לודוויג ואן בטהובן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "בטהובן" מפנה לכאן. לערך העוסק בסרט קולנוע, ראו קוראים לי בטהובן.
לודוויג ואן בטהובן

Ludwig Van Beethoven

Beethoven.jpg
דיוקן שצויר ב-1820 על ידי יוזף קארל שטילר
נולד 16 בדצמבר 1770

בון, גרמניה

נפטר 26 במרץ 1827

וינה, אוסטריה

תקופה/זרם קלאסית/רומנטית
מספר יצירות ידוע 917 מסודרות Bia1-849
חתימה כיתוב

לודוויג ואן בטהובןגרמנית: Ludwig van Beethoven‏; 16 בדצמבר 1770 - 26 במרץ[1] 1827) היה מלחין ופסנתרן גרמני. נחשב לאחד מגדולי המלחינים במוזיקה הקלאסית והיה דמות בולטת בתקופה החולפת בין התקופה הקלאסית והתקופה הרומנטית. שמו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של מוזיקאים וקהל והוא נחשב לאחד משלושת ה-B - שלושת המלחינים הגדולים בהיסטוריה לדעת רבים.

בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אובדן שיכול היה לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בני תקופתו ונחשב גם למביש בזמנו. אולם, בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת אפילו לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, אירגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את לקותו מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהוא חירש רק מקריאת הווידוי שבצוואתו.

בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמנות הסימפוניות השלישית ("הרואית"- Eroica), החמישית ("הגורל"), השישית ("הפסטורלית"- Pastoral) והתשיעית, ("המקהלתית"- Choral, שמכילה את "אודה לשמחה"- An die Freude) ונכתבה כשכבר היה חרש לחלוטין. כמו כן, מיסה סולמניס, הקונצ'רטו לפסנתר מס. 5 ("קיסר"- Emperor), הקונצ'רטו לכינור, רביעיית המיתרים "הפוגה הגדולה" המהפכנית, הסונאטות לפסנתר: ה"פאתטית" (Pathétique), "אור הירח" (Moonlight), סונאטת "ולדשטיין" (Waldstein), "אפאסיונטה" (Appassionata), סונאטת "האמרקלאוויר" (Hammerklavier) וכן היצירה "לאליזה" (Für Elise).

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטהובן נולד בעיר בון בנסיכות קלן (כיום בשטח גרמניה), ליוהאן (17401792) ומגדלנה (17441787) ואן בטהובן. ידוע כי בטהובן הוטבל ב-17 בדצמבר, וכי משפחתו חגגה את יום הולדתו ב-16 בדצמבר. יוהנס ואן בטהובן היה בנו של מוזיקאי פלמי (בלגיה של ימינו) בשם לודווייק (Lodewijk) ואן בטהובן. בטהובן הנכד נקרא על שם סבו (לודוויג הוא המקבילה הגרמנית של לודווייק בפלמית). הסב, לודווייק ואן בטהובן (1712–1773), היה זמר הבס בחצר נסיכות קלן, והפך ברבות הימים לקאפלמייסטר של המקום. בנו יוהאן, שעבד כטנור באותו מקום, גם נתן שיעורים בפסנתר וכינור כדי להשלים את משכורתו.

אביו של בטהובן דאג שילמד מוזיקה מאז שהיה בן חמש, בתקווה שיוכל לסייע בפרנסת המשפחה. בטהובן אכן הראה כישרון מוזיקלי מיוחד והתקדם במהירות בלימודיו, וכך מורו המוזיקלי הראשון של בטהובן היה אביו. האב, שהיה נגן בתזמורת הדוכס, היה מורה קשוח ובלתי צפוי - הוא נהג לצוות עליו לבלות כל היום בחדרו ולהתאמן בנגינה.

כשהגיע בטהובן לגיל תשע החל אחד מידידיו של אביו ללמדו לנגן בפסנתר. לא אחת היה האב שב עם חברו המורה לביתו באמצע הלילה, כשהם שתויים לחלוטין, וגורר את לודוויג הצעיר מחוץ למיטתו כדי שינגן לפניהם עד שיירדמו. למרבה הפלא, השניים לא השניאו על בטהובן את הנגינה - אדרבא, המוזיקה היא שהמציאה לילד מקום מפלט מצרותיו.

מורו המפורסם והמוערך הראשון של בטהובן, מגיל 11, היה כריסטיאן גוטלוב נפה (1748 - 1798). כשזה עזב כדי לעבוד במקום אחר, נקרא לודוויג למלא את מקומו בנגינה בכנסייה, ועשה זאת בהצלחה רבה. באותה עת הושפע בטהובן מאוד מיצירותיו של באך. בגיל 14 החל הנער להשתכר למחייתו כנגן בתזמורת החצר, ומלבד עיסוק זה החל לחבר יצירות משלו.

