏[106][107]. וכנראה גם בירושלים, שהייתה הכתר של כיבושיו, אך ספק אם הצליח לשקמה מחורבנה, כיוון שהמורדים היו עסוקים בענייני המלחמה‏[108]. ובעבר הירדן באזור הפריאה היהודי.

באותה תקופה הוא הפעיל את סמכויות הנהגתו:

  1. הכריז על עצמאות יהודה והפך למנהיג מדיני ריכוזי‏[109].
  2. חילק את הארץ למחוזות ומינה מפקדים.
  3. הנהיג גיוס חובה של האזרחים והעניש את המשתמטים.
  4. הקים פקידות שעסקה בהחכרת קרקעות, שהפקיעו הרומאים ועברו לידיו.
  5. הנפיק מטבעות עם סממנים של ריבונות ("חירות", "גאולה").
  6. הנהיג ספירה חדשה מתחילת המרד, תארוך של המטבעות, השטרות והחוזים.
  7. הנהיג שימוש בעברית במקום בארמית.

אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד, עמד עתה מול התמוטטות צבאותיו, והאימפריה שהייתה במצב חירום, החליטה להזרים את מיטב הכוחות לדיכוי המרד.

השלב השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליוס סוורוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אז שלח אליהם אדריאנוס את המעולים שבמצביאיו – ובראשם יוליוס סוורוס שנשלח מבריטניה, שם שימש כמושל – נגד היהודים" (דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר סט 13)

אדריאנוס נאלץ להביא, בשלב השלישי, את יוליוס סוורוס נציב בריטניה, שבפיקודו היו שלושה לגיונות וחמישים יחידות עזר.‏‏‏[110]

בשנת 133/4 סוורוס, שדיו קסיוס מתאר אותו כמעולה במצביאיו של אדריאנוס, הועבר על ידי הקיסר אדריאנוס ליהודה, ומונה למושל ומפקד הצבא הרומאי ביהודה בעקבות התבוסות הראשוניות שהכוחות הרומאים ספגו מידיו של בר כוכבא.‏‏‏[111] את העברתו של יוליוס סוורוס לפרובינקיה יודיאה מפרש ורנר אק כעדות לשעת חירום ומשבר, שנגרם עקב התבוסות הקשות שנחל הצבא הרומי מידי המורדים ביהודה. על מצב החירום ניתן ללמוד מכך שאדריאנוס חרג מהנהלים הרגלים של מינוי נציבים בפרובינקיות, ומינה באופן חריג למחליפו של סוורוס בבריטניה, את פובליוס מומיוס סיסינה, שהיה חסר כל ניסיון צבאי ומונה באופן חריג לקונסול, כדי שיוכל לפקד על פרובינקיית בריטניה.

בבואו לדכא את המרד העדיף סוורוס להימנע מעימותים ישירים עם הלוחמים היהודים, ותחת זאת ניהל מלחמת התשה נגד המורדים, תוך שהוא מכניע אותם אחד אחד. כאשר גאיוס פובליקיוס מארקלוס, נציב סוריה, והטריוס נפוס, מושל ערביה מסייעים בידו.

הלה נרתע מלהאבק עם האויב במלחמה פנים-בפנים לאחר שראה את המונם הרב ואת חמת- יאושם, אלא תופס היה מהם, יחידים יחידים, בידי חייליו הרבים וקציניו, וכלאם וסגר עליהם במצודות ובכך מנע מהם מזונות. בדרך זו עלתה בידו קימעא קימעא ובהסתכנות מועטת לקפחם, להצמיתם ולהכחידם רק מועטים מהם ניצלו

– דיו קסיוס שם

גם עדות במדרש מספרת על אסטרטגיה דומה, שבה המצביא הטיל כתרים את המרחבים ובודד אותם באמצעות כוחות צבא, שלא אפשרו מעבר חופשי ותגבורות של כוחות מורדים, מחלק אחד למשנהו, וכך תפס אותם קבוצות קבוצות, מבלי להסתכן במערכה כוללת:

אדריאנוס שחיק טמיא הושיב שלוש משמרות: חדא בחמתא, וחדא בכפר ליקטיא וחדא בבית אל דיהוד. אמר: דערוק מן הכא - יתצד מן הכא, ודערוק מן הכא - יתצד מן הכא

– (איכה רבה מה)

מחנות צבא הוקמו ללגיונות ביריחו (הלגיון ה-3), בירושלים (הלגיונות ה-5, ה-6, וה-9), בחברון ובבית גוברין (הלגיון ה-2). בשלב זה בשנת 134 הצטמצם השטח שנשלט על ידי המורדים לקו יריחו-בית אל-בית חורון-אמאוס ובדרום לקו עין גדי-חברון-בית גוברין.

הכוחות הרומאיים שהשתתפו בשלב זה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת הכוחות הרומאיים שלקחו חלק בדיכוי מרד בר כוכבא, שנערכה על בסיס מקורות אפיגראפיים (מצבות וכתובות הנצחה, נקודות ציון דיפלומות צבאיות רומיות), יכולה לעזור להערכה זהירה של היקפם. הצבא הרומאי של המאה השנייה הורכב מלגיונות שבכל אחד מהם היו חיל רגלים כבד, שככל הנראה מנה כ–6,000 חיילים (כ"א), וכוחות סיוע, פרשים וחיל רגלים קל, שמנו 450 או 840 חיילים נספחים לכל לגיון.‏‏

בלחימה השתתפו לוחמים מעשרה או אחד עשר לגיונות, בנוסף על חיילים מיותר משלושים יחידות סיוע, חלקן הובאו מבריטניה. במקרה של הלגיונות שהוזכרו בכתובות, לא ניתן לקבוע האם הלגיון כולו או רק יחידות מסוימות מתוכו השתתפו. למרות זאת, העדויות מצביעות על כך ששבעה לגיונות - הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השישי פראטה שהוצבו ביהודה, הלגיון העשרים ושניים דיאוטריאנה והלגיון השני טריאנה שהגיעו ממצרים, הלגיון השלישי גאליקה שהגיע מסוריה, הלגיון השלישי קירנאיקה שהגיע מ'ערביה', וכן הלגיון העשירי גמינה, שהגיע מארצות הדנובה - השתתפו בלחימה במלואם. כמו כן ארבעה או חמישה נוספים השתתפו בחלקם‏‏‏[112].

היקף הכוחות הרומיים, עד לכדי שליש מכל הכח הצבאי של האימפריה הרומאית שמנתה 28 ליגיונות, לעומת המרד הגדול שאותו הצליחו הרומאים לדכא באמצעות ארבעה ליגיונות, מלמד על עוצמת המרד‏[113].

השלב הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבסוף לאחד שדחקו את היהודים לעיר הבירה של המרד ומבצרם, באסטרטגיה של עקב בצד אגודל, והאזור של המרד הצטמצם לתחום שבין ירושלים לביתר (135), הגיעו הרומאים לנקודת ההכרעה.

המצור על ביתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר ביתר נבחרה לשמש כמטה המורדים בהתבסס על קרבתה לירושלים, הטופוגרפיה המיוחדת שלה, המעיינות הרבים המצויים בקרבתה, והקלות היחסית שבה ניתן להגן עליה. חפירות בביתר חשפו ביצורים אשר נבנו, ככל הנראה, על ידי כוחותיו של בר כוכבא.

הקרב המשמעותי האחרון של המרד התחולל, על פי העדויות, בביתר, בירתו של בן כוסבא. מכלול המצור הרומאי, בדומה לזה שהוטל בידי הלגיון העשירי על מצדה בשנת 73/74, היה מורכב כנראה מחמישה מחנות צבא ומסוללה באורך ארבעה קילומטרים.‏‏‏[114]

הרומאים בנו מסביבה דייק והטילו עליה מצור כבד, וניתקו אותה מאספקת המים. הדייק שכלל גם עמדות ירי כנראה בצד הדרום מערבי (שולטן וציקרמן). אורך הדייק היה מעל 4,000 מטר - יותר מהדייק של מצדה. ניתן להניח שבנוסף לחומת האבן ששרידיה נשתמרו בשטח, כללה מערכת הדייק אלמנטים נוספים, המוכרים הן מן הספרות הרומאית והן מן הספרות התלמודית כדוגמת מיכשולים שונים, ועוד. על טיב הדייק ומשמרות הפיטרול הרומיים סביב ביתר, מרמזים דברי התוספתא (יבמות יד, ח):

"מעשה בששים בני אדם שירדו לכרכום (כרכום באה מהמילה הלטינית circumvallation "דייק") ביתר, ולא עלה (חזר) אחד מהם, ובא מעשה לפני חכמים והשיאו נשותיהם".

