אריאל שרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריאל שרון

Ariel Sharon Headshot.jpg
אריאל שרון, מאי 2002

Ariel Sharon signature.svg
תאריך לידה 26 בפברואר 1928
תאריך פטירה 11 בינואר 2014
ממשלות 18, 19, 20, 21, 22, 23, 24, 27, 29, 30
כנסות 8 - 16
סיעה שלומציון, הליכוד, ליכוד-גשר-צומת, ליכוד-צומת, קדימה
תפקידים בולטים

אריאל (אריק) שרון (במקור שיינרמן) (26 בפברואר 1928, ה' באדר תרפ"ח11 בינואר 2014, י' בשבט תשע"ד), ראש הממשלה האחד עשר של מדינת ישראל, שר בממשלות ישראל, חבר הכנסת מטעם הליכוד, מייסד ויו"ר מפלגת קדימה. לפני כניסתו לחיים הפוליטיים היה איש צבא, ממפקדי הצנחנים, מקים יחידה 101 ואלוף פיקוד הדרום.

לחם במלחמת העצמאות ונפצע מקליע שפילח את בטנו בקרב לטרון. בתחילת שנות ה-50 הקים את יחידה 101 והוביל את פעולות התגמול. כמפקד חטיבת הצנחנים במבצע סיני היה מפקד קרב המיתלה. במלחמת ששת הימים זכה לתהילה על הקרבות שניהל באום-כתף ובאבו עגילה. הכריע את הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70 כאלוף פיקוד הדרום. במלחמת יום הכיפורים חצה עם אוגדתו את תעלת סואץ והביא למפנה העיקרי במלחמה.

היה ממייסדי מפלגת "הליכוד", שחרתה על דגלה את חזון ארץ ישראל השלמה. במשך שלושים שנות פעילותו הפוליטית בלט בגישתו המיליטנטית למלחמה בטרור ובתמיכתו במפעל ההתנחלויות, ואף כונה "אבי ההתנחלויות". כשר הביטחון הוביל את צה"ל למלחמת לבנון הראשונה, וכראש ממשלה הוביל במרץ 2002 את ישראל למבצע חומת מגן. בשנת 2003, לאחר שנבחר בשנית לראשות הממשלה, חל מפנה בעמדותיו: הוא הכריז על תוכנית ההתנתקות, ובאוגוסט 2005 פינה את כל ההתנחלויות מרצועת עזה וכן ארבע התנחלויות בצפון השומרון. בנובמבר אותה שנה פרש מהליכוד והקים את מפלגת "קדימה".

ב-4 בינואר 2006 לקה באירוע מוחי חמור, שהביא להעברת סמכויותיו כראש הממשלה וכיו"ר תנועת "קדימה" לאהוד אולמרט, וב-11 בינואר 2014, לאחר שמונה שנים שבהן היה שרוי בתרדמת, נפטר.

תוכן עניינים

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון נולד וגדל בכפר מל"ל בשם אריאל שיינרמן, בנם של ורה (דבורה) שניאורוב וסמואל (שמואל) שיינרמן, אגרונום. סבו מצד אביו, מרדכי שיינרמן, היה ממנהיגי התנועה הציונית בעיר ברסט ליטובסק והשתתף בקונגרס הציוני. דודנו של אביו, יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, היה איש העלייה הראשונה, מראשוני המושבה ראשון לציון[1].

אביו של שרון, יליד ברסט ליטובסק, פגש באמו, ילידת מוהילב, בזמן ששניהם ברחו לגאורגיה בשל מלחמת העולם הראשונה. שם התחתנו ועלו לארץ ישראל בשנת 1920[2].

בילדותו למד שרון בבית הספר היסודי המחוזי בכפר מל"ל. כבר בגיל שמונה סייע להוריו לאחר הלימודים בעבודות פיזיות בשדה ובפרדס המשפחתי. הוא סייע אף בשמירה על הפרדס מפני גנבים. בגיל עשר הצטרף לקבוצת "השדה" בתנועת הנוער העובד, כעוזרו של המדריך יוסף גולומב. למד בגימנסיה גאולה בתל אביב.

פעילותו הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאל שרון
כינוי אריק
השתייכות Hahagana.jpg ההגנה
IDF new.png צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1945 - 1973
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות

מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים

ב"הגנה" ובמלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 הצטרף שרון ל"הגנה" ובשנת 1947 שימש כנוטר ב"משטרת היישובים העבריים". לבקשת הוריו, שכעסו על השתתפות הפלמ"ח בסזון, לא התגייס לפלמ"ח. למרות זאת שרון השתתף בסזון הקטן והיכה חברי אצ"ל ולח"י[3][4].

במלחמת העצמאות שירת כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני ונפצע בקרבות לטרון. שרון שרד את הפציעה רק בקושי, בין השאר הודות ליצחק מודעי[5] ולימים נטען שלפציעה ולקרב הייתה השפעה מעצבת על חייו. לאחר החלמתו המשיך להילחם והשתתף בין היתר במבצע דני ובקרבות כיס פלוג'ה.

לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1949 מונה שרון למפקד פלוגה, שירת כמפקד סיירת חטיבת אלכסנדרוני, ואחר כך כמפקד סיירת גולני. ב-1951 מונה לקצין המודיעין של פיקוד המרכז, ולאחר מכן מילא תפקיד זה בפיקוד הצפון. בשנת 1952 נטל חופשה מהצבא לשם לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, אך נקרא לשוב לצה"ל כדי להקים את יחידה 101.

יחידה 101 והצנחנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחידה 101

בשנת 1953 נקרא שרון להקים את יחידה 101, כיחידה שתהיה מסוגלת לבצע פעולות בעומק שטח האויב, ובעיקר לערוך פעולות תגמול כנגד התקפות הפדאיון שיצאו מרצועת עזה ומיהודה ושומרון. לשרון ניתנה האפשרות להקמת היחידה מהיסוד והוא בחר את פקודיו. תחת פיקודו הפכה יחידה 101 ליחידת הקומנדו הראשונה של צה"ל, שהתמחתה הן בסיור ושדאות והן בפעולות חבלה ותקיפה בעורף האויב. יחידה זו הנחילה לכלל צה"ל תורות לחימה וטקטיקות מתקדמות והדגישה ערכים כמו דבקות במטרה ואחוות לוחמים. היא מקצעה את תחום חיל הרגלים והיחידות המיוחדות.

היחידה ביצעה פעולות תגמול בעורף האויב בתגובה לפיגועים של מסתננים פלסטינים, בהם הפשיטה על מחנה הפליטים אל בורייג' שברצועת עזה, הפשיטה בשלג ללב חברון ב-21 בדצמבר 1953 ופעולת קיביה.

בתחילת 1954 התמזגה יחידה 101 עם גדוד הצנחנים 890, ששרון מונה למפקדו. גדוד 890 היווה למעשה המשך של יחידה 101 והמשיך לעסוק בפעולות תגמול, ובמהלך פשיטה על מוצב מצרי מול כיסופים נפצע שרון בשנית‏[6]. הבולטת בפעולות תגמול שעליהן פיקד במסגרת זו היא מבצע שומרון. באותה שנה נתמנה שרון למפקד כל יחידות הצנחנים (בשם יחידה 202 שמאוחר יותר הפכה לחטיבת הצנחנים).

מפקדי צה"ל עם לוחמי חטיבת הצנחנים, 1955. עומדים, מימין לשמאל: אל"מ אסף שמחוני, סגן משה עפרון, סרן דני מט, רא"ל משה דיין, רס"ן אריאל שרון, סגן מאיר הר ציון. כורעים, מימין לשמאל: סרן רפאל איתן, סגן יעקב יעקב, סרן אהרון דוידי

במבצע קדש הוביל את הצנחנים בכיבוש כונתילה‏[7] ולאחר מכן פיקד על קרב המיתלה, שבו נהרגו 38 מלוחמיו. ביקורת הוטחה בשרון בטענה שהוא יזם קרב שנחיצותו מוטלת בספק, על ידי הכנסת כוח בסדר גודל של גדוד לתוך מצר צר, בעוד אושר לו להוציא סיור.

הקפאת קידומו של שרון בצבא וחזרתו לפיקוד בעזרת בן-גוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1957 סיים את תפקידו כמח"ט הצנחנים‏[8], ובסוף אותה שנה יצא לקורס לפיקוד ומטה בקימברלי שבבריטניה. כשחזר פיקד על חטיבה 11 ומילא שורה של תפקידי הדרכה במחלקת ההדרכה, בהם מפקד בית הספר לחי"ר בשנים 1958-1961. הרמטכ"לים חיים לסקוב וצבי צור הקפיאו את קידומו, בעיקר מכיוון שהיו לו חילוקי דעות עם משה דיין ולאור אי-נכונותו להקשיב לפקודות מפקדיו. היו אף שהטילו ספק באמיתות דיווחיו, במיוחד לאחר קרב המיתלה. שרון ניצל תקופה זו ללימודי משפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית.

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, כתב ביומנו: "בחור הוגה, מקורי, אילו נגמל מחסרונו לא לומר אמת בדיווחיו, היה מנהיג צבאי למופת". עם זאת, בן-גוריון העריץ את שרון והתעניין בו:

  • באוקטובר 1957 שאל בן-גוריון את דיין: "אם הוא סבור שאריק בא בחשבון בעתיד להיות רמטכ"ל"
  • באוגוסט 1958 נשאל שוב צבי צור על אריק שרון בעניין היותו ראוי להיות רמטכ"ל.
  • ב-11 באוקטובר 1963 בא סגן הרמטכ"ל, יצחק רבין, לביקור אצל בן-גוריון, שהעיר: "שים לב לאריק". בן-גוריון כתב לאחר אותה פגישה: "יחסו לאריק חיובי וימצא לו משרה מתאימה". ואכן רבין החל לקדמו.
  • מיד לאחר מינויו לאלוף שלח בן-גוריון מכתב ברכה לשרון: "אריק יקר ודגול, בעיני היית אלוף כבר לפני כמה שנים... עוד נתכנו לך עלילות!"[דרוש מקור]

ב-1962 מונה שרון למפקד חטיבה 60, חטיבת שריון במילואים. בשנת 1964, עם מינויו של יצחק רבין לרמטכ"ל, מונה שרון לראש מטה פיקוד הצפון, כעבור שנתיים מונה לראש מחלקת ההדרכה[9], במקביל פיקד על אוגדת מילואים. בפברואר 1967 הועלה לדרגת אלוף[10].

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים פיקד שרון על אוגדה 38 שהוצבה בגזרה הדרומית ותכנן את תוכניות הקרב של אוגדתו בשיתוף עם פיקוד הדרום.

בראיון להיסטוריון הצבאי עמי גלוסקא תיאר שרון, שהיה מתוסכל מהססנות הממשלה בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, דברים שאמר לרבין: "אמרתי שלו היינו בשלב מסוים קמים ואומרים, תשמעו אתם, ההחלטות שלכם מסכנות את מדינת ישראל, ומאחר והמצב חמור ביותר, אתם מתבקשים להיכנס לחדר הסמוך ולהמתין פה, והרמטכ"ל ייגש לקול ישראל וישדר הודעה. הם היו מקבלים את זה בהרגשה של הקלה ורווחה. זו הייתה הרגשה שלי".

הערכתו של גלוסקא היא שדברי שרון היו בגדר הרהורים בלבד והיו רחוקים מלהוות תוכנית פעולה ממשית‏[11].

אזור ההבקעה של אוגדת שרון היה באזור אבו עגילה מכיוון ניצנה. הצבא המצרי באזור מנה 16 אלף חיילים, אולם בעזרת תמרוני הטעיה בתקופת ההמתנה פוצל הכוח בין אזור קוסיימה לאזור אום-כתף. אוגדת שרון נהנתה מסדרי כוחות עדיפים על הכוחות במתחם, שהכילו בעקבות הפיצול המצרי 8,000 חיילים, אולם לכוח המצרי היו ביצורים שהגנו עליו. תכנון הקרב של שרון הציג תפיסה של התקפה בלילה ולוחמה פנים מול פנים, בשתיהן היה לצה"ל יתרון על צבא מצרים. שרון התמקד במטרות ובתוכנית קרב כשהוא מאפשר למפקדי השטח לאלתר ואפילו ליזום הרחבות מעבר לתוכנית המקורית. רוח הקרב שנשבה ביציאה לקרב באה לידי ביטוי במספר המתנדבים הרב ובתחרות על כל משבצת לוחם שיצא למשימה מסוכנת. הקרב הוכרע כמתוכנן עד יום המחרת, כשמפקדיו מגלים תושיה, והתגברות על שינויים ובעיות שעלו במערך הקרבות.

