יוסף נויבואר

יוסף אליעזר נויבואר (נכתב לעיתים נויבאואר); (י"ט באייר תרע"ו, 12 במאי 1916 – כ"ג באב תשנ"ו, 12 באוגוסט 1996) היה חלוץ, חקלאי, ומדריך בתחומי המיכון והחקלאות באזור עמק בית שאן החל מהתקופה שלפני קום המדינה, ועד לסוף ימיו.

כללי

נויבואר נולד בלייפציג שבגרמניה. ביתו היה ציוני, דתי ומראשית צעדיו החליט נויבואר לפנות אל החקלאות והמכונאות. בשנת תרצ"ד, לאחר עליית הנאצים לשלטון, היגרה כל המשפחה להולנד. כעבור 3 שנים זכה נויבואר לעלות ארצה, הוריו השתהו עד בוא המלחמה, אביו ואחיו נספו ממחלת הטיפוס, במחנה ברגן-בלזן סמוך לשחרור.

במשך 3 שנים חיפש נויבואר את דרכו בארץ, עבד בבנין, באינסטלציה ובתור מכונאי בכמה מקומות, השתתף בעלייה למושב הזורעים עם המייסדים, וכן בתפקידי ביטחון עם וינגייט. אך נויבואר שאף לחיי קיבוץ, בתרצ"ט הצטרף לטירת צבי, ושם מיד מצא את מקומו: טרקטוריסט, מנהל הפלחה, מנהל המוסך וחוזר חלילה במשך שנים רבות. בשנת 1941 נשא את רבקה רגי לבית אנגלהרד. לזוג נולדו להם 9 ילדים^{[דרוש מקור]}.

נויבואר לא למד מעולם לימודים מסודרים בתחום החקלאות ואת כל התמחותו עשה בשטח. ב-1968 התחיל לעבוד בש.ה.מ. - כמדריך בנושא הפלחה, עד גיל 70. כשפרש החל להדריך את חקלאי עמק בית שאן ובקעת הירדן מטעם המפעלים האזוריים, נויבואר היה נערץ על חקלאי העמק ובקעת הירדן.

בשנת 1995 נויבואר הוכרז כ"יקיר העמק", על המסירות וההתמדה בתפקידו כמדריך בתי צמיחה ותרומתו להצלחת הענף במושבים שבטיפולו. כמו כן זכה עוד בחייו בפרס העובד המצטיין של משרד החקלאות משר החקלאות אריאל שרון ובפרס הוקרה משוב שהוענק בטקס בפקולטה לחקלאות, בשנת 1992.

תולדותיו

ילדות

נויבואר נולד לרב ד"ר יקותיאל יעקב נויבואר ולרצי לבית דים. בשנת 1918 רכש סבו, הרמן צבי נויבואר את אחוזת הרמנסברג בחבל בוואריה למען הקמת חוות הכשרה ציונית דתית המכוונת לעלייה ארצה. בראשות חווה זו עמד אביו אשר הוביל את לימוד התורה ואת העשרת עולמם הרוחני של באי ההכשרה. משפחתו השתייכה לחסידות בעלז על אף מוצאה הגרמני. למשפחת נויבואר היו שישה ילדים- שרה הנדה, לאה, יוסף, חנה, מרים ויהושע. השדות הרחבים והמוריקים של הרמנסברג, משכו את ליבו של בן הרב לעסוק בעבודה פיזית ולא להתמסר ללימוד התורה. מחוות הרמנסברג עברה המשפחה בשנת 1923 לווירצבורג, שם קיבל האב משרת הוראה באחד הסמינרים המעולים למורים [ישראליטישה לערנעס סמינר וירצבורג].

בשנת 1934, עקב עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות, החליטו הוריו לעזוב את גרמניה. אביו, הרב ד"ר נויבואר דחה משרה שהוצעה לו על ידי האוניברסיטה העברית עקב עיסוקו במשפט העברי והחליט ללמד בבית המדרש לרבנים באמסטרדם. באמסטרדם, עיצבה המשפחה את ביתה כמרכז תרבותי רוחני לסטודנטים יהודיים.

נויבואר לא היה מעוניין ללמוד בגימנסיה כשאר אחיותיו, ולמורת רוחו של האב הפסיק את לימודיו במסגרת זו והחל ללמוד במכינה לסמינר למורים בווירצבורג. בשלב מסוים לא חפץ נויבואר להמשיך במכינה זו, עזב לחלוטין את לימודיו ועבר לעבוד בבית חרושת לאוטומובילים, שם רכש במשך שנתיים את התמחותו במכונאות. נויבואר מרד באביו שהעניק חשיבות גדולה ללימודים הומניים והשכלה רחבה ושם את יהבו בחקלאות.

התיישבות

ב-1936 עלה לארץ מתוך מגמה להצטרף לקיבוץ רודגס והשתייך לחלוץ הדתי. כחלוץ, שאף נויבואר לקחת חלק בבניית הארץ והתקין את מערכת האינסטלציה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. שלושה ימים התקין את האינסטלציה לחדר האוכל שנבנה בקיבוץ אלונים עבור פלוגת האש של אורד וינגייט תמורת לירה שטרלינג ליום, וביתר השבוע הלך אחרי הפרדות ולמד לראשונה בחייו לעשות תלם. לעיתים עלה על רכבת העמק ונסע לשמוע קונצרט של התזמורת הסימפונית בחיפה. אחר כך עבד כחקלאי במושב הדתי "שדה יעקב" אצל בת דודתו מלה פיינטוך.

בפברואר 1938 הצטרף למייסדי קיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן, שהיה לקיבוץ הדתי הראשון. ידיעותיו במכונאות סללו לו את הדרך לעבודה במוסך הקיבוץ במשך 17 שנה. בתחילת שנות הארבעים נשלח מטעם הקיבוץ לעבודה על הקומביין במטרה לעזור בחריש לשייח זינאתי, שייח הבדואי בעבר הירדן המזרחי.

נויבואר התחתן עם בחירת ליבו, רגינה לבית אנגלהרד אשר התגוררה עם משפחתה בירושלים ויחדיו קבעו את ביתם בטירת צבי. בשנת 1942 נולדו שני בניהם הבכורים יהונתן ואלחנן. בהיותו בן שלוש נפטר אלחנן. בשנת 1944 נולדה בתם אלישבע. בנם יקותיאל אשר קרוי על שם אביו של נויבואר שנספה במהלך השואה, נולד בשנת 1946. מיכל, נולדה בשנת 1948 ולאחריה נולדה חנה ב-1950, עדינה נולדה ב-1953, גדי נולד ב-1955 ובן הזקונים, איתן בשנת 1959.

חקלאות

בשנת 1954 עבר נויבואר לעסוק בחקלאות ונתמנה להיות אחראי על גדולי השדה והתבואות [פלחה]. נויבואר ראה בעבודת האדמה בארץ ישראל את הגשמת הרעיון הציוני והשיבה לציון. למרות היות עמק בית שאן מאופיין באקלים חם וקשה, התמיד נויבואר בעבודתו והחל את יומו בארבע לפנות בוקר כדי למצות את היום עד תומו. נויבואר ראה את הצלחת גידוליו כערך הנעלה ביותר ועל כן לא חסך ממים אשר יועדו לענפים אחרים למצוא את דרכם לגידולי הפלחה. הקושי הפיזי הטמון בעבודה זו לא מנע מנויבואר להיות בעל שמחה, שאהב לרקוד ולנגן במפוחית. נויבואר נודע ברבים כאדם חרוץ ויצרתי ופיתח חקלאות ייחודית, זנים שלא היו נפוצים עד כה באזור. נויבואר הכניס שינויים מהפכניים ושינה את שיטות העבודה הקיימות, למשל הפיכת שטחי הבעל לשטחי שלחין, מחזור זרעים תלת שנתי.

נויבואר שיתף פעולה עם אנשי האקדמיה, ובינם פרופ' משה יואל פינטהוס מהאוניברסיטה העברית בתחום הדגן, וד"ר צבי קרחי מחוות הניסיונות בנווה יער. נויבואר אהב את עיסוקו, אך כיוון שלא עבר הכשרה מסודרת, למד הכל בעצמו במטרה לפתח את התחום. היכרותו של נויבואר עם אדמת העמק הייתה כה גדולה ונאמר עליו כי כאשר רצה לדעת מה חסר לאדמה כדי להצמיח צמח היה טועם אותה ויודע להעיד לאיזה דשן היא זקוקה.

בשנת 1968, לאחר שצבר ניסיון רב בתחום החקלאות, עבר נויבואר לעבוד בש.ה.ם נויבואר היה מדריך לחקלאי עמק בית שאן וצפון הארץ. בגיל 70 לאחר פרישתו, התנדב להדריך את חקלאי עמק בית שאן ועמק הירדן מטעם המפעלים האזוריים.

נויבואר היה אהוד בקרב הצעירים בגלל חריצותו, מראהו והיותו חלוץ ואיש אדמה. מדבריה של כרמלה ברזני, מבית יוסף: ”הוא לא בן אדם צעיר, אך יש לו כוח יותר מהצעירים. הוא בא, מפשיל שרוולים, בודק. יום אחד בא בשרב, אף אחד אחר לא הוציא את האף. גם חולה הוא בא לכאן, ובשלג, אפילו גרביים לא היו לו ולא רצה ממני. שהוא מומחה- אין מה לדבר. מישהו הזכיר כנס של מכון ווֹלקני ואמרתי: יש לי את יוסף- מספיק לי.”.

יוסף נויבואר ואשתו רגינה נפטרו שניהם בשנת 1996, ונקברו בבית העלמין שבקיבוצם טירת צבי.