כלומר שאלת העגינות כלל לא עמדה על הפרק: מי שניסה לברוח נכשל והומת. יש הסוברים שמספרם הרב של האנשים, שנראה כמו יחידה צבאית, לא מתאר ניסיון הסתננות אלא מתקפה צבאית של לוחמי בר כוכבא על מחנה הרומאים, ואת חוסר התוחלת שבדבר‏[115].

הכוח הרומאי שהשתתף במצור מנה עד 12,000 איש, מתוכם 8,000 איש שהשתתפו ישירות בלחימה. כתובת לטינית שנמצאה ליד המעיין בביתר מזכירה את הלגיון החמישי מקדוניה והלגיון האחד-עשר קלאודיה. מאחר ששני הלגיונות האלה היו מוצבים בדאקיה זמן קצר לפני מרד בר כוכבא, בתקופת שלטונו של טריאנוס, נראה כי גדודים משני לגיונות אלה הובאו לעזרה בדיכוי מרד בר כוכבא והוצבו כחיל משמר בביתר, לאחר כיבושו.‏[116] בנוסף ללגיונות אלו היו גם יחידות עזר לא ידועות.‏[117]

נפילת ביתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבסוף, לאחר מצור ממושך, פרצו הרומאים לעיר, וערכו טבח אכזרי, בכל מי שנמצא בו.

על נפילת ביתר (בית-תר) מעיד אוסביוס כדלקמן: "לאחר שגברה המלחמה, בשנה ה-18 לשלטון אדריאנוס, ניתנה ביתר במצור. הייתה זו עיירה בצורה מאוד, סמוכה לירושלים. משארך המצור מבחוץ, הלכו המורדים ונספו ברעב ובצמא". ‏[118] הירונימוס, מציין כי ביתר נכבשה בחודש אוגוסט,‏[119] בדומה למסורת המוכרת במשנה שביתר נכבשה בתשעה באב.‏[120]

על פי הירושלמי‏[121], נפלה ביתר בעקבות פעולת חתרנית של בוגד. רבי אלעזר המודעי אחד מהתנאים של התקופה, שהיה מנהיגם הרוחני של הנצורים בביתר היה שרוי בצום ובתענית, והיה ידוע כי כל עוד עומדת לנצורים זכותו של רבי אלעזר, הרי שהעיר לא תיפול. כותי (שומרוני) אחד שחדר לעיר בשליחות הרומאים, הצליח להחשיד את רבי אלעזר, בכך שהוא מתכוון למסור את העיר לאויב, ובר כוכבא שהאמין לו, לאחר שחקר את רבי אלעזר, בעט בו והרגו. בשל מעשה זה נפסקה ההגנה האלוהית על העיר, והתאפשר לאדריאנוס לכבשה. על פי המסורת נפלה ביתר ביום תשעה באב המועד לפורענות, הוא היום שבו חרב בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. חוקרים כבר העירו על מוטיב השומרוני המסכסך שחוזר על עצמו באגדות חז"ל, השומרונים שהואשמו בידי ידי חז"ל בגרימת המרד בכך שסכסכו בין אדריאנוס ליהודים, מואשמים גם כאן בהבאת המפלה, בכך שסכסכו בין המנהיג הדתי לבין בר כוכבא.

תאור ציורי ומזעזע על חורבן ביתר, שגם בו יש מסר של כישלון בשל חטא, מביאים שני התלמודים:

אמרו משום רבן שמעון בן גמליאל: חמש מאות בתי סופרים היו בכרך ביתר, והקטן שבהם אין פחות מחמש מאות תינוקות של בית רבן; והיו אומרים: "אם יבואו השונאים עלינו, במכתובים הללו אנו יוצאים עליהם, ומנקרים את עיניהם. וכשגרמו העוונות וגברו האויבים ולכדום - כרכום בספריהם והציתום באש. אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. רב אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת.

– איכה רבתי ב'; ירושלמי תענית ד; גיטין נ"ז נ"ח

אף שאין צריך לקחת כפשטותם את המספרים המופלגים, יש בהם לתאר את החוויה הסובייקטיבית של בני אותו דור, שראו את המכונה הרומאית הברוטלית, קוטלת כמעט ללא אבחנה את כל האוכלוסייה.

על פי מספר מסורות חז"ל, בר כוכבא עצמו לא מת מידי הרומאים, אלא מת בידי נחש[122], כעונש מאלוהים, אך גם ביטא את עצמתו, שלא היה אפשר שימות בידי אדם. היה זה בשל יהירותו כלפי שמיים וגאוותו האישית המופרזת. ז'אנר כזה נפוץ בתרבות ההלניסטית והרומית ועשוי להציג תמיכה נוספת להסתייגות החכמים מהמרד וממחוללו. כעונש מגיני ביתר לא הובאו לקבורה במשך מספר שנים. היהדות מציינת את יום ט"ו באב, כיום בו הרשו הרומאים לקבור את הרוגי ביתר, שלוש שנים לאחר מותם.

בריחת פליטים למערות המפלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערות מורבעת בנחל דרגה, שימשה למפלט של המורדים

לאחר נפילת ביתר וסיום המלחמה בסתיו 135, נמלטו פליטים יהודים – בעיקר מפקדי צבא, פקידים ובני משפחותיהם – למערות מפלט, אלו הן מערות טבעיות מחוץ לכפרים ביהודה. הירונימוס מדווח כי "תושבי יהודה היו נתונים בחרדה כה גדולה עד כי הם, יחד עם נשותיהם, ילדיהם, הזהב והכסף שלהם, בהם נתנו מבטחם, נותרו במנהרות תת-קרקעיות ומערות עמוקות"‏[123]. נכון ל-2010, התגלו למעלה משלושים מערות מפלט מתקופת סוף מרד בר כוכבא, חלקן ממוקמות במצוקים התלולים לאורך נחלי מדבר יהודה.‏‏ מחקרים חדשים מלמדים כי תפוצתן של מערות המפלט, נרחבת בהרבה ממה שהיה ידוע בשנות החמישים והשישים, בעקבות הסקרים והחפירות שנעשו באותה עת בגזרת ים המלח. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, התגלו שרידים משלהי מרד בר-כוכבא הן במערות באזור יריחו, והן בחלקו המערבי העליון של מדבר יהודה, בקרבת יישובי ספר המדבר.‏[124]

על פי הצעה של חוקרים מהאוניבסיטה העברית יש לחלק תקופה זו לשני שלבים עיקריים, שלב ראשון התקדמות הרומאים באזור, החרבתם של יישובי בקעת ים המלח, השתלטות על נקודות שולטות ועל מערכות הדרכים. בשלב זה ברחו המורדים למערות והתחילו מלחמת גרילה באזור. בשלב השני הידקו הרומאים את כיתור מערות המפלט והוקמה מערכת מצור שכללה סלילת דרכים כמו מעלה האיסיים. מערות נגישות נכבשו בקלות, אך לא כל המערות אותרו. הלגיון שפעל באזור בסוף המרד, היה הלגיון השלישי קירנאיקה. ועל פי השערת החוקרים, המורדים לא הגיעו למערות בסוף המרד אלא בשלב מוקדם יותר, כבר באביב 135.‏[125]

על האווירה של גודש המתיחות והחרדה הקשה שאחזה בנמלטים מספר התלמוד הבבלי (שבת ס ע"א) כדלקמן:

"לא יצא האיש בסנדל המסומר (בשבת) ... סנדל המסומר, מאי טעמא? (מה טעמו של האיסור) אמר שמואל: שלפי (שלהי) הגזירה (המרד) היו, והיו נחבאין במערה ואמרו: 'הנכנס ייכנס והיוצא אל יצא!'. נהפך סנדלו של אחד מהן (בכניסה/ביציאה מהמערה) כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים (רומאים), ועכשיו באין עליהן (על הנחבאים). דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים ...".

ייאושם של אלה מקבל אולי תהודה באגדה באיכה רבה, שתרגום מעובד שלה מובא כאן: "יהודים אלה אשר היו מתחבאים [במערות] אכלו את בשרם של אחיהם המתים. מדי יום הסתכן אחד מהם והביא את הגופות אליהם, אותן אכלו. יום אחד אמרו, "ייצא אחד מאיתנו, ואם ימצא משהו – שיביאו ויהיה עלינו לאוכלו". כאשר יצא החוצה, מצא את גופתו של אביו המת, אותה קבר וסימן את הנקודה. הוא חזר ודיווח כי לא מצא דבר. מכיוון שכך, נשלח אדם שני לנסות ולמצוא אוכל. הוא חפר החוצה את הגופה שהוחבאה על ידי הראשון, והביאה אל המחנה. כאשר גילה כי אכל מגופתו של אביו בכה הבן: "אוי לו לאותו האיש, שאכל מבשר אביו"‏[126].