שרון זכה לתהילה על קרבות שניהל באום-כתף ובאבו עגילה, הקרב נחשב לאחד המוצלחים בתולדות צה"ל ונלמד לאחר מכן באקדמיות צבאיות ברחבי העולם‏[12]. בהמשך המלחמה פיקד על מארב השריון בנח'ל ועל טיהור ציר ההתקדמות הדרומי של כוחות צה"ל בואכה תעלת סואץ.

לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתפקידו כראש מחלקת ההדרכה (מה"ד), העביר בסיסי הדרכה רבים לשטחי יהודה ושומרון, אשר נכבשו במלחמה.

ב-1969 מונה לאלוף פיקוד הדרום, ונטל חלק מרכזי במלחמת ההתשה. הוא מתח ביקורת קשה על שיטת ההגנה הסטטית ("קו בר-לב") שבה בחר צה"ל והעדיף שיטת הגנה דינמית יותר ויוזמות התקפיות.

מיגור הטרור ברצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאל שרון בשנות ה-70 במועדון המסחרי והתעשייתי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70

ברצועת עזה שבשליטת ישראל לא שרר שקט ביטחוני. משתפי פעולה עם ישראל נרצחו לאור יום, ופועלים מעזה חששו לצאת לעבודה בישראל מחשש לנקמת ארגוני הטרור. בשנת 1970 נרצחו בפעולות טרור 128 ערבים ו־15 יהודים, ונפצעו 580 ערבים ו־120 יהודים. ב-2 בינואר 1971 נרצחו בפיגוע שני ילדים ישראלים, שעברו ברצועת עזה עם הוריהם. האירוע עורר הלם בקרב הציבור בישראל וגרם לשינוי המדיניות ברצועה.

על שרון, כאלוף הפיקוד, הוטלה המשימה למגר את הטרור. שרון הזרים לרצועה כוחות צבאיים שכללו יחידות מובחרות. סריקות נרחבות בוצעו לאורך כל הרצועה. שרון בעצמו יצא לשטח והדריך חיילים כיצד לבצע את המשימות. במשך תקופת המבצע פיתח שרון שיטת לחימה שקרא לה "לחימת גרילה נגד הטרור". בשיטה זאת הוצאו הסיורים הקבועים מהשטח והשטח חולק לגזרות בהן הופקדו צוותים מצומצמים שהיו אחראים לשטח. הצוותים למדו את השטח ואת תושביו היטב, ונעו באופן אקראי ובמסלולים שבחרו לעצמם לכסות את השטח. סיירת שקד הופעלה באופן אינטנסיבי ככוח קומנדו לציד חוליות מחבלים‏[13], והוקמה סיירת רימון בפיקודו של מאיר דגן לטיפול ממוקד בטרור‫‏[14].

בנוסף לפעולות המבצעיות וחתירה למגע עם הטרוריסטים, שרון הפעיל את שיטת המקל והגזר על האוכלוסייה: אזורים שקטים עודדו ופותחו, אזורים עם קשר לטרוריסטים לא קיבלו סיוע. בנוסף לכך הוחלפו תעודות הזהות לכל תושבי הרצועה כדי למנוע זיופים. ביולי 1971 נכנסו כוחות גדולים למחנות הפליטים ג'בליה ושאטי, וכ-1,600 משפחות שכללו כ-10,500 איש הועברו לעזה, לאל עריש ומיעוטם לגדה המערבית ונהרסו בתים רבים‏[15].

עד תום שנת 1971 שותק הטרור ברצועה. המבצע נמשך עד אמצע שנת 1972, ובסיכומו נהרגו 180 מחבלים ו-2,000 מחבלים נלכדו. רשימת המבוקשים כמעט ירדה לאפס. עם תום המבצע שקטה הרצועה למשך 15 שנים.

אופי פעולותיו של שרון ברצועת עזה היה שנוי במחלוקת. הרס בתים של פעילי טרור ספג ביקורת מצד השמאל, ומדיניות היד הקשה ספגה ביקורת מצד המושל הצבאי בעזה. שרון הרחיב את מבצע ביעור הטרור לתוככי סיני והתמקד גם בבדואים שדרכם זרם נשק לרצועה. חלק מהבדואים פונו מצפון סיני, ועל כך ננזף שרון על ידי הרמטכ"ל חיים בר-לב, אולם הממשלה גיבתה את הפעולות ולא אפשרה לבדואים שפונו לחזור לאזור. עתירת הבדואים לבית המשפט נדחתה. ראש הממשלה, גולדה מאיר, אמרה בעניין זה "מוקשים ומוות גרועים מפינוי אנשים חפים מפשע מבתיהם".

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון טרם המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת כהונתו של שרון כאלוף פיקוד הדרום התנהלו ויכוחים עקרוניים בין שרון לבין הרמטכ"לים חיים בר לב ודוד אלעזר לגבי נחיצות "קו בר לב". בר לב דאג לעבות את קו המוצבים בתפיסת מגננה, בעוד שרון דילל אותם בתקופת דוד אלעזר. תפיסתו של שרון אמרה כי למוצבים אין ערך דפנסיבי במלחמה וכי יש לנקוט בשיטת הגנה דינמית כשהכוח העיקרי מאחור. למרות עמדתו של שרון המשיך דוד אלעזר לדבוק בקו בר לב. במאי 1973 קיבל שרון הבטחה מהרמטכ"ל כי בפתיחת מלחמה יפונו המוצבים.

ביולי 1973 פרש שרון מצה"ל והכריז על יוזמתו להקמת מפלגה מאוחדת של הימין לקראת הבחירות באוקטובר 1973. ב-17 ביולי נשאה יוזמתו פרי ומפלגת הליכוד הוקמה ושרון מונה לראש מטה הבחירות שלה. למחליפו של שרון כאלוף פיקוד הדרום מונה האלוף שמואל גונן ושרון החליפו כמפקד אוגדת המילואים 143.

כישלון הימים הראשונים במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, קיבל שרון הודעה כי ייתכן שתפרוץ מלחמה והחל בגיוס אוגדת המילואים 143 (עוצבת עמוד האש). למחרת יצא בראש חבורת הפיקוד שלו לסיני ומלחמת יום הכיפורים נפתחה. שרון קיבל את הגזרה המרכזית, בין אוגדה 162 בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן) לאוגדת סיני בפיקוד האלוף אלברט מנדלר. שרון ביקש מאלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש) לפנות את מוצבי התעלה, אולם בקשתו נדחתה.

בצהרי היום השני למלחמה, 7 באוקטובר, הגיע שרון למסקנה כי יש לתקוף בלילה את הכוחות המצריים שחצו את התעלה. הנחתו התבססה על כך שבשעות היום טילי הסאגר המצרים יעשו שמות בכוחות, וכי אי-התקפה תאפשר למצרים להעביר כוחות גדולים של שריון וארטילריה לסיני. לפי התוכנית של שרון, כוחות רגלים של צה"ל יפרצו מסדרונות בין הכוחות המחופרים של הרגלים המצריים, וכך יוכל השריון לחדור לעומק השטח עד התעלה.

הרמטכ"ל אלעזר סיכל את הצעתו של שרון שגונן תמך בה. הצעתו של שרון הגיעה עד שר הביטחון משה דיין ונדונה עם ראש הממשלה גולדה מאיר. מאיר זמנה את הרמטכ"ל והוא אמר כי יש לו תוכנית אחרת. באותו לילה התקיימה במטה הפיקוד באום חשיבה ישיבה עם הרמטכ"ל דוד אלעזר, אלוף פיקוד הדרום גונן ומפקדי האוגדות. שרון היה אמור להגיע אבל המסוק ששלח הפיקוד לאוספו איחר בשעתיים. הרמטכ"ל אלעזר לא המתין לשרון ושיבש את תוכניתו המקורית של שרון כפי שהוצגה על ידי גונן בפתיחת הישיבה. לפי תוכנית הרמטכ"ל הוחלט על התקפה בבוקר המחרת, שתבוצע על ידי אוגדת האלוף אברהם אדן ככוח מוביל, בעוד אוגדתו של שרון תשמש כעתודה. ההחלטה התקבלה למרות הצעת גונן לבצע אותה בלילה, ואף על פי שהאלוף אדן התנגד להתקפת הבקעה לכיוון התעלה מאחר שכוחותיו מדוללים והוא ממתין לתגבורת.

למחרת בבוקר נערכה ההתקפה הישראלית הראשונה ודיווחים שגויים בלבלו את פיקוד צה"ל והממשלה. הדיווחים הללו השפיעו על קבלת החלטה על ידי גונן להניע את כוחות אוגדת שרון דרומה להתקפה אוגדתית נוספת. לקראת הצהרים החלה אוגדתו של שרון לנוע במהירות דרומה. אחרי הצהרים החלו להתקבל דיווחים על קשיים במתקפת אוגדת אדן שתקפה לכל היותר עם שני גדודים וספגה אבדות קשות. בעקבות התלבטות עם הרמטכ"ל על מועדה הצפוי של התקפת אוגדת שרון, שינה גונן את הפקודה, והורה לשרון לתקוף בגזרה צפונית יותר. כך נאלצה אוגדת שרון לנוע חזרה צפונה, ובסיכומו של דבר לא השתתפה בלחימה באותו יום. באותו לילה הגיע שר הביטחון משה דיין לאום חשיבה, כשהפעם הגיע שרון לישיבה. דיין נזף בפיקוד הדרום ובאיכות הפעולה של אוגדת אדן, אותה כינה "ביזיון". הוא הטיל על שרון "לפתח את המצב" בכל חזית הקרב בדרום.

למחרת היום, ב-9 באוקטובר, לאחר יומיים שאוגדת שרון לא תרמה למאמץ, החל שרון ליזום קרבות בגזרתו. האוגדה הצליחה לחסל גדוד של 35 טנקים מצריים בתל חמדיה - קרב ההתקפה הראשון שהצליח מאז תחילת המלחמה באזור הדרום. כוחות האוגדה החלו להתקדם לכיוון התעלה והתקרבו לאגם המר הגדול. גדוד הסיור של האוגדה גילה תפר בין הדוויזיות המצריות‏[16]. כשנודע הדבר לרמטכ"ל אלעזר, הוא פקד על מפקד החזית גונן שלא לאפשר לשרון לצלוח את תעלת-סואץ ולסלק מיד את אוגדת שרון מהמאחזים שתפסה. בשלב זה המטרה הייתה למנוע שחיקה נוספת עד לשינוי ביחסי-הכוחות המשוריינים לטובת צה"ל‏[17]. נסיגת שרון מהשטחים שכבש הייתה קריטית למאמץ חציית התעלה שאירע 6 ימים אחר כך באותו מקום - כוחות מצריים נכנסו לאזור ותגברו אותו. באותו יום רמת חילוקי הדעות בין שרון לבין פיקוד צה"ל עלתה מדרגה והגיעה למצב בו שרון לא שמע את הפקודות והאלוף גונן הגיע בעצמו למטה אוגדת שרון כדי למסור לו פקודות נסיגה באופן אישי. הרמטכ"ל דוד אלעזר ואלוף הפיקוד גונן ניסו להדיח את שרון מתפקידו אולם משה דיין התערב ובמקום זאת הדיח את גונן מתפקידו. הניהול הכושל של חזית הדרום על ידי גונן הסתיים והפיקוד הועבר לחיים בר לב עד לתום המלחמה.

