ריכרד וגנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ריכרד וגנר
22 במאי 1813 – 13 בפברואר 1883 (בגיל 69)
וגנר במינכן, 1871
מקום לידה Flagge Königreich Sachsen (1815-1918).svg לייפציג, סקסוניה
מקום פטירה Flag of Italy (1861-1946).svg ונציה, איטליה
מקצוע מלחין, תאורטיקן מוזיקה ומסאי
חתימה Richard Wagner Signature.svg

וילהלם ריכרד וַגְנֵר (גרמנית: Wilhelm Richard Wagner;‏ 22 במאי 1813 - 13 בפברואר 1883) היה מלחין, תאורטיקן מוזיקה ומסאי גרמני, שתרומתו בעיקר בתחום האופרה. יצירתו של וגנר, בעיקר המאוחרת יותר, בולטת במרקם המורכב שלה, ובסגנון המוזיקלי שנחשב בדרך כלל לפסגת הזרם הרומנטי. בתור מוזיקאי גרמני מהשורה הראשונה, רשם וגנר לזכותו חלוציות מתקדמת בשפה המוזיקלית – עם יצירות מופת כטבעת הניבלונגים ואמני השירה מנירנברג.

לווגנר השפעה גדולה על התרבות העולמית, בעיקר בזכות 13 האופרות שיצר. יצירותיו השפיעו רבות גם על גדולי הסופרים ההוגים והמשוררים, בהם תומאס מאן, שארל בודלר ופרידריך ניטשה. גם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ציין במכתביו את התרשמותו העמוקה מהאופרה טנהויזר.

וגנר נודע באנטישמיות החריפה שלו, שבעטיה יצירותיו מוחרמות על ידי התזמורות הגדולות בישראל‏[1].

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וגנר בצעירותו

ריכרד וגנר נולד בלייפציג, ממלכת סקסוניה (כיום גרמניה) ב-22 במאי 1813. אביו, פקיד עירוני זוטר, מת שישה חודשים לאחר מכן. באוגוסט 1814 נישאה אמו לשחקן לודוויג גאייר, שאותו הכירה עוד בתקופה שבה שכר חדר בבית משפחת וגנר בהיותו סטודנט. הפילוסוף פרידריך ניטשה, שהיה בקשרי חברות עם וגנר תקופה מסוימת, היה הראשון לטעון כי לווגנר שורשים יהודיים, בהפנותו אצבע לשורשיו היהודיים של גאייר. גאייר מת כשהיה וגנר הצעיר בן שש, והותיר את אמו של וגנר לגדלו לבדה. בבגרותו היה וגנר משוכנע במידה רבה שגאייר היה אביו, וכך אף כתב במכתב לאחותו.

וגנר הצעיר שאף להיות מחזאי, והתעניינותו במוזיקה תחילתה בכוונתו להעשיר את הדרמות שתכנן לכתוב ולביים. ב-1831 החל בלימודי מוזיקולוגיה באוניברסיטת לייפציג. בתקופה זו הושפע מיצירותיו של לודוויג ואן בטהובן.

בשנת 1832 כשהוא בן 19 בלבד השלים את הליברית לאופרה הראשונה שלו החתונה. הוא נטש את העבודה על האופרה והשמיד את הליברית לאחר שאחותו הביעה בפניו את שאט נפשה מסיפור העלילה. רק שלושה קטעים שרדו מן העבודה המקורית. ב-1833, והוא בן עשרים, סיים את כתיבת האופרה השנייה שלו, "הפיות". האופרה, המחקה בבירור את סגנונו של קרל מריה פון ובר, הוצגה רק כחצי מאה מאוחר יותר. וגנר זכה בינתיים למשרות קצרות כמנהל מוזיקלי בבתי האופרה של מגדבורג וקניגסברג, ובזמן זה כתב את "איסור האהבה" (Das Liebesverbot), המבוסס על "מידה כנגד מידה" מאת ויליאם שייקספיר. אופרה זו הועלתה על במה במגדבורג ב-1836, אבל לא זכתה להצלחה.

בשנת 1836 נישא וגנר לשחקנית מינה פלאנר, והם עברו לריגה, שם קיבל וגנר את משרת המנהל המוזיקלי של בית האופרה המקומי. כמה שבועות מאוחר יותר, ברחה פלאנר עם קצין צבא שהותירה מרוששת. היא שבה לזרועות וגנר, שניאות לקבלה בחזרה. עם זאת, היה זה אות מבשר רעות לנישואין כושלים, שהסתיימו במפח נפש שלושה עשורים מאוחר יותר.

