הר ראשמור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ראשמור" מפנה לכאן. לערך העוסק באיש עסקים אמריקאי על שמו קרוי ההר, ראו צ'ארלס ראשמור.
לחצו כדי להקטין חזרה
ג'ורג' וושינגטון תומאס ג'פרסון תיאודור רוזוולט אברהם לינקולןDean Franklin - 06.04.03 Mount Rushmore Monument (by-sa)-3 new.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

הפסלים בהר ראשמור (מימין לשמאל): אברהם לינקולן, תיאודור רוזוולט, תומאס ג'פרסון וג'ורג' וושינגטון

הר ראשמוראנגלית: Mount Rushmore) הוא הר השוכן בסמוך לעיירה קיסטון במדינת דקוטה הדרומית שבארצות הברית. ההר הוכרז על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית כאנדרטה לאומית. האנדרטה, המהווה חלק מההר, היא פסל גרניט מונומנטלי שהוקם על ידי הפסל גאטסון בורגלם.

האנדרטה מייצגת את 150 השנים הראשונות בהיסטוריה של ארצות הברית, והיא בנויה מארבעה פסלי ראש (פרוטומות) גדולי ממדים של נשיאיה, שגובה כל אחד מהם הוא 18 מטרים: ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, תאודור רוזוולט ואברהם לינקולן. ההר כולו משתרע על פני שטח של 5.17 קילומטרים רבועים, והוא מתנשא לגובה של 1,745 מטרים מעל גובה פני הים.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט מרחוק על ההר ועל פסולת הסלעים
הר ראשמור
אייר פורס 1, מטוסו של נשיא ארצות הברית, במעופו מעל הר ראשמור

הר ראשמור מהווה את השוליים הצפון-מערביים של פסגת הרני (Harney Peak), בָּתוֹלִית גרניטי שהוא הפסגה הגבוהה ביותר בגבעות השחורות (2,208 מטרים). את הנוף של הר ראשמור עיצבו על פני מיליוני שנים כוחות הטבע: חום, לחץ, השקעה, התרוממות וסחיפה. הסלעים היוצרים והמקיפים את האנדרטה הם חלק מהמסלע העתיק של הגבעות השחורות, המכונה "הליבה הגבישית" (crystalline core), הכולל את הסלעים העתיקים ביותר בדרום דקוטה, ובין העתיקים ביותר במערב ארצות הברית. המסלע אומנם עתיק מאוד, אבל הטופוגרפיה (עיצוב פני השטח) צעירה יחסית מבחינה גאולוגית.

המסלע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני סוגים עיקריים של סלעים בונים את המסלע של הר ראשמור, סלעים מותמרים קדומים וסלעי גרניט צעירים יותר.

  • סלעים מותמרים – סלעים אלו נוצרו במקור כסלעי משקע על קרקעית ים רדוד בתקופת הפרקמבריון, לפני 2.5 עד 1.6 מיליארד שנים. האזור, שנמצא כיום במערב דקוטה הדרומית, היה קרוב לחוף הים. מכיוון שבתקופה זו לא הייתה תכסית של צמחייה על פני השטח שהייתה יכולה להאט את הסחיפה (תהליך איטי המתרחש על פני שנים רבות של התפרקות והתפוררות של סלעים) פעולה הסחיפה הייתה מהירה, וגרמה ליצירת כמויות רבות של חול וחרסית שנשטפו אל הים במי הגשמים והנהרות. המשקל העצמי של משקעים אלו יצר לחץ וגיבש אותם לסלעי משקע - אבני חול ופצלים, שהגיעו בסופו של דבר לשכבות בעובי של קילומטרים אחדים.
  • סלעי גרניט - לפני כ-1.6 מיליארד שנים החלה להתרומם כמות גדולה של סלע מותך עמוק מתוך קרום כדור הארץ. כשהסלעים המותכים החלו להתקרר (עדיין עמוק מתחת לפני השטח) הם הפכו לגרניט, הקרוי כאמור "הליבה הגבישית" של אזור הגבעות השחורות. הסלעים המותכים לא התקררו בדפוס אחיד, וכתוצאה מכך נוצרו גושי סלע גרניט דק-גרגיר שנוצרים בקירור מהיר, או, במקרה הנפוץ יותר, גושי גרניט גס-גרגיר ומחוספס שנוצרים בקירור איטי. החלק העליון של הר ראשמור מורכב מגרניט דק-גרגיר שהוא סלע מעולה לגילוף.

