קומוניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שיטות ממשל

אוליגרכיה
אנרכיזם
דיקטטורה
דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה
דמוקרטיה ליברלית
דמוקרטיה רפובליקנית
דמוקרטיה מסורתית
ליברליזם
מונרכיה
מונרכיה חוקתית
משטר צבאי
פשיזם
קומוניזם
סוציאליזם
רפובליקה
תאוקרטיה

פורטל מדע המדינה
דיוקנותיהם של שלושה הוגים קומוניסטים על רקע אדום כהה, מימין לשמאל: לנין, פרידריך אנגלס, קרל מרקס
הפטיש והמגל, הוא סמל אוניברסלי של ארגונים קומוניסטים. בדגל ברית המועצות הופיע תחת כוכב אדום שסימל את המפלגה הקומוניסטית
המצבה המקורית של דב בר בורוכוב בסמינר אפעל. עליה כתובת ביידיש: "הרעיון היהודי-קומוניסטי מחשל את "שרשרת הזהב" של הבורוכוביזם"

קומוניזם היא שיטה כלכלית־חברתית המוגדרת כבעלות מוחלטת של החברה על הנכסים השונים שלה, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי ניכר וללא קיומה של מדינה. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום ספרם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, שתיאר את הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית, אשר יביא לפתירת מצוקות האדם שנגרמו על ידי השיטה הקפיטליסטית. שלב חשוב בתהליך ההגעה אל הקומוניזם הוא קיומה של המדינה הסוציאליסטית, הקומוניזם בצורתו המלאה (קומוניזם טהור) כנראה לא יושם מעולם, כמו גם קפיטליזם בצורתו המלאה (קפיטליזם טהור).

סוגים של קומוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קומוניזם התנדבותי היה נהוג בחברות קדומות, בימי הביניים ובעת החדשה; למשל בשבטים באיי האוקיינוס השקט; במנזרים בודהיסטיים ונוצריים, באסיה ואירופה; ובמסדרים בעלי אופי וצביון משתנה. יש אשר מכנים אותו "קומוניזם הפרימיטיבי", והוא התאפיין בבעלות משותפת על הרכוש.
  • קומוניזם, המבטא את הגשמת אידאל "ביטול הכפייה והניכור"‏[1] – משטר בו אין הפעלת כוח (כלכלי או אחר) על מנת לאפשר את התנהלות החיים, וכל מעשי האדם נגזרים מתוך רצונו בהגשמה עצמית דרך עיצוב הטבע והמציאות החברתית. בחברה כזו אין כסף, והקצאת המשאבים נעשית על פי "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו". על פי המרקסיזם, צורה זו היא האוטופיה הקומוניסטית, ותאופשר לאחר תהליכי חינוך והשתנות החברה במסגרת הסוציאליזם. (ביטול העבודה מובנו כאן – ביטול העבודה המנכרת כפי שהיא מופיעה בכלכלה הקפיטליסטית).
  • קומוניזם על פי מרקס, הדרך לאוטופיה הקומוניסטית עוברת דרך משטר הנקרא סוציאליזם. במשטר זה, מולאמים כל אמצעי הייצור והפיכתם לרכוש בבעלות כלל הציבור. שיטה זו אינה שונה באופן מהותי מהשיטה הקפיטליסטית המושתתת על רכוש פרטי, אלא הופכת את המדינה למעסיק היחיד. משטר זה מכונה בפי מרקס דיקטטורה של הפרולטריון, כלומר – משטר בו מעמד הפועלים הוא השליט בהון ובאמצעי היצור. הדבר נעשה באמצעות שליחה של נציגים של העובדים. ("דיקטטורה של הפרולטריון" אינה בהכרח דיקטטורה פוליטית – מרקס קרא גם לדמוקרטיה הבורגנית "דיקטטורה של הבורגנות".)

הקומוניזם במדינות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקומוניזם בגרסתו הבולשביקית היה שאיפתו של המשטר הסוציאליסטי אשר הונהג ברוסיה במהפכה שבוצעה בשנת 1917 עד להתפרקות ברית המועצות בשנות התשעים. לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו גם מדינות מזרח אירופה לקומוניסטיות, כולן, למעט יוגוסלביה, בכפייה של שלטונות ברית המועצות. קובה, השוכנת בים הקריבי, הפכה לקומוניסטית בעקבות מהפכה שהונהגה בידי פידל קסטרו וארנסטו צ'ה גווארה.