בני הזוג צברו חובות גדולים כל כך, עד שבשנת 1839 נאלצו להימלט מפני נושיהם מריגה. במהלך מנוסתם נקלעו לים סוער בדרכם ללונדון, ומהפלגה זו שאב וגנר את השראתו לאופרה "ההולנדי המעופף". ההסתבכות בחובות ליוותה את וגנר כל שארית חייו. בני הזוג התגוררו מספר שנים בפריז, שם התפרנס וגנר מכתיבת מאמרים ומעיבוד אופרות של מלחינים אחרים.

תקופת דרזדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1840 סיים וגנר את כתיבת האופרה השלישית שלו, "ריאנצי". התיאטרון המלכותי של דרזדן בממלכת סקסוניה הסכים להציג את האופרה. ב-1842 עברו וגנר ואשתו לעיר, ו"ריאנצי" הוצגה שם וזכתה להצלחה רבה. בשש השנים שלאחר מכן התגורר וגנר בדרזדן, והתמנה לבסוף למנצח הרשמי של בית המלוכה של סקסוניה. בתקופה זו כתב והציג את "ההולנדי המעופף" ואת "טנהויזר".

שהותם של בני הזוג בדרזדן הגיעה לסיומה בשל מעורבותו הפוליטית (השמאלנית) של וגנר. במדינות הגרמניות השונות הלכה והתעצמה תנועה לאומנית שדרשה חירויות רבות יותר ואת איחודה הפוליטי של גרמניה. וגנר היה משתתף פעיל בתנועה זו, ואירח בביתו פעילים חשובים בה, כדוגמת האנרכיסט הרוסי מיכאיל בקונין.

באפריל 1849 הגיעה המחאה נגד ממשלת סקסוניה לשיא, והמלך פרידריך אוגוסט השני פיזר את הפרלמנט. במאי פרץ מרד של ממש, ווגנר השתתף בו באופן שולי. המרד דוכא בידי כוח משולב של כוחות סקסוניים ופרוסים, והוצאו צווי מעצר נגד פעילים מהפכנים. וגנר נאלץ לברוח, תחילה לפריז, שם מצא קורת גג ופרנסה (העתקת פרטיטורות לאופרות) מידו של יהודי מומר ומלחין אופרות ידוע בצרפת של אותה תקופה, ג'אקומו מאיירבר ואחר המשיך לציריך. חבריו למרד שלא הצליחו להימלט נאסרו לשנים ארוכות.

גלות, שופנהאואר ומתילדה וזנדונק[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שתים עשרה השנים הבאות עשה וגנר בגלות. לפני פרוץ המרי בדרזדן השלים את האופרה "לוהנגרין", ועתה הפציר בחברו פרנץ ליסט שיביא להצגתה בהיעדרו. ליסט נענה לבקשה וניצח על הבכורה בוויימאר באוגוסט 1850.

וגנר מצא עצמו עתה במצב אישי קשה, מבודד מהעולם המוזיקלי הגרמני וללא הכנסה קבועה. לטיוטות שהלחין בתקופה זו, מהן תצמח לבסוף "טבעת הניבלונגים", לא היה סיכוי להיות מושמעות. אשתו, שלא הייתה מרוצה מהאופרות שחיבר אחרי "ריאנצי", שקעה בדיכאון עמוק. מחלת עור שפקדה אותו הקשתה עליו את הכתיבה.

התפוקה העיקרית של וגנר בשנותיו בציריך הייתה סדרת מאמרים בולטים: במאמר מ-1849 תיאר את מושג הגזאמטקונסטוורק, יצירת האמנות הכוללת, בה משתלבים סוגי אמנות שונים כגון: מוזיקה, שירה, מחול, ציור ואמנויות הבמה. במאמרו "היהודים במוזיקה" (1850) השתלח באנטישמיות נטולת רסן במלחינים היהודיים, וב"אופרה ודרמה" (1851) תיאר את העקרונות האסתטיים שהנחו אותו בכתיבת "טבעת הניבלונגים".

בשנים הבאות נתקל וגנר בשני מקורות השראה בלתי תלויים, שהביאוהו לכתיבת האופרה הנודעת "טריסטן ואיזולדה". מקור ההשראה הראשון היו כתביו של הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שאליהם חשף אותו חברו המשורר גיאורג הרווג. נסיבות חייו האישיים הקלו עליו את קבלת הפילוסופיה של שופנהאואר, המאמצת גישה פסימית ביותר כלפי מצב הקיום האנושי. וגנר דבק בשופנהאואר כל שארית חייו, גם כששפר עליו גורלו.

אחד מרעיונותיו של שופנהאואר היה, שלמוזיקה מעמד בכורה בין כל סוגי האמנות, כיוון שהיא היחידה שאינה קשורה בעולם החומרי. וגנר אימץ דעה זו, אף שעמדה בסתירה לאחד מטיעוניו הוא, במאמר "אופרה ודרמה", כי על המוזיקה באופרה לשרת את העלילה הדרמטית. חוקרי וגנר ראו בשופנהאואר את מי שהניע את וגנר לתת למוזיקה תפקיד חשוב יותר באופרות המאוחרות יותר שלו. תורתו של שופנהאואר חדרה גם אל הליבריות שכתב וגנר החל בתקופה זו.

