התקופה הקלאסית (מוזיקה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תולדות המוזיקה הקלאסית
מוזיקה עתיקה
ימי הביניים (476 - 1450)
הרנסאנס (1450 - 1600)
התקופה האמצעית
הבארוק (1600 - 1750)
התקופה הקלאסית (1740 - 1830)
התקופה הרומנטית (1815 - 1910)
מוזיקה מאוחרת
מוזיקה מודרנית (1900 - ההווה)

התקופה הקלאסית במוזיקה מערבית השתרעה על מרבית המאה ה-18 ונמשכה עד תחילת המאה ה-19. על אף שבמונח "מוזיקה קלאסית" משתמשים רוב הזמן כדי לתאר את כל המוזיקה המשתייכת למסורת זו, לעתים משמעותו מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית. מקובל לתחום את התקופה הקלאסית בין השנים 1750 ו-1820, אך ישנה חפיפה בין התקופה הקלאסית לתקופות שבאו לפניה ואחריה, עד כדי כך שכמה מקורות מציינים את 1730 כתחילת התקופה.

על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית, התקופה הקלאסית באה לאחר תקופת הבארוק ולפני התקופה הרומנטית. מוזיקה קלאסית מוקדמת נקראת לעתים מוזיקת רוקוקו. בין מלחיני התקופה הקלאסית ניתן למצוא את מוציו קלמנטי, וקרל פיליפ עמנואל באך, אך המפורסמים ביותר ביניהם הם פרנץ יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן, כשהאחרון הלחין במעבר בין התקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית.

תולדות התקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר מהבארוק אל הקלאסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-18 מאופינת בחוסר אחידות סגנוני: בחלקה הראשון הבארוק עוד בשיאו, בחלקה השני פורחת כבר הקלאסיקה. המעבר בין שתי התקופות אינו מוגדר ואינו חד משמעי. בנוסף, לשנות המעבר הללו יש כמה שמות:

  • הסגנון הסנטימטלי- מוצאו בצפון גרמניה, סביב שנת 1750 והוא משתקף בעיקר ביצירותיו של קארל פיליפ עמנואל באך לכלי מקלדת.
  • הסגנון הגאלאנטי- שם נוסף לסגנון הסנטימטלי, תוך הוספת הניגוד למוזיקת הבארוק על ידי החלפת המבנים הקונטרפונקטיים הסבוכים במולדיות עממיות ונושאים כפריים פשוטים.
  • הרוקוקו- מתאר את פרק הזמן המחבר את השלב המאוחר של הבארוק עם תחילת התקופה הקלאסית. מ- 1720 ועד 1770.
  • הסער והדחף- יצירות המאופינות בסולמות מינוריים, ניגודים דינמיים חריפים, סינקופות, מרווחים גדולים ותנועה סוערת.

כל המונחים הללו מתארים תקופה עשירה וסבוכה בה התחלף הסגנון המוזיקלי: מפוליפוניה אל ההומופוניה ואפקטים רגשיים ומלודיים. בתקופה זו גם התפתחו כלי הנגינה ואיתם האפשרויות הטכניות ואפשרויות ההבעה, התזמורת התעצבה והיצירות החלו להיבנות לפי חוקים ברורים. המרכזים המוזיקליים הישנים וערי האופרות באיטליה (מילאנו, ונציה, רומא) ולונדון הפכו למשניים בחשיבותם, לעומת עלייתן של מנהיים (אסכולת מנהיים) ווינה (האסכולה הוינאית הראשונה).

הסגנון הקלאסי כחלק מתמורה כללית בתרבות האירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה-18 אירופה החלה לאמץ סגנון חדש, שהתבטא בארכיטקטורה, בספרות ובאמנות בכלל - הקלאסיציזם. התרבות החדשה עדיין שמרה על קשר הדוק עם תרבות החצר האירופאית, על רשמיותה ומתן הדגש על סדר והיררכיה, אך גם הולידה סגנון חדש ונקי יותר, עם העדפה לחלוקה ברורה, ולפשטות על פני מורכבות.

הפשטות המבנית הזו חלחלה גם אל תוך המוזיקה, ועוררה מעבר מהפוליפוניה המורכבת של תקופת הבארוק למבנה היררכי, בו ישנה מנגינה הנישאת על ידי הרמוניה כפופה לה - שילוב הנקרא הומופוניה. נגינת אקורדים כליווי הפכה לנפוצה ביותר, ועשתה את הטונאליות לקלה יותר למאזין.

שינויים פוליטיים וכלכליים היו חלק מהגורמים לשינוי הסגנון באירופה. במאה ה-18, האצולה הפכה לפטרונית העיקרית של המוזיקה. בנוסף האופרה הקומית הפכה לחביבת הציבור. שינויים אלה הובילו לתמורה בדרך בה המוזיקה בוצעה - ובעיקר מעבר לקבוצות כלים סטנדרטיות. בניגוד לתקופה הבארוק, בה ניתן היה לצרף כלים נוספים לקו התחתון בחופשיות, בתקופה הקלאסית בחירת הכלים ופרישת התפקידים היו בפירוש בידי המלחין.

הפיכת האצולה לפטרונית המוזיקה, השפיעה גם על מלאי הנגנים וכישוריהם. בעוד שמלחין מתקופת הבארוק יכול היה להסתמך על הכישורים המוזיקליים של עיר שלמה, למלחין קלאסי, שצריך לעלות קונצרט בבקתת ציד של האצולה, ישנם משאבים מוזיקליים מצומצמים יותר. על כן, ניתן להבחין כי התפקידים ביצירות מהתקופה הקלאסית קלים יותר לביצוע כשהמשאבים שעמדו בפני המלחין היו מוגבלים; אך לעתים, כשנגן וירטואוזי היה בסביבה, ניתן למצוא ביצירות תפקיד מסוים מדהים ברמתו. גורם נוסף לכתיבת תפקידים פשוטים יחסית הוא הרצון העז של הציבור למוזיקה חדשה כל העת (דרישה שנראתה גם בתקופת הבארוק). משמעות הדבר הייתה שלמלחין לא היה זמן רב לחזרות לפני הקונצרט, ולכן היה צריך להתאים את עצמו וכתיבתו.

מכיוון שבתקופה הקלאסית זנחו את המרקם הפוליפוני של הבארוק, והכתיבה השתמשה בקול אחד עם ליווי, המלחין שם דגש על סימני הדינמיקה והביצוע. הפשטתו של המרקם הפכה את הפרטים הקטנים בביצוע לחשובים. מאותה סיבה הוכנסו ליצירות פתיחות מעניינות ומקצבים אופייניים - מארש הלוויה והמינואט.

בנוסף, בתקופה הקלאסית חלה התרחקות מההרגל הבארוקי להקדיש את היצירה, או כל אחד מהפרקים בה, לתיאור רגש אחד בלבד. במקום זאת, האופנה הייתה ליצור ניגוד בין החלקים והפרקים ביצירה, שהושג במגוון טכניקות: מעבר ממינור למז'ור; מקצביות לקצב אטי יותר, שירתי; ובעיקר מעבר לאזורים שונים בהרמוניה. קטעי מעבר הפכו לחשובים יותר ויותר, כשהמלחינים החלו להקדיש יותר תשומת לב לקטעים אלה, הדגישו אותם, ואף בנו את המתח בציפיית שווא רק כדי להוביל את היצירה דרך קטע מעבר לכיוון חדש, במקום להגיע לפתרון המיוחל.

השפעות התקופה הקלאסית על מלחינים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לומר בביטחון שתקופות מוזיקליות לא נעלמות בבת אחת. מאפייניהן מוחלפים בהדרגה, עד אשר הסגנון הייחודי להן נראה מיושן. הסגנון הקלאסי לא מת באחת, אלא השתנה תחת משקל הנסיבות.

כבר אצל מוצרט וקלמנטי ניתן להבחין בצעדים ראשונים לקראת שימוש אחר בהרמוניה, שינויים שהמשיכו בעבודתו של בטהובן, והגיעו לשיא בעבודתו של פרנץ שוברט. שוברט, ומלחינים כמו ג'ון פילד, קארל מריה פון ובר ופליקס מנדלסון בצעירותו נימנו על "הרומנטיים הקלאסיים". קבוצה זו של מלחינים הושפעה מהסגנון הקלאסי ומהמלחינים הקלאסיים, עובדה הניכרת במבנים בהם השתמשו בעבודתם. זאת ועוד, הכלים שעמדו לראשותם כשהלחינו, הן מבחינת מגוון והן מבחינת מספר היו אותם כלים שעמדו לראשות המלחינים הקלאסיים.

עם זאת, הכוחות שהביאו לקיצו של הסגנון הקלאסי כבר הופיעו ביצירותיהם של המלחינים האלו. הכוח המניע שמוזכר לרוב הוא החדשנות ההרמונית, כפי שהוזכר, אך גם הנטייה לכתיבה עם ליווי רציף ואחיד קצבית היא מרכיב חשוב. הסונטה לאור ירח של בטהובן, בה שינויים במבנה הקצבי יוצרים את מרב הדרמה, בעוד שהמנגינה פשוט מרחפת לה ממעל, שימשה מודל והשראה לאינספור יצירות רומנטיות. עם הזמן ידיעה טובה יותר של יצירות העבר, רמתם העולה של המבצעים, המגוון ההולך וגדל של הכלים, התרחבותן של אגודות הקונצרטים, ועלייתו של הפסנתר תרמו למעבר הסופי לתקופה הרומנטית.

מתיחת קו ברור בין שתי התקופות בלתי אפשרית היא. חלקים ביצירתו של מוצרט בלתי ניתנים להבחנה בסגנונם ממוזיקה שנכתבה שמונים שנה לאחר מכן, ויצירות בסגנון הקלאסי המשיכו להיכתב עד למאה ה-20. אפילו לפני מותו של בטהובן היו מלחינים שהגדירו עצמם רומנטיים, והשתמשו בכרומטיות, למשל, יותר ויותר בראוותנות.