במדינות מערב אירופה היו מפלגות קומוניסטיות שקיבלו על עצמן את כללי המשטר הדמוקרטי, בין תום מלחמת העולם השנייה לנפילת ברית המועצות, והתמודדו בבחירות לפרלמנט כיתר המפלגות. הגדולה שבהן הייתה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים גיבשו מפלגות קומוניסטיות רבות במערב תפיסה עצמאית מהדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית והכתבות מוסקבה, תפיסה זו נקראה אירו-קומוניזם. אחרי נפילת ברית המועצות, חלק מן המפלגות החלו לנוע לכיוון הסוציאל-דמוקרטיה, ושינו את שמן, אך רוב המפלגות הקומוניסטיות עשו שינויים סמנטיים בלבד, ונשארו עם האידאולוגיה המרקסיסטית.

הקומוניזם בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונות קומוניסטים נשמעו ביישוב היהודי החדש בארץ ישראל כבר בתקופת העלייה הראשונה. הם הובאו עם החלוצים מארצות מזרח אירופה. המדברים בשבחם, שהתמצאו בזרמים מהפכניים עדכניים באירופה, הציגו אותם בדרך כלל כאוטופיה, אך היו אשר האמינו בהיתכנותם גם בחברה היהודית, ואף בכלל האוכלוסייה, בארץ ישראל. בתקופת העלייה השנייה, התגבר הטון הקומוניסטי בעיקר בחוגי מעמד הפועלים, והרטוריקה של האידאולוגיה הקומוניסטית הושמעה הרבה כלפי האיכרים במושבות העבריות, אשר מאנו לתת עבודה לפועלים העולים החדשים, חסרי הון ורכוש.

דב בר בורוכוב היה מהאבות האידאולוגים של התפיסה המרקסיסטית בציונות. הוא סבר כי יש להקים מעמד פועלי בארץ ישראל שייאבק בבורגנות ויקים חברה מרקסיסטית נטולת מעמדות. הוא סבר כי רק בארץ ישראל יהיה אפשר לרכז את היהודים ולהפכם לפועלים.

אנשי העלייה השלישית אשר הגיעו לארץ ישראל לאחר מהפכת אוקטובר 1917, חזו בעלייתם לשלטון של הבולשביקים בראשותו של ולדימיר לנין. חלקם העריצו את המשטר הבולשביקי החדש בברית המועצות, אשר פסע אז את פסיעותיו הראשונות. במקביל, בשונה מתפיסת העולם של ציונים אוהדי הקומוניזם, הקימו באותן שנים יהודים וערבים מפלגה קומוניסטית בלבד, היא המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה.‏[2] בקרב גדוד העבודה, שהוקם בקיץ תר"ף 1920, ופורק בקיץ תרפ"ט 1929, היו ציונים וקומוניסטים במנעד רחב של גוונים ותצורות. קבוצת חלוצים ציונים לשעבר, אשר האמינו במשטר הקומוניסטי הסובייטי החדש בראשותו של מנחם אלקינד עזבה את הארץ אל ברית המועצות וקבלה מן השלטונות קרקע להקמת קיבוץ שנקרא: "ויה נובה". אך לאחר שנים ספורות אולצו המייסדים להפיכתו של הקיבוץ לקולחוז עם קבוצות פועלים נוספות: רוסים, אוקראינים ואחרים. במלחמת העולם השנייה נרצחו המייסדים היהודים ומשפחותיהם אשר נותרו ב"ויה נובה".

במאה ה-21, פועלת בישראל, כמו במדינות רבות, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). מק"י רצה לכנסת ברשימה משותפת עם גופי ציבור יהודים וערבים, המכונה: "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" (חד"ש, או בערבית בקיצור: אל-ג'בהה الجبهة). במפלגה חברים יהודים וערבים, אם כי רוב מצביעיה באים מן המגזר הערבי. למפלגה יש "משמרת צעירה", המכונה ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י).

בכנסת ה-16 היו חברים ראשי מק"י: מזכ"ל המפלגה עיסאם מח'ול, ומוחמד ברכה. בכנסת ה-17 ייצגו אותה ד"ר דב חנין ומוחמד ברכה; ובכנסת ה-18, גם ד"ר עפו אגבריה.

מהכנסת ה-12 ועד הכנסת ה-15 בלטה במיוחד בין חברי הכנסת של מק"י תמר גוז'נסקי, שעמדה בראש הוועדה לזכויות הילד והעבירה 37 חוקים, בעיקר בנושאים חברתיים.

החל משנות ה-70 של המאה ה-20 מתמקדת פעילותה של מק"י במאבק פוליטי למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל; אך עוסקת גם בקידום עניינים חברתיים. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 התגברה פעילותה של המפלגה בעניינים חברתיים ובענייני איכות הסביבה. עם הקמת ממשלת רבין ב-1992 נהנתה חד"ש, ומק"י בתוכה, מהסכם מיוחד, שלא צירף אותה לקואליציה, אך הבטיח שיתוף פעולה בינה לבין הממשלה.

הקומוניזם בשנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק בין תפיסת העולם הקפיטליסטית לבין זו הקומוניסטית, היווה ציר מרכזי במלחמה הקרה, החל מתום מלחמת העולם השנייה (1945) ועד לקריסת ברית המועצות בשנת 1991. עם קריסת ברית המועצות, מדינות וארגונים קומוניסטים רבים בעולם איבדו מקסמם, לאחר שהוכח כי הקומוניזם הוא זה ש"נפל ראשון". בעקבות זאת, רבות מתנועות השמאל הקומוניסטיות לשעבר, אימצו מצע הנוטה יותר לכיוון סוציאל-דמוקרטי, כדי שלא להיות מזוהות עם ברית המועצות הקורסת.

במאה ה-21, הרפובליקה העממית של סין היא המעצמה היחידה המוגדרת כקומוניסטית, אף שבפועל מונהגת בה, החל משנות ה-90, שיטה כלכלית מעורבת, המתבססת על השוק החופשי, אך תחת שלטון ריכוזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. השלטון בקוריאה הצפונית אף הוא מגדיר את עצמו כסוציאליסטי, אולם בפועל הוא פעל בעבר לפי עקרונות המשטר בברית המועצות, ובנוסף מפעיל דיקטטורה נוקשה. בקובה, מדינה בים הקריבי, שורר מאז המהפכה הקובנית ב-1959 שלטון המוגדר כסוציאליסטי, אך רבים רואים בו משטר קומוניסטי. מדינות אחרות הנחשבות קומוניסטיות (אם כי הן עצמן מגדירות את עצמן כסוציאליסטיות) הן: לאוס ווייטנאם בדרום-מזרח אסיה. עם זאת, גם במדינות אלו חלו בשנות ה-90 וה-2000 רפורמות שקירבו אותן למדיניות שוק חופשי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים ‬
  • ארצ'י בראון, עלייתו ונפילתו של הקומוניזם, ספריית אפקים, עם עובד, תרגמה מאנגלית כרמית גיא, 2012.‫
  • אבנר בן זקן, קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי: הזיקה בין הקומוניזם הארצישראלי לקומוניזם הערבי, 1948-1919, תל אביב : הוצאת רסלינג, 2006.
  • אביבה וינגרטן, התמודדותם של הארגונים היהודים מול הקומוניזם: ומול הסנטור ג’וזף ריימונד מקארתי והאנטי קומוניזם בארצות הברית בראשית שנות החמישים, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ד 2004.
  • אלי רכס, המיעוט הערבי בישראל : בין קומוניזם ללאומיות ערבית, 1965-1991, תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קארל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, הקיבוץ המאוחד, 1985, פרק ראשון.
  2. ^ ראו, למשל: יהודה סלוצקי, מ-מ.פ.ס.ע. עד י.ק.פ. (פ.ק.פ.), אסופות, חשון תשל"ג אוקטובר 1972, עמ' 3 -18.