מקור ההשראה השני של וגנר היה המשוררת והסופרת מתילדה וזנדונק. וגנר פגש בה ובבעלה אוטו בציריך בשנת 1852. אוטו, חובב נלהב של וגנר, העמיד לרשות וגנר בית באחוזתו. בשנת 1857 כבר היה וגנר מאוהב במתילדה. היא, אף שהחזירה מעט מהאהבה שהמטיר עליה, לא רצתה לסכן את נישואיה, ועדכנה את בעלה בקשריה עם וגנר. בעקבות הרומן עם מתילדה, זנח וגנר את העבודה על "הניבלונגים" (אותה המשיך רק תריסר שנים מאוחר יותר), ופתח בכתיבת האופרה טריסטן ואיזולדה, המבוססת על סיפור אהבה ארתוריאני על האביר טריסטן והגבירה (הנשואה) איזולדה.

מערכת היחסים המורכבת קרסה ב-1858 כאשר מינה גילתה מכתב מווגנר למתילדה. בעקבות הריב שהתפתח עזב וגנר את ציריך בגפו, ועבר לוונציה. בשנה שלאחר מכן שב לפריז לפקח על העלאת גרסה חדשה של "טנהויזר", שנכשלה כישלון חרוץ. כל ההופעות בוטלו, ווגנר עזב בחופזה את העיר.

ב-1861 הוסר החרם הפוליטי מעל וגנר, וימי גלותו הגיעו אל קצם. הוא התיישב בפרוסיה, והחל בכתיבת "אמני השירה מנירנברג" (Die Meistersinger von Nürnberg). באופן מפתיע, זו הייתה יצירתו השמחה והאופטימית ביותר. ב-1862 נפרד וגנר סופית ממינה, אף שהמשיך לתמוך בה כספית עד מותה ב-1866.

וגנר במינכן, 1864

בן טיפוחיו של לודוויג השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורלו של וגנר השתפר פלאים ב-1864, כאשר עלה לודוויג השני לכס המלכות בבוואריה והוא בן 18. המלך הצעיר, חובב מושבע של האופרות של וגנר עוד מימי ילדותו, דאג להביא את המלחין למינכן, בירת בוואריה. הוא הסדיר את חובותיו הגדולים, וקידם את העלאת האופרה החדשה של וגנר. לאחר קשיים גדולים שהתגלו בחזרות, הועלתה הבכורה של "טריסטן ואיזולדה" בתיאטרון המלכותי של מינכן ב-10 ביוני 1865 וזכתה להצלחה אדירה.

בינתיים הסתבך וגנר ברומן נוסף, הפעם עם קוזימה פון בילוב (Cosima von Bülow), אשתו של המנצח הנס פון בילוב, אחד ממעריציו הגדולים ביותר של וגנר ומי שניצח על הבכורה של "טריסטן ואיזולדה". קוזימה עצמה הייתה בתו מחוץ לנישואים של פרנץ ליסט, וצעירה מווגנר ב-24 שנים. באפריל 1865 ילדה לווגנר בת מחוץ לנישואים, שזכתה לשם איזולדה. הרומן הלא-סודי ביניהם הביא לשערורייה במינכן, וחנו של וגנר סר בעיני בכירים בחצר, שחשדו בהשפעתו המזיקה על המלך. בדצמבר 1865, אולץ לודוויג להרחיק את וגנר ממינכן. לודוויג, הידוע באישיותו התמהונית, אף שקל לוותר על כס מלכותו כדי להצטרף לווגנר הנערץ עליו בגלות, אך וגנר הניאו מכך.

לודוויג שיכן את וגנר בווילה על גדות אגם לוצרן, שם השלים את Die Meistersinger, שהועלתה לראשונה במינכן ביוני 1868. באוקטובר התגרשה קוזימה מבעלה, וב-25 באוגוסט 1870 היא ווגנר נישאו. בדצמבר אותה שנה הלחין וגנר את "אידיליית זיגפריד" לכבוד יום הולדתה של קוזימה. נישואים אלו נמשכו עד למותו של וגנר. בנוסף לבתם איזולדה, נולדה להם בת נוספת, אווה, ובן בשם זיגפריד (גיבור במיתולוגיה הגרמנית ומגיבורי ה"ניבלונגים").