כאשר מסת הסלעים המותכים התקרבה לפני השטח, היא באה במגע עם אבן החול והפצלים. החום והלחץ הגבוהים גרמו להתמוססות של חלק מסלעי המשקע, והיתר עברו התמרה. אבן החול הפכה לסלע זגוגי קשה מאוד הידוע כקוורציט, והפצלים, הנפוצים יותר, הפכו לצפחה נציצית, סלע מותמר המתאפיין בתכונת הפצילות ללוחות דקים. הלחץ הגבוה שפעל על הקוורץ והחרסית גרם לשינוי הרכב המינרלים בסלעים. המינרלים החדשים הנפוצים ביותר בהר היו מוסקוביט וביוטיט, אך גם גארנט, סילימניט, סטאורוליט, קורדיאריט ופצלת השדה. הלחץ גרם לסלעים להתעוות ולהתקפל. ניתן לראות את נקודות המגע המדויקות בין הגרניט והסלעים המותמרים במקומות רבים על פני ההר כאי התאמה. פני השטח של האנדרטה בנויים כולם מסלעי הגרניט ומהסלעים המותמרים (בעיקר צפחה נציצית).

עיצוב פני השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה הגאולוגית של האזור בפרק הזמן שלפני 1.6 מיליארד עד חצי מיליארד שנים אינה ידועה. ייתכן כי לא נוצרו סלעים חדשים או שהם התבלו לגמרי. במהלך תקופה זו התבלו קילומטרים אחדים של סלעים מעל הגרניט, וחומרי הבליה יצרו את סלעי המשקע הימיים הנמצאים מזרחית לאזור. בתקופה שלפני 500 מיליון שנים ועד 100 מיליון שנים נוצרו סלעי משקע (בעיקר אבן גיר), אלא שבאזור ההר סלעים אלה התבלו לחלוטין, וניתן לראותם רק בשולי הגבעות השחורות, בכל אחד מהכבישים המובילים אל מחוץ למרכז הגבעות השחורות. סלעים אלו הושקעו בימות רדודות עם מותם של מיליוני אורגניזמים ימיים ששקעו לקרקעית, נקברו והפכו לסלעי משקע. מערות נודעות בגבעות השחורות, כדוגמת מערת הרוח (Wind Cave) או מערכת התכשיט (Jewel Cave), נוצרו באבן גיר זו.

לפני כ-70 מיליון שנים החלו הגבעות השחורות להתרומם, תהליך שעדיין נמשך כחלק מתהליך ההתרוממות של הרי הרוקי. ההתרוממות הגיעה עד לגובה שיא של כ-6,100 מטרים מעל פני הים, אך בסופו של דבר פחת גובהן הממוצע של הגבעות השחורות לכ-1,200 מטרים בגלל בליה. בתחילת ההתרוממות החלו סלעי המשקע שמעל הגרניט להיסדק, ולאחר מכן נסחפו כליל. באזור האנדרטה הושלם תהליך הבליה במלואו, וכיום ניתן להבחין בה בגרניט, בפגמטיטים ובסלעים מותמרים בלבד. רוב החומר מבליית הסלעים נסחף למרחק של עד 250 קילומטרים מזרחה, ויצר את סלעי המשקע בפארק הלאומי בדלנדס, שעוברים כיום סחיפה נוספת.

הגבעות באזור האנדרטה כיום נוצרו מגרניט. הקוורציט, הקשה לא פחות, יוצר פסגות משוננות (Arête), אבל הצפחה הנציצית העמידה פחות נוטה לעבור סחיפה ונוצרים בה גאיות וקניונים.