המבצעים הצבאיים האחרונים התנהלו עדיין במהלך ספטמבר ואוקטובר 135.‏‏‏[127] אולם המרד דוכא סופית רק בשנת 136.‏‏‏[128]

תוצאות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורל יהודי ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבן היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

על גורל המרד נשתמרה בידינו עדותו של ההיסטוריון רומי דיו קסיוס:

Cquote2.svg

50 ממצודותיהם העיקריות ו-985 מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. 580,000 איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש – אין להם מספר, אך מעטים שרדו במרד (oligoi goun komide periegenoto) דבר שנרמז להם מלפני המלחמה. מצבת קבר שלמה, שנידון אצלם אחד המקומות המקודשים נפל מאליו. וזאבים וצבועים הרבה פרצו לתוך עריהם. ברם, גם מן הרומאים רבים חללים נפלו במלחמה הזאת, לכן לא השתמש אדריאנוס בכותבו לסנאט בפתיחה המקובלת אצל הקיסרים – "אם אתם ובניכם בריאים מוטב, אני והצבא בריאים".

Cquote3.svg
– (דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר סט, 14)

כאמור בדברי דיו קסיוס, "אך מעטים שרדו במרד" (oligoi goun komide periegenoto), תיאור זה נמסר גם בידי מקור מתקופת המרד. הסופר הנוצרי יוסטינוס מרטיר כותב בחיבורו "דיאלוג עם טריפון היהודי" שחובר שנים ספורות לאחר המרד, כי "היהודים גורשו (או "נושלו") בעקבות תבוסתם במלחמה"‏[129] וכך גם מתארים הירונימוס ואוסביוס.‏[130] תיאור זה מאמצים גם חוקרים מודרניים מסוימים, לפיהם היישוב היהודי "נכחד".‏[131]

אף על פי שהמספר בו נוקב דיו קסיוס, של 985 כפרים שנהרסו במהלך המלחמה, נראה מוגזם, עדיין תיאורו על חורבן של הארץ נראה אמין. כל הכפרים ששרידיהם נחפרו עד כה באזור יהודה – נהרסו בעקבות מרד בר כוכבא, ועד היום לא נמצא אפילו כפר אחד שלא חרב במרד זה.‏[132] ממצא זה תומך ברושם כי בעקבות המלחמה ספג האזור חורבן כולל.‏‏‏[133] מקורות היסטוריים מציינים את מספרם הגדול של השבויים שנמכרו לעבדות בפרובינקיה ונשלחו למקומות שונים באימפריה.

במדרש ובתלמוד מצוי תיאור של החורבן במילים קשות ביותר (אם כי לא ברור מה מקור הדברים, והאם הם היסטוריים או אגדתיים. התלמוד הועלה על הכתב לפי השערת החוקרים סביב שנת 600 לספירה, ומדרש איכה חובר לפי השערתם בתקופת הגאונים, המאה ה-7 לספירה):

Cquote2.svg

נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה - רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדרינוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום...

Cquote3.svg
Cquote2.svg

שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל... אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת".

Cquote3.svg

סחר עבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף, השתמרה בידינו עדות מכרוניקה בת המאה ה-7 לספירה, המבוססת על מקורות קדומים לה שאבדו, המתארת כי "שבויים יהודיים נמכרו במחיר מנת מזון אחת של סוס". נתון זה מלמד, על פי החוקרים, על הצפת שוק העבדים בכמות רבה של עבדים חדשים.‏[134] ולפי הערכה אחת - מספרם עלה בהרבה על 100,000 עבדים.‏[135]

שינוי שמה של הפרובינציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהעונשים שהטיל הקיסר על התושבים המורדים היה מחיקת השם "יהודה" משם הפרובינציה, ושינוי השם מ"פרובינקית יהודה" ל"פרובינקיית סוריה-פלשתינה". אף על פי ששינויי שמות מסוג זה התרחשו גם במקומות אחרים, מעולם לפני או אחרי המרד לא נמחק שמה של אומה כתוצאה ממרידה.‏[136] נתן שור מעיר כי לגזירה זו השפעה מרחיקת לכת עד ימינו, כאשר התנועות הערביות הפלסטיניות מתבססות עליה‏[137].

גזירות השמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזירות אדריאנוס

לאחר המרד כאמצעי של הענשה והרתעה הטיל הקיסר אדריאנוס על התושבים המורדים, גזירות שאסרו על קיום מצוות שהיו אושיות של היהדות שנקראו במקורות "גזרות השמד". נאסרו שמירת שבת וטבילה, אכילת מצה, ברית מילה, לימוד תורה ברבים, וקיום בתי מדרש ללימוד תלמידים, סמיכת זקנים, וקיום בתי דין, התכנסות בבתי כנסת, קריאת התורה ומגילת אסתר, אמירת קריאת שמע, תליית מזוזה, תרומות ומעשרות, בניית סוכה, נטילת לולב, הדלקת נרות חנוכה, דיני שמיטה, תקיעה בשופר, הנחת תפילין ולבישת ציצית.

מי שעבר על איסורים אלו לרוב הוצא להורג. גזירות השמד של אדריאנוס שהופעלו במלוא חומרתן, מלמדות על רצונו של אדריאנוס לפתור את "בעיית היהודים", באמצעות עקירת האלמנטים הלאומיים/הדתיים מן הקהילה היהודית, ולא לאפשר לה להתאושש מהחורבן שחוותה. העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, ובכך הוגשמה התוכנית שגרמה למרד מלכתחילה, שעוכבה בשל המרד. החכמים ששמרו על המצוות הוצאו להורג בעינויים, ומתקופה זו מגיע סיפורם של עשרת הרוגי מלכות. דפוס מעניין של הגזירות שבניגוד לגזרות אנטיוכוס אפיפנס שכפה על היהודים לעבור על מצוות דתם, כמו לעבוד אלילים, לאכול חזיר ולהפר את הצומות, גזרות אדריאנוס כוונו בעיקר כנגד מצוות עשה, והוא לא ניסה כלל לכפות על היהודים, לפעול בניגוד לאמונתם.

על פי החוקר משה דוד הר מכיוון שהגזרות כוונו למצוות עשה ולא למצוות לא תעשה, מטרת הגזרות הייתה דתית, והן נועדו על מנת לחסל את היהדות, לאחר ניסיונות שלא צלחו לקרב את היהודים.‏[138] יוזם הגזרות היה הקיסר עצמו, שבעקבות אי ההצלחה לקרב את היהודים להלכי הרוח הרומיים, החליט להכריז על מלחמת חורמה בדת היהודית השנואה. לעומתו טוען החוקר גדליהו אלון כי מטרת הגזרות הייתה לפגוע בקיום הלאומי של היהודים בארץ-ישראל, והיא הייתה גזירה מקומית של הנציב‏[139]. טענה זו הוא מבוססת על גזירת האיסור על הסמיכה, שהינה ביטוי לביטולם של בתי הדינים היהודיים.

הצגת הניצחון על ידי הרומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובת המוקדשת לקיסר אדריאנוס על ידי הסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא. הכתובת נמצאת כיום במוזיאון ישראל

נראה כי גם הרומאים ספגו אבדות קשות, שכן הקיסר אדריאנוס, אשר דיווח על המרד לסנאט, נמנע מלנקוט בלשון המקובלת "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום". התחושה הרומאית שזכו בניצחון גדול נובעת מהלקיחה השנייה של התואר אימפרטור על ידי אדריאנוס בשנת 136, בעקבות דיכוי מרד בר כוכבא.‏‏‏[140] לפי דיו, מפקדיו הטובים ביותר של אדריאנוס ליוו את יוליוס סוורוס ליהודה.