צליחת התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע אבירי לב

ב-14 באוקטובר בקרב מגננה בו השתתפו שלוש האוגדות בדרום נבלמה התקפה מצרית גדולה ואוגדת שרון השמידה כ-150 טנקים מצריים מתוך ה-250 טנקים שהושמדו למצרים בהתקפה. עם הצלחת קרב הבלימה אושרה תוכנית חציית התעלה. על אוגדת שרון הוטל לפרוץ אל התעלה ולהקים גשר‏[18]. המבצע נקרא אבירי לב. ב-15 באוקטובר, אחרי הצהריים החלה האוגדה בפיקוד שרון‏[19] את הקרב להבקעת המסדרון בקו התפר של שתי הארמיות. המבצע היה מהמסובכים והמורכבים שהתבצעו במלחמת יום הכיפורים בכלל ובחזית הדרום בפרט. לאורך כל מהלכי האוגדה במבצע הצליחה התחוללו קרבות קשים ועתירי נפגעים והרוגים. מבצע אבירי לב שינה את פני המערכה בדרום. בעקבות חציית התעלה על ידי צה"ל, החלה מצרים לדרוש הפסקת אש.

לחימה בצד המערבי של התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 18 באוקטובר קיבל שרון את האישור המיוחל ואוגדת שרון חצתה את התעלה ופנתה צפונה משני צדי התעלה לכיתור ודחיקת הצבא המצרי. התנועה הייתה מהירה ועמדות הטק"א חוסלו במהירות תוך יצירת מסדרון לפעילותו של חיל האוויר הישראלי באזור התעלה. שרון חתר כל העת לנוע מערבה וצפונה ולמוטט את קווי האספקה של הצבא המצרי. לעומתו, ממשלת ישראל והמטכ"ל שהתעודדו מהצלחת מבצע הצליחה החלו ללחוץ על צה"ל להכריע את הארמיות המצריות שבתוך סיני. שרון ניסה לנתק את איסמעיליה אולם בר לב וגונן ראו בכיבוש מוצב מיסורי של הצבא המצרי בעדיפות גבוהה יותר. לאחר ששרון שוחח עם דיין בוטלה המתקפה השנייה שתכננו בר לב וגונן על מוצב מיסורי.

שרון המשיך בטיהור התעלה משתי גדותיה מכוחות מצריים, ניתק את קווי האספקה של הארמייה השלישית מצפון וסייע לאוגדות האחרות לכתרה[20]. אוגדתו המשיכה לנוע צפונה לניתוק הארמייה השנייה עד הגיעה למבואות איסמעליה. שם נעצרה בעקבות הפסקת האש שנכנסה לתוקפה.

במהלך המלחמה, וביתר שאת אחריה, התנהלה מלחמת הגנרלים - מאבק בין הרמטכ"ל דוד אלעזר, שרון, אלוף הפיקוד גונן, האלוף אדן ורא"ל חיים בר לב על האחריות לכשלונות ולהישגים במלחמה.

פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחבר הכנסת וכשר החקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בסוף שנות ה-50, בעת שהיה אלוף משנה בצבא, היה שרון חבר במפא"י כחלק ממדיניותה של מפא"י לגייס לשורותיה את סגל הפיקוד הצבאי של צה"ל (לאחר שנכנס לפוליטיקה ציין שרון כי הוא זוכר את היום בו קיבל את דרגת אלוף המשנה כ"היום בו קיבלתי את תעודת החבר של מפא"י").

ב-1969 ניהל שרון משא ומתן עם המפלגה הליברלית על הצטרפות לשורותיה בעקבות רצונו של הרמטכ"ל חיים בר לב לשחררו מצה"ל אולם לבסוף ניאות הרמטכ"ל להשאירו.

ביוני 1973 פרש שרון מצה"ל והצטרף למפלגה הליברלית, שהייתה שותפה עם תנועת החרות ב"גוש חרות ליברלים". הוא יזם יצירת גוש ימני גדול יותר ופעל להקמת הליכוד. בדצמבר 1973 נבחר לכנסת השמינית מטעם הליכוד. כעבור שנה התפטר מן הכנסת, כדי שיוכל להמשיך להחזיק במינוי של מפקד אוגדת מילואים. בשנת 1975 התמנה ליועץ לענייני ביטחון לראש הממשלה יצחק רבין.

בסוף שנת 1976[21], לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקים מפלגה בראשותו בשם "שלומציון". המפלגה זכתה בשני מושבים בכנסת, והתמזגה עם תנועת החרות מיד לאחר הבחירות. שרון התמנה לשר החקלאות בממשלה שהקים מנחם בגין, ופעל להקמת התנחלויות ביהודה ושומרון ומצפים בגליל.

לאחר התפטרותו של עזר ויצמן מתפקיד שר הביטחון ב-1980, שאף שרון להתמנות לתפקיד זה, אך בגין סירב ובין השניים נוצרה מתיחות.

כשר הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון כשר הביטחון בפגישה עם קספר ויינברגר בפנטגון

בשנת 1981, לאחר הבחירות לכנסת העשירית, התמנה שרון לשר הביטחון בממשלתו השנייה של מנחם בגין. האילוץ שהביא את בגין למנותו לשר ביטחון, היה בראש ובראשונה ביטחונו בכך ששרון יוכל להוביל ללא שפיכות דמים את פירוק היישובים בסיני[22]. ובתפקידו זה אכן ניהל את פינוי המתיישבים מסיני והרס יישובי חבל ימית באפריל 1982.

מלחמת לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון

בשנת 1982 יזם שרון, באישור הממשלה, את מלחמת לבנון, שהחלה כ"מבצע שלום הגליל" - מבצע צבאי לביעור ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, שם הקים אש"ף מובלעת ("פתחלנד") שאיימה על תושבי הגליל.

המלחמה נפתחה ב-6 ביוני 1982 בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, שהביאה את ישראל לפגוע במתקני אש"ף בלבנון ובעקבות זאת למטחי קטיושות עזים שנפלו במרכז העיר קריית שמונה ולכל אורך גבול הגליל. על פי הכרזת בגין בכנסת, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו הגבול עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות של ארגוני הטרור. בפועל צה"ל פעל הרחק מקו זה והגיע עד ביירות, בירת לבנון במטרה לחסל את קיומו של אש"ף בלבנון. כשלושה חודשים מתחילת הלחימה התפנו כוחות אש"ף הנצורים בביירות בחסות בינלאומית לתוניס, כאשר הם מותירים מאחריהם כאלף הרוגים וכ-6,000 שבויים. בעקבות המבצע נשארו כוחות צה"ל בעומק לבנון עוד כשלוש שנים, והיו נתונים לעימותי גרילה קשים עם גורמים שונים ובהם ארגון חזבאללה שהתעצם. האבדות שספג צה"ל ומה שנתפס כחוסר התוחלת בהישארות בעומק לבנון, יחד עם שמועות עקשניות לפיהן שרון הטעה את ראש הממשלה, בגין, לגבי טווח חדירת צה"ל ללבנון, גרמו לירידה חדה בפופולריות של המלחמה ולפגיעה במעמדו הציבורי של שרון.

המחאה הציבורית בשמאל ופרשת טבח סברה ושתילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבח סברה ושתילה

מלחמת לבנון החלה כמלחמה עם קונצנזוס ציבורי נרחב שבא לידי ביטוי בתמיכת האופוזיציה בממשלה. לאחר סילוק אש"ף וסוריה מלבנון החלה ירידה בפופולריות של המלחמה בעיקר בגלל מספר ההרוגים שהחל להצטבר לאחר סילוק אש"ף. מבקריו בשמאל של אריאל שרון טענו ששרון שיקר לראש הממשלה ולציבור במידע שמסר על מטרות המבצע. בחלוף השנים, קבע בית משפט המחוזי בתל אביב כי אכן שרון לא נהג ביושר עם ראש הממשלה בגין‏[23][24]. משקל מכריע ניתן במשפט לעדותו של בני בגין, לפיה שרון אכן הטעה את אביו.

המחלוקת באה לידי ביטוי בהפגנות של השמאל ובמיוחד בלטה בנושא תנועת "שלום עכשיו". שירו של שלום חנוך "לא עוצר באדום" היה לשיר מחאה כנגד שרון (אם כי חנוך טען שהשיר לא נכתב באופן ספציפי על שרון‏[25]. שיר מחאה מפורסם נוסף חובר על ידי חיילים שנלחמו בלבנון: בנוסח שיר הילדים "רד אלינו אווירון".

במהלך שהות צה"ל בבירת לבנון ביירות, בספטמבר 1982, ערך הארגון הלבנוני "הפלנגות הנוצריות" טבח במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה שבעיר. הטבח אירע לאחר רצח בשיר ג'ומייל, מנהיג הפלנגות, שנבחר בתמיכת ישראל לנשיא לבנון. בעקבות הרצח של ג'ומייל השתלט צה"ל על מערב ביירות, המאוכלסת במוסלמים (עד אז שלט רק בצד המזרחי, הנוצרי). טיהור מחנות הפליטים מלוחמים פלסטינים הוטל על ידי ישראל על כוחות הפלנגות. הפלנגות נכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה בערבו של ה-16 בספטמבר, ותוך זמן קצר החלו בהרג חסר הבחנה. הם יצאו מהמחנות בבוקר 18 בספטמבר, על פי דרישת צה"ל, ורק במהלך היום החלו להתברר ממדי הטבח. אין ידיעה מדויקת על מספר הנספים בטבח, וההערכה היא שמדובר בכ-700 עד 800 איש.

בעקבות הפגנת הארבע מאות אלף ולחץ דעת הקהל בארץ ובעולם מונתה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת כַּ‏הָ‏ן, לחקור את הטבח. הוועדה קבעה כי אכן לא הייתה מעורבות ישירה של צה"ל בטבח, אך פסקה כי שרון אחראי להתעלמות מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח מנהיגם. בעקבות זאת המליצה הוועדה ששרון יסיים את כהונתו, ושתיק הביטחון לא יופקד יותר בידיו. שרון סירב להתפטר, אך בעקבות החלטת הממשלה הודח מתפקיד שר הביטחון (ב-14 בפברואר 1983), ונשאר בממשלה כשר בלי תיק.

ב-21 בפברואר 1983 פרסם השבועון "טיים" כתבה, ממנה עולה כי שרון שוחח עם בני משפחתו של בשיר ג'ומייל על נקמה, בטרם הכניס את הפלנגות למחנות הפליטים בביירות. שרון הגיש נגד העיתון תביעות דיבה שהתנהלו בניו יורק ובישראל. לאחר שנתיים הסתיימה התביעה בניו יורק וחבר המושבעים קבע כי הפיסקה אינה נכונה, וכי יש בה כדי להוציא דיבתו של שרון רעה, שכן עולה ממנה כי כאשר הורה על הכנסת הפלנגות למחנות הייתה לו כוונה כי אלו ינקמו את מות מנהיגם. כן קבע חבר המושבעים כי הדיבה היא חמורה יותר מכיוון שנטען בכתבה ששיחה זו מופיעה בנספח סודי לדו"ח ועדת כהן. בבית המשפט הודה "טיים" כי לא ראה נספח זה. אף-על-פי-כן, חבר המושבעים זיכה את "טיים" בטענה כי כאשר פרסם את העובדות עשה זאת ללא סיבה להאמין כי אינן נכונות, וכי שרון אינו זכאי לפיצויים‏[26][27].

שר המסחר והתעשייה ושר הבינוי והשיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 החליט שרון להתמודד על ראשות תנועת חירות והליכוד מול יצחק שמיר, ראש הממשלה המכהן. שרון הפסיד בבחירות, אך להפתעת הפרשנים זכה בלמעלה מ-40% מקולות חברי מרכז חירות‏[28]. לאחר הבחירות לכנסת התמנה לשר המסחר והתעשייה בממשלת האחדות הלאומית.

1990-1984 - שר המסחר והתעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זאת היה חבר בוועדת השרים לחוץ וביטחון, ובתקופתו נחתם הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית.