ב-1787 נסע בטהובן הצעיר לווינה בפעם הראשונה, מתוך כוונה להיפגש, בין היתר, עם מוצרט שהיה אז כבן שלושים. אולם, לא ברור אם פגישה כזו אכן התקיימה ואם כן, מה קרה בה. לפי דעה אחת‏[2] בטהובן פגש שם את מוצרט וניגן לפניו וכשזה האזין לנגינתו, אמר: "יש לשים לב אליו - יבוא יום והעולם כולו ידבר על אודותיו". בטהובן נאלץ לחזור לביתו במהרה עקב גסיסת אמו ממחלת השחפת. מאז ביקורו הראשון בווינה חלם בטהובן לחזור למרכז המוזיקה החשוב באותם ימים ולהגשים שם את שאיפותיו. עם מותה של אימו, כשהיה בן 16, השתנה אורח חייו באופן קיצוני. הוא ביכה אותה במשך ימים רבים ועתה, בגלל האלכוהוליזם המחמיר של אביו, גם נאלץ לגדל ולפרנס את שני אחיו הצעירים. בטהובן מצא פרנסה במתן שיעורי נגינה. בבית משפחתו של אחד מתלמידיו הכיר את כתביו של יוהאן וולפגנג פון גתה, אותו פגש אישית, מאוחר יותר. בטהובן החל לצאת לבדו לטיולים ארוכים מחוץ לעיר, ולרשום מנגינות שעלו בדעתו בפנקס קטן - הרגל שליווה אותו כל ימיו. ממנגינות קצרות אלו היה מפתח לאחר מכן את יצירותיו.

בחרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח זיכרון על בית בטהובן בווינה

בתחילת שנות העשרים לחיי בטהובן התעכב המלחין יוזף היידן בדרך מקרה בווינה, בדרכו ללונדון. נסיך העיר בון החליט, כי בטהובן ייצא ללמוד אצל היידן. בטהובן עבר לוינה ב-1792. הוא השתקע בעיר בהמלצת הרוזן ולדשטיין (Waldstein). בטהובן ראה בסיכוי ללמוד הלחנה אצל היידן פיצוי על החמצת הלימוד אצל מוצרט, שמת שנה לפני כן, לאחר כעשור שבו התערער מעמדו החברתי והוא לא קיבל תלמידים כלל, אולם הקשר לא עלה יפה. היידן כבר היה מבוגר מדי, שבע הצלחה ומפורסם בעולם כולו ובטהובן המרדן לא הסב לו נחת. כמו רבים אחרים גילה היידן, כי אי אפשר להציב גבולות לעצמאותו של בטהובן הצעיר ולא ניתן לכבול את רוחו. השיעורים באו לקיצם בשנת 1794 כאשר היידן נסע לאנגליה. ידוע כי היידן היה מכנה את בטהובן "המונגולי הגדול". זאת כנראה בהתאם למראהו של בטהובן באותם הימים - בחור גוץ וגס למראה, שנחשב לחסר נימוסים, חם-מזג ועקשן.

מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצא לו כאדם גס רוח. בטהובן נאלץ להסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר שראוי להתבייש בו. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו והדבר תסכל אותו. הם מצידם לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם מדבריהם - הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות והוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה של הסימפוניה התשיעית, אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצח את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שיווכח במו עיניו במה שחירשותו העלימה מידיעתו.

בטהובן בעל הנפש המורדת לא השלים עם משמעת בחייו, תכופות הסתבך במריבות, התקשה בניהול ביתו ומשרתיו, לא הקפיד על לבושו והיה "מכור לתעלולים". הוא התווכח עם קרובי משפחתו ועם אחרים (כולל המאבק הציבורי הכואב בנושא אחיינו קארל, תחילה על האפוטרופסות עליו ואחר נגדו), והחזיק בהרגלים אישיים מוזרים, ביניהם לבישת בגדים מלוכלכים. בהדרגה התכנס בטהובן יותר ויותר אל תוך עצמו ואל תוך המוזיקה שלו; הוא לא יכול היה עוד ליהנות מחברת אחרים, והמשיך את חייו כאיש גלמוד ועצוב. שנות חייו האחרונות היו מרירות וחסרות ביטחון כלכלי.