המערכת האקולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף הגבעות השחורות כפי שהוא נראה מההר

הפלורה והפאונה של הר ראשמור דומות לאלו של אזור הגבעות השחורות. בין העופות ניתן למנות את הקתרטס התרנגולי, עיטם לבן ראש ומספר מינים של בזים, המקננים במדפי סלע טבעיים בהר. יערות האורן המקיפים את ההר הם בית גידול עבור עופות קטנים כגון ציפורי שיר, סיטיים, ונקריים. היונקים האופייניים לאזור הם עכבר, טמיאס, סנאי, בואשיים, דרבן, דביבון מצוי, בונה, גירית, זאב ערבות, כבש גדול קרניים, ושונר מצוי. כמו כן, בהר יש בתי גידול של מספר מינים של חסרי זנב ושל נחשים. בהר זורמים שני נחלים, והם בית גידול עבור אוכלוסיות דגים מגוונות. חלק מבעלי החיים האנדמיים שבאזור ההר אינם מקומיים. לדוגמה, צפירי הקורדילרים הם צאצאים של עיזים שהוענקו כמתנה מממשלת קנדה לפארק הלאומי קאסטר ב-1924, אך מאוחר יותר ברחו משטחי הפארק‏[1].

האזורים הנמוכים של המונומנט מכוסים בעצים ממחלקת המחטניים, המספקים הגנה מפני נזקי השמש. עצים נוספים הגדלים על ההר הם Quercus macrocarpa (מין של אלון), אשוחית הגבעות השחורות, ו-Aegiros (תת-סוג של צפצפה). בקרבת ההר גדלים תשעה מינים של שיחים. על ההר גדלים מינים רבים של פרחי בר, לוע הארי, חמנית, וסגל. הצמחייה באזורים הגבוהים דלילה יותר. אולם, רק כחמישה אחוזים ממיני הצמחים הנמצאים באזור הגבעות השחורות אינם מקומיים במוצאם‏[2].

כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא כ-460 מילימטרים, והיא לא מספיקה על מנת לקיים את המערכת האקולוגית של ההר. עצים וצמחים אחרים מסייעים בוויסות הסחף העל-קרקעי. המים הזורמים במורד ההר נאגרים על ידי מאגרים שונים שמהם ניזונים בעלי החיים. כמו כן, באזור ההר יש מספר אקוויפרים הנוצרים כתוצאה ממרבצי אבן חול ואבן גיר[3].

ביערות הפונדרוסה של ההר מתרחשות שריפות לעתים רחוקות.

האנדרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע ותכנון האנדרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההר היה ידוע לבני הלקוטה משבט הסו בשם ששת הסבים (Six Grandfathers). ארצות הברית השתלטה על האזור לאחר סדרה של התנגשויות צבאיות עם האינדיאנים שהתרחשו בין השנים 1876 ל-1877. נושא הבעלות על ההר עודנו שנוי במחלוקת עקב סעיף בהסכם פורט לראמי שנחתם ב-1868 בין ארצות הברית לשבט הלקוטה, ולפיו הובטחה הבעלות על ההר לבני השבט. אנשי הלקוטה מחשיבים את הגבעות כאתר קדוש, אם כי ישנם היסטוריונים הסוברים כי בני הלקוטה עצמם כבשו את ההר מבני השאיין ב-1776[4]. ב-1885 הוחלט לשנות את שם ההר ולקרוא לו על שמו של צ'ארלס ראשמור, איש עסקים ועורך דין ניו יורקי ידוע.

ב-1923 הגה היסטוריון מדרום דקוטה בשם דואן רובינסון את הרעיון להגדיל את נפח התיירות לאזור הגבעות השחורות באמצעות פיסול דמויותיהם של גיבורים ממערב ארצות הברית. רובינסון זכה לתמיכה מקומית בדרום דקוטה, והסתייע בחבר הסנאט פיטר נורבק ובחבר בית הנבחרים ויליאם ויליאמסון. הקונגרס האמריקני קיבל הצעת חוק שהתירה את גילוף ההר בשמורת היער הלאומית הארני, הידועה כיום כיער הלאומי הגבעות השחורות.