בדצמבר 1987 רכש שרון בית בבית ויטנברג ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים, לפני רכישת הבית אמר שרון למקורביו: "אני אכריח אותם (את הממשלה) לאבטח יהודים בעיר העתיקה. ארכוש שם בית ואז לא תהיה להם ברירה"[29]. בחנוכת הבית שערך שרון השתתפו ראש הממשלה יצחק שמיר, שרים ועשרות חברי כנסת, הרב שלמה גורן וותיקי יחידה 101[30].

בפברואר 1990 התפטר מהממשלה, תוך שהוא עושה זאת באירוע שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים" - כינוס מרכז מפלגת הליכוד ב-12 בפברואר 1990 שבמהלכו הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, ולאחר מכן, באמצעות השתלטות על מערכת ההגברה במקום סיכל את ההצבעה על תוכנית מדינית שהובאה בפני חברי המרכז באותה עת.

1992-1990 - שר הבינוי והשיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1990, עם הקמת ממשלה צרה בראשותו של יצחק שמיר, התמנה לשר הבינוי והשיכון. באותה עת הגיעו לישראל מאות אלפי עולים מברית המועצות לשעבר ומשרד הבינוי והשיכון בראשותו של שרון פעל לבנייה מואצת של דירות על ידי מתן הקלות שונות ליזמים, כמו התחייבות לקנות דירות שלא יימכרו בשוק החופשי. בנוסף, משרד השיכון הקים אתרי קרוואנים ואפשר הקלות בנייה דרך תמ"א 33. שרון עודד יזמים להתחיל לבנות עוד בטרם נחתמו איתם חוזים מחייבים המעגנים את התחייבויות המדינה ליזמים. על התנהלות זאת כתבו שופטי בית המשפט העליון שנראה שהשר ונציגי משרד השיכון לא הקפידו לנהוג בדרך מקובלת ובהגינות כלפי היזמים ולא פרשו בפניהם את מלוא הסיכונים שהם נוטלים על עצמם בנסיבות העניין, כפי שהיה עליהם לעשות‏[31]. בתקופת כהונתו נבנו 144 אלף דירות ו-22 אלף דירות שופצו מהיסוד, בהן בתים רבים שנבנו ביהודה ושומרון. תקופה זאת נחשבת לשיא הבנייה בארץ ובה היה תקציב משרד השיכון הגדול בתקציבי משרדי הממשלה, כולל משרד הביטחון‏[32].

הסכמי אוסלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת ממשלת יצחק רבין התבטא שרון בחריפות נגד תהליך אוסלו, בו ראה סכנה חמורה לביטחון המדינה, ואף אמר כי במדינה אחרת היו מעמידים לדין את רבין ופרס בשל הסכמים אלה. ביולי 1995 הוסיף ואמר, על רקע פינוי בסיסי צה"ל בשטחים:

"אם חייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו, באופן אישי, ואני מדגיש, באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות".

שרון ניצב, יחד עם בנימין נתניהו ומשה קצב, על מרפסת הנואמים בהפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב'.

את הטענה שיהודי עלול להתנקש בראש הממשלה כינה שרון באותו זמן "עלילת דם"; אף על פי כן, גם לאחר הרצח קיימה איתו משפחת רבין מערכת יחסים טובה.

1998-1996 - שר התשתיות הלאומיות ושר החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 ביולי 1996 התמנה לשר התשתיות בממשלתו של בנימין נתניהו, משרד שנוצר מחלקי משרדים אחרים, לא לפני שדוד לוי, בכיר בליכוד, הטיל את כל כובד משקלו כדי ששרון יקבל תפקיד בממשלה.

בתקופה זאת היה חבר הקבינט המצומצם ויו"ר ועדת השרים לקידום הבדואים. במהלך השנתיים הללו, פעל לקיום מפעלים משותפים עם ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית.

1999-1998 - שר החוץ ושר התשתיות הלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 באוקטובר 1998 התמנה לשר החוץ, בנוסף לתפקידו כשר התשתיות הלאומיות. בתקופה זאת נסע עם בנימין נתניהו לאחוזת ואי לגיבוש סעיפי הסכם ואי. במסגרת פעולתו כשר החוץ פעל לקידום השלום באזור ובניסיון לקידום פרויקטים משותפים אזורים בנושאי המים.

בשנת 1999 יזם, יחד עם רפאל איתן, תוכנית להקמת שלושה מפעלים להתפלת מים. ההחלטה אושרה בממשלה. בדבריו לחברי הממשלה בדיון בנושא אמר כי בעיית המים חשובה גם מבחינת מערכת היחסים הגיאופוליטית, ואל לה לישראל לקחת על עצמה סיכון של מחסור במים. לדבריו, הצפי לגידול האוכלוסייה גורר עמו עלייה בביקוש למים לצרכים עירוניים ועלול ליצור כבר במהלך העשור הקרוב מחסור של כ-350-200 מיליון מ"ק מים.

המפעל הראשון נבנה באשקלון והחל לפעול בשנת 2005, במהלך כהונתו של שרון כראש ממשלה. המפעל השני החל לעבוד בפלמחים בשנת 2007.

יו"ר הליכוד וראש האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מפלת נתניהו בבחירות של מאי 1999, נבחר שרון בספטמבר ליו"ר הליכוד, וכיהן כראש האופוזיציה בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה.

ב-28 בספטמבר 2000 ערך שרון ביקור מתוקשר בהר הבית והכריז ש"לכל יהודי זכות לבקר בהר-הבית". הביקור עורר את מהומות הר הבית, והוצג על ידי הפלסטינים כעילה לפריצתה של האינתיפדה השנייה, אף כי הן ישראל והן הרשות הפלסטינית התכוננו ממושכות לעימות מזוין, ואף שהאינתיפאדה החלה בפועל יום לפני הביקור, ברצח דוד בירי ברצועת עזה. לאחר שנים נודע שככל הנראה האינתיפאדה הייתה פורצת גם ללא אירוע זה וכי ערפאת יזם אותה לאחר כישלון שיחות קמפ דייוויד‏[33][34][35][36].

שרון נחשב על פי הסקרים למועמד בעל סיכויים מועטים להיבחר שוב ליו"ר הליכוד, בהתמודדות מול בנימין נתניהו, ששב לפוליטיקה לקראת בחירות 2001, אולם נתניהו פרש מהמירוץ, לאחר שלא התקבלה דרישתו לקיים גם בחירות כלליות לכנסת. כך התפנתה הזירה לשרון, שעתיד היה לכהן כראש ממשלה למשך חמש שנים סוערות.

כהונתו כראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקדנציה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאל שרון כראש ממשלה

לאחר מסע בחירות שבו הבטיח לעם בישראל "שלום וביטחון" נבחר לתפקיד ראש הממשלה, לאחר שגבר על אהוד ברק ברוב של 62%, והחל לכהן בתפקיד זה ב-7 במרץ 2001. שרון בחר להקים ממשלת אחדות לאומית בה ניתנו למפלגת העבודה שני תיקים מרכזיים - תיק החוץ לשמעון פרס ותיק הביטחון לבנימין בן אליעזר. הדבר סייע לשרון בהשגת לגיטימציה לו באופן אישי, ולממשלתו, ובהצגת צעדיו כצעדים הכרחיים לפתרון המצב המבוצעים תוך קונצנזוס רחב. הדבר גם התבקש מהמצב בכנסת, אשר חלוקת המנדטים בה הייתה לפי בחירות 1999, שבהן זכה השמאל לתמיכה רבה.

הלחימה בשטחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון ניסה לגרום להפחתת כוחה של הרשות הפלסטינית באמצעים שונים, להראות את הקשר בינה לטרור, ולגרום לה לדה לגיטימציה בעולם. כחמישה חודשים לאחר בחירתו (ב-10 באוגוסט 2001) יזם שרון את סגירת משרדי הרשות הפלסטינית, האוריינט האוס בירושלים. עם זאת בתקופת כהונתו הגיע לשיאו גל טרור, שהתבטא בעיקר בפיגועי התאבדות, דפוס פעולה לא חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל כזה שהשימוש בו הובא לרמות חסרות תקדים בשנים 2002-2001. אחרי תקופה של הבלגה יחסית, גם אחרי הפיגוע בדולפינריום, שהפתיעה את השמאל ואכזבה את תומכיו בימין, הוא נקט מדיניות של הסלמה מבוקרת, בדמותם של סיכולים ממוקדים, שלא הועילה בהפחתת פיגועי ההתאבדות. לבסוף, אחרי הפיגוע במלון פארק במרץ 2002, ואחרי שבחודש זה (אשר כונה "מרץ השחור") נרצחו למעלה מ-120 אזרחים וחיילים ישראלים, הממשלה בראשותו החליטה על כיבוש השטח שבשליטת הרשות הפלסטינית (שטחי A) במבצע חומת מגן. מבצע זה ומבצע דרך נחושה שבא אחריו, סייעו לפורר את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, והצליחו להוריד במידה משמעותית את מספר ההרוגים בפיגועים, ואת התחושות הקשות שהביא ההרג היומיומי במרץ 2002.

שרון ספג ביקורת נוקבת על התמהמהותו בהקמת גדר הפרדה שתחצוץ בין ישראל ליהודה ושומרון ותקטין את מספר הפיגועים. גדר כזו מסמלת שבר אידאולוגי מבחינתו, כמי שכל חייו תמך בהתלהבות ברעיון ארץ ישראל השלמה. בשנת 2002 שינה את עמדתו וקידם את הקמת גדר ההפרדה, אלא שגדר זו נותרה שנויה במחלוקת והפכה למוקד של סערה בינלאומית, מאחר שעל פי התוכנית, עתידה הייתה להיות מוקמת בתוככי השטחים, מזרחית להתנחלויות רבות.

המצב הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גל הפיגועים הקשים שהציפו את ישראל והלחימה ההולכת ומסלימה בשטחים פגעו קשות במצב הכלכלי בשנים 2002-2003: נוצר צורך להגדיל באופן משמעותי את תקציב הביטחון על חשבון שאר צרכיה של המדינה, התיירות בארץ קרסה בשל חששם של התיירים לביטחונם האישי ומשקיעים זרים הדירו רגליהם מהמדינה. ממדי העוני והאבטלה התגברו.

השנתיים האחרונות של אריאל שרון התאפיינו בשיפור ניכר במצב הכלכלה ובצמיחה מהירה ויציבה של המשק בקצב של 5% בכל שנה. הצמיחה נבעה בעיקר מהאצה בסחר הבינלאומי ומהשקט הביטחוני היחסי‏[37]. שר האוצר ברוב התקופה היה בנימין נתניהו ושרון גיבה את רוב תוכניותיו והצעותיו.

יחסי שרון-בוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון טיפח את יחסיו עם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, בעיקר לאחר פיגועי 11 בספטמבר. בוש העניק לו את מלוא הגיבוי והתמיכה הדיפלומטית והכלכלית במאבק נגד הטרור הפלסטיני. בוש נתן לשרון יד חופשית במאבק המזוין נגד הפלסטינים, גיבה את פעולותיו באו"ם והרבה לארחו בבית הלבן. מעבר ליחסי הידידות המסורתיים בין ישראל לארצות הברית, בין שרון לבוש הייתה הזדהות הדדית; שכן כאשר שניהם היו בשלטון, שתי המדינות היו נתונות תחת התקפה של טרור אסלאמי, והייתה הרגשה כי שניהם "באותה סירה". כמו כן, איחדה אותם גישתם המיליטנטית למלחמה בטרור. בוש ושרון ניהלו מערכת יחסים חמה ביותר, ושרון אף העיד על בוש כי אהדתו של האחרון לישראל היא חסרת תקדים. שרון הביע תמיכה במפת הדרכים שהוצגה כמימוש החזון של בוש.

הניצחון השני בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטחון האישי שעדיין נותר מעורער למדי, המיתון הכלכלי המתמשך, וגם קשירתו בעבירות בתחום טוהר המידות שנחקרו על ידי המשטרה, לא מנעו ממנו לנצח את בנימין נתניהו בבחירות המקדימות בליכוד לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003. בניגוד לנתניהו שהביע התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, שרון פנה למרכז המפה הפוליטית, והצהיר כי "תמורת שלום לדורות (ורק עבור שלום לדורות) אני מוכן לעשות גם ויתורים כואבים".

שבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת הדליפה ליאורה גלט-ברקוביץ', מפרקליטות המדינה, לעיתון "הארץ" ידיעה בדבר חקירה שבה הייתה מעורבת, על קבלת תרומות בלתי חוקית על ידי שרון מידי ידידו סיריל קרן. שרון הגיב במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי ברשתות התקשורת ב-9 בינואר. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין, החליט שמסיבת העיתונאים גלשה לתעמולת בחירות בוטה האסורה על פי החוק, והורה לאמצעי התקשורת לקטוע את השידור הישיר. דבר זה דווקא גרם לעלייה בפופולריות של שרון.

חרף המצב הביטחוני והכלכלי הקשה, "הליכוד" בראשותו של שרון השיג ניצחון מוחץ בבחירות לכנסת שנערכו ב-28 בינואר, כאשר הוא מכפיל את כוחו מ-19 מנדטים ל-38.

הקדנציה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישת בוש-שרון באפריל 2004, בה קיבל את המכתב שבו הובעה הבנה לעמדה הישראלית

לאחר הניצחון בבחירות 2003 הקים שרון ממשלה עם "שינוי", ללא מפלגת העבודה וללא החרדים. זאת הייתה הממשלה הראשונה בישראל שהוקמה אחרי הבחירות ללא חרדים. שרון מינה את בנימין נתניהו לשר אוצר והעניק לו גיבוי בעת שישם את משנתו הקפיטליסטית וקיצץ את הקצבאות. בביטחון האישי חל שיפור, וגם המיתון התחלף בצמיחה.

יוזמת תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום שנשא בכנס הרצליה בסוף 2003, הודיע שרון שבכוונתו, אם לא ימצא פרטנר פלסטיני הולם, לבצע בעתיד הקרוב נסיגה חד צדדית מחלקים מיש"ע ואף לפנות התנחלויות, תוכנית שהוא כינה "התנתקות". תוכניתו עמדה בסתירה לאידאולוגיה אותה ייצג בהתלהבות לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו ושעל בסיסה נבחר בבחירות, ולדברים שאמר רק שנה לפני כן ולפיהם: "דין נצרים כדין תל אביב". כחלק מההכנה של קבלת תוכנית ההתנתקות בימין, הפעיל שרון שדולה חזקה בממשל האמריקני לקבלת התוכנית. ולאחר לחץ רב של שתדלניו של שרון בראשותו של דב וייסגלס, הצליח לשכנע את בכירי הממשל האמריקני לתמוך בתוכנית, אף שמלכתחילה הסתייגו ממנה. שרון קיבל מבוש ההתחייבויות לתמוך בעמדות ישראל ובכללן שלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות.

שרון התנגד למשאל עם, והעמיד את תוכניתו ב-2 במאי 2004 לאישורם של מתפקדי "הליכוד", שדחו אותה. למרות תוצאה זו, שרון התכחש להבטחתו לקיים את דין התנועה, והמשיך לחתור לאישור בממשלה של תוכנית התנתקות שתוקנה קוסמטית. הוא פיטר את שרי האיחוד הלאומי כדי להבטיח רוב בין השרים לתוכניתו בצעד שנוי במחלוקת, שאף ספג ביקורת משופטי בג"ץ.

במקביל להעלאת רעיון ההתנתקות, המשיך קו קשוח ולוחמני כנגד הטרור, והורה, בין היתר, על חיסולם של מנהיגי החמאס, אחמד יאסין ואחריו עבד אל-עזיז רנטיסי, וכן יזם את מבצע קשת בענן ומבצע ימי תשובה. מנגד הסכים לשחרור מחבלים שנוי במחלוקת במסגרת פרשת טננבוים.

קידום תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות

ביולי 2004 הורה שרון לטליה ששון, לשעבר בכירה בפרקליטות המדינה, להגיש לו חוות-דעת בנושא "המאחזים הבלתי מורשים באזורי יהודה שומרון ועזה". הדו"ח עורר תמיהות מכיוונים שונים. בפרקליטות תמהו מדוע הדו"ח הוטל על אדם פרטי ולא על הפרקליטות, ובתקשורת הובעה תמיהה על ששון, מדוע אין בדו"ח מילת ביקורת כנגד שרון, שהיה אחראי בעצמו במידה רבה למאחזים.

עם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 עמד שרון על דעתו שתוכנית ההתנתקות תבוצע ולא שלל הידברות עם ההנהגה הפלסטינית החדשה.

בדצמבר 2004 פיטר את שרי מפלגת שינוי לאחר שהתנגדו לתקציב, וכעבור זמן קצר צירף לממשלתו את מפלגת העבודה בהנהגת שמעון פרס. העובדה שהממשלה החדשה, שמטרתה העיקרית הייתה ביצוע ההתנתקות, אושרה ברוב דחוק בהתנגדות חברי כנסת מהליכוד ורק בזכות הימנעות ח"כים מהמפלגות הערביות, העידה עד כמה השתנו עמדותיו המדיניות של שרון, לעומת הימים שבהם נחשב לאחד מגדולי תומכיה של ארץ ישראל השלמה. חוגי הימין, אשר בעבר העריצו את שרון, זעמו עליו ואף עלה החשש שמישהו ינסה להתנקש בחייו. ב-19 ביולי 2005 אף נערך נגדו טקס פולסא דנורא, בבית הקברות בראש פינה - דבר שגונה בידי חברי כנסת ורבנים.

לאחר יישומה של תוכנית ההתנתקות שאושרה בכנסת (16 בפברואר) ובממשלה (20 בפברואר) ואושררה בידי בג"ץ, פוליטיקאים מהימין כמו עוזי לנדאו ואפי איתם התבטאו נגדו בחריפות רבה, וקראו לרכז כוחות על מנת להדיח אותו מהפוליטיקה. בנימין נתניהו שרכב על גל זה, התפטר מהממשלה וניסה להקדים את הבחירות במפלגה, כאשר הוא מנהיג את קבוצת ה"מורדים" בליכוד, אבל נחל כישלון כאשר בוועידת מרכז הליכוד - אריאל שרון גבר עליו ברוב של 52%.

החשדות בשחיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת האי היווני

בפרשת האי היווני אשר התפרסמה במרץ 2001, הועלה חשד, כי איש העסקים דוד אפל העביר כספי שוחד לשרון, במסווה של העסקת גלעד - בנו של שרון בשכר גבוה מאד. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז קבע ביוני 2004, כי אין ראיות התומכות בהאשמות "אפילו במקורב". בפרשת סיריל קרן הועלה חשד, ששרון קיבל כסף - לכיסוי הבחירות הפנימיות לראשות הליכוד - מאיש העסקים האוסטרי מרטין שלאף, וכך זאת במסווה של הלוואה מסיריל קרן - ידידו של שרון ממלחמת העצמאות. התיק נגד גלעד שרון בפרשה זו נסגר בשנת 2013.

פרשה נוספת שנקשרה למשפחת שרון, היא קבלה של כספים נוספים שלא כדין למימון הבחירות הפנימיות. נגד עמרי - בנו של אריאל שרון - הוגש כתב אישום באשמת רישום כוזב במסמכי תאגיד (חברת "אננקס מחקרים", ששימשה כחברת קש להעברת כספים), עדות שקר והפרת חוק מימון מפלגות. האשמות אלו מתייחסות לתקופה שבה כיהן כמנהל מסע הבחירות של אביו בליכוד. ב-15 בנובמבר 2005 הודה עמרי במסגרת עסקת טיעון ונדון לשבעה חודשי מאסר. הודאה זו הסירה חשדות לעברות שביצע אריאל שרון. שרון ספג ביקורת ציבורית כמי שהקריב את בנו על מנת למלט את עצמו מהחקירות ומהחשדות המשפטיים.

הקמת מפלגת קדימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל המתיחות בין שרון לבין מפלגת הליכוד, בה היו שהתנגדו לדרכו, פרש שרון ב-21 בנובמבר 2005 מהמפלגה ובמעמד של ראש ממשלה מכהן יצר מפלגה חדשה - מפלגת קדימה. המפלגה הוקמה במידה רבה סביב שרון הפופולרי, שזכה לתמיכה רבה בציבור. בימים שלאחר ההודעה פורסמו מספר סקרים שחזו כי המפלגה החדשה בראשותו תזכה במעל ל-30 מנדטים. עד אמצע דצמבר סמוך לאירוע המוחי והתמוטטותו של שרון ניבאו הסקרים כי המפלגה החדשה תזכה בקרוב ל 40 מנדטים.

למפלגה החדשה הצטרפו במהרה חברי הכנסת ואישים פוליטיים רבים, בעיקר ממפלגות הליכוד והעבודה. מהליכוד פרשו בתחילה 13 חברי כנסת ושרים, בהם אהוד אולמרט וציפי לבני. דוד טל מסיעת עם אחד גם כן הצטרף. לאחר זמן קצר הצטרפו שאול מופז וצחי הנגבי מהליכוד, וממפלגת העבודה שמעון פרס, שהפסיד בבחירות לראשות מפלגת העבודה לעמיר פרץ, יחד עם חיים רמון ודליה איציק. במקביל, רבים מראשי הערים והמועצות בארץ הביעו תמיכה בשרון ובמפלגת קדימה.

שקיעתו בתרדמת ופטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 בדצמבר 2005 לקה שרון באירוע מוחי קל. בעקבות זאת היה אמור לעבור צנתור לב ונטל תרופות מדללות דם. ערב הצנתור, ב-4 בינואר 2006, עבר אירוע מוחי שני וחמור, בשל דימום מוחי. עקב נבצרותו הועברו סמכויותיו כראש הממשלה לממלא מקומו, אהוד אולמרט. לאחר טיפול החירום שניתן לשרון, הוא שקע בתרדמת, ונמשך אשפוזו בבית החולים הדסה עין כרם. ב-29 במאי 2006 הועבר שרון למחלקה לשיקום נשימתי שבמרכז הרפואי שיבא, וב-12 בנובמבר 2010 הועבר לביתו שבחוות שקמים[38], אך הושב לבית החולים לאחר תקופה קצרה‏[39]. חרף טיפולים שונים, מצבו של שרון נשאר יציב, ולא נרשם שינוי משמעותי במצבו, עד סוף 2013‏[40][41].

פעילותו הפוליטית של אריאל שרון נקטעה לאחר השלמתה של תוכנית ההתנתקות, כאשר היה במלוא כוחו הפוליטי. מפעלו הפוליטי האחרון של שרון לפני שנפל למשכב, הקמת המפלגה קדימה והניסיון לזכות עמה בבחירות, הומשך על ידי ממלא מקומו ומספר 2 במפלגה, אהוד אולמרט. במשך תקופת הבחירות טען אולמרט שהוא "ממשיך דרכו של שרון" ודרכה של מפלגת קדימה היא "דרך שרון".

ב-1 בינואר 2014 חלה החמרה משמעותית במצבו של שרון. הוא נפטר עשרה ימים אחר-כך, בגיל 85.

הלווייתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ו ביידן בהלוויתו של אריאל שרון

ב-12 בינואר 2014, למחרת פטירתו, הובא ארונו של שרון לירושלים והוצב ברחבת משכן הכנסת. במשך היום עברו על פני הארון אלפי אזרחים.

למחרת, 13 בינואר, נערך ברחבת משכן הכנסת טקס אשכבה במעמד נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואישים נוספת מישראל ומחוץ לארץ. לאחר הטקס הוסע הארון בקומנדקר צבאי בלוויית משמר כבוד של שמונה אלופי צה"ל. הארון הגיע לאתר יד לשריון בלטרון, שם נערך כינוס של פורום המטה הכללי לכבודו של שרון. משם הוסע הארון לגבעת הכלניות שליד חוות שקמים, מקום מגוריו של שרון. הוא נקבר שם בטקס צבאי לצד אשתו לילי. משמר הכבוד בטקס הורכב מחיילי חטיבת הצנחנים, שעליה פיקד.

להלוויה הגיעו נציגים של 16 מדינות, ובראשם סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, נציג הקוורטט, ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, ראש ממשלת צ'כיה ייז'י רוסנוק ויושב ראש הדומה של רוסיה סרגיי נרישקין[42].

עקב קרבת אתר הקבורה לרצועת עזה והחשש מירי רקטות משם לעבר משתתפי האירוע, נערכו צה"ל ומשטרת ישראל בהיערכות מיוחדת לשם אבטחת באי ההלוויה.

האנשים שסבבו את שרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבריהם של אריאל ולילי שרון בגבעת הכלניות ליד חוות שקמים
פארק לילי שרון בעכו שהוקם לזכרה של לילי שרון

אמו של שרון הורישה לו את כל רכושה. בצוואתה רשמה כי אין לראות בכך ביטוי של חוסר אהבה כלפי בתה הנוספת ואחותו של שרון, יהודית (דיתה -1926 - 2013), שהתגוררה עם משפחתה בארצות הברית, אף על פי כן נעדרה האחות מהלוויתה של אמה וניתקה את קשריה עם אחיה בעקבות נישולה מהצוואה‏[43].

אשתו הראשונה של שרון, מרגלית, לה נישא ב-1954 הייתה אחות פסיכיאטרית, ונהרגה בתאונת דרכים ב-2 במאי 1962, בעת שנסעה במכוניתה לעבודתה בירושלים[44]. בנם הבכור, גור, נהרג ב-4 באוקטובר 1967, בהיותו בן 11, מפליטת כדור שירה חברו, בעת ששיחקו ברובה ישן ששרון קישט בו את ביתו. שרון שכר את שירותיו של עו"ד שמואל תמיר על-מנת שיוכיח שבנו אינו אשם בפליטת הכדור‏[45].

אשתו השנייה, לילי שרון, שהייתה אחותה של אשתו הראשונה, נישאה לשרון ב-1963, כשנה לאחר מות אחותה. הזוג התגורר בחוות שקמים שבצפון הנגב, בין שדרות לקיבוץ רוחמה. ללילי ולאריאל שרון נולדו הבנים עמרי וגלעד. בשנות ה-80, אימצו בני הזוג שרון למשפחתם את רוני סחייק. הם ראו בו בן מאומץ והוא ראה בהם הורים, אם כי לא השלימו את הליך האימוץ באופן פורמלי‏[46]. סחייק היה הראשון שבישר בקצרה לתקשורת על מותו של שרון‏[47], עוד קודם להודעה הרשמית.

לילי שרון נפטרה מסרטן הריאה ב-25 במרץ 2000, כשנה קודם לבחירתו של שרון לראש ממשלה. לפני מותה ביקשה לילי להיקבר בחורבת הוגה (גבעת הכלניות), גבעה קטנה הצופה על האזור ועל חוות שקמים, ושם נקברה. בסמוך אליה, על הגבעה, נטמן שרון עם מותו ב-2014. אזור הקבר פתוח לציבור.

בחוות שקמים מוסיף להתגורר בנו של שרון, גלעד.

צוותו הקרוב בתפקיד ו"פורום החווה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה מינה שרון את מקורבו, אורי שני שהיה מנכ"ל הליכוד, לתפקיד ראש לשכת ראש הממשלה. למזכיר הממשלה מונה גדעון סער שכיהן בתפקיד תקופה קצרה בשלהי ממשלת נתניהו הראשונה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה היה רפי פלד שפרש אחרי פחות מחודשיים בתפקיד, את מקומו תפס אביגדור יצחקי. את תפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה המשיך למלא תא"ל גדי איזנקוט, שהיה מזכירו הצבאי של אהוד ברק, לאחר מספר חודשים החליף אותו בתפקיד האלוף משה קפלינסקי. קפלינסקי מונה באוגוסט 2002 לאלוף פיקוד מרכז ואת מקומו תפס האלוף יואב גלנט.

באפריל 2002 פרש במפתיע אורי שני מלשכת ראש הממשלה, שרון מינה מיידית את דב וייסגלס לתפקיד.

שרון המשיך לכהונתו השנייה כראש הממשלה עם אותו הצוות שליווה אותו בממשלה הראשונה, למעט גדעון סער שפרש לאחר שנבחר לכהן כחבר כנסת ויו"ר הקואליציה. ישראל מימון, שנבחר לשמש כיועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, מונה למזכיר הממשלה במקומו. במאי 2004 החליף אילן כהן את יצחקי כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ובספטמבר 2005 נכנס האלוף גדי שמני לתפקיד המזכיר הצבאי.

בנוסף לבעלי התפקידים הפורמליים נהג שרון להתייעץ גם בקבוצה של יועצים חיצוניים שליוותה אותו בהחלטות פוליטיות ובמערכות הבחירות שניהל. הקבוצה, שכונתה "פורום החווה" הורכבה מיועצים, בהם ראובן אדלר, אייל ארד, אורי שני, עו"ד יורם ראב"ד, קלמן גייר, בניו של שרון עמרי וגלעד ומחלק מבעלי התפקידים בלשכת ראש הממשלה כמו ארנון פרלמן ואסי שריב.

מורשת שרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשת קרבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון הנחיל לצה"ל את מורשת הקרב ליחידות חיל הרגלים והיחידות המובחרות שמקובלות עד ימינו.

מורשת הקרב שצמחה ביחידה 101 ובגדודי הצנחנים הייתה : "רוח קרב", "דבקות במשימה","אחרי! - המפקד בראש הכח","אין משאירים פצוע בשטח" ו"הסתערות מול אש".

כותב ההיסטוריון אורי מילשטיין:

"בשלוש וחצי השנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות נכשל צה"ל בכל מבחניו הקרביים, עד שבאוגוסט 1953 נקרא הסטודנט אריאל שרון להתגייס חזרה ולהקים את יחידה 101. במשך ארבעה חודשים בלבד חוללו שרון ופקודיו מהפכה בצה"ל, והפכו אותו למשך 15 שנים, מצבא כושל לצבא יעיל ביחס לאותה תקופה."

כותבים ד"ר אריה גילאי וסא"ל (מיל') דוד בן עוזיאל באתר הצנחנים:

"בשנים 1950 - 1953, הורגשה במטה הכללי תחושה של אכזבה מדמותו המבצעית של גדוד הצנחנים ומתפקודם של גדודים אחרים. מספר כישלונות בפעילות ביטחון שוטף (בט"ש) ואכזבות מפעולות גמול, בעיקר בקרב של חטיבת גולני על תל מוטילה, ופעולות הצנחנים באידנה ורנטיס, יצרו אצל אחדים ממפקדי צה"ל את התחושה כי לצנחנים אין רוח-לחימה ולא ניכרת בהם החתירה למגע עם האויב. ההסבר המיידי שניתן לכך היה, כי חל פיחות בדמותו של הקצין אשר נבעה מירידה באיכות המפקדים וברצונם לדבוק במשימה."

תורת הקרב שהחלה ביחידה 101, עברה לצנחנים משם לכל יחידות החי"ר ובהמשך לצה"ל כולו דרך מיטב לוחמי היחידה שהפכו למפקדים.

מורשת לחימה בטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון באופיו ובמנהיגותו הציג לאורך כל ימי שרותו בצבא, כשר וכראש ממשלה, תפיסת לחימה ללא פשרות בטרור - להכניעו בכל האמצעים העומדים לרשותו. שרון נחשב אחד המומחים הגדולים בעולם ללוחמה בטרור.

כותב ד"ר אורי מילשטיין:

אין אדם בישראל שיש לו נסיון רב יותר בלחימה בטרור מלאריאל שרון: הוא התחיל בלחימה הזאת עוד בתחילת מלחמת העצמאות כשהיה חיל בגדוד 32 בחטיבת "אלכסנדרוני". המשיך בה כשפיקד על "סיירת גולני" אחרי מלחמת העצמאות, והיה קמ"ן פיקוד המרכז ופיקוד הדרום. הוא עשה קפיצת מדרגה כשהקים את יחידה 101 ואחר כך הפך את גדוד 890 ואת חטיבת הצנחנים ליחידות ללחימה בטרור. הגיע לשיאו בחיסול הטרור בעזה בתחילת שנות השבעים והשאר ידוע..."

במשך כל תקופות שירותו את המדינה פעל שרון לפגיעה והחלשת הטרור מול ישראל כשהוא מפעיל תוכניות חדשניות ונועזות המצליחות להפתיע את גופי הטרור. שרון השאיר לצה"ל ומדינת ישראל תרומה גדולה מאוד בתחום זה שסייעה לבניית תשתית איכותית של לוחמה בטרור.

  • הוא בנה כוחות מיוחדים ללחימה בטרור שפעלו מעבר לקווי האויב לפעולות תגמול - יחידה 101 והצנחנים.
  • הוא תכנן ופיקח על פעולת מיגור הטרור בעזה בשנות ה-70 של המאה ה-20, הקמת סיירת רימון שבין השאר חיסלה מחבלים, יצירת שיטת "גרילה ללחימה בטרור" והפעלת אמצעים אזרחיים על האוכלוסייה בה קינן הטרור - בהיותו אלוף הפיקוד.
  • הוא תכנן את מלחמת לבנון לחיסול פתחלנד בלבנון בהשתמשו בכל כוח צבאי שעמד לרשותו - בהיותו שר הביטחון. דרך זו הובילה ל-670 הרוגים ישראלים בלבנון.
  • בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה פעל לפגיעה בארגוני הטרור ובכוחם הפוליטי על ידי קישור בין פעולות טרור לתגובה בינלאומית, כך שיבש והחליש את כוחה של הרשות הפלסטינית שעודדה טרור. בעקבות הצלחתו לדרדר את לגיטימיות גופי הטרור באזור בעיני מדינות בעולם, הפעיל חיסולים ממוקדים כנגד מנהיגי טרור שהתנהלו באופן איטי ורציף. כך הצליח לקבע בצורה מדינית את הצדקת הפעולות האלימות בהן נקט. שיא הלחימה בטרור בתקפות כהונתו הייתה פעולת מבצע חומת מגן, בה נוצל אירוע הפיגוע במלון פארק לפתיחת מבצע כניסה לשטחי הגדה וחיסול תשתיות הטרור עד בידודו של יאסר ערפאת במוקטעה, דרדור הרשות הפלסטינית לשפל חסר תקדים מאז הסכמי אוסלו, העלאת המורל בישראל והורדת פיגועי הטרור בצורה דראסטית.

המחלוקות סביב דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון הוא דמות שנויה במחלוקת, בישראל ומחוצה לה, בצורה שחריפותה עולה במידה רבה על המחלוקת המקובלת בקשר לדרכו ולמעשיו של פוליטיקאי. הוא נודע כלוחם אמיץ, מקימה של יחידה 101, כגיבור מלחמה לאחר מלחמת ששת הימים, למושיע המדינה במלחמת יום הכיפורים (בעקבות צליחת תעלת סואץ) ולמדכא הטרור הפלסטיני בשנות ה-70 (ראו סיירת רימון) ובאינתיפאדה השנייה.

לעומת זאת, בעיני אחרים, שרון נחשב כאיש כוחני, פזיז, מושחת ואף שקרן שגרר את ישראל למלחמה מיותרת (מלחמת לבנון). קיימים גם רבים בישראל המייחסים לשרון הן מן התכונות ה"חיוביות" והן מן התכונות "השליליות" ויש הרואים בתכונה מסוימת תכונה חיובית בעוד אחרים רואים בה תכונה שלילית.

במשך שנים, ובמיוחד אחרי טבח סברה ושתילה, שבעקבותיו אולץ להתפטר ממשרד הביטחון, יש בעולם שראו בו כפושע מלחמה, ובבלגיה אף היה ניסיון (שלא התממש) להעמידו לדין בשל כך.