על אף השם שיצא לו כאדם גס רוח, החל בטהובן קושר קשרים בווינה עם משפחות אצולה רבות השפעה וזכה להצלחה כפסנתרן בחצר הקיסר ובקונצרטים חשובים אחרים, כן לימד רבים מבני האצילים ופרסם יצירות חדשות כל העת. דומה שכולם העריכו את כישרונו בנגינה, בניצוח ובהלחנה. יצירותיו הראשונות שנשאו מספרי אופוס, שלושת הטריו לפסנתר, כינור וצ'לו בוצעו בשנת 1795. בטהובן החל בקריירה, שבה המשיך כל חייו: במקום לעבוד בשביל פטרון קבוע כמו הכנסייה או חצר אצולה (כשם שנהגו רוב המלחינים לפניו), עבד באופן עצמאי, אך עם זאת כתב לעתים קרובות עבור פטרונים מזדמנים. הוא ביסס עצמו כלכלית דרך שילוב של מלגות שנתיות או מתנות בודדות מאנשי האצולה, הכנסות מביצועים בציבור, קונצרטים ושיעורים, ומכירות של יצירותיו.

לודוויג ואן בטהובן

בטהובן נקבר בבית הקברות ווארינגר, שם נטמנה, כעבור עשרים חודשים, גופתו של פרנץ שוברט בקבר סמוך לשלו. בשנת 1888 הועברו קבריהם של שוברט ושל בטהובן לבית הקברות המרכזי בווינה, לצד קבריהם של יוהאן שטראוס (האב) ויוהנס ברהמס.

קשרים רומנטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטהובן נמשך לאישה בלתי ניתנת להשגה, הנשואה לאציל, ומעולם לא נישא. פרשיית האהבה היחידה שלו עם אישה מוכרת החלה ב-1805 עם ז'וספין פון בראונשוויג, אלמנה ואם לארבעה ילדים קטנים, שעם כל ידידותה הקרובה וחיבתה אל בטהובן, הסתייגה מהידוק הקשרים ומן האינטימיות שבטהובן חפץ בה. 13 מכתבים שהוחלפו ביניהם והתפרסמו בשנת 1957 מלמדים על הקשר ביניהם ועל רצונם להסתיר את קרבתם מבני משפחת פון בראונשווייג, בין השאר בשימוש בגוף שלישי המסויג ולא בגוף שני, האינטימי. הפער החברתי בין השניים היה אחד גורמים להסתייגותה של פון בראונשוויג, כיון שלא יכלה להתחתן עם פשוט-עם בלי לאבד את ילדיה, אך גם לאישיותו הקשה והבעייתית של בטהובן היה חלק בדבר. בשנת 1810 נישאה פון בראונשוויג בשנית.‏[3]

ב-1812 כתב בטהובן מכתב אהבה ארוך לאישה, המזוהה במכתב רק כ"אהובה נצחית". ישנם המאמינים, שתקופת היצירתיות הנמוכה של בטהובן בערך בשנים 1812-1816 נבעה מדיכאון עקב הבנתו שלעולם לא ינשא. בטהובן לא פרסם דבר בתקופה זו, אך דווקא בשנת 1816 הלחין כמות גדולה מאוד של יצירות.

בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבו הבריאותי של בטהובן היה רע לעתים קרובות. לפי אחד ממכתביו, בעיותיו בבטן החלו כשהיה עוד בבון וכך ניתן לקבוע שהיו לפני 1792. בשנת 1826 התדרדרה בריאותו באופן דראסטי, ודיווח הנתיחה שלאחר המוות מציין בעיות רציניות בכבד, בשלפוחית השתן, בטחול, ובלבלב.

אין הסכמה כללית לגבי הגורם המדויק למותו של בטהובן; אנליזה של תלתל משערו של בטהובן, שנגזר מראשו יום לאחר מותו, וכן חלק מגולגלתו, שנלקח מהקבר ב-1863, מראים שייתכן והייתה זו הרעלת עופרת שתרמה לבריאותו הגרועה ולבסוף למותו. שני הפריטים נמצאים כיום במרכז בטהובן בסאן חוזה, קליפורניה. מקור הרעלת העופרת אינו ידוע, אך ייתכן שהיו אלה דגים, תרכובות עופרת המשמשות להמתקת יינות, או כלי קיבול של שתייה עשויים בדיל.

אולם, לא סביר שהרעלת העופרת הייתה הגורם לחירשותו של בטהובן, שיכלה להיות תוצאה, לדעת מספר חוקרים, של הפרעה אוטואימונית כמו זאבת. ניתוח השיער לא גילה כספית, ממצא העולה בקנה אחד עם האבחנה, שלבטהובן לא הייתה עגבת (כספית שימשה לטיפול בעגבת באותם ימים). העדר מטבוליטים של תרופות מלמד על האפשרות, שבטהובן נמנע מלקיחת משככי כאבים וסמי הרגעה.

בחודש דצמבר 1826 תקף את בטהובן צינון קשה, והמחלה גברה והייתה לדלקת ריאות. בטהובן מת ב-26 במרץ 1827, לאחר חולי ארוך, באמצעה של סופת רעמים עזה. היו שאמרו, כי מילותיו האחרונות היו: "אשמע בשמיים".

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופות בהתפתחותו המקצועית של בטהובן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה של בטהובן כמלחין מתחלקת בדרך כלל לתקופה המוקדמת, האמצעית והמאוחרת.