אותות הטריומף האחרונים הוענקו בתקופת אדריאנוס, אולם מאחר שרק אימפרטור היה יכול להעניק אות טריומף, הוא קיבל את תואר האימפרטור פעם נוספת (imperator II) בשנת 136. שלושת מקבלי האות שהיה אות הכבוד הצבאי הרומאי העליון - בתקופת אדריאנוס קשורים לדיכוי מרד בר כוכבא: יוליוס סוורוס מושל בריטניה, גאיוס פובליקיוס מארקלוס מושל סוריה, והטריוס נפוס מושל ערביה. שלושתם קיבלו את אות הטריומף על חלקם בדיכוי מרד בר כוכבא, אירוע חסר תקדים בכל תקופת האימפריה הרומאית.‏‏‏[141]

שרידיה של כתובת, שהייתה חלק מקשת ניצחון בגובה עשרה מטרים, אשר הוקדשה לאדריאנוס בעקבות הכרזתו השנייה כאימפרטור, התגלתה שנים-עשר קילומטרים מדרום לבית שאן, ליד מחנה הלגיון השישי פראטה בתל שלם. לכתובת שלוש שורות החקוקות באיכות יוצאת מהכלל. לממדי האותיות הגדולות (41 ס"מ) אין אח ורע במזרח (להוציא אותיות מספר מפטרה ללא הקשר ברור), ובמערב יש להזכיר את הפנתיאון ברומא למשל. רוחבה של הכתובת הוא כ-11 מ' וגובהה כ-1.30 מ'.‏[142]

כתובת הקדשה לקיסר אדריאנוס מהסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא, הכתובת נמצא בגבעת הקפיטלום ברומא. כדאי לשים לתוכן "שעמד בלחץ הלחימה של האויב, גבר עם צבאו על כוח אדיר,"

כתובת באורך של כ-2 מטר או יותר שהתגלתה ברומא, מוקדשת מהסנאט והעם הרומאי (SPQR) לקיסר אדריאנוס לכבוד השלטת הסדר בפרובינקיה סוריה פלשתינה. ממדיה ולשונה של הכתובת מעידים כי נקבעה על שער ניצחון קטן או בבסיס לפסל לכבוד אדריאנוס לרגל סיום המלחמה הקשה כנגד המורדים היהודיים בהנהגתו של שמעון בר כוכבא והכרזת הסנט על ניצחונו של אדריאנוס בשנת 136, תוך הענקת התואר אימפרטור לאדריאנוס פעם נוספת והחזרת השקט לפרובינקיה סוריה פלשתינה.

ליד הכתובת היה בסיס לפסל, בדומה לכתובת מתל שלם. הכתובת התגלתה בגבעת הקפיטול, ליד מקדש אספסינוס, ואק טוען כי הדבר מצביע אולי, על הניסיון לקשור את הניצחון במרד בר כוכבא לניצחון של אספסינוס בזמן המרד הגדול.‏‏‏[143] כתובת נוספת שהוזכרה לעיל, נמצאה באותו האזור וקשורה לפעילות הצי בלחימה, יכולה להיות מוקדשת לקיסר או למפקד צבאי בכיר.‏‏‏[144]

Cquote2.svg

הסנט והעם הרומאי (מקדישים לכבוד) הקיסר והאימפרטור, בנו של טריאנוס האלוהי מנצח הפרתים, נכדו של נרווה האלוהי. טריאנוס אדריאנוס האוגוסטוס, פונטיפקס מקסימוס, בעל סמכות טריבון בפעם העשרים, אימפרטור בפעם השנייה, קונסול בפעם השלישית, אבי האומה, שעמד בלחץ הלחימה של האויב, גבר עם צבאו על כוח אדיר, ושחרור פרובינקית סוריה פלשתינה מהאויב

Cquote3.svg
– כתובת בסיס לקשת ניצחון המוקדשת לקיסר אדריאנוס שנמצאה בגבעת הקפיטולין ברומא

התייחסות ההנהגה הרבנית לאחר מרד בר כוכבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החורבן הגדול שהמיט המרד על ארץ יהודה ומחיקת שם העם ועיר הבירה שלו בידי הרומאים, עמלו חכמי ישראל לשקם את התרבות היהודית שאוימה מאוד בעקבות הגזרות. הם היו צריכים לפעול במקביל, גם להגן על הדת מפני הרדיפה של הרומאים, וגם למנוע ממרידות נוספות להתרחש.

עומק המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין, שעמל על שיקום ואיחוד עם ישראל, העיד בתלמוד על עומק החורבן שאליו נקלעה היהדות בארץ ישראל:

"אמר רשב"ג: אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב, אין אנו מספיקין."

– בבלי, שבת יג ב

מסופר בתלמוד שכאשר רבי יהודה הנשיא היה דורש בענייני מרד בר כוכבא, היה מקצר מפני שעוד היו בדורו זקנים שחוו על בשרם את התקופה הנוראה. רק בדורו של רבי יוחנן מסופר עליו שכבר היה דורש על כך באריכות.

ההתייחסות לגזרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לגזירות השמד שהטיל אנטיוכוס הרביעי שעוררו את מרד החשמונאים, גזירות אלו נגזרו לאחר מפלה נוראה של ישראל במרד בר כוכבא, והיהודים שספגו מכה אנושה, הבינו כי לא יוכלו לפרוק את הגזירות בכוח הזרוע, והם צריכים לעשות ככל יכולתם, בכדי לסכל את הרצון לעקור את היהדות, בשעה קשה זו שכונתה בפיהם "שעת הסכנה".

החכמים נקטו בשלוש דרכי תגובה לגזרות.

  1. סירוב לציית לגזירות בגלוי, ונכונות למות על קידוש ה'. זו הייתה דרכם של עשרת הרוגי מלכות, ששובחו בתלמוד בדורות שלאחר מכן.
  2. השלמה חיצונית עם גזירות הדת, וקיום המצוות בסתר, או בשינוי מסוים. ואף הכחשת קיום המצוות. אלו הסתמכו על הפסוק - "וחי בהם". וכנראה שהם ראו היתר לעצמם, כיוון שדובר בביטול מצוות עשה בעיקר.
  3. נכונות למסור את הנפש רק אם מחייבים לעבודה זרה בפומבי, כדין יהרג ואל יעבור.

אף שהגזרות הותירו רושם רב על היהדות, הן לא נמשכו שנים רבות. לאחר מותו של אדריאנוס, על פי הבבלי בתענית, רבי יהודה בן שמוע וחבריו ערכו הפגנה בלילה ברומי, והצליחו לבטל את הגזירות‏[145].

חינוך לעתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל גם פעלו מבחינה תרבותית, חינוכית ודתית שמרידות נוספות לא יתרחשו. הם גיבשו עמדה ההופכת את החזון הלאומי-משיחי לחזון רחוק של אחרית הימים. ויצרו מערכת של התחייבויות פוליטיות כאיסור הלכתי, הידועות בשם "שלושת השבועות", שהשלימו עם כוח השלטון המושל בארץ ("לא למרוד באומות"), אסרו על שימוש בכוח לשחרור לאומי ("לא לעלות בחומה"), ואסרו לנסות להביא את הגאולה טרם זמנה ("לא לדחוק את הקץ").

מנהגי אבלות בימי ספירת העומר שנקבעו בעקבות האסונות שבתקופה זו, אולי היוו תזכורת תמידית לדורות הבאים על הסכנה שבמרד.

המשך הקיום היהודי בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף המצב הקשה ששרר לאחר המרד, לא היה זה סופו של הקיום היהודי בארץ ישראל. קהילות יהודיות בעלות חיוניות וכוח המשיכו במפעל של כתיבת המשנה והתלמוד בארץ ישראל. עם חורבן ירושלים בימי המרד הגדול, עבר מרכז ההנהגה ליבנה ולאחר מכן אל אושא, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה. היישוב אמנם לא הצליח להקים ביהודה מרכז רוחני, והמרכז הרוחני נדד אל הגליל, אך יהודים ישבו בארץ ישראל עוד מאות שנים לאחר מרד בר כוכבא. למרד הייתה השפעה משמעותית על השפה העברית. מאחר שבגליל לא הייתה מדוברת השפה העברית, הביא השינוי הדמוגרפי לכך שמעמדה של השפה פחת והלך, עד שכשני דורות לאחר המרד כמעט שחדלה העברית לשמש כשפה מדוברת.

גם לאחר מרד בר כוכבא היו מרידות שונות של יהודים בארץ ישראל ובבל. אפילו בראשית המאה ה-12 עוד היו יהודים שגילו התנגדות חמושה ולוחמתית כנגד הצלבנים כפי שהיה בעיר חיפה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרד זה לא קמו היסטוריונים יהודיים כמו במרד החשמונאים והמרד הגדול. המקורות העיקריים הם היסטוריונים חיצוניים שכתבו על המרד מבחוץ, בצמצום וקיצור. בספרות חז"ל יש שבבי מידע, ויש גם לא מעט ממצאים ארכאולוגיים של תעודות ומטבעות מתקופתו, ועדיין רב בו הנסתר על הנגלה, במיוחד לגבי המניעים, הכוחות, הטקטיות ומהלכי המרד. וישנן לא מעט שאלות לא פתורות שמסתפקים בהם החוקרים.