בווילה על גדות האגם פגש וגנר ב-1869 לראשונה את הפילוסוף פרידריך ניטשה שהיה במהרה לחברו הטוב. לרעיונותיו של וגנר נודעה השפעה ברורה על ניטשה, שהיה צעיר ממנו ב-31 שנים. ספרו הראשון של ניטשה, "הולדת הטרגדיה", הוקדש לווגנר. חברותם עלתה לבסוף על שרטון, כאשר ניטשה הלך והתפכח מהיבטים שונים במחשבתו של וגנר, כגון הפציפיזם והאנטישמיות שלו. בכתביו "פרשת וגנר" (1888) ו"ניטשה נגד וגנר" (1888) הציג ניטשה את וגנר כדקדנטי ומושחת, ואף התנער מהערצתו המוקדמת למלחין.

ביירוית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית האופרה של וגנר "פסטשפילהאוס" בביירוית (1900), התיאטרון שבו נערכות ההופעות במסגרת פסטיבל ביירוית

בחיק משפחתו החדשה יכול היה וגנר להפנות את מרצו להשלמת "טבעת הניבלונגים". וגנר רצה שהמחזור השלם יוצג בבית אופרה חדש, שיתוכנן במיוחד למטרה זו.

ב-1871 בחר בעיר הקטנה ביירוית לשכן בה את בית האופרה החדש. בני הזוג עברו לשם בשנה שלאחר מכן, ואז הונחה אבן הפינה למבנה. כדי לגייס כספים לבנייה, הוקמו במספר ערים "חברות וגנר", והוא עצמו החל במסע גיוס כספים ברחבי גרמניה. גיוס הכספים הושלם רק הודות למענק גדול של המלך לודוויג בשנת 1874.

בית האופרה נחנך באוגוסט 1876, בהצגת הבכורה של מחזור "טבעת הניבלונגים", בנוכחות אישי שם רבים: הקיסר וילהלם השני, פדרו השני, קיסר ברזיל, לודוויג השני פטרונו של וגנר (שהשתתף בחשאי), בני אצולה רבים, וכן מלחינים בולטים דוגמת אנטון ברוקנר, אדוארד גריג, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ופרנץ ליסט.

מבחינה אמנותית הייתה הבכורה הצלחה מסחררת, אך מהבחינה הכספית הייתה כישלון חרוץ. וגנר ויתר על תוכניתו לערוך פסטיבל דומה בשנה שלאחר מכן, ונסע ללונדון לגייס כספים לכיסוי הגירעון. בסופו של דבר המשיך בית האופרה, שנפתח בבכורת טבעת הניבלונגים ב-1876, לארח את פסטיבל ביירוית המפורסם מאז ועד היום.

וגנר ובנו זיגפריד, 1880

השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1877 החל וגנר בעבודה על האופרה האחרונה שלו, "פרסיפל". הלחנתה דרשה ארבע שנים, במהלכן פרסם שורת מאמרים ריאקציונריים אודות דת ואמנות, שהלכו והקצינו.

העבודה על "פרסיפל" הושלמה בינואר 1882, ולכבודה נערך בביירוית פסטיבל שני. לאחר סדרה קשה של התקפי דלקת גרון, הופיע וגנר לפסטיבל כשהוא חולה מאוד. במהלך ההצגה השש-עשרה והאחרונה של "פרסיפל" ב-29 באוגוסט, נכנס בחשאי לתא התזמורת במהלך המערכה השלישית, נטל את שרביט הניצוח מהמנצח הרמן לוי, וניצח על סוף היצירה.

לאחר הפסטיבל עברה המשפחה למשך החורף לוונציה, והתגוררה בארמון קא' ונדראמין קאלרגי על גדת התעלה הגדולה שבעיר. ב-13 בפברואר 1883 מת וגנר מהתקף לב. גופתו הושבה לביירוית והוא נקבר בגן אחוזתו בעיר, הקרויה Wahnfried ("חופש מאשליות").

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפלר - שיטת וגנר מוצגת לראווה

מורשתו האמנותית העיקרית של וגנר היא האופרות שכתב. את אלו ניתן לחלק באופן גס לשלושה חלקים:

באמצעות האופרות שהלחין ומאמריו התאורטיים, נודעה לווגנר השפעה בולטת במדיום האופראי. הוא צידד בצורה חדשה של אופרה שאותה כינה "דרמת מוזיקה", בה משתלבים יחדיו כל האלמנטים המוזיקליים והדרמטיים. כדי להגשים תוכנית זו העניק וגנר לתזמורת תפקיד דרמטי שאינו נופל מזה של הזמרים. כוח ההבעה של התזמורת מועצם באמצעות שימוש בלייטמוטיבים, קטעים מוזיקליים המייצגים דמות מסוימת או אלמנט בעלילה, ואשר שזירתם יחד והתפתחותם המורכבת מאירים את התקדמות העלילה.

בניגוד למלחיני אופרה אחרים, אשר הותירו לרוב את מלאכת כתיבת הליברית לאחרים, כתב וגנר את הליברית בעצמו. העלילות אצלו מבוססות לרוב על מיתוסים ואגדות אירופאיים.

הסגנון המוזיקלי של וגנר נחשב בדרך כלל לפסגת הזרם הרומנטי, בשל העיסוק חסר התקדים ברגש ובהבעתו. הוא החדיר רעיונות חדשים בתחום ההרמוניה והמבנה, ובכללם כרומטיות קיצונית. ב"טריסטן ואיזולדה" בחן את גבולות מערכת הסולמות המוזיקליים הרגילה, וסלל בכך את הדרך לאטונליות של המוזיקה במאה ה-20. היסטוריונים אחדים של המוזיקה אף רואים את "טריסטן ואיזולדה" כתחילת המוזיקה הקלאסית המודרנית.

יצירתו הלא-אופראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

וגנר כמעט שלא כתב מוזיקה לא-אופראית. בין יצירותיו הלא-אופראיות נמנות סימפוניה אחת מגיל 19, אוברטורות אחדות, מחזור השירים "שירי וזנדונק", כוראל, חמישיית קלרנית, ויצירות לפסנתר. מבין אלו המבוצעת תדיר ביותר היא "אידיליית זיגפריד", יצירה קאמרית שכתב ליום הולדתה של אשתו השנייה, קוזימה. האידיליה שואבת כמה מוטיבים ממחזור הניבלונגים.

לאחר שכתב את "פרסיפל", תכנן וגנר ככל הנראה להקדיש את מרצו להלחנת סימפוניות. ואולם, עד יום מותו לא הותיר אחריו יצירה משמעותית בתחום זה.

האוברטורות (פתיחות) וקטעי התזמורת מהאופרות הבוגרות של וגנר מנוגנות מדי פעם כקטעי קונצרט. וגנר עיבד אותם למטרה זו, כך שלא יסתיימו באופן פתאומי.

קטע "מקהלת הכלה" מתוך האופרה "לוהנגרין" מוכר ביותר ומנוגן לעתים תכופות בחתונות, בעיקר בארצות הברית, שבה הוא מושר למלים "Here comes the bride / all dressed in white".

יצירות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

וגנר היה כותב פורה ביותר, והותיר אחריו מאות ספרים, שירים ומאמרים, וכן התכתבות עניפה. כתביו מקיפים מגוון רחב של נושאים, בהם פוליטיקה, פילוסופיה וניתוחים מעמיקים (ואף סותרים) של האופרות שלו. כתבים בולטים הם "אופרה ודרמה" (1851), מאמר תאורטי על האופרה, ו"היהדות במוזיקה" 1850, כתב האשמה אנטישמי חריף נגד מלחינים יהודים, הטוען כי היהודים כעם, בשל היותם בגלות, הם תלושים ולכן אינם מסוגלים ליצירה אותנטית. כן פרסם אוטוביוגרפיה, "חיי" (1880).

וגנר אחראי לכמה חידושים תאורטיים שפותחו בבית האופרה של ביירוית, שנבנה במיוחד להעלאת האופרות שלו. ביניהם החשכת האודיטוריום במהלך המופע, והסתרת התזמורת ב"בור", הרחק מעין הקהל. בביירוית מתקיים פסטיבל ריכרד וגנר השנתי, המושך אליו אלפי חובבי אופרה מושבעים מדי קיץ.

הרצל ווגנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, כתב ב"אוטוביוגרפיה" שלו: "במשך החודשיים האחרונים של שהותי בפריז כתבתי את הספר "מדינת היהודים". הדבר היחיד שהסב לי תענוג בערבים היה שמיעת המוזיקה של וגנר, במיוחד "טנהויזר", אופרה ששמעתיה כמספר הפעמים שהועלתה על הבמה. היא חיזקה את מערכת העצבים שלי ואת נפשי. רק באותם ערבים שהאופרה לא הוצגה בהם, חשתי הרהורים בנכונות מחשבותיי" (1896). שנתיים לאחר מכן, שני קטעים מתוך האופרה טנהויזר בוצעו בקונגרס הציוני השני בבזל, שם, לדבריו, ייסד הרצל את "מדינת היהודים". "כאשר באותם זמנים חברי הקונגרס זימזמו להם שירים ביידיש" (עמוס אילון, "הרצל").

טוסקניני ווגנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית) ביצעה ב-1938 תחת שרביטו של המנצח הגדול ארטורו טוסקניני את הפתיחה "אמני השירה מנירנברג". המנצח עצמו סבר כי "ביצוע הפתיחה מהווה אות מחאה כנגד התפשטות "הדבר החום" באירופה" וכי "אסור להשאיר את וגנר לנאצים".

