ריאליזם סוציאליסטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. סיבה: ראו בדף השיחה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
פסיפס על מבנה במזרח גרמניה מ-1965. שילוב אלמנטים תעשייתיים המרכיבים זרוע-ענק של פועל ויונת שלום.

ריאליזם סוציאליסטי הוא סגנון אמנותי בעל מטרה פוליטית, שהיא קידום והעמקה של הרעיונות הסוציאליזם והקומוניזם. זרם זה הנולד בברית המועצות על פי הוראות הממשל אינו אחיד מבחינה טכנית (כמו האימפרסיוניזם לדוגמה) ויכול לבוא בשלל תת-סגנונות, חלקם נושקים לפוטוריזם, לריאליזם ואף לאוונגרד רוסי. המכנה המשותף לכל התת-סגנונות בזרם הריאליזם סוציאליסטי הוא בניית האידאל של האדם העובד (בניגוד למעמדות הגובהים שהיו פופולריים באומנות המערב), של צפייה לעתיד טוב יותר ועידוד המלאכה ושבח להצלחתה של החברה. דמותו הרומנטית של הפועל הייתה דוגמה אישית ולרוב בלטו בה תכונות של חוסן גופני ושמחת חיים. האווירה האופטימית של היצירה הייתה די שונה מהגישה הריאליזטית שכן לא הציגה את המציאות כפי שהיא אלא כפי שהיא אמורה להיות- כלמור אוטופיה.

הסגנון נוגע בכל סוגי האמנות: אדריכלות, ספרות, אמנויות הבמה ואמנות פלסטית.

סגנון זה היה הסגנון הרשמי בברית המועצות ובמדינות הגוש המזרחי ויצירות שלא עמדו בדרישות הסגנון הזה לא זכו להפצה כמעט. לאור כך יצירות רבות התפרסמו באופן לא פורמלי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוסיה הצארית התקיימה תקופת פריחה בתחומי האומנות (fin de ciecle). פריחה זו באה לאחר פיגור בתחום לעומת שאר אירופה ובעידוד השלטונות.[דרוש מקור] מיד לאחר מהפכת אוקטובר 1917 השלטונות החדשים החלו לעודד את האמנים לצורך תעמולה והפצה של רעיונות הקומוניזם. בשנים הראשונות הייתה פריחה של סגנונות חדשים באמנות הרוסית: אוונגרד, פוטוריזם, קונסטרוקטיביזם ואחרים. קבוצות האוונגארד חיפשו לשבור מוסכמות חברתיות, אולם לא בהכרח הזדהו עם המהפכנים הפוליטיים. אולם לא הייתה זו אומנות מגוייסת בשלב זה. לאחר מותו של לנין והחל משנת 1925 הלכה וגדלה מעורבותו של סטלין בתרבות ובאומנות. הוא טען כי על האומנות להיות לא-אליטיסטית ולפיכך יש ליצור דברים פשוטים, ברורים, קצרים, בעלי מוסר השכל. בשנת 1932, עם סיום תוכנית החומש הראשונה, החליט סטלין על הצורך בארגון מחדש של כל הזרמים והארגונים באמנות בברית המועצות. בצו נאסרו כל הזרמים ויצירה אומנותית הותרה אך ורק מתוך מנגנון המדינה. נאסרה כל התאגדות של אמנים ונדרש איחודם של האיגודים הקיימים, מטרה שהושגה רק ב-1940. השלטון הקים את "איחוד הסופרים הסובייטים" בהוראתו של סטלין. לאחר התבססות הרעיון שגם תחום זה נשלט על ידי הממשל הסובייטי נוצג מושג הריאליזם שנבחר בתור הסגנון האמנותי היחיד ויוצרים של אמנות מופשטת ואוונגרדית דוכאו. עצם הגדרת הריאליזם- תיאור מצב כמו שהוא- לא היה נוח לשלטון הקומוניסטי. ספרים של סופרים ריאליסטים מצרפת, למשל, שתארו את קשיי היום יום של מעמד הפועלים בצרפת, היו אהודים מאוד. אך עיסוק בקשייהם של פועלי ברית המועצות לא הותר ולכן הפך הריאליזם הסוציאליסטי לתיאור מצב אוטופי, עתידני: ייצוג הרצוי ולא המצוי. הנושאים שהוצגו: האדם הפשוט, הפועל או האיכר, מלאי אופטימיות, נושאים מבט אל העתיד. הציורים היו מלאי צבע לרוב. בתחום הפיסול בולטים פסלי מנהיגים וגיבורים ובאדריכלות, הנושקת לסגנון האדריכלות הנאצית, בנייה של "ארמונות תרבות". בזמן מלחמת העולם השנייה גויסה האומנות הזו להציג את השגי המהפכה למרות הסבל, והוא שימש כלי בידי סטלין ביצירת זהות לאום סובייטית.

לאחר מות סטלין הייתה הפשרה מסוימת בשליטת הממשלה על האמנות, אך רק בתקופת הפרסטרויקה החלו לצאת לאור יצירות אשר דוכאו במשך שנים ארוכות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דנה אריאלי-הורוביץ, אמנות ורודנות, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, תשס"ח 2008, פרק ז'-י', עמ' 135-189, ISBN 978-965-7241-30-1.