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, 1970
  • יגאל ידין, החיפושים אחר בר כוכבא, ירושלים 1971
  • אהרן אופנהיימר, מרד בר כוכבא, יד יצחק בן צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1980
  • אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט (עורכים), מרד בר כוכבא מחקרים חדשים, ירושלים, תשמ"ד
  • מנחם מור, הצבא הרומי בפרובינקיה יודיאה בשנים 132-135 לסה"נ, בתוך: יוון ורומא בארץ-ישראל, 1989, עמ' 98-130
  • מנחם מור, מרד בר כוכבא, עוצמתו והיקפו, יד יצחק בן צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1991
  • מנחם מור, עוצמתו והיקפו של מרד בר-כוכבא : עיון מחודש, בתוך: לאוריאל, תשס"ו, 57-84, 2005
  • עמוס קלונר וזיסו בועז 'מערכות המסתור בארץ יהודה : עדכון ארכאולוגי וגאוגרפי של השתרעות מלחמת בר-כוכבא', לאוריאל, תשס"ו-2005, עמ' 125-147
  • חנן אשל ודוד עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא, 1998
  • חנן אשל, "חרבה ביתר ונחרשה העיר": ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא, ארץ-ישראל, כ"ח, תשס"ח-2007, עמ' 21-28
  • Eck Werner, “The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View,” JRS 89 (1999), pp. 76–89
  • Peter Schäfer (editor), Bar Kokhba reconsidered, Tübingen: Mohr: 2003
  • Aharon Oppenheimer, 'The Ban of Circumcision as a Cause of the Revolt: A Reconsideration, in Bar Kokhba reconsidered, Peter Schäfer (editor), Tübingen: Mohr: 2003

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏לשנת 136 ראו: ‏W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 79-80
  2. ^ ביטוי למחלוקת ניתן לראות בויכוח הידוע בן רבי יהודה לבין רבי שמעון במסכת שבת (ל"ג, ב')
  3. ^ 1987 The History of the Jews [2001ed] Weidenfeld & Nicolson (later editions titled A History of the Jews)
  4. ^ "דורות הראשונים", כרך ראשון חלק שלישי ע' רפ"ט
  5. ^ תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 12
  6. ^ בצלאל לנדוי, מחניים נ"ט תשכ"א
  7. ^ אוסביוס המשכיל נחשב למקור החשוב ביותר על אודות הנצרות במאות הראשונות לקיומה. הכיר היטב את ארץ ישראל, אולם חלק ממגמת כתיבתו הייתה הצדקת הנצרות על פני הפגאניות והיהדות.
  8. ^ וכך, לאחר ששיכלה העיר את העם היהודי, ותושביה הקדמונים נספו כולם, היא יושבה על ידי זרים. העיר הרומית, אשר הוקמה לאחר מכן, נקראה בשם אחר; היא הפכה לאיליה, לכבודו של הקיסר השולט"(אוסביוס, היסטוריה כנסייתית, ד: ו)
  9. ^ על פי מאמרה של רבקה פישמן-דוקר, מרד בר-כוכבא במקורות נוצריים, בתוך: מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 234-235
  10. ^ הוא עמל במשך שנים רבות על כתיבת ההיסטוריה של רומא וחיבר ביוונית עשרות כרכים, המתארים את ההיסטוריה של רומא מראשיתה ועד לשנת 229 לספירה. מחיבור עצום זה נותרו רק שרידים מועטים, תקציר שערך נזיר ביזנטי, יוחנן כסיפיליניוס, בן המאה ה-11 לספירה.
  11. ^ דיו קסיוס, תולדות הרומאים, סט: 12-11
  12. ^ יעקב משורר, מטמון המטבעות בהר חברון, בתוך: מרד בר-כוכבא, ירושלים 1980, עמ' 69-70
  13. ^ אריה קינדלר, האם נוסדה איליה קפיטולינה לפני מלחמת בר כוכבא או אחריה? שתי הוכחות נומיסמאטיות; בתוך: חידושים בחקר מרד בר-כוכבא, רמת גן 2001, עמ' 5-9
  14. ^ Yoram Tsafrir, "Numismatics and the Foundation of Aelia Capitolina – A Critical Review, in: The Bar Kokhba War Reconsidered, P. Schafer (ed.), Tubingen 2003, pp. 31-36
  15. ^ והוא מצטט סופרים שונים, כמו סטרבו, טקיטוס, פטרוניוס, ב' איזק, עמדות הרומאים כלפי היהודים והיהדות, ציון, סו, (2001), עמ' 63-64.
  16. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism vol. II, The Israel Academy of Sciences and Humanities, Jerusalem 1980, pp. 612-621.

    "במהלך נסיעותיו [של אדריאנוס] אלה, הוא רחש שנאה כה עזה לאנשי אנטיוכיה, עד שהוא רצה להפריד את סוריה מפיניקיה, כדי שאנטיוכיה לא תיקרא העיר העיקרית של כל כך הרבה קהילות. באותו זמן פתחו גם היהודים במלחמה משום שאסרו עליהם לפגוע באיברי המין"

    – היסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, יד, 2
  17. ^ "בימים ההם יצאו גם היהודים למלחמה על אשר נגזר עליהם שלא לימול".
  18. ^ Aharon Oppenheimer, "The Ban on Circumcision as a Cause of the Revolt: A reconsideration" in Peter Schäfer, The Bar Kokhba war reconsidered, עמ' 55. אופנהיימר מביא כעדות לפקפוק ב"היסטוריה אוגוסטה" חוקרים כמומסן וסיים. על הדעות הקדומות בהן החזיק כותב החיבור מובאים עיוניהם של חוקרים נוספים.
  19. ^ "שיטה זו, שמקיימת את גזירת איסור המילה מלפני המרד, ולא לאחריו כעונש – יש לנו לנקוט בה...ובכן שתי הגזרות הללו: בנין איליה ואיסור המילה נגזרו לפני המלחמה", ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ב, תל אביב 1977, עמ' 10–13.
  20. ^ א' מרי סמולווד, החקיקה של אדריאנוס ושל אנטונינוס פיוס לאיסור המילה, בתוך: LATOMUS, 18 (1959), PP. 334-347. 20 (1961), PP. 93-96;
  21. ^ "בצו של פיוס האלוהי הותר ליהודים למול את בניהם בלבד. מי שיעשה זו בבן דת אחרת, ייענש בעונש המסרס", (מודסטינוס, ספר 6 של הירגולה)
  22. ^ "רבי אליעזר אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת, מביאו בשבת מגולה; בסכנה מכסהו על פי עדים", (משנה, שבת, יט, א.). "המושך צריך שימול. ר' יהודה אומר: משוך לא ימול, המשיך מפני שהוא מסוכן. אמרו לו: הרבה מלו בימי בר כוזבא, והיו להם בנים ולא מתו", (תוספתא, שבת, טו, ט)
  23. ^ Aharon Oppenheimer, "The Ban on Circumcision as a Cause of the Bar Kokhba Revolt", Studiesin Aggadah, Targum and Jewish Liturgy, in Memory of Joseph Heinmann, eds. J.J. Petuchowsky and E. Fleischer. Magnes Press, Jerusalem 1981. Pp. 88-89
  24. ^ ב' איזק, עמדות הרומאים כלפי היהודים והיהדות, ציון, סו, (2001), עמ' 63-64.
  25. ^ דוד פלוסר, מרד בר כוכבא ותוצאותיו, מחניים נט. בצלאל לנדוי, מלחמת בר כוכבא בראי הדורות, מחניים נ"ט תשכ"א
  26. ^ מרדכי א' ראבילו, "גזרת המילה כאחד הגורמים למרד בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא: מחקרים חדשים, (עורכים: אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד 1948, עמ' 29-30.
  27. ^ W. den Boer, Religion and Literature in Hadrian's Policy", Mnemosyne VIII (1955), Brill, The Netherland. Pp. 123-144
  28. ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס יד 7-5
  29. ^ Emil Schurer, The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ, vol. I, T&T Clark Edinburgh 1973, pp. 123-144
  30. ^ ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ב, תל אביב 1976, עמ' 13-15
  31. ^ ב' איזק, מושבות רומיות ביהודה – ייסודה של איליה קפיטולינה, בתוך: פרקים בתולדות ירושלים בימי הבית השני, ספר זיכרון לא' שליט, ירושלים 1981, עמ' 352-360.
  32. ^ מנחם מור, מרד בר כוכבא, עוצמתו והיקפו, ירושלים, 1991.
  33. ^ מור מסתמך על מקור תלמודי שלדעת החוקרים, אמינותו מוטלת בספק, שאולי מעיד על תסיסה מרדנית ביהודה בתקופה מוקדמת יותר (בבראשית רבה, סד, ט)
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד ב'
  35. ^ "וְעַבְדִּי דָוִד, נָשִׂיא בְתוֹכָם". אופנהיימר, מרד בר כוכבא, עמ' 51
  36. ^ כפי שנמצא בתעודות במערות: יהונתן בן מַחֲנַיִם, וישוע בר תַּדְמֹרַיָּה
  37. ^ "הוא חשב את עצמו לגואל שירד אליהם ככוכב מן השמים לגאלם מאפלת צרותיהם, למעשה לא היה אלא מרצח ולסטים"(תולדות הכנסיה ד, ו)
  38. ^ חנן אריאל, בר כוכבא ובר יוחאי, באתר האקדמיה ללשון העברית
  39. ^ חנן אריאל, בר כוכבא ובר יוחאי, באתר האקדמיה ללשון העברית
  40. ^ שם שם
  41. ^ מרדכי גיחון, ‏ההבט הצבאי של מרד בר כוכבא על-פי חקר מערכות המסתור, קתדרה תשמ"ג עמ' 30-42;
  42. ^ עמוס קלונר, ‏מערכות המסתור בשפלת יהודה, קתדרה תשמ"ג עמ' 6
  43. ^ אהרון אופנהיימר, ‏מערכות המסתור בשפלת יהודה לאור המקורות, קתדרה תשמ"ג עמ' 24-29.
  44. ^ "אדריאנוס שחיק עצמות הושיב שלש משמרות חדא בחמתא וחדא בכפר לקיטיא וחדא בבית אל דיהוד. אמר דערוק מן הבא יתצד מן הכא, ודערוק מן הכא יתצד מן הכא" (איכה רבה א, כה.)
  45. ^ "שני אחים הוון בכפר חריבה והוון רומין אזלין ומקטלין לון" (ירושלמי, תענית פ"ד ה"ח, סט ע"א).
    "א"ר יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר. וכל אחד ואחר היה ממונה על כמה חילות. והיה שם בן כוזבה והיו לו מאתים אלף מטיפי אצבע" (ירושלמי, תענית פ"ד ה"ו, סח ע"ד)
  46. ^ "[בעשרין לש]בט שנת שת[ים] לגאלת [י]שראל על יד שמעון בן כ[וס]בא נסיא [יש]ראל במחנה שיושב בהרודיס... אני מרצוני [ח]כרת המך היום את העפר שהוא ש לי בח<כ>רתי בעיר נחש..." (DJD, II, p. 131)
    "שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה שלחת לך תרי חמרין..." (P. Yadin 57)
    "משמעון בר כוסבא לאנשי עינגדי..." (P. Yadin 49)
    "שמעון בר כוסבא הנסי על ישראל. ליהונתן ולמסבלה סלם... וכול גבר תקועי די ישתכח לותכן..." (P. Yadin 54)
  47. ^ "תניא א"ר יוסי: אני ראיתי צפורי בשלוותה, והיו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה" (=התבשיל השרוף שבתחתית הסיר), (בבלי, בבא בתרא עה ע"ב)
  48. ^ "מאימתי פורשין משבילין שבשדות, עד שתרד רביעה שנייה. אמר ר' יוסי: במי דברים אמורים? בזמן שהשנים כתקנן, עכשיו שנתקנסו שנים, אפי' לא ירד אלא גשם אחד בלבד צריך להלך", (תוספתא, שביעית ז, יח)
  49. ^ "ר' יוסי אומר: אין שכחה לזתים. אמר ר' שמעון בן יקים: לא אמר ר' יוסי אלא בראשונה שלא היו הזתים מצוין. שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ. אבל עכשיו שהזתים מצוין יש להן שכחה", (ירושלמי, פאה פ"ז ה"א, כ ע"א)
  50. ^ מ' מור, מרד בר כוכבא – עוצמתו והיקפו, ירושלים 1991, עמ' 109-110.
  51. ^ י' שחר, מערכות המסתור בגליל – הממצא, פרישתו הגיאוראפית ומשמעותו ההיסטורי ההיסטורית", בתוך: חנן אשל ובועז זיסו (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן 2001 עמ' 90-92.
  52. ^ תלמוד ירושלמי, יבמות פ"ח ה"ג, ט ע"ד; דברים רבה ב, לג.
  53. ^ ש' יבין, מלחמת בר כוכבא, בתוך: 'ספר יהושע השומרוני, ירושלים 1957, עמ' 176-178.
  54. ^ H.M. Cotton, "The Impact of the Documentary Papyri from the Judean Desert on the Study of the Jewish History from 70 to 135 CE", in: A. Oppenheimer (ed.), Jüdische Geschichte in hellenistische-römischer Zeit, Wege der Forschung: von alten zum neuen Schürer München 1999, pp. 228-229
  55. ^ ולא כפר בביו כפי שקרא מיליק, לעניין זה ראה: י' נווה, "בשולי השטרות מכפר ברו", בתוך: מ' גושן-גוטשטיין, ש' מורג וש' קוגוט (עורכים), שי לחיים רבין, ירושלים, עמ' 231-234.
  56. ^ עדה ירדני‬, אוסף תעודות ארמיות, עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, ירושלים, 2000, חלק 1, עמ' 67-73; חלק 2, עמ' 33-5.‬
  57. ^ ‫ידין יגאל ‬, ברושי מגן, קמרון אלישע, ‏שטר של מכירת בית בכפר ברו מימי בר-כוכבא 1986, קתדרה ע"מ 201-213.‬
  58. ^ תיאורים אגדיים של המעיינות החמים הללו מופיעים בכתבי יוסף בן מתתיהו המכנה את המעיינות "בארס". כשיוספוס מספר על הקרבות האחרונים של המרד הגדול, לאחר חורבנה של ירושלים, הוא מתאר בהרחבה את נפילת מבצר מכוור שעל הגדה המזרחית של ים המלח, תוך כדי כך הוא מקדיש פרק שלם לנפלאותיה של בערא אשר בנחל שמצפון למכוור.יוספוס פביוס, מלחמת היהודים, ז', ו', ג'.
  59. ^ המעיינות החמים מוזכרים גם בספרות חז"ל שבה הם נקראים "בערא".רוזנטל אליעזר שמשון, 'בערא', תרביץ, ס (תשנ"א), 325-353
  60. ^ בנוסף היישוב בערא נזכר באונומסטיקון של אוסביוס ובמפת מידבא.ראו: אבי-יונה מיכאל, "מפת מידבא - תרגום ופירוש", אריאל, י"ח (116),1996, עמ' 35-36; ראו גם: אסתי‫ דבורז’צקי, "חמי-המרפא ומטעני הספינות בים המלח לאור מפת מידבא"‬,‫ אריאל, י"ח (116), עמ' 84-85