האנטישמיות ווגנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרו של וגנר "היהדות במוזיקה"

ריכרד וגנר נודע כבעל אופי קשה. דבר זה מצא השתקפות הן בהשתתפותו הספונטנית במהפכות שונות, הן בחיים אישיים מסובכים, והן בכך שבמהלך חייו היה מושפע מאסכולות פילוסופיות שונות. במאמריו החריפים ובמכתביו, ניחן יחס רגזני כלפי היהדות (כפי שהיא הצטיירה בעיניו), לצרפתים באשר הם ולאנשים פרטיים. מאוחר יותר בחייו, בספר האוטוביוגרפי "חיי"("Mein Leben"), וגנר הביע צער על פרשנות אנטישמית של מאמרו "היהדות במוזיקה".

וגנר הפיץ דעות אנטישמיות רבות במהלך חייו, בשיחותיו ובמספר כתבים פרי עטו. הוא שב והוקיע את היהודים, במיוחד את המוזיקאים היהודים, כגוף זר ומזיק בגרמניה, וקרא לגירושם ולנטישת התרבות היהודית. מספר חוקרים אף טוענים כי האופרות שלו מכילות מסרים אנטישמיים, אבל טענה זו שנויה במחלוקת. מקור המחלוקת בעובדה כי אין באופרות של וגנר אזכורים ליהודים ויהדות, קריקטורות או שטנה גלויה כלפי יהודים.

קריקטורה על וגנר מאת קרל קליק במגזין וינאי סאטירי משנת 1873, המתייחסת לשמועות על מוצאו היהודי של וגנר

מאמרו האנטישמי המרכזי והשערורייתי ביותר של וגנר הוא "היהדות במוזיקה", שפורסם בנויה צייטשריפט לראשונה בשנת 1850 תחת שם העט K. Freigedenk ("החפשי בדעותיו"). המאמר מתיימר להסביר את "חוסר האהדה בציבור" למלחינים ממוצא יהודי דוגמת פליקס מנדלסון-ברתולדי וג'אקומו מאיירבר. וגנר הסביר, כי העם הגרמני דוחה את היהודים בשל צורתם והתנהגותם השונות, קולותיהם ה"צווחנים, החורקים, המזמזמים", וכי "על אף כל שנאמר ונכתב בזכות האמנציפציה ליהודים, תמיד חשנו באופן אינסטינקטיבי דחייה עזה מפני מגע ממשי איתם". טענתו ה"עניינית" העיקרית היא שהיהודים מסוגלים ליצור רק מוזיקה רדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית, הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית, ששורשיה ב"רוח האמיתית של הפולק (העם)". אף שאין כיום מי שחולקים על זיהויו של וגנר כשונא יהודים, היו בעבר מי שניסו להציגו כפילושמי ובכך בקשו ליצור סוג של ריהביליטציה למלחין (למשל ההיסטוריון הגרמני Westrnhagen שכתב זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה).

פרסומו הראשוני של המאמר משך תשומת לב מעטה, אבל משפרסם אותו וגנר בחתימתו בחוברת בשנת 1869, עורר מחאות בזמן הצגת האופרה אמני השירה מנירנברג.

בסוף מאמרו "היהודים במוזיקה" כתב, כי "ישנה רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם -- Der Untergang" (דהיינו, שקיעתם או הסתלקותם). וגנר צידד בהיטמעות היהודים בתוך התרבות הגרמנית, כך שהשפעתם ה"זרה" תיפסק.

למרות כתביו האנטישמיים, היו לווגנר כמה חברים יהודים. הבולט בהם היה הרמן לוי, יהודי דתי שווגנר בחרו לנצח על הבכורה של "פרסיפל", האופרה האחרונה שלו. בתחילה רצה וגנר, שלוי ייטבל לנצרות לפני שינצח על הבכורה, אבל חזר בו מכוונתו. לוי היה חבר קרוב של וגנר, ואף נתבקש להיות בין נושאי ארונו.

האנטישמיות של וגנר לא הייתה חריגה בהקשר של תקופתו וסביבתו. רעיונות אנטישמיים היו נפוצים בעולם הרעיונות של המאה ה-19 ונישאו בפי אינטלקטואלים שונים.

פרשנות הנאצים לפועלו של המלחין[עריכת קוד מקור | עריכה]

וגנר היה חותנו של יוסטון סטיוארט צ'מברליין, אנגלי שהיה ממבשרי האנטישמיות הגרמנית החדשה, ושהיה חבר בחוג ימני קיצוני, שהוקם לאחר מותו של וגנר ב-1883. חוג זה, שנודע בשם "חוג ביירוית", אומץ בידי קוזימה אשתו של וגנר, שהייתה אנטישמית חריפה במיוחד. לאחר מות קוזימה ובנם של בני הזוג, זיגפריד, בשנת 1930, נפל ניהול פסטיבל וגנר השנתי על כתפיה של ויניפרד, אלמנתו של זיגפריד, שהייתה חברה קרובה של אדולף היטלר. היטלר מצדו היה חובב של המוזיקה של וגנר, אשר נוגנה לעתים תכופות בכנסים של המפלגה הנאצית. חוקרים אחדים טענו, כי רעיונותיו של וגנר, ובמיוחד האנטישמיות שלו, השפיעו על האידאולוגיה הנאצית, אבל הדעות בנושא זה עודן חלוקות. היבטים רבים במשנתו של וגנר לא מתיישבים היטב עם הנאציזם, כמו למשל הפציפיזם והקריאה להיטמעות היהודים בחברה הגרמנית.

