רוברט שומאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוברט שומאן
Robert Schumann.jpg
דיוקן משנותיו המאוחרות
נולד 8 ביוני 1810

צוויקאו, גרמניה

נפטר 29 ביולי 1856 (בגיל 46)

אנדניך, גרמניה

תקופה/זרם רומנטית
מספר יצירות ידוע 149

רוברט אלכסנדר שומאןגרמנית: Robert Schumann; ‏8 ביוני 1810 - 29 ביולי 1856) - מלחין, פסנתרן ומבקר מוזיקה גרמני. שומאן היה אינטלקטואל ואסתטיקן אשר היה מעורה בתחומי האמנויות השונים ובעיקר בתחום הספרות. הוא היה אחד המייצגים הבולטים של התקופה הרומנטית במוזיקה. יצירתו המאוד אישית שאבה את יסודותיה ממקורות הבארוק והתקופה הקלאסית אך עם זאת שברה מוסכמות מוזיקליות ופרצה רבות מן המסגרות שהיו נהוגות במוזיקה בתקופתו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1810 כילדם החמישי של אוגוסט ויוהאנה שומאן ובגיל שבע החל את לימודיו בנגינה בפסנתר. בגיל עשר כבר הופיע לראשונה בפני קהל. את ניסיונותיו הראשונים בהלחנה ערך בשנת 1822, בהיותו בן 12. שומאן התעניין, בצד המוזיקה, בתחום הספרות, ובשנת 1825 יסד יחד עם עשרה חברים מספסל הלימודים מועדון ספרות.

בשנת 1828, בהיותו בן 18, סיים שומאן את לימודיו בליצאום בהצטיינות וקיבל אות כבוד מהמוסד. לאחר טיול, במהלכו פגש במינכן את המשורר היינריך היינה, החל שומאן ללמוד משפטים בלייפציג. באותה שנה פגש את הפסנתרן פרידריך ויק, אשר זיהה את כישרונו וראה בו פסנתרן וירטואוז לעתיד. בעידודו של הפטרון החדש לא ויתר שומאן על הקריירה המוזיקלית והתאמן ברצינות לקראת קריירה של פסנתרן קונצרטים במקביל ללימודי המשפטים. מפאת העומס הרב הבין שומאן שעליו לקבל החלטה ובהיותו בן 20 ביקש מאמו רשות, וקיבל אותה, לנטוש את לימודי המשפטים על מנת להתמקד בנגינה. פרידריך ויק לקח את שומאן תחת חסותו והציע לו לעבור לגור עמו בביתו על-מנת שיוכל להתרכז בנגינה.

פסלו של שומן בצוויקאו

בשנת 1830 התפתחה באחת מאצבעות ידיו פגיעה כרונית, שמנעה ממנו את המשך הקריירה כפסנתרן. טיבה ומקורה של המחלה אינם ברורים. יש הטוענים כי הפגיעה נגרמה עקב שימוש במכשיר מיוחד שפיתח שומאן עצמו על מנת לנסות לפתח את גמישות האצבעות. טענה אחרת גורסת כי הפגיעה נגרמה עקב טיפול תרופתי שקיבל כנגד מחלת העגבת.

ב-1831 יצר שומאן את "אֵיזביוס" ו"פלורסטאן" - שתי דמויות דמיוניות מנוגדות (זה הראשון מופנם וחולמני ואילו השני נמרץ וערני) אשר בהן השתמש לאפיין קטעים שונים במוזיקה שלו. שומאן קרא בפירוש לחלק מהקטעים שכתב בשמות הדמויות המייצגות מוטיבים, ואף חתם בשמן מאמרים שכתב. כשנה מאוחר יותר החמירה הפציעה באצבעו וזו הפכה משותקת לחלוטין. שומאן הבין כי עליו לוותר על קריירת המְבצע ולהתמקד בהלחנה. הגולל שנסתם על יעודו כפסנתרן ושני מקרי מוות משפחתיים באותה שנה ערערו את מצבו הנפשי של שומאן ובאוקטובר 1833 ביצע ניסיון התאבדות בקפיצה מהחלון.

בשנת 1834 נערך בלייפציג הכנס ראשון של קבוצת ה"Davidsbündler", "בני ברית דוד", קבוצה של מוזיקאים שקיבץ סביבו שומאן ושהתאגדו יחד במטרה למחות כנגד ה'טכניקטיזציה' של המוזיקה. מטרת הקבוצה הייתה לנסות ולהילחם בתופעה של הפיכת המוזיקה לבמה להפגנת וירטואוזיות שטחית שגרמה, לדעת חברי הקבוצה, להפיכת אולמות הקונצרטים למופע קרקס ראווה נטול השראה של יכולות טכניות בנגינה. באופן כללי, חילק שומאן את המוזיקאים בתקופתו לשלוש קבוצות: "רומנטיקאים", להם ייחס שומאן עומק ומודרניזם אומנותיים, ובהם מלחינים כגון פליקס מנדלסון, ואביה של קלרה ויק, פרידריך ויק. לקבוצה השנייה קרא "קלאסיקאים", כלומר מלחינים שכתבו בסגנון ה"מיושן" לפי דעתו. שומאן השתמש ביוזף היידן כסמל לכתיבה מיושנת ואף כינה אותו "סבא היידן" (פרפראזה על "פאפא היידן"). לקבוצה שנמנתה מעלה, אשר לחבריה התייחס שומאן כאל וירטואוזיים נעדרי כישרון מוזיקלי, הוא הדביק את הכינוי פיליסטים (Filistism), כביכול אויבי דויד. בין מלחינים אלו מנה שומאן את פראנץ ליסט, לפחות בצעירותו.

באותה עת ייסד שומאן, יחד עם חברים אלה, את כתב-העת Neue Zeitschrift für Musik (הבטאון החדש למוזיקה), ושימש כמבקר, ככותב וכעורכו של העיתון. ב-1838 ערך שומאן ניסיון להעביר את מערכת העיתון לווינה. הניסיון נכשל ושומאן חזר כעבור כמה חודשים ללייפציג.

באותן שנים, התאהב שומאן בקלארה ויק, בתו של מורו לפסנתר ופטרונו, שהייתה צעירה ממנו בתשע שנים. בין השניים החלה להתפתח מערכת יחסים, למורת רוחו של ויק, שניסה להפריד ביניהם. נישואים ללא הסכמת ההורים לא היו באותה תקופה דבר שבשגרה ושומאן נאלץ לפתוח במאבק משפטי מול האב על-מנת לשאת את בחירת ליבו לאישה. בשנת 1840 איפשר בית המשפט לשומאן ולקלארה להתחתן ללא רשות אביה. השניים נישאו בספטמבר של אותה שנה בשנפלד (Schönfeld), ליד לייפציג.

בהיותו בן 33 החל שומאן ללמד קומפוזיציה, קריאת פרטיטורות ונגינה פסנתר בקונסרבטוריון מנדלסון בלייפציג. בשנת 1844 ערכו שומאן ואשתו טיול ברוסיה. באותה שנה מכר שומאן את עיתונו לפרנץ ברנדל ובחודש דצמבר של אותה שנה העתיק את מקום מגוריו לדרזדן.

ב-1854 ביצע שומאן ניסיון התאבדות נוסף, הפעם בקפיצה לנהר הריין, ניסיון שסימן את תחילתה של ההדרדרות הבריאותית והנפשית במצבו שהובילה למותו. שומאן ביקש לאחר ניסיון ההתאבדות להתאשפז במוסד לחולי נפש, שם הכריז רופאו כי העגבת היא מקור כל תחלואיו הגופניים והנפשיים. שומאן נפטר ב-29 ביולי 1856, ככל הנראה כתוצאה מהרעלת כספית, בה השתמשו לטיפול כנגד עגבת. הוא נקבר בבון ובשנת 1880 הוקם לכבודו פסל בדמותו על הקבר.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של שומאן נפטר בהיותו בן 16, באוגוסט 1826. באותו החודש התאבדה בטביעה אחותו אמילי. שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1833 נפטרו אחיו יוליוס וגיסתו רוזאלי. זו גם השנה בה ביצע שומאן את ניסיון ההתאבדות.

שומאן נישא לקלארה ויק בעקבות המאבק המשפטי ובשנת 1841 נולד ילדם הראשון. במהלך 13 השנים הבאות נולדו לזוג שבעה ילדים נוספים.

מיצירותיו המוכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1834 - "קרנבל" אופוס 9 לפסנתר.
  • 1839 - "הומורסקה", אופוס 20
  • 1840 - בעיקר מוזיקה קולית, לרבות מחזורי השירים הידועים: "אהבת המשורר", "זר שירים" (שני מחזורי שירים בשם זה למלותיהם של שני משוררים שונים), "אהבת אישה וחייה", "הדסים", "שירי קרנר".
  • 1841 - הסימפוניה הראשונה, "האביב", ואת השנייה ברה מינור (זו הידועה לנו כיום כסימפוניה הרביעית ברה מינור אופוס 120, לאחר שעיבד אותה שומאן ב-1851).
  • 1842 - החמישייה לפסנתר ולכלי קשת ויצירות נוספות.
  • 1842 - חלק ראשון של הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת אופוס 54.
  • 1844 - חלק שני ושלישי של הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת אופוס 54.
  • 1845 - הסימפוניה השנייה בדו מז'ור אופוס 61.
  • 1847 - שתי שלישיות פסנתר.
  • 1852 - שירי המלכה מריה סטיוארט, אופוס 35.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]