  61. ^ חנן אשל, "תולדות המחקר וסקירת הממצא במערות המפלט במדבר יהודה", בתוך: מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא, (תשנ"ט), עמ' 54.
  62. ^ לזיהוי של קויטיאנוס בכתובת מקיסריה, ראו: Eck, W., "Ein Prokuratorenpaar von Syria Palaestina in P. Berol. 21652", ZPE 123 (1998) 249–255.
  63. ^ J. Rea, 'Two legates and a procurator of Syria Palaestina', ZPE 26, 1977, 218–222
  64. ^ Eck, Werner, “Der Bar Kokhba Aufstand der kaiserliche Fiscus und die Veteranenversorgung,” SCI 19 (2000), pp. 139-148.
  65. ^ נחום שגיב, היישוב היהודי בפראיה ((עבר הירדן)) בתקופות ההלניסטית והרומית: הנתונים ההיסטוריים והממצא הארכאולוגי, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד (2003).
  66. ^ ‏חנן אשל, '"חרבה ביתר ונחרשה העיר": ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא', עמ' 23-25.‏
  67. ^ ד"ר שמואל אברמסקי, מרד בר כוכבא לאור הגלויים האחרונים, מחניים נ"ט תשכ"א
  68. ^ יהושע זלוטניק, "סוגיית כיבוש ירושלים ע"י מורדי בר כוכבא", באתר החברה הנומיסמטית לישראל
  69. ^ ‏אשל חנן וזיסו בועז, "מטבעות מרד בר כוכבא - עדכון גאוגרפי: מה נתחדש בעשרים השנים האחרונות (1980-2000)", בתוך: ח´ אשל וב´ זיסו (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן, 2001, עמ' 25.‏
  70. ^ ‏חנן אשל, '"חרבה ביתר ונחרשה העיר" : ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא', עמ' 25.‏
  71. ^ ‏Yehoshua Zlotnik, 'Coin Finds and the Question of the Conquest of Jerusalem by Bar Kokhba', INR (Israel Numismatic Research) 3, 2008, pp. 137-146. ;‏
  72. ^ זאת על פי רוב. להוציא תקופת שלטונו של אגריפס הראשון 41-44 לסה"נ
  73. ^ רבן שמעון בן גמליאל, בנו של רבן גמליאל מבית הלל, לא יכול למלא את התפקיד בשל חלקו בהמרד הגדול
  74. ^ אודות "הדרישות המתבקשות" ממנהיג יהודי פוטנציאלי ראו: א' אופנהיימר, "משיחיותו של בר כוכבא", בתוך: משיחיות ואסכטולוגיה, צ' ברס (עורך), ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית, תשמ"ד, עמ' 157;
  75. ^ Peter Schafer, "Bar Kokhba and the Rabbis", in: Petter Schafer (ed.), The Bar Kokhba War Reconsidered, Tubingen 2003, pp. 1-22;
  76. ^ א' אופנהיימר וב' איזק, "תולדות המחקר של מרד בר-כוכבא", בתוך: ע' קלונר, י' טפר (עורכים), מערכות המסתור בשפלת יהודה, תל אביב 1987, עמ' 409.
  77. ^ יש המפרשים שההריגה המדוברת איננה ממשית אלא מטפורית, כפי שנהוג לומר היום "קטל אותו", כלומר שהתייחסו אליו בבוז
  78. ^ י' אפרון, "מלחמת בר כוכבא לאור המסורת התלמודית – הארצישראלית כנגד הבבלית", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא- מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 76; גם פטר שפר מתייחס לעדות זו כעדות לא משמעותית ולא תורמת דבר לחקר דמותו של בר כוכבא וקשריו עם החכמים: Peter Schafer, "Bar Kokhba and the Rabbis", in: Petter Schafer (ed.), The Bar Kokhba War Reconsidered, Tubingen 2003, pp. 5;
  79. ^ שמואל א, כד: 6, 10; כו: 16; שמואל ב', א: 14, 16, 21; יט: 22; כג: 1;
  80. ^ א' אופנהיימר, "משיחיותו של בר כוכבא", בתוך: משיחיות ואסכטולוגיה, צ' ברס (עורך), החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים תשמ"ד, עמ' 156;
  81. ^ י' אפרון, "מלחמת בר כוכבא לאור המסורת התלמודית – הארצישראלית כנגד הבבלית", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 54-56;
  82. ^ א' אופנהיימר, "משיחיותו של בר כוכבא", בתוך: משיחיות ואסכטולוגיה, צ' ברס (עורך), ירושלים: החברה ההיסטורית הישראלית, תשמ"ד, עמ' 155.
  83. ^ שופטים, ז: 4-8.
  84. ^ ישראל בן-שלום, אהרון אופנהיימר דוד גולדבלאט, ‏בר כוכבא נשיא ישראל ומעמדו בראש האומה לאור המקורות - מעמדו של בר כוכבא כראש האומה ותמיכת החכמים במרד, קתדרה תשמ"ד ע"מ 21
  85. ^ א' אופנהיימר, "בר כוכבא וקיום מצוות", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 140-146.
  86. ^ א' אופנהיימר, "בר כוכבא וקיום מצוות", בתוך: א' אופנהיימר, א' רפפורט (עורכים), מרד בר-כוכבא- מחקרים חדשים, ירושלים 1984, עמ' 143.
  87. ^ Peter Schafer, "Bar Kokhba and the Rabbis", in: Petter Schafer (ed.), The Bar Kokhba War Reconsidered, Tubingen 2003, pp. 21
  88. ^ דוד גודבלאט, ‏בר כוכבא נשיא ישראל ומעמדו בראש האומה לאור המקורות – תמיכת התנאים או השפעת הכוהנים, קתדרה תשמ"ד עמ' 6 - 12
  89. ^ בבלי, יבמות ס"ב ב. קהלת רבה, פרשה י"א סעיף י'. מדרש בראשית רבה, פרשה ס"ה סעיף ג'
  90. ^ חיים ליכט,על מותם של תלמידי רבי עקיבא, באתר מט"ח
  91. ^ איגרת רב שרירא גאון מהדורת לוין, ע' 13
  92. ^ "נראים הדברים שיש לקבל כעובדה היסטורית כי תלמידיו של ר"ע מתו רובם ככולם בפורענות בימי מרד בר-כוכבא." (רבי עקיבא בן יוסף, חייו ומשנתו, ספרית דורות, 1970, עמ' 28-27.)
  93. ^ "קרוב לוודאי שהמעשה במותם של עשרים וארבעת אלפי התלמידים של רב-עקיבא אינו עוסק בתלמידים במובן הרגיל של המילה – אין איש מקרב חכמים שהיו לו תלמידים כה רבים – אלא בלוחמים שהשתתפו במרד בהתאם לקריאתו של רבי עקיבא." (מרד בר-כוכבא (עורך אהרון אופנהיימר), מרכז זלמן שזר, תש"ם, ע' 15)
  94. ^ "שאין זה כמובן מן הנמנע, שהמדובר הוא בהשמדתם של תלמידים בזמן המרד" (בר-כוכבא נשיא ישראל, הוצאת מסדה, 1961, עמ' 134-133)
  95. ^ "אלא שכל עצמה של המסורת מלמדתנו, לאחר העיון, שמיתתם של תלמידי ר"ע ה'ראשונים' אירעה לפני מלחמת בר-כוכבא". (גדליה אלון, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"א, חלק ב', עמ' 44-43)
  96. ^ האבלות בימי הספירה על מות תלמידי רבי עקיבא, באתר דעת
  97. ^ דוד פלוסר, מרד בר כוכבא ותוצאותיו, מחניים נ"ט תשכ"א
  98. ^ על בר כוכבא הוא כותב "איש רצחן וליסטים, שעלה בידו לגנוב את דעת היהודים". והוא אף הצדיק את הטבח הגדול שנעשה ביהודים, בניהם וטפם, בשל טירוף הדעת שאחז בהם
  99. ^ בצלאל לנדוי, מלחמת בר כוכבא בראי הדורות, מחניים נ"ט תשכ"א
  100. ^ כך מביא אוסביוס מקיסריה בדברי הימים שלו (Chronicon), ושהועתק לשפה הלטינית על ידי הירונימוס (בערך אדריאנוס). וכן מביא ר' יוסי בר' חלפתא מן המאה ה-2 בספרו סדר עולם, פרק ל', וזה לשונו: "מפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא ט"ז שנה, ומלחמות בן כוזיבא ב' שנים ומחצה". השם "טיטוס" האמור כאן יש לפרשו במובן של שם הקיסר אדריאנוס כפי שנודע אז, וכפי שנתגלה בכתובות אבן שונות, כלומר: טיטו[ס] איל[יו] הדריאנו.K. Bieberstein, H. Bloedhorn, Jerusalem. Grundzüge der Baugeschichte vom Chalkolithikum bis zur Frühzeit der ormanischen Herrschaft, Bd. III Wiesbaden 1994, pp. 148 -ff.
  101. ^ אף על פי שמספר חוקרים טוענים כי מדובר בתחילתה המסורתית של השנה היהודית בחודש ניסן, כלומר, באביב 132. בהתבסס על שני מסמכים מתוארכים, האחד מעבר הירדן והשני מעין גדי, פ. ידין 27 עולה כי באוגוסט 132 יהודים בעבר הירדן טרם נמלטו לעין גדי. פ. ידין 42 המתוארך מ"ראשון באייר, השנה הראשונה לגאולת ישראל בידי שמעון בן כוזיבא," הוא המסמך המוקדם ביותר ששרד ואשר מתוארך בקשר למרד. טען חנן אשל כי יש לתארך את השנה הראשונה מתחילתו של משטר בר כוכבא – במהלך קיץ 132 – או מתשרי, כלומר – סתיו 132. אשל חנן, ‏המניין שנהג ביהודה במהלך מרד בר כוכבא, קתדרה 2003
  102. ^ ‏המסמכים, מור. 30 ומור. 22, תוארכו בעבר לשנת ארבע למרד בר כוכבא, למעשה נכתבו בזמן המרד הגדול, ראו: אשל חנן, 'ארבע תעודות מוואדי מורבעאת ושאלת השתלטותם של המורדים על ירושלים במהלך מרד בר-כוכבא', מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא (תשנט) 233-239, 1998.‏