היטלר העריץ את וגנר, את יצירותיו ואת הגותו. לדעת תומאס מאן, להשפעת רעיונותיו של וגנר על היטלר היה חלק משמעותי בבניית הרייך השלישי ובדרכו ליצירת גרמניה חדשה על פי המיתוסים שווגנר העלה על נס באופרות שלו.‏[2] נינו של וגנר, המוזיקולוג ד"ר גוטפריד וגנר, ביקר בישראל בשנת 2005 והשתתף באירועי יום השנה הששים לתום מלחמת העולם השנייה באירופה. ד"ר וגנר אמר, כי לדעתו החברה הגרמנית לא התמודדה עדיין באופן רציני עם נושא השואה. כן דיבר על החוט האידאולוגי המקשר בין וגנר להיטלר.‏[3]

מנואל ברוג, מבקר התרבות של "די ולט" הגרמני אמר על ריכרד וגנר לקראת יום השנה ה-200 להולדתו: "רק על ישו, נפוליאון והיטלר כתבו יותר". ספרים אחדים יצאו לרגל יובל זה, בהם ספרו של גוטפריד וגנר, "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני" ("You Shall Have No Other Gods Before Me"). בספרו טוען גוטפריד וגנר כי האנטישמיות ושנאת הנשים בולטות ביצירתו של וגנר. "יצירתו של וגנר כוללת מגוון רחב של כתבים גזעניים וסקסיסטיים. הוא פיתח תאוריות גזע משלו. עם הידע שיש לנו היום, אי אפשר עוד להתעלם מכך ולומר - 'זה רק מוזיקה יפה'", אמר נינו של ריכרד וגנר לסוכנות ידיעות צרפתית. הוא תובע ממשפחתו לחשוף את קשריה למפלגה הנאצית ולפרסם את ההתכתבות בין היטלר לבני משפחתו של ריכרד וגנר בתקופת המלחמה. לייפציג, עיר הולדתו של וגנר, מתגאה במלחין ועורכת עשרות אירועים לכבודו.‏[4]

החרם על יצירות המלחין בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל ההקשר הנאצי שדבק ביצירתו לאחר מותו, דרך משפחתו וקשריה עם המפלגה הנאצית, ובשל האנטישמיות החריפה שלו, לא נוגנו יצירותיו של וגנר בפומבי בישראל ובמשך שנים רבות גם לא שודרו בערוצי התקשורת הממלכתיים, עד שהחלו להגניבם לשם טיפין-טיפין. ניסיונות להשמיע את וגנר בהופעות פומביות נתקלו בישראל במחאה, בעיקר מצדם של ניצולי השואה.

ב-27 באוקטובר 2000 החליטה התזמורת הסימפונית ראשון לציון לנגן את יצירתו של וגנר, "אידיליית זיגפריד", לאחר שבית המשפט העליון דחה עתירה שדרשה ממנו למנוע את נגינת היצירה בפומבי. כבר בתחילת השמעת היצירה, ישראלי מבוגר כבן 80, יליד פולין, אשר משפחתו נספתה בשואה, הוציא רעשן והחל להשתמש בו כמחאה על הנגינה. האיש הוצא בכוח מן האולם למקום בו הפגינו אנשים נוספים, ונגינת היצירה חודשה. מספר אישי ציבור בחרו לצאת מהאולם כמחאה בעת שיצירתו של וגנר נוגנה.

לאחר שדניאל ברנבוים ניצח בשנת 2001 על פרק מתוך "טריסטן ואיזולדה" כהדרן מפתיע בקונצרט שנערך בפסטיבל ישראל, קראה ועדה של הכנסת להחרמתו של המנצח, והיה צורך לבטל את הצגתה המתוכננת של האופרה "הוולקירות".

יש המייחסים צביעות מסוימת להחרמת המלחין בישראל, משום שיצירותיהם של מלחינים כמו קארל אורף, שהיה המלחין הרשמי של הרייך השלישי, ושל ריכרד שטראוס, שהיה "נשיא לשכת המוזיקה של הרייך", מושמעות ומנוגנות כיום בישראל, אך זאת לאחר שהיו מוחרמות במשך עשורים רבים. בשנת 1990 התערער החרם על יצירות שטראוס, כאשר התזמורת הסימפונית של ראשון לציון ניגנה לראשונה מיצירותיו. במהלך שנים רבות פנתה ועדת החינוך והתרבות של הכנסת לתזמורת בבקשה להפסיק את הנגינה בשל פגיעה בניצולי השואה.