ב-1924 הצליח רובינסון לשכנע את האדריכל גאטסון בורגלם לבדוק האם האזור מתאים לבניית האנדרטה. תוכניתו המקורית של בורגלם הייתה לחצוב בעמודי הגרניט הידועים בכינוי "מחטים". ה"מחטים" הם אזור של סלעי גרניט גבוהים בגבעות השחורות שצורתם עמודים, מגדלים, וצריחים, והם היו האתר המקורי שהוצע כמקום לבנות בו את פסלי הר ראשמור. בורגלם התנגד לתוכנית זאת בגלל האיכות הנמוכה של הגרניט והבליה הגבוהה, ובגלל העובדה שהמחטים לא היו מספיק יציבות כדי לתמוך בפסלים. לאחר מכן הבחין בורגלם בהר ראשמור, והחליט כי המקום יתאים לצרכיו. לבורגלם היו מספר סיבות שבגללן בחר בהר ראשמור. כוחות הבליה העיקריים הפועלים כיום הם רוח, גשם, שלג וטריזי קרח הנוצרים כתוצאה מטמפרטורה נמוכה. הכוחות הללו שוחקים באיטיות את סלעי האנדרטה. אולם, הגרניט עמיד במידה רבה להשפעה זו, וקצב הבליה שלו הוערך בכ-2 מ"מ לכל אלף שנים. מכך הוסק שהוא יהיה עמיד בפני הגילוף. כתוצאה מתהליך הבליה הטבעי של רכס ההרים ניתן היה לחצוב באמצעות "קילוף" הגרניט מההר ומהשיסטים הרכים הסמוכים. ניתן להבחין באזור המגע בין הגרניט לשיסט הכהה מתחת לפסל של וושינגטון. כיוון שההר פונה לכיוון דרום-מזרח נהנו הפועלים מאור השמש לאורך רוב שעות היום.

מודל של התוכנית המקורית של האנדרטה

בורגלם החליט להקדיש את המונומנט לנשיאי ארצות הברית, ובחר בג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, אברהם לינקולן ותאודור רוזוולט. הנשיאים הללו נבחרו הודות למאמציהם לשמר את הרפובליקה ולהרחיב את שטחה, ומכיוון שסימלו, לדעת בורגלם, את 150 השנים הראשונות בהיסטוריה של ארצות הברית. וושינגטון ולינקולן נבחרו ראשונים על ידי בורגלם מכיוון שהיו הנשיאים הידועים ביותר. הבחירה בג'פרסון נבעה מכך שהוא היה זה שהכפיל את שטחה של ארצות הברית ב-1803, בעקבות רכישת לואיזיאנה. הנשיא האחרון שנבחר היה תאודור רוזוולט, שהוצע על ידי הנשיא קולידג' על מנת להנציח את תרומתו להקמת שירות הפארקים הלאומיים. בנוסף לכך ביקש קולידג' כי בהר ייחצבו שני פסלים של נשיאים רפובליקניים ואחד דמוקרט, מלבד פניו של וושינגטון. התוכנית המקורית הייתה לפסל את הראש והחזה של ארבעת הנשיאים, אך לבסוף פוסלו רק הראשים כתוצאה ממגבלות תקציביות.

פיטר נורבק תמך בהצעה של בורגלם, ושיכנע את הנשיא קלווין קולידג' ויורשו פרנקלין דלאנו רוזוולט לתמוך בפרויקט. תמיכתם של הנשיאים סייעה לפרויקט לזכות גם בתמיכת הממשל הפדרלי, וב-3 במרץ 1925, לאחר משא ומתן ארוך, אישר הקונגרס את הקמתה של ועדת האנדרטה הלאומית הר ראשמור.

בניית האנדרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פועלים על ההר בעת בניית האנדרטה. בעבודה - ג'ורג' וושינגטון

ב-4 באוקטובר 1927 החלו עבודות הבנייה בהר. על מנת להסיר את הסלעים העבים מההר נעשה שימוש בדינמיט, עד לקבלת שכבה בעובי של 8 עד 15 סנטימטרים. שכבה זו הוסרה בתהליך חירור, ולאחר מכן שוטחו פני ההר. הפסל הראשון שנבנה היה זה של ג'ורג' וושינגטון. הראש שלו גולף תחילה בצורת ביצה, ומאפייני הפנים שלו הוספו לאחר מכן. לימינו של וושינגטון החלה בניית פסלו של ג'פרסון, אך שנתיים לאחר מכן התברר כי הגרניט נסדק יתר על המידה ובורגלם הורה לפוצץ את הפסל. לאחר מכן החלה בנייתו המחודשת של הפסל, הפעם לשמאלו של וושינגטון.

בורגלם ו-400 הפועלים שעבדו תחתיו התמודדו עם תנאי מזג אוויר משתנים, שנעו בין חום גבוה בקיץ לקור מקפיא בחורף. הם טיפסו במעלה גרם של 700 מדרגות לראש ההר, ולאחר מכן הורדו באמצעות כבלים וכיסאות מיוחדים לאזור העבודה. הפועלים השתמשו במערכת כיווניות מיוחדת על מנת לתרגם את הדגם של בורגלם לתנאי השטח שעל ההר, שהיה גדול ממנו פי 12. לאחר שהמידות הדרושות סומנו על ההר החלו פועלים בקדיחת חורים בגרניט, כך שניתן יהיה לדחוף בהם דינמיט. העבודה הייתה מסוכנת מאוד בגלל הדינמיט, ומכיני המטענים היו צריכים לעבוד ברמת דיוק גבוהה ביותר על מנת לפוצץ כמויות מדויקות של סלעים. פיצוצי הדינמיט נמשכו עד שנותרה שכבת סלע בעובי 8 עד 15 סנטימטרים, ולאחר הסרתה נחשפה שכבת הגילוף. בשלב זה קדחו וחצבו העובדים חורים קרובים מאוד בגרניט, שסייעו להסירו בקלות. לאחר מכן שיטחו הפועלים את פני השטח של ההר. כתוצאה מהשימוש בדינמיט נוצרו שברי סלע רבים, ולאור הקושי בשינועם לאתר פסולת הוחלט לבסוף להשאירם כחלק מהאנדרטה.

שירות הפארקים קיבל את הסמכות המנהלית על האנדרטה ב-1933. ג'וליאן ספוטס, מהנדס מטעם השירות, נשלח על מנת לעבוד לצידו של בורגלם. הוא ייעץ לבורגלם בסוגיות טכניות אחדות, ושידרג את הקרונית שהובילה את הפועלים לראש ההר כך שתהיה יעילה ובטוחה יותר. פסלו של וושינגטון הושלם ב-4 ביולי 1934. בניית הפסלים התבצעה כלהלן:

בורגלם רצה לחצוב כתובת לאורך פסלי הנשיאים, ולתאר בה את תשעת האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. אולם, בגלל גודל האותיות התאורטי לא ניתן היה להבחין בהן ממרחק. בגלל בעיות שנוצרו בגרניט הועבר פסלו של ג'פרסון למקומו הנוכחי, והפסל של לינקולן הועבר למקום שבו הייתה אמורה להיחצב הכתובת. במקום הכתובת הזאת החליט בורגלם לבנות את היכל התעודות. בורגלם החליט לבנות בקניון שמאחורי פסלי הנשיאים כניסה גדולה, עם דלתות בגובה 6 מטרים וברוחב 4 מטרים. לפי בורגלם מידות החדר היו 80 על 100 רגל, והוא ייעד אותו לאחסון מסמכים היסטוריים, כגון חוקת ארצות הברית ומסמך הכרזת העצמאות של ארצות הברית. הוא רצה גם להכניס לחדר פסלי ראש של אמריקנים בעלי הישגים חשובים, ורשימת תרומות אמריקניות למדע, לאמנות ולתעשייה.

ב-1938 החלה בניית הכניסה לחדר. הגרניט היה קשה יותר לחציבה בהשוואה לפסלי הנשיאים, והיה צורך להחליף את המקדחים בתדירות גבוהה. מעבר לכך, כמות האבק הייתה כה רבה עד שלעתים קרובות היא הפריעה לעבודות. אולם, כעבור שנה הצליחו הפועלים לסיים את הכניסה, ולהתקדם לעומק של 70 רגל בתוך ההר. בתקופה זו הייתה ארצות הברית על סף הצטרפות למלחמת העולם השנייה שהתחוללה באירופה, והמימון הוקטן. בורגלם רצה לסיים את העבודה לאחר המלחמה, ולהגדיל את החדר בהשוואה לתוכניתו המקורית. אולם, במרץ 1941 מת בורגלם בעקבות תסחיף שנגרם לו לאחר ניתוח שעבר בשיקגו. בנו, לינקולן, המשיך בעבודות עד שנאלץ להפסיק את הפרויקט ב-31 באוקטובר 1941 בגלל היעדר מימון. הוא לא הספיק לסיים את ההיכל. העלות הכוללת של הפרויקט הייתה כמעט מיליון דולרים[5].

ב-1998 הסתיימה בניית ההיכל באמצעות שיתוף פעולה בין מערכת הפארקים הלאומיים למשפחת בורגלם. ההיכל לא נחצב, ובמקומו הותקנה כספת טיטניום ברצפת הגרניט שבכניסה. הכספת מכילה 16 אריחי פורצן מצופים באמייל. על האריחים נכתבו מילות החוקה, הכרזת העצמאות, היסטוריה וסיבות לחציבה בהר, ביוגרפיה וציטוטים של ארבעת הנשיאים, ביוגרפיה של גאטסון בורגלם, והיסטוריה של ארצות הברית. הקפסולה המכילה את האריחים נאטמה עם פיסת גרניט‏[6]. באותה שנה הסתיימו עשר שנים של עבודות פיתוח שכללו, בין השאר, הקמת מתקנים עבור המבקרים ובניית שבילי טיולים.

ב-15 באוקטובר 1966 הוסף ההר לרשימה הלאומית של מקומות היסטוריים.

ג'ורג' וושינגטון
תומאס ג'פרסון
תאודור רוזוולט
אברהם לינקולן

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לאנדרטה

התיירות היא אחד הענפים המשמעותיים בכלכלה של דקוטה הדרומית, והר ראשמור הוא אחת מהאטרקציות התיירותיות החשובות ביותר בה. בשנת 2004 ביקרו באנדרטה למעלה משני מיליון תיירים‏[7].

מוזיאון לינקולן בורגלם הוא חלק מהאנדרטה, ויש בו תיאטרון של 125 מושבים, בו מוצג סרט תיעודי קצר על בניית ההר. מעל המוזיאון נמצאת גראנוויו טראס, שהיא אחת מנקודות התצפית הטובות ביותר על ההר. השביל הנשיאותי, שהוא שביל הליכה וטיילת, מתחיל בגרנדוויו טראס וחוצה את יערות אורן הפונדרוסה, ומספק מבט מקרוב על האנדרטה. בהר יש גם אמפיתיאטרון שבו מוצגת בזמן השקיעה תוכנית בת 30 דקות על בניית ההר, ולאחריה מואר ההר במשך שעתיים.

באזור נמצא גם הר המחטים המהווה אתר טיפוס הרים פופולרי.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The National Parks: Index 2001–2003. Washington: U.S. Department of the Interior.
  • Taliaferro, John. Great White Fathers: The Story of the Obsessive Quest to Create Mount Rushmore. New York: PublicAffairs, c2002. Puts the creation of the monument into a historical and cultural context.
  • Larner, Jesse (Jesse Larner). Mount Rushmore: An Icon Reconsidered New York: Nation Books, 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בעלי חיים בפארק באתר שירות הפארקים הלאומיים
  2. ^ צמחים בפארק באתר שירות הפארקים הלאומיים
  3. ^ מים תת-קרקעיים בפארק באתר שירות הפארקים הלאומיים
  4. ^ Jack's Journal: Mount Rushmore, The Rich History Of The Black Hills: On The Road With "The Great American Vacation". cbsnews.com. CBS Interactive. אוחזר ב־2008-08-08.
  5. ^ האנדרטה הלאומית הר ראשמור, תיירות בדקוטה הדרומית, לורה ר. אהמן
  6. ^ היכל התעודות באתר שירות הפארקים הלאומיים
  7. ^ שאלות ותשובות נפוצות על ההר, אתר שירות הפארקים
  8. ^ שנאת חינם: כי למה לשלם יותר?, זמן ירושלים (עמוד 48), 30 באפריל 2010
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg