Long Way Round

Long Way Round
סוגה	travel documentary
יוצרים	יואן מקגרגור
מנחים	צ'רלי בורמן
שחקנים	יואן מקגרגור; צ'רלי בורמן ;
ארץ מקור	הממלכה המאוחדת
מספר עונות	1
מספר פרקים	7
הפקה
צלמים	Claudio von Planta, Jimmy Simak
מוזיקה	רופרט גרגסון-ויליאמס
אורך פרק	44 דק'
שידור
רשת שידור	Sky 1
תקופת שידור מקורית	18 באוקטובר 2004 – 1 בפברואר 2005
קישורים חיצוניים
	http://www.longwayround.com/
	דף התוכנית ב-IMDb

Long Way Round היא סדרת טלוויזיה בריטית, ערכת DVD וספר המתעד מסע בן 19,000 מיל (31,000 קילומטרים) שערכו יואן מקגרגור וצ'רלי בורמן מלונדון לניו יורק על אופנועים. הם נסעו מזרחה דרך אירופה ואסיה, טסו לאלסקה והמשיכו בדרך לניו יורק. הסדרה שודרה ברשת Sky 1 בתאריכים 18 באוקטובר 2004 - 1 בפברואר 2005 ושודרה שוב בערוץ BBC Two בשנת 2008.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-14 באפריל 2004 עד 29 ביולי 2004, יואן מקגרגור, צ'רלי בורמן, צלם רכיבת האופנועים קלאודיו פון פלאנטה, יחד עם הבמאי / המפיק דייוויד אלכסניאן ורוס מלקין, נסעו מלונדון לעיר ניו יורק דרך מערב ומרכז אירופה, אוקראינה, מערב רוסיה, קזחסטן, מונגוליה, סיביר וקנדה, מרחק מצטבר של 18,887 מיל (30,396 קילומטרים). הקטעים היחידים שלא בוצעו על ידי האופנוע היו 31 מיל (50 קילומטרים) במעבר מנהרת התעלה, 580 מיל (930 קילומטרים), ברכבת בסיביר כדי לעקוף את פער זילוב, כמה מעברי נחל וקטע בלתי עביר קצר במזרח רוסיה באורך 2,505 מיל (4,031 קילומטרים) שנעשה במשאית, ו-2,505 מיל (4,031 קילומטרים) של טיסה ממגאדן במזרח רוסיה לאנקורג', אלסקה בארצות הברית.

הרוכבים לקחו אופנועי BMW דרך נהרות עמוקים, רבים מהם ללא גשרים מתפקדים, בזמן שנסעו בדרך העצמות למגדן. בתקופת הרכיבה הפשרת הקרח הייתה בעיצומה והנהרות היו במלוא זרימתם ובסופו של דבר היה צריך להעלות את האופנועים על משאיות חולפות כדי להעבירן על פני כמה מהנהרות העמוקים ביותר.

המסע עבר בשתים עשרה מדינות, החל בבריטניה, ואז דרך צרפת, בלגיה, גרמניה, צ'כיה, סלובקיה, אוקראינה, רוסיה, קזחסטן, מונגוליה, קנדה וארצות הברית והסתיים בעיר ניו יורק.

הצוות שהה בעיקר בבתי מלון באירופה, בצפון אמריקה ובאזורים המאוכלסים יותר של רוסיה, אך לעיתים קרובות נאלץ לחנות בקזחסטן ובמונגוליה. הם ביקרו באתרים וציוני דרך שונים בדרך, כולל כנסיית העצמות בצ'כיה, אנדרטת מסכת הצער (שתוארה "מסכת האבל" בתוכנית) במגדן והר ראשמור בארצות הברית. הם הגיעו לניו יורק על פי לוח הזמנים, ונסעו לעיר בליווי אופנוענים, כולל אביו של יואן, ג'ים מקגרגור.

תאונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יואן מקגרגור רוסס בדלק בעיניו (שתוקנו בלייזר) בתחנות התדלוק בשתי הזדמנויות, אחת מהן הצריכה נסיעה לאופטומטריסט באוקראינה. במקרה הראשון, בורמן ניסה לעצור משאבת בנזין באמצעות ידית אצבעו על הזרבובית, רק כדי לשלוח סילון דלק ישירות אל פניו של מקגרגור; בשנייה נשפך בנזין ממכל האופנוע של מקגרגור עצמו תוך כדי מילוי.

מצחו של מקגרגור התנפח קשות בשל עקיצת יתוש בקזחסטן, שדרשה טיפול.^[1] מקגרגור הראה גם את עורפו שננשך קשות וגילה כי איבר מינו התנפח וכאב במהלך הנסיעה, שוב עקב עקיצות יתושים.^[2]

נסיעה בחלקים מרוחקים של מונגוליה וסיביר וחציית נהרות עמורים הייתה אחד החלקים התובעניים ביותר במסע

רוס מלקין וואסילי הרופא נסעו איתם בשטח במונגוליה, אך נחלצו עם פציעות קלות. בורמן מתח קשה את כתפו השמאלית בסיביר, ולא היה מסוגל לנסוע במשך מספר ימים (בעיקר בזמן שנסעו על משאיות מקומיות או עם צוות התמיכה שלהם). מקגרגור הוכה על ידי נהג צעיר מחוץ לקלגרי והיה בר מזל שחבריו שלו לקחו על עצמם את מה שהיה יכול להיות אירוע חמור מאוד. למחרת נתקל בורמן בנהג שהתהפך במהירות איטית אך מבלי לגרום לפציעה או נזק גדול. לצלם קלאודיו פון פלנטה נגנב אוהלו וחפציו האישיים כשאלה היו ללא השגחה בסיביר. לבורמן נגנב גם הארנק שלו מהג'ינס בכמה מעיינות חמים טבעיים בקנדה, והפסיד 500 דולר ו-400 אירו יחד עם כרטיסי האשראי שלו.

פרויקטים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקגרגור, בורמן וצוות התכנית יצאו למסע שני המכונה Long Way Down, שנסעו מג'ון או גרוטס בצפון סקוטלנד לקייפטאון, דרום אפריקה בשנת 2007. הנסיעה נועדה להעלות את המודעות לפרויקטים של יוניס"ף שהיה חלק חשוב במסע.^[3] בורמן התחרה בראלי דקר 2006, שצולם ושודר במדינות שונות.^[4] בורמן ביצע גם טיולים מאירלנד לסידני ומסידני לטוקיו.