ב-26 ביולי 2011, ניגנה התזמורת הקאמרית הישראלית בביירוית שבגרמניה את יצירותיו של וגנר. מנהלה המוזיקלי של התזמורת מזה שלוש שנים, המנצח הוינאי רוברטו פטרנוסטרו הוא שיזם ופנה לקתרינה וגנר (נינתו של המלחין) לארגון הופעת התזמורת בפסטיבל האופרות של וגנר בעיר ביירוית. נגן אחד בלבד מנגני התזמורת התנגד להופעה זו. פטרנוסטרו אמר כי הוא רואה בקיום הקונצרט פתח לכינון יחסים חדשים בין גרמניה בכלל, וריכרד וגנר בפרט, לבין ישראל. התזמורת ניגנה את הסימפוניה של מנדלסון, המלחין היהודי שהנאצים החרימו וניתצו את פסלו בחזית האולם של תזמורת הגוונדהאוז בלייפציג (שמנדלסון הקים וניצח עליה שנים רבות), יצירה של המלחין הישראלי צבי אבני, ופתיחה תזמורתית של וגנר. באותה עת בה ניגנה התזמורת את יצירות וגנר בגרמניה, בשעה 11:00 על פי שעון ישראל, הפגינו מול רחבת מוזיאון תל אביב ניצולי השואה, עשרות בני נוער וסטודנטים עם שלטים בהם נכתב "וגנר האנטישמי", ו-"החרימו את התזמורת הקאמרית הישראלית".

בעיר ביירוית וגנר בחר להקים את האולם שבו נערך הפסטיבל. באולם זה נוהגים לנגן רק את האופרות שחיבר וגנר. בעיר זו נמצא גם מוזיאון וגנר, שבו נשמעים צלילי הפסנתר שלו שמוצב בכניסה. במוזיאון מוצגות לראווה גם גלימות קטיפה רבות שהוא נהג לעטוף עצמו בהן, ועוד עשרות פריטים שהיו שייכים לו או קשורים למהלך חייו. גוטפריד וגנר, נינו של וגנר, אמר על העיר, כי היא "מקדש של האנטישמיות בכל הדורות". הוא עצמו החרים את ביירוית ואת מורשת אב-סבו. לדעתו, המימון של ממשלת גרמניה להפעלת המקום מעודד אנטישמיות, ובין היתר, מכיוון שמקום זה היה אהוב על אדולף היטלר, שהיה אורח אהוד ומבוקש אצל משפחת וגנר, ונהג לחגוג שם מסיבות יום הולדת אותן ארגנה עבורו ויניפריד וגנר.

בשנת 2010 הוקמה "עמותת וגנר בישראל". בין מייסדיה מיכל זמורה-כהן, יהואש הירשברג, יורם דינשטיין והמנצח אשר פיש. ביוזמת העמותה תוכנן ביוני 2012 בישראל קונצרט סימפוני ראשון מיצירות וגנר. שבועיים לפני המועד הודיעה אוניברסיטת תל אביב, בעלת האולם, על ביטול האירוע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נעמה שפי, טבעת המיתוסים: ואגנר, הנאציזם והישראלים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשנ"ט.
  • זמנים, גיליון 79, ואגנר ומה שמסביב לו, הרצאות שנישאו בכנס על ריכרד וגנר שנערך באוניברסיטת תל אביב, בנובמבר 2001.
  • חזי שלח ורנה ליטוין, מי מפחד מריכארד ואגנר, הוצאת כתר, ירושלים 1984.
  • חיים גנז, "מי מפחד מריכארד ואגנר?", בספרו: מריכארד ואגנר עד זכות השיבה - ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, עם עובד, 2006.
  • יעקב כ"ץ, ריכארד ואגנר בסבך האנטישמיות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 1986.
  • Paul Laurence Rose, German Question/Jewish Question: Revolutionary Antisemitism from Kant to Wagner, Princeton NJ: Princeton University Press 1992.
  • Curt Von Westernhagen, Wagner, Cambridge University Press 1981.
  • עמי מעיני, ריכארד ואגנר - מונוגרפיה, הוצאת Fons

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורה בינור, צליל צורם: התזמורת הקאמרית מנגנת וגנר, nrg, מעריב, 26.7.2011.
  2. ^ גל אורן, "פרחי הרע", מוסף "שבת" ב"מקור ראשון, 15 ביוני 2012
  3. ^ "דפי קשר" לזכר חללי גטו טרזין
  4. ^ עופר אדרת, "200 שנה להולדת וגנר, והדיון על מורשתו בגרמניה עדיין סוער", הארץ, 23 במאי 2013
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg