פיזיקה קלאסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פיזיקה קלאסית הוא שם כולל לתורות פיזיקליות שאינן מתחשבות בתורת הקוונטים. לעתים שם זה משמש גם תורות פיזיקליות שאינן מתחשבות בתורת היחסות הכללית ובתורת היחסות הפרטית.

באופן כללי ניתן להתייחס לכל תאוריה פיזיקלית שפותחה עד המאה ה-20 כשייכת לתחום הפיזיקה הקלאסית.

ענפי הפיזיקה הנכללים בפיזיקה הקלאסית:

המכניקה הניוטונית נחשבת לתחילתה של הפיזיקה הקלאסית, פיזיקה שהגיעה לשיאה במאה ה-19 עם גילוי משוואות מקסוול, וחוקי התרמודינמיקה.

הגדרת המונח פיזיקה מודרנית אינה הגדרה קשיחה, ויכולה להכיל רק את תורת הקוואנטים, או את כל הפיזיקה של המאה ה-20 ושל המאה ה-21.

מערכת פיזיקלית קלאסית היא מערכת שבה חוקי הפיזיקה הקלאסית תקפים. בדרך כלל חוקי הפיזיקה הקלאסית תקפים בכל מערכת שמרכיביה הם אטומים ומולקולות או גדולים מאלה, כולל מערכות אסטרונומיות. חוקי הפיזיקה הקלאסית אינם תקפים לתיאור התופעות הפיזיקליות בתוך מולקולות ואטומים. יתרה מכך, התיאור הקלאסי של הקרינה האלקטרומגנטית מוגבל במערכות מסוימות, כיוון שהאור הוא תופעה קוונטית.

בניגוד לתורת הקוונטים, הפיזיקה הקלאסית מאופיינת בגישה דטרמיניסטית מוחלטת.

המשוואות המתמטיות המתארות את תופעות הפיזיקה הקלאסית הן משוואות שלא מופיע בהן קבוע פלאנק. לפי עיקרון ההתאמה של בוהר, התיאור הקוונטי של מערכת חופף לתיאור הקלאסי כאשר גודל או מסת המערכת מגיעים לתחום הקלאסי (ישנן תופעות יוצאות דופן כמו נוזל-על שאינן מקיימות את עיקרון ההתאמה). לכן תורת הקוונטים לא משפיעה כמעט על התוצאות המוכרות לנו כשמדובר במערכות בהן אנחנו עוסקים באופן יומיומי (לדוגמה: מנוע, רדיו, מטוס וכולי). אחד מתחומי המחקר הפופולריים בפיזיקה היום הוא מציאת ההתאמה בין הפיזיקה הקלאסית לתורת הקוונטים - כלומר, ניסיון לענות על השאלה "כיצד נובעים החוקים הקלאסיים מהקוונטיים בגבול בו המערכת גדולה מספיק?".

תחילת המאה ה-20 מסמנת קו גבול חדש, שבו נופצו חוקי הפיזיקה הקלאסית ונולדה הפיזיקה המודרנית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]