שלושת ה-B

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שלושת ה-B (בעברית מוצג לעתים כשלושת ה-ב') הוא מושג שנטבע על ידי פטר קורנליוס בשנת 1854 כדי לציין את שלושת המלחינים הגדולים בהיסטוריה להשקפתו ששמותיהם מתחילים באות B: יוהאן סבסטיאן באך, לודוויג ואן בטהובן והקטור ברליוז. טביעת מושג זה באה להלל את ברליוז ולהציבו בשורה אחת עם באך ובטהובן כמלחינים הגדולים בהיסטוריה.

מוזיקאים רבים לא הסכימו עם הכללת ברליוז יחד עם באך ובטהובן והציעו מלחינים אחרים כ-B השלישי. ריכרד ואגנר הציע פעם את אנטון ברוקנר כ-B השלישי אך הצעתו לא זכתה לפופולאריות. בסוף המאה ה-19 הציע המנצח האנס פון בילוב לכלול את יוהנס ברהמס כ-B השלישי ומאז נתקבל שלושת ה-B הם באך בטהובן וברהמס. בילוב טען שיש קשר בין סגנון ההלחנה של שלושת ה-B ואף כינה את הסימפוניה הראשונה של ברהמס כ"הסימופניה העשירית של בטהובן".

המושג משמש תדירות בדיונים על מוזיקה קלאסית כדי לתאר את עליונות המוזיקה של שלושת ה-B. מושג זה מתאר גם את שלושת המלחינים המייצגים משלוש התקופות העיקריות במוזיקה הקלאסית: באך מתקופת הבארוק, בטהובן מהתקופה הקלאסית וברהמס מהתקופה הרומנטית.