במהלך האינתיפאדה השנייה נתפס שרון בעיני רבים כמי שנלחם בטרור הפלסטיני. בעברו נחשב שרון בעיקר לגיבור הימין ול"אבי ההתנחלויות", אך בעת הקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, זכה לתמיכה במרכז המפה הפוליטית ואף בקרב השמאל המתון[דרוש מקור]. הדבר ניכר גם ביחסה של התקשורת אל שרון, אשר מיעטה לבקר אותו ביחס לקודמיו, נתניהו וברק (בעיקר בתחילת דרכו כראש ממשלה). סקרי דעת קהל שהתפרסמו במהלך האינתיפאדה הראו שביעות רצון חסרת תקדים משרון, ביחס לראשי ממשלה קודמים, וזאת, חרף המצב הביטחוני והכלכלי הקשה באותה תקופה. דוגמה ליחסה החיובי של התקשורת אל שרון בקדנציה הראשונה שלו אפשר לראות בתוכניתה של אילנה דיין, אשר הוקרנה ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת השש עשרה, ואשר הציגה את "המהפך בדמותו של שרון".

לעומת זאת, הביקורת הקשה עליו מכיוון חלקים מהשמאל הישראלי רק גברה בעקבות פעולות כגון הסיכולים הממוקדים, הריסת בתי מחבלים והקמת גדר ההפרדה, אשר נחשבו לפשעים בעיני מחנה פוליטי זה. שולמית אלוני אף הביעה תקווה ששרון יועמד לדין: "שרון הוא לאומן גדול ומתנשא. הוא סובל משיגעון גדלות ולא אכפת לו להקריב את חייהם של האחרים... ואני מקווה ששרון יועמד לדין"‏[48].

בשל פעולותיה של ישראל בשטחים במהלך האינתיפאדה, מעמדו של שרון בעולם היה נמוך ופעולות צה"ל אשר עליהן הורה גונו השכם וערב בנאומים של מנהיגים שונים בעולם. כך למשל, שר החוץ הנורבגי אמר בתקופת כהונתו של שרון, כי היהודים מפעילים כלפי הפלסטינים בשטחים את אותה מדיניות אשר הם היו קורבנות שלה בשנות ה-30 של המאה ה-20. הביקורת הקשה על מדיניותו של שרון בשטחים הגיעה לידי כך, שבעקבות עתירה של הפלסטינים, בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג דן בחוקיותה של גדר ההפרדה אשר שרון הורה על הקמתה, ואף מצא לנכון לגנות את ישראל.

גרוע עוד יותר דימויו של שרון בעולם הערבי, בו נחשב שרון בעיני רבים לאויב האומה הערבית בכלל והפלסטינית בפרט. דוגמה להסתה נגד שרון במדינות ערב היא תוכנית סאטירה אנטישמית ששודרה בטלוויזיה המצרית, בה הוצג שרון כשותה דם של ילדים ערבים. משנדרש נשיא מצרים, חוסני מובארכ, לגנות את התוכנית, הוא גינה אותה רק חלקית ואמר כי "לא כל היהודים אותו דבר", ברומזו, כי לא כל היהודים הם "שותי דם" כמו שרון.

בעוד רוב ההתקפות עליו היו בדרך כלל משמאל המפה הפוליטית, הרי החל משנת 2004 הוא הותקף דווקא על ידי אנשי הימין ובפרט המתנחלים, בשל תוכנית ההתנתקות שאותה יזם, והדרכים שבהן השתמש כדי לקדם אותה. ביקורת רבה נמתחה על האופן בו פיטר ומינה שרים וסגני שרים בסיטונות, אף ממפלגתו, והשתמש במכשיר זה כדי לגייס חברי כנסת לשורותיו. הועלתה גם השאלה, האם אין במינוי חברי כנסת לשרים ולסגני שרים, במטרה לקבל את קולותיהם בהצבעות בכנסת או במפלגה, משום עבירה פלילית, בדומה למינוי חברי מרכז מפלגה למשרות ציבוריות על מנת לקבל את קולותיהם. מתנגדיו מימין טענו כי התעלמותו מהחלטת מתפקדי הליכוד שלא לתמוך בהתנתקות, סירובו לפנות לעם מחדש בטרם ביצועה וכן הניגוד בינה לבין מצע הליכוד ולבין דברים שאמר שרון עצמו לפני הבחירות, מציגים אותו כשקרן ודיקטטור. מתנגדיו הפוליטיים מימין טענו כנגדו שתוכנית ההתנתקות משמשת אותו כדי לרצות את השמאל, וזו הסיבה שהדוברים משמאל לא מעלים על סדר היום בקולניות את נושא החקירות בעניינו ובעניין בני משפחתו. חבר הכנסת יוסי שריד טבע בהקשר זה את הביטוי: "עומק העקירה - כעומק החקירה"‏[49].

למעשה, הביקורת על שרון מצד הימין החלה, אם כי בחריפות פחותה בהרבה, כבר בקדנציה הראשונה שלו, בתקופה שקדמה למבצע חומת מגן. נטען שמדיניות ההבלגה ששרון נקט אז לא הועילה דבר ועלתה בחיי קורבנות טרור. ביקורת זו התחדשה בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות וההחרפה בירי רקטות הקסאם מרצועת עזה.

לעומת זאת, שרון עבר מהפך תדמיתי בעיני השמאל המתון אחר ביצוע ההתנתקות ואף לפניה. הפרשן אמנון אברמוביץ אמר בדיון במכון ון ליר כי "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג". אמירה זו ספגה ביקורת מצד הימין שראה בה ביטוי לרצון התקשורת להתעלם מהאשמות השחיתות שהועלו נגד שרון‏[50].

על עומק הכעס של חלק מאנשי הימין לשרון בעקבות תוכנית ההתנתקות ניתן ללמוד מתשובותיהם של כמה רבנים, ובהם גם הרב עובדיה יוסף, שסירבו להתפלל לשלומו של שרון‏[51]. הרב משה צוריאל אף כתב מאמר הודיה, תחת הכותרת "באבוד רשעים רינה"‏[52]. מאידך, ביולי 2009 החליטה מועצת עיריית אריאל כי שמה של העיר יוותר "אריאל", אולם יהיה זה על שם ראש הממשלה שרון‏[53]. ההחלטה עוררה כעס בקרב מפוני היישוב נצרים המתגוררים בעיר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מתי שביט, אריק מן הצנחנים, תל אביב: ספרית מדים, 1969
  • אורי אבן, אריק - דרכו של לוחם, תל אביב: בוסתן, 1974
  • אורי דן, ראש גשר, תל אביב: א.ל. הוצאה מיוחדת, 1975
  • עוזי בנזימן, שרון - לא עוצר באדום, תל אביב: אדם, 1985, ISBN 9789654078108
  • לוחם - אוטוביוגרפיה שכתב שרון יחד עם הסופר דוד צ'אנוף, הוצאת 'סיימון ושוסטר', 1989
  • גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, 1992
  • דן מרגלית, יחידת קומנדו 101, מוקד, 1996
  • עוזי בנזימן, אמת דיברתי - סיפור משפט הדיבה: שרון נגד הארץ, ירושלים: כתר, 2002, ISBN 9650711104
  • אילן כפיר, אחי גיבורי התעלה - סיפורם של הלוחמים שניצחו את המלחמה, ידיעות ספרים, 2003
  • רונן ברגמן וגיל מלצר, זמן אמת - מלחמת יום כיפור, משכל, 2004
  • רביב דרוקר ועופר שלח, בומרנג, ירושלים: כתר, 2005
  • תום שגב, 1967 - והארץ שינתה את פניה, כתר, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמוס דניאלי, מלכה ללא כתר: סיפור על מושבה ומשפחה; עורך: אהרון לירון, ירושלים: ע. דניאלי, 2006, עמ' 52
  2. ^ א. שרון, לזכר נעדרים: שמואל שרון (שינרמן) (חמש שנים למותו), דבר, טור 1, 1 בינואר 1962
  3. ^ שלמה נקדימוןיחיאל, היום הזה נגמר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
    לדברי נקדימון, בפרסום הראשון של הידיעה הזו ב"ידיעות אחרונות", איים שרון לתבוע דיבה את נקדימון, אך נסוג מכך, כנראה לנוכח מספר העדים שהיו מוכנים לאשר זאת.
  4. ^ לוחם אצ"ל: שרון פיקד על חוליית סזון, באתר ערוץ 7, 28 ביוני 2005
  5. ^ שרון מחפש ג'וב למודעי, מעריב, 26 ביוני 1987
  6. ^ מאיר הר-ציון, פרקי יומן, בעריכת נעמי פרנקל, הוצאת א. לוין אפשטיין, תל אביב, 1968, עמוד 198, "אני נקרא למסור דו"ח לאריק, הוא שוכב חבוש. 'נפגע' לוחש לי מישהו. אני מדווח על המצב וניגש למרכז המשלט".
  7. ^ אורי דןגנראל מארשל על המפקדים הישראליים, מעריב, 3 בדצמבר 1958
  8. ^ אמיר אורןכשאריאל שרון כמעט בכה, באתר הארץ, 7 בינואר 2011
  9. ^ אל"מ א. שרון - ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, דבר, 20 בפברואר 1966
  10. ^ אריאל שרון ורחבעם זאבי הועלו לדרגת אלוף, דבר, 21 בפברואר 1967
  11. ^ ראו התיאור בספרו "אשכול תן פקודה"
  12. ^ www-cgsc.army.mil
  13. ^ אתר סיירת שקד.
  14. ^ אביעד גליקמן, מאיר דגן נזכר בסיירת רימון: "הרגנו עשרות רבות", באתר ynet‏, 8 בנובמבר 2011.
  15. ^ לטענת סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א) ברצועת עזה, נהרסו 6,360 מקומות מגורים ופונו כ-15,000 איש: תאנט "שותף לדאגה" של ססו"ת מפעולות ישראל ברצועת עזה, מעריב, 19 בספטמבר 1971.
  16. ^ רון בן ישיפחות שחצן, יותר בטוח. עיתונאי בחזית ביום כיפור, באתר ynet‏, 17 בספטמבר 2010
  17. ^ אמיר אורןמלחמת יום הכיפורים: גרסת צה"ל, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2002: אמיר אורן כותב כי חוקרי מחלקת ההיסטוריה של צה"ל התרשמו כי "המצביא תאב-התהילה נכשל בקריאת הקרב הטקטי, בעיקר בין 9 באוקטובר ל-12 בו. תביעתו הפזיזה לצליחת התעלה מערבה, שעליה גאוותו כמושיע, היתה כהודעת שחיין כי ימהר ויקפוץ ראש לבריכה ריקה. אילו צלחו אוגדות החזית, לא רק 143, לפני השינוי ביחסי-הכוחות המשוריינים לטובת צה"ל, היו עלולות להישמד ולפתוח בכך לצבא המצרי פירצה גדולה מזרחה."
  18. ^ עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011, עמוד 51, "שרון הסביר: 'המשימה שהוטלה על האוגדה היא לתפוס ראש גשר בצד המערבי של התעלה. עלינו לצלוח, להבקיע, להחזיק מסדרון ברוחב של ארבעה קילומטרים. הוטל עלינו כל נושא הגישור. הוטלה עלינו גרירת הדוברות'."
  19. ^ עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011, עמודים 104-105, "זה היה הלילה של מפקד אוגדה 143 האלוף שרון. כמעט כל ההחלטות העיקריות שהתקבלו בו היו החלטותיו. שרון פיקד על כוחותיו מתוך נגמ"ש מלפנים, ולידו קצין האג"מ שלו, קצין המודיעין, אל"מ שגיא, תא"ל אברש'ה טמיר, וגם מקורבים כזאבל'ה סלוצקי והעיתונאי אורי דן. שרון שלט בכל תג ופסיק בשדה הקרב, נאמן לתפיסתו ש'מפקד בכל דרג יכול להכתיב לכפופים לו רק את המשימה. את ה'איך' הוא יכול להכתיב רק בתנאי שהוא נמצא קדימה, בשטח, ומתרשם באופן בלתי אמצעי מן המתרחש'."
  20. ^ הלחימה בחזית הדרום, באתר צה"ל
    Operational Valiant: Turning Of The Tide In The Sinai 1973 Arab-Israeli War, באתר "Global Security" (באנגלית)
  21. ^ אריה כנרתישרון: אקים אלטרנטיבה לשלטון, דבר, 17 בנובמבר 1976
  22. ^ שלמה נקדימוןיחיאל, היום זה נגמר, באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
  23. ^ העניין הגיע לבית המשפט לאחר ששרון תבע את העיתונאי עוזי בנזימן על שכתב "מנחם בגין יודע היטב ששרון רימה אותו". בנזימן ניצח בתביעה לאחר שבית המשפט המחוזי קבע שמדובר ב"אמת דיברתי". בערעור, בית המשפט העליון נמנע מלהתייחס לנכונות הקביעה, אך הותיר את פסק הדין על כנו.
  24. ^ בן כספית"שרון התיש את בגין בכוונה עם דיווחים על הרוגים", באתר nrg‏, 13 במאי 2011
    משה נגביבדידותו של העיתונאי הלוחם על ערכיו, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2002 - ראיון עם עזריאל נבו
  25. ^ שלום חנוך: "אריק שרון עדיין לא עוצר באדום", באתר ynet‏, 1 ביולי 2002
  26. ^ שלמה שמיר, שרון: "הטיים ביקש ממני ללכת לעזאזל, אבל אין בכוונתי לעשות כן", באתר "ThePost", ‏12 בינואר 2014
  27. ^ לעומת, זאת נאלצה החברה המפיצה את השבועון "טיים" באירופה להגיע להסכם פשרה עם שרון ולשלם לו פיצויים, וזאת בשל החוק השונה בבריטניה.
  28. ^ מיכאל אדירעם, המעטפות שעצרו את שרון, חדשות מחלקה ראשונה
  29. ^ נדב שרגאי, הר המריבה – המאבק על הר הבית, יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה, כתר, 1995. ISBN 9650705155‏; עמ' 192
  30. ^ נדב שרגאי, הר המריבה – המאבק על הר הבית, יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה, כתר, 1995. ISBN 9650705155; עמ' 203
  31. ^ ע"א 9073/07, מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נגד אפרופים, פסקה 38
  32. ^ ע"א 9073/07, מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נגד אפרופים, פסקה 30
  33. ^ מתוך דברי עימאד אל פלוג'י, שר פלסטיני: "מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו הנתעב של שרון במסגד אל-אקצה טועה... האינתיפאדה תוכננה מראש". ד"ר קנת לוין, אהוד ברק והתמוטטות פנטזיית אוסלו, News1. שר ברש"פ: האינתיפאדה תוכננה כששב ערפאת מקמפ-דיוויד באתר המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון.
  34. ^ Pa Minister: Intifada Was Planned From The Day Arafat Returned From Camp David, UJC
  35. ^ עדות נוספת לאחריות הישירה של ערפאת לפרוץ האינתיפאדה השנייה ב"בלוג הפורום האסטרטגי" באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
  36. ^ סרטונים סוהא ערפאת מודה: בעלי תיכנן את אינתיפאדת אל-אקצא, באתר נענע 10, 28 בדצמבר 2012
  37. ^ ‏מתוך המשק הישראלי 1950-2006 בהוצאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה‏
  38. ^ יואב זיתון ושמוליק חדד, אריאל שרון חזר הביתה לחוות השקמים, באתר ynet‏, 12 בנובמבר 2010
    צבי לביא, סופית: משפחת שרון תתחלק בהוצאות הטיפול, באתר ynet‏, 15 באוגוסט 2011
  39. ^ איתן ברונר, Six Years After a Debilitating Stroke, Sharon Remains Responsive, His Son Says, באתר הניו יורק טיימס, 20 באוקטובר 2011
  40. ^ סרטונים דני קושמרו, ‏מה מצבו של אריאל שרון היום?, באתר ‏mako‏‏, ‏23 בדצמבר 2009‏
  41. ^ ד"ר איתי גל, אריאל שרון עבר בהצלחה ניתוח שתוכנן מראש, באתר ynet‏, 3 בספטמבר 2013
  42. ^ אטילה שומפלבי, מביידן ועד פניוטופולוס: מי יגיע להלוויה?, באתר ynet‏, 12 בינואר 2014
  43. ^ שרה ליבוביץ-דר, הסוד המשפחתי השמור של משפחת שרון: האחות הגדולה דתיה, באתר nrg‏, 10 בינואר 2014
  44. ^ מרגלית שרון, דבר, 8 במאי 1962
  45. ^ הארון תחאוכו, כשבנו של שרון מת, באתר נענע 10, 19 בינואר 2006
  46. ^ שלום ירושלמי, בנו המאומץ של שרון: תמיד קיווינו שאבא יקום, באתר nrg‏, 2 בינואר 2014
  47. ^ סרטונים מורן אזולאי, אטילה שומפלבי ונועם (דבול) דביר, ישראל נפרדת: שרון יובא למנוחות ביום שני, באתר ynet‏, 12 בינואר 2014
  48. ^ רועי נחמיאס, שולמית אלוני: הטרור הישראלי גרוע מהפלסטיני, באתר ynet‏, 29 ביולי 2005
  49. ^ יוסי שריד, בוקר טוב, מתנחלים, מגזין הכיבוש
  50. ^ אתרוגנות, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
  51. ^ שמוליק חדד וענת ברשקובסקי, תפילה למען שרון? לא כולם מסכימים, באתר ynet‏, 7 בינואר 2006
    הרב הראשי לצפת: לא מתפלל לשלומו של שרון, באתר "מורשת", 6 בינואר 2006
  52. ^ יהדות: "באבוד רשעים רנה", באתר ערוץ 7, ‏18 בינואר 2006
  53. ^ החלטת מועצת העיר מיולי 2009 לקרוא לעיר אריאל על שם אריאל שרון
  54. ^ צבי ציקי אבישר, שרון - חמש שנים קדימה, מרץ 2011; sharon.org.il - אתר האינטרנט של הספר
אריאל שרון - תבניות ניווט
ראשי ממשלות ישראל
דוד בן-גוריון | משה שרת | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | יגאל אלון (בפועל) | גולדה מאיר | יצחק רבין | מנחם בגין | יצחק שמיר | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק רבין | שמעון פרס | בנימין נתניהו | אהוד ברק | אריאל שרון | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו ישראל
שרי החוץ בממשלות ישראל