התקופה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה המוקדמת, בטהובן נראה כמחקה את מקורות ההשראה הגדולים שלו, היידן ומוצרט, ובמקביל חוקר כיוונים חדשים ומרחיב בהדרגה את ההיקף והשאיפות של יצירותיו. יצירות משמעותיות בתקופה המוקדמת הן הסימפוניה הראשונה והשנייה, שש היצירות הראשונות לרביעיית כלי קשת, שני הקונצ'רטי הראשונים לפסנתר, ועשרים הסונאטות הראשונות שלו לפסנתר, הכוללות את "הפתטית" ו"סונאטת אור הירח".

התקופה האמצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה האמצעית: בתקופה זו החלה הירידה בשמיעתו של בטהובן, ובאחד ממכתביו מתוארים אף צפצופים באזוניים. התקופה ידועה ביצירות בעלות סולמות רבים, חדורות גבורה ומאבק; אלה כוללות רבות מן המפורסמות ביותר ברפרטואר המוזיקה הקלאסית. יצירות התקופה האמצעית כוללות שש סימפוניות (הסימפוניות ה-3 עד ה-8), שלושת הקונצ'רטי האחרונים לפסנתר, הקונצ'רטו המשולש, הקונצ'רטו היחיד ללכינור, חמש יצירות לרביעיית כלי קשת (מס' 7 - 11), שבע הסונאטות הבאות לפסנתר, הכוללות את "ולדשטיין" ו"אפאסיונטה", והאופרה היחידה שלו - פידליו.

התקופה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופתו המאוחרת של בטהובן החלה בסביבות שנת 1816 ונמשכה עד מותו בשנת 1827. התקופה מאופיינת בעיקר במשבר קשה שעבר, כשהגיע לגיל מבוגר לאחר אין ספור מערכות יחסים עם נשים שונות, והבין שלעולם לא יינשא. בתקופתו המאוחרת התחרש כמעט עד שלא שמע דבר, ולגבי שנותיו האחרונות קיים ויכוח אם התחרש כליל או ששמע גרוע ביותר. בהמשך התקופה ידוע שניסה להשתמש בחצוצרות אוזניים (מכשיר הגברה עתיק לחרשים). היצירות המאוחרות נערצות מאוד ומאופיינות בעומק אינטלקטואלי, ביטוי אישי עז ועריכת ניסויים במבנים (לדוגמה, בקוורטט בדו דיאז מינור יש שבעה פרקים, ובסימפוניה התשיעית יש מקהלה בפרק האחרון). תקופה זו כוללת את מיסה סולמניס (Missa Solemnis), את חמש היצירות האחרונות לרביעיית כלי קשת, ואת חמש הסונאטות האחרונות לפסנתר, אשר בניהן נמצאת גם סונאטת האמרקלאוויר, הסונאטה הגדולה והארוכה ביותר של בטהובן. כתיבתו של בטהובן באותה התקופה מאופיינת במשקלים מורכבים וכן מלל רב לתאר את צורת הנגינה הדרושה.

האנס קלר, המוזיקאי והמחבר הבריטי הכריז על בטהובן כ"בינה הגדולה ביותר של האנושות כולה", לנוכח עומק והיקף חקירותיו האמנותיות של בטהובן, ופתיחות הקהל הרחב ליצירותיו.

אנדרטה לבטהובן בפארק שוברט בווינה

סגנון המוזיקה וחידושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטהובן נחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בין התקופות הקלאסית והרומנטית בתולדות המוזיקה. בטהובן בנה על עקרונות צורת הסונאטה ופיתוח המבנה שירש מהיידן ומוצרט, אך הרחיב אותם מאוד, בכתיבת פרקים ארוכים ושאפתניים יותר. אולם בטהובן גם הגדיר מחדש בצורה משמעותית את הסימפוניה, שינה אותה מבעלת מבנה נוקשה של ארבעה פרקים בתקופתו של היידן לצורה גמישה, שמספר פרקיה איננו קבוע ומתכונתה משתנה בהתאם לצורך על מנת להביא ללכידות היצירה.

לפני זמנו של בטהובן הייתה, על פי רוב, המוזיקה שחיברו מלחינים גדולים כמוצרט חיננית ומעודנת, מלבבת ומתוכננת בשלמות ומלאה נעימות יפות. המוזיקה של בטהובן הייתה סוערת יותר ומלאה רגשות עזים, עשירה בתוכן דרמטי והבעתי ונועזת בשימוש הרמוניות. היא הייתה מסוגלת להביע יגון שאין לשאתו או אושר צרוף. זו הייתה מהפכה של ממש בעולם המוזיקה של אותם ימים. אופיו החזק והעקשני ניצח את כל מה שהותווה לפניו; ערער את יסודות הסימפוניה ועיצב אותה מחדש בדרכו שלו.

בטהובן גם השפיע מאוד במהלך חייו על התפתחות הפסנתר. לפניו התקיימו שתי אסכולות כלליות לנגינה בפסנתר: הפסנתרים שנבנו בווינה היו קלים, הן במשקל והן לנגינה, מתאימים לשלל הגוונים וההרמוניות שהיו דרושים למוצרט, אך טווח הדינמיקה שלהם לא ענה על דרישותיו האקספרסיביות הכבירות של בטהובן. לפסנתרים שנבנו בלונדון היה צליל מלא יותר עם פעילות כבדה יותר במקלדת. בטהובן, למרות שחי בווינה, אימץ סגנון נגינה כבד הרבה יותר משל רוב עמיתיו, ולמרות שלא היה הפסנתרן היחיד ששידל לכלי כבד יותר, הוא היה היחיד שגאוניותו המוזיקלית נהפכה לנרדפת בתרבות האמנות של וינה. באופן ספציפי יותר, לבטהובן היו קשרים עם יצרן הפסנתרים הבולט אנדראס שטרייכר, וככל שהערכת בטהובן עלתה, כך פותחו הפסנתרים בווינה להתאים לטעמו הספציפי. בשנת 1809 יצר לבסוף שטרייכר פסנתר, שבו ויתר על "תכונותיהם הרכות, הלטפניות, קלות-ההכנעה של שאר כלי הנגינה הווינאיים ובנה, על פי עצת בטהובן, את הפסנתרים שלו גמישים יותר, ועל ידי כך העמיד לרשות הווירטואוז בעל כוח הנגינה ובעל הרצון להפכה רבת-משמעות, פסנתר בעל יתר עוז ויתר אפשרות להאריך את צלילו ולהפיק צלילים עדינים. על ידי כך שיפר את אופי כלי הנגינה שלו והעניק להם רב-צדדיות יתירה, ועליהם להניח דעתו של כל וירטואוז, שאינו רודף אחרי הברק הקל בלבד..."‏[4].

במפגש בין בטהובן ליוהאן פרנץ קסאבר שטרקל בשנת 1791 הזמין שטרקל את בטהובן לנגן אחריו לפני הקהל. כשבטהובן סרב, התגרה בו שטרקל באומרו, שהווריאציות שבטהובן הלחין על נושא הארייטה "וייני אמורה" ("בואי, אהבה") של וינצ'נצו ריגיני (מלחין החצר הקודם באשאפנבורג) קשות כל כך לביצוע, שספק אם מחברן עצמו יוכל לנגנן כראוי. בתגובה לכך התיישב בטהובן אל הפסנתר וניגן מזיכרון לא רק את כל 24 הווריאציות שלו, אלא גם יצירות נוספות. בין הנוכחים היו שהבחינו, שהפסנתרן והמלחין הצעיר ניגן בווירטואוזיות בסגנון שחיקה את נגינתו המעודנת של שטרקל. השפעתו של שטרקל ניכרה כנראה גם בכמה מיצירותיו המוקדמות של בטהובן לפסנתר.

דוגמאות למהפכנותו של בטהובן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, בטהובן, ברוחו המהפכנית, חידש רבות בצורות הידועות במוזיקה. חידושיו בצורות של התקופה הקלאסית היו לאבן דרך ביצרותיהם של מלחיני התקופה הרומנטית והקלאסית במוזיקה.

הז'אנר המאפיין ביותר את התקופה הקלאסית הוא הסימפוניה. להלן חידושיו של בטהובן בסימפוניה:

  • שינוי מבנה הפרק השלישי בסימפוניה – במקור, מבנהו היה מינואט-טריו-מינואט (הפרק בנוי בצורת א-ב-א). החל מסימפוניה מס' 3 (למעט מס' 8) החליף בטהובן את המינואט בסקרצו (הלצה מוזיקלית). בסימפוניות מס' 5, 6 ו-7 הרחיב בטהובן את צורת הפרק השלישי ל-א-ב-א-ב-א, כלומר סקרצו-טריו-סקרצו-טריו-סקרצו.
  • חיבור בין פרקים – בשתיים מתוך תשע הסימפוניות שכתב מנוגנים פרקים שונים כיחידה אחת ברצף. כך זה בסימפוניה מס' 5, כאשר פרקים 3 ו-4 מנוגנים ברצף, וכך קורה גם בסימפוניה מס' 6 ("פסטורלית"), כאשר פרקים 3, 4 ו-5 מנוגנים ברצף. מאפיין זה, השאול מעולם האופרה, (ושנעשה בו כבר שימוש בסימפוניות של היידן ושל יוהאן סבסטיאן באך) הוא חלק משינוי הגישה לסימפוניה כיחידה אורגנית ולא כאוסף פרקים נבחרים.
  • סימפוניה תוכניתית – בטהובן כתב סימפוניה בעלת תוכן חוץ מוזיקלי המתואר על ידי המוזיקה. את סימפוניה מס' 6 תיאר בטהובן כ"זכרונות מחיי הכפר", ולכל פרק יש כותרת תיאורית ("סצנה על הנחל", "התאספות שמחה של אנשי כפר"). בעוד שבכתיבה התוכניתית לא היה כל חידוש (כבר ברנסאנס ובבארוק היו יצירות בפורמט דומה), החידוש הגדול הוא בהערה שצירף בטהובן לתווים, לפיה אין מדובר בתיאורי טבע ומזג-אוויר כפשוטם, אלא ב"נופי נפש". בכך המשיך בטהובן בתהליך הפיכת המוזיקה לכלי להבעה אישית ולא להצגה כללית של רגשות. אין הוא רוצה להדגים בפני הקהל מהו העצב, לדוגמה, אלא להראות לקהל את עצבונו של המלחין.
  • הרחבת החלק האחרון – הקודה, הינה החלק המסיים של פרק הכתוב בצורת סונאטה. אצל מלחיני התקופה הקלאסית הקודה הייתה קצרה ביותר. לעומתם, אצל בטהובן הפכה הקודה למעין חטיבת פיתוח בפני עצמה. בסימפוניות של בטהובן התבססה המגמה למקם את מרכז הכובד המוזיקלי בפרק האחרון של הסימפוניה, ולא בראשון כפי שהיה נהוג במאה השמונה עשרה.
  • שימוש במוטיבים
    • בסימפוניה מס' 5 עושה בטהובן שימוש במוטיב ריתמי אשר מופיע בכל הפרקים (מוטיב המכונה לפעמים "מוטיב הגורל" או "מוטיב הניצחון"). גם בכך תורם בטהובן להפיכת צורת הסונטה מצורה דואלית (המתמקדת בעימות בין שני נושאים מנוגדים) לצורה מונותמטית (המציגה נושא מאגד שסביבו מבוסס כל הפרק, או אפילו כל היצירה).
    • בסימפוניה מס' 9 מצטט בטהובן בתחילת פרק הפינאלה (האחרון) את הנושאים הראשיים של שלושת הפרקים הקודמים.
  • הרחבת התזמורת
    • בפרק הפינאלה של סימפוניה מס' 9 הוסיף בטהובן מקהלה וארבעה סולנים, פיקולו, קונטרה בסון, 3 טרומבונים, תוף גדול, מצלתיים ומשולש.
    • בסימפוניה השלישית הוסיף בטהובן קרן שלישית
    • בסימפוניה החמישית בפרק האחרון הוסיף בטהובן פיקולו, קונטרה בסון ושלושה טרומבונים.
    • בסימפוניה התשיעית הוסיף בטהובן לפרקים 1, 2 ו4 עוד שתי קרנות.

מלחיני התקופה הרומנטית לא נשארו אדישים לחדשנותו של בטהובן. כמעט כל אחד ואחד ממלחינים אלו השתמש באחד מהחידושיו של בטהובן:

  • הסקרצו הבטהובני, תפס אצל מרבית המלחינים וכמעט בכל סימפוניה רומנטית ניתן למצוא אותו.
  • חיבור בין הפרקים ניתן למצוא בעיקר אצל המלחין פליקס מנדלסון. אצל מנדלסון כל הפרקים בקונצ'רטי לכלי סולו (גם לכינור וגם לפסנתר) מחוברים ביניהם. אצל שומן בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור ובקונצ'רטו לכינור ברה מינור. אצל סן סנס בקונצ'רטו השלישי במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת. אצל רחמנינוב בקונצ'רטו השלישי ברה מינור לפסנתר ותזמורת ועוד.
  • המלחין הצרפתי הקטור ברליוז כתב סימפוניה תוכניתית בעלת חמישה פרקים - הסימפוניה הפנטסטית.
  • אצל המלחין הבוהמי אנטונין דבוז'ק ניתן למצוא שימוש יוצא מן הכלל בטכניקת הציטטות שקבע בטהובן. בסימפוניה מס' 9 שלו "מן העולם החדש" בכל פרק מובאות ציטטות מן הפרקים שקדמו לו. טכניקה זו מגיעה לשיאה בפרק האחרון של הסימפוניה שם משולבים כל ארבעת המוטיבים מן הפרקים הקודמים.
  • גוסטב מאהלר, המלחין היהודי-אוסטרי "לקח" מבטהובן את השימוש במקהלה בתוך הסימפוניות שכתב.
  • בנוגע לפתיחת הסולן בקונצ'רטו, רבים ממלחיני התקופה הרומנטית "הלכו" אחרי בטהובן. ניתן לראות זאת אצל המלחין הרוסי צ'ייקובסקי בקונצ'רטו לכינור ובקונצ'רטו לפסנתר, בקונצ'רטו לכינור של דבוז'ק, בקונצ'רטי (צורת רבים של קונצ'רטו) לפסנתר ובקונצ'רטו לכינור המפורסם של פליקס מנדלסון. וכן הפתיחה של הקונצ'רטו השני בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת של ברהמס.

השפעת אישיותו ואמונותיו על כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל כתיבתו של בטהובן מאמצע חייו, כאשר החל להתחרש, הייתה מאבק מתמשך בגורל וניצחון. עניין זה הבא לביטוי מעל לכל ביצירותיו המאוחרות (הסימפוניה התשיעית, מיסה סולמניס, הרביעיות האחרונות ועוד). גם במישור הכללי יש ביטוי לתחושה זו של מאבק וניצחון. תיאור זה לעתים קרובות מתייחס להפקת יצירותיו של בטהובן אל מול קשייו האישיים הרציניים. סקיצות המוזיקה האחרונות שלו הן של החמישייה כלי קשת בדו מז'ור.

בטהובן חי בימים הסוערים של המהפכה הצרפתית שלטון נפוליאון והפצת רעיונות בדבר שחרור האדם מדיכוי ומעריצות. בטהובן שמצד אחד היה אדם רב השפעה בשל הכבוד הרב לכשרונו המוזיקלי ומצד שני חש דיכוי בשל הצורך לשמור על לקותו בסוד ובשל ההערכה הנמוכה שהייתה לחברה לגבי אופיו, מצא את הרעיונות האלה כקוסמים מאוד. רעיונות אלה מפעפעים בכל יצירותיו הגדולות.

בטהובן מאוד התרשם מהאידאלים של עידן ההארה ומהרומנטיקה באירופה. הוא בתחילה הקדיש את הסימפוניה השלישית שלו, "ארואיקה" (ההרואית), לנפוליאון, באמונה שזה יתמוך באידאלים הדמוקרטיים והרפובליקניים של המהפכה הצרפתית, אך ב-1804 קרע את העמוד עליו הייתה כתובה ההקדשה לנפוליאון, כששאיפותיו האימפריאליות של נפוליאון הפכו למציאות והוא הכתיר את עצמו לקיסר, שינה בטהובן את שם הסימפוניה ל"סימפוניה הרואית, הולחנה לחגיגת זכרו של אדם גדול".

ביצירותיו של בטהובן מתגלה חזון אופטימי ונמרץ של אמונה בכוחו של האדם להתגבר על כל הקושי והרוע שבחיים, כפי שהוא עצמו התמודד עם אסון הגורל שנטל ממנו את חוש שמיעתו, ויכול לו.

בפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית של בטהובן יש קטע מקהלתי למלות ה "אודה לשמחה" של פרידריך שילר, מזמור אופטימי המגן על אחוות האנושות. העובדה, שבטהובן היה מסוגל להתגבר על מרירותו וחירשותו הקשה ולכתוב מוזיקה נפלאה כל כך כהמנון לחדווה, המאחדת את בני האדם כולם, מעידה רבות על אופיו המיוחד ועל גדלות רוחו.

שאלת הגדרתו של בטהובן כרומנטיקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויכוח ממושך בנוגע לבטהובן הוא האם היה מלחין רומנטי או קלאסי. כפי שמתועד ממקור כלשהו, מאחר שמשמעות המילה "רומנטי" והגדרת תקופת ה"רומנטיקה" משתנות עם הדיסציפלינה, הכללת בטהובן כחלק בתנועה או תקופה זו חייבת להשתקף בהקשר המסוים.

בטהובן נחשב ללא ספק בחצי הראשון של המאה ה-19 יחד עם רומנטיקנים ספרותיים כגון המשוררים הגרמנים גתה ושילר והמשורר האנגלי פרסי שלי. הוא נקרא רומנטיקן גם בידי בני זמנו כמו שפור או הופמאן. לעתים קרובות הוא נחשב מלחין מחזורי השירים הראשון והושפע על ידי ניבים עממיים רומנטיים, לדוגמה בשימושו ביצירה של המשורר רוברט ברנס. הוא עיבד לחנים עממיים לקול, פסנתר, כינור וצ'לו.

מצד שני מתייחסים להקשר המוזיקולוגיה, שם המוזיקה הרומנטית נחשבת אחרי תקופה זו; העניין קשור לוויכוח גדול יותר. לדעת כמה מומחים, בטהובן הוא לא רומנטיקן, והיותו כזה היא מיתוס; לדעת אחרים הוא דמות בתקופת מעבר, או מין מבשר לרומנטיקה, "ממציא" התקופה הרומנטית; לדעת אחרים הוא מלחין רומנטי טיפוסי ואפילו אבטיפוס, מושלם בהתאמה למיתוס של גאוניות ואינדיבידואליות הרואיות. מקומו בתקופה הרומנטית נע ממקום למקום מספר פעמים בידי המלומדים, וזה נשאר נושא לוויכוח עז, בין השאר מכיוון שבטהובן נשקף כדמות מולידה. לאלה שעידן ההארה מסמל את יסוד המודרניות בעיניהם, הוא מוכרח עקב כך להיות קלאסי באופן חד-משמעי, בעוד לאלה שרואים את הרגישות הרומנטית כמפתח לאסתטיקה מאוחרת יותר (כולל אסתטיקת ימינו), הוא מוכרח להיות רומנטי. בין שני הצדדים הקיצוניים האלה יש, כמובן, פרשנויות או שינויים הדרגתיים רבים מאוד.

האזנה ליצירות בטהובן מוסיפה עוד ניתוח למדני אפשרי: ישנה ללא ספק התפתחות בסגנון יצירותיו בין המוקדמות למאוחרות. בטהובן הצעיר נראה לעתים עמל על מנת להיות מותאם לתבניות חבריו: הוא רוצה לכתוב מוזיקה שתהיה מתקבלת על הדעת בחברה של ימיו. מאוחר יותר, ישנם בהישגיו הרבה יותר מאמונות האיקונוקלסט, כמו הוספת מקהלה בסימפוניה, כשז'אנר הסימפוניה כפי שהיה לפניו היה אינסטרומנטלי בלבד. משמעות הדבר היא, שהשאלה משתנה מ"האם היה בטהובן קלאסי או רומנטי" ל: "היכן בדיוק על ציר הזמן נטה בטהובן מקלאסיות בולטת לרומנטיות בולטת?" רוב המלומדים מסכימים: הצגת הסימפוניות החמישית והשישית בקונצרט אחד ב-1808 הייתה כנראה נקודת המפנה שלו. בסימפוניה החמישית, שיבץ בטהובן נושא הבנוי ממוטיב חוזר קצר בכל פרקי היצירה (שנשמעה בפעם הראשונה באותו קונצרט). הסימפוניה השישית שבאה אחריה הייתה הדוגמה הראשונה לסימפוניה, שהולחנה כיצירה תוכניתית (נוהג שהיה בתקופת הרומנטיקה לסטנדרטי), וכן שברה את הארגון המסורתי של סימפוניה בארבעה פרקים. עם זאת, בהמשך כתב בטהובן את הסימפוניה השמינית העדינה שלו ומעט מוזיקה קאמרית שקטה לדרישות האנגלים. על כל פנים, בסוף העשור הראשון למאה ה-19, בטהובן היה ללא ספק רומנטיקן.

בניגוד לכך, קארל דאלהאוס טוען, שהתפתחות סגנונו של בטהובן מביאה אותו למעשה אף לתקופה קדומה מהרומנטיקה, שם הוא נפרד מהמוזיקה של עמיתיו. דאלהאוס מציין כי הבנתנו את בטהובן כמלחין רומנטי נשאבת בעיקרה מתקופתו האמצעית-מוקדמת של בטהובן, שמכילה את הסימפוניה השלישית והסימפוניה החמישית. בכל אופן השפעת בטהובן על מלחינים רומנטיים אחרים לקוחה בעיקר מיצירות בין Opp. 74 ו-97, של חציה השני של התקופה האמצעית. דאלהאוס טוען שמסורת המוזיקה הרומנטית היא במהותה מסורת המוזיקה של שוברט, ושהשפעת בטהובן על שוברט נלקחה במידה רבה מ-Opp. 74 ו-97. בטהובן המאוחר הוא אינדיבידואליסט במידה כזאת, עד שאין עוד לראותו כשייך לאותו ז'אנר של בני זמנו הרומנטיקנים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P Classic Music.png

פורטל המוזיקה הקלאסית מהווה שער לחובבי המוזיקה הקלאסית בפרט, ולחובבי המוזיקה בכלל, ולמתעניינים בתחום המוזיקה הקלאסית. בפורטל תוכלו למצוא מידע על מלחינים חשובים ודומיננטיים, על התקופות השונות במוזיקה הקלאסית, על יצירות מופת קלאסיות שונות ועוד.

עיינו גם בפורטל

P German flag.svg

פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה: היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות, כלכלה, חברה, ספורט ועוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פאול בקר, "בטהובן", ספר ראשון, עמ' 46
  2. ^ ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 136
  3. ^ ג'וזף קרמן ואחרים, "לודוויג ואן בטהובן 6", מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  4. ^ פ. ע. גרדנוויץ, "עולם הפסנתרן", עמ' 167 (ציטוט מדברי בן-דורו של בטהובן).