  103. ^ ‏ Yadin, Bar-kokhba, pp. 222-53; Cotton, H.M., The Archive of Salome Komaise Daughter of Levi: Another Archive from the ‘Cave of Letters’, ZPE 105 (1995), pp. 171-208; ראו גם: H. Eshel, 'Another Document from the Archive of Salome Komaïse Daughter of Levi', SCI 21, 2002, pp. 169-171.‏
  104. ^ נפוס מונה לקונסול בשנת 134, כנראה כדי שיוכל לקבל את האורנאמנטה טריומפאליה (ornamenta triumphalia), שניתן רק למפקדי פרובינקיות קונסולריות. הענקת עיטור זה והישארותו בתפקיד של הטריוס נפוס גם לאחר שנת 134/5, שבמצב רגיל היה מוחלף לפני כן, מוכיחה כי נפוס השתתף בדיכוי המרד כמעט לכל אורכו
  105. ^ ‏למידע על העלמותו של הלגיון ה-22 ראו: קפי לורנס, 'גורלו של הלגיון ה-XXII דיאוטריאנה', קתדרה 50, 1988, עמ' 49-58. ; L. J. F. Keppie, 'The history and disappearance of the Legion XXII Deiotariana', in A. Kasher et al. (eds), Greece and Rome in Eretz Israel: Collected Essays (1989) ; ולדעה מנוגדת ראו: M. Mor, 'Two legions - the same fate? (the disappearance of the Legions IX Hispana and XXII Deiotariana)', ZPE 62 (1986).‏
  106. ^ יהושע זלוטניק, סוגיית כיבוש ירושלים ע"י מורדי בר כוכבא, 2006
  107. ^ קציעה אביאלי-טביביאן, מפת המרד, באתר מט"ח, 2008
  108. ^ אהרון אופנהיימר (בשם בצלאל בר-כוכבא), ארץ ישראל, מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי
  109. ^ ואף נראה שקיבל מעמד של מלך. על פי חז"ל: "מלכות בן כוזיבא" ו"מלכא משיחא". במקורות גם נשיא שהיה כינויו מכונה מלך, וכך גם ברמב"ם. תפיסה שמקבל אופנהיימר.
  110. ^ ‏לקריירה של יוליוס סוורוס: A. R. Birley, The Fasti of Roman Britain (1981) pp. 106-109 ; וגם: E. Dabrowa, The Governors of Roman Syria from Augustus to Septimius Severus, pp 94-96. ; ליחידות העזר שהיו תחת פיקודו, ראו: P. Weiß, 'Neue Militärdiplome für den Exercitus von Britannia', ZPE 156 (2006), pp. 245-251. בעיקר עמ' 250.‏
  111. ^ ‏לזמן הגעתו של יוליוס סוורוס, ראו: אפלבאום שמעון, "טיניוס רופוס ויוליוס סוורוס", בתוך:‬‫ מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1984, עמ' 147-152.‏
  112. ^ חלק מהחוקרים נצמדו לכל הוכחה אפיגראפית של השתתפות הלגיונות במלואם בלוחמה; אחרים ראו כי הוכחה אפיגראפית מצביעה על כך שרק חלק מהלגיונות השתתפו במרד. לגישה המקסימליסטית, ראו: Applebaum, Prolegomena, 25-7, 44-9. לגישה המינימליסטית ראו: מנחם מור, הצבא הרומי בפרובינקיה יודיאה בשנים 132-135 לסה"נ, יוון ורומא בארץ-ישראל, 1989, עמ' 98-130.
  113. ^ נתן שור, "תולדות ארץ ישראל" בהוצאות דביר, עמ' 144
  114. ^ ‏M. Kochavi, "The Survey in the Land of Judah," in M. Kochavi (ed.), Judaea, Samaria and the Golan (Jerusalem, 1972), pp. 24-6, 37, 38, 40-1.‏
  115. ^ את הביטוי כרכום יש לתרגם מלשון גדר של מחנה צבאי, אהרון אופנהיימר (בשם בצלאל בר-כוכבא), ארץ ישראל, מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, עמ' 67
  116. ^ C. Clermont-Ganneau, Archaeological researches in Palestine during the years 1873-74, London 1899, p.263-270
  117. ^ A. Schulten, Beth-Ter, ZDPV 56 (1933), pp. 180-4 ; E. Zickermann, Chirbet el-jehud (bettir), ZDPV 29, (1906), pp. 51-72
  118. ^ Historia Ecclesiastica IV, 6, 3
  119. ^ In Zachariam, II, 8, 18-19
  120. ^ משנה, תענית, ד, ו'
  121. ^ ירושלמי, תענית פ"ד ה"ד
  122. ^ "כאשר ראשו הובא לפני אדריינוס ראו שנחש היה כרוך על צווארו" (מדרש איכה רבה, פרשה ב' ה', בירושלמי היה נחש כרוך על גופו, ובניגוד להם בבבלי גיטין (נ"ז א') מסופר כי כאשר הלך לשירותים נחש הכישו בבני מעיו. ואולי יש בבבלי מגמת זלזול בבר כוכבא לעומת המקורות הארץ ישראליים
  123. ^ ‏הירונימוס, In Isaiam 2.15‏
  124. ^ ‏אשל חנן ודוד עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא, 1998, ראו גם: פורת, רועי, '"מערות הרומח" - מכלול מערות מפלט בר-כוכבאיות בין ואדי מורבעאת לעין-גדי', מחקרי יהודה ושומרון יא (תשסב) 91-102. ; פורת, רועי, 'ממצאים מתקופת מרד בר-כוכבא משני מכלולי מערות בין ואדי מורבעאת לעין-גדי', מחקרי יהודה ושומרון יב (תשסג) 163-174, 2003. ; פורת, רועי, 'ממצאים מתקופת מרד בר-כוכבא מארבע מערות בין ואדי מורבעאת לעין-גדי', מחקרי יהודה ושומרון יג (תשסד) 79-116, 2004. ; פורת, רועי, 'מערות מפלט מתקופת מרד בר-כוכבא במצוקי נחל ערוגות', מחקרי יהודה ושומרון טו (תשסו) 107-132. ; פורת, רועי, 'שרידים מימי המרידות ברומאים ממערות באזור נחל קדרון תחתון', מחקרי יהודה ושומרון טז (תשסז) 231-264, 2007.‏
  125. ^ מערות המפלט מתקופת מרד בר כוכבא, לאור המחקר המחודש במדבר יהודה, המחלקה לגאוגרפיה, באתר האוניברסיטה העברית, 2001-2006
  126. ^ איכה רבה א מה, באתר דעת, המקור בארמית, גרסה מתורגמת ניתן למצוא במאמר מתוך הספרייה הווירטואלית של מטח
  127. ^ ‏כסלו מרדכי והרטמן ענת, "שרידי מזון של יושבי מערות כתף יריחו בסופו של מרד בר כוכבא", מערות המפלט מתקופת בר-כוכבא (תשנט), עמ' 153-158.‏
  128. ^ ‏Eck, "Bar Kokhba Revolt," 87-8.‏
  129. ^ יוסטינוס מרטיר, דיאלוג עם טריפון היהודי, פרק 110, פסקה 6. (תרגום ד' רוקח, ירושלים תשס"ה, עמוד 258). וראו: אבשלום לניאדו, "עבר ללא מחקר: היהודים בשלטון רומא, לפי ספרו של ש. זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" (2008)", קתרסיס 13, תש"ע. (עמוד 72, ובהערה 35)
  130. ^ אבשלום לניאדו, "עבר ללא מחקר: היהודים בשלטון רומא, לפי ספרו של ש. זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (2008)", קתרסיס 13, תש"ע. (עמוד 73-74)
  131. ^ אבשלום לניאדו, "עבר ללא מחקר: היהודים בשלטון רומא, לפי ספרו של ש. זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (2008)", קתרסיס 13, תש"ע. (עמוד 73, ובהערה 36)
  132. ^ H. Eshel, The bar kochba revolt, The cambridge history of judaism IV, Cambridge 2006 (p. 125)
  133. ^ ‏בועז זיסו, היישוב הכפרי ביהודה משלהי תקופת הבית השני עד ימי מרד בר - כוכבא - עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילן 2002.‏
  134. ^ Chronicon Paschale, ed. L. Dindrof, I, Bonn 1832. (p. 474)
  135. ^ הערכתו של ויליאם האריס. Harris, Towards a study of roman slave trade (p. 122)
  136. ^ W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 88-89
  137. ^ נתן שור, "תולדות ארץ ישראל" בהוצאות דביר, עמ' 145
  138. ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 503.
  139. ^ ג. אלון, "מלחמת בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא, לקט מאמרים (עורך: אהרון אופנהיימר), ירושלים: מרכז זלמן שזר, ינואר 2007, עמ' 52
  140. ^ ‏and Eck, "Bar Kokhba Revolt," 87 n. 92.‏
  141. ^ ‏W. Eck, 'Kaiserliche Imperatorenakklamation und ornamenta triumphalia', ZPE 124 (1999) 223–227.‏
  142. ^ ‏ W. Eck and G. Foerster, "Ein Triumphbogen fur Hadrian im Tal von Beth Shan bei Tel Shalem,"JRA 12 (1999), pp. 294-313.‏
  143. ^ CIL VI 40524 = CIL VI 974, וגם: ראו: Werner Eck, 'Hadrian, the Bar Kokhba Revolt…' pp. 162-163‏
  144. ^ ‏ראו: Werner Eck, 'Hadrian, the Bar Kokhba Revolt…' , 163‏
  145. ^ "אמרו: אי שמים לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות? ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב"
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ג'תתצ"ב - ג'תתצ"ה - מרד בר כוכבא