משה שרתגולדה מאיראבא אבןיגאל אלוןמשה דייןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסמשה ארנסדוד לוישמעון פרסאהוד ברקדוד לויבנימין נתניהואריאל שרוןדוד לויאהוד ברקשלמה בן עמישמעון פרסבנימין נתניהוסילבן שלוםציפי לבניאביגדור ליברמןבנימין נתניהואביגדור ליברמן

שרי הפנים בממשלות ישראל

יצחק גרינבוים | חיים משה שפירא | ישראל רוקח | חיים משה שפירא | ישראל בר-יהודה | חיים משה שפירא | גולדה מאיר | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שמעון פרס | יצחק חיים פרץ | יצחק שמיר | אריה דרעי | יצחק רבין | אריה דרעי | יצחק רבין | עוזי ברעם | דוד ליבאי | אהוד ברק | חיים רמון | אליהו סויסה | נתן שרנסקי | חיים רמון | אלי ישי | אריאל שרון | אלי ישי | אברהם פורז | אופיר פינס-פז | אריאל שרון | רוני בר-און | מאיר שטרית | אלי ישי | גדעון סער

שרי הביטחון בממשלות ישראל

דוד בן-גוריון | פנחס לבון | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | משה דיין | שמעון פרס | עזר ויצמן | מנחם בגין | אריאל שרון | מנחם בגין | משה ארנס | יצחק רבין | יצחק שמיר | משה ארנס | יצחק רבין | שמעון פרס | יצחק מרדכי | משה ארנס | אהוד ברק | בנימין בן אליעזר | שאול מופז | עמיר פרץ | אהוד ברק | משה יעלון

שרי התחבורה בממשלות ישראל

דוד רמז | דב יוסף | דוד צבי פנקס | דוד בן-גוריון | יוסף סרלין | יוסף ספיר | זלמן ארן | משה כרמל | יצחק בן-אהרן | ישראל בר-יהודה | משה כרמל | עזר ויצמן | שמעון פרס | אהרן יריב | גד יעקבי | מנחם בגין | מאיר עמית | חיים לנדאו | חיים קורפו | משה קצב | ישראל קיסר | יצחק לוי | שאול יהלום | יצחק מרדכי | אמנון ליפקין-שחק | אפרים סנה | אריאל שרון | צחי הנגבי | אביגדור ליברמן | מאיר שטרית | שאול מופז | ישראל כ"ץ

שרי הבינוי והשיכון בממשלות ישראל

גיורא יוספטליוסף אלמוגילוי אשכולמרדכי בנטובזאב שרףיהושע רבינוביץאברהם עופרשלמה רוזןגדעון פתדוד לויאריאל שרוןבנימין בן אליעזרבנימין נתניהויצחק לויבנימין בן אליעזרנתן שרנסקיאפי איתםציפי לבנייצחק הרצוגזאב בויםמאיר שטריתזאב בויםאריאל אטיאסאורי אריאל

שרי החקלאות בממשלות ישראל

אהרון ציזלינג | דב יוסף | פנחס לבון | לוי אשכול | פרץ נפתלי | קדיש לוז | משה דיין | חיים גבתי | אהרן אוזן | אריאל שרון | שמחה ארליך | מנחם בגין | פסח גרופר | אריה נחמקין | אברהם כ"ץ-עוז | יצחק שמיר | רפאל איתן | יצחק שמיר | יעקב צור | רפאל איתן | אהוד ברק | חיים אורון | אהוד ברק | שלום שמחון | ציפי לבני | ישראל כ"ץ | זאב בוים | שלום שמחון | אורית נוקד | יאיר שמיר

שרים לקליטת העלייה בממשלות ישראל

חיים משה שפירא - יגאל אלון - שמעון פרס - נתן פלד - שלמה רוזן - דוד לוי - אהרן אבוחצירא - אהרן אוזן - יעקב צור - יצחק חיים פרץ - יאיר צבן - יולי אדלשטיין - יולי תמיר - אריאל שרון - ציפי לבני - זאב בוים - יעקב אדרי - אלי אפללו - סופה לנדבר

מפקדי פיקוד הדרום (פד"ם) Logo padam.png

·יגאל אלון · יצחק רבין (ממלא מקום) · משה דיין · משה צדוק · יעקב פרי (ממלא מקום) · צבי גילת ·מאיר עמית · אסף שמחוני (ממלא מקום) · חיים לסקוב · חיים הרצוג · אברהם יפה · צבי זמיר · ישעיהו גביש · אריאל שרון · שמואל גונן · אברהם אדן · יקותיאל אדם · הרצל שפיר · דן שומרון · חיים ארז · משה בר כוכבא · אורי שגיא · יצחק מרדכי · מתן וילנאי · שאול מופז · שלמה ינאי · יום טוב סמיה · דורון אלמוג · דן הראל · יואב גלנט · טל רוסו · סמי תורג'מן

ראשי אגף, מחלקת וחטיבת ההדרכה

אליהו בן חור · חיים לסקוב · מאיר זורע · יצחק רבין · חיים בר-לב · אברהם יפה · מאיר זורע · יוסף גבע · צבי זמיר · ישעיהו גביש · אריאל שרון · יצחק חופי · שמואל גונן · מנחם מרון · אברהם רותם · אמיר דרורי · אורי שמחוני · יוסי פלד · יצחק מרדכי · דורון רובין · יעקב אור · דורון אלמוג · גרשון הכהן · מאיר כליפי · דן ביטון · אלי רייטר · תמיר ידעי · תמיר היימן

מפקדי עוצבת עמוד האש Logo-ugda-143.png

אברהם יפה · מוטה גור · ישראל טל · הרצל שפיר · שמואל גונן · אריאל שרון · יקותיאל אדם · דב תמרי · יעקב אבן · אברהם רותם · אהוד ברק · שי תמרי · חגי רגב · יורם יאיר · יצחק אשל · עוזי דיין · דורון אלמוג · יוסי רווה · מיכה טמיר · עמוס בן-חיים · מוני חורב · אילן הררי · אריה טסלר · אבי אשכנזי · אייל זמיר · חגי מרדכי · גיא גולדשטיין

מפקדי חטיבת הצנחנים Tag shfifonN-1.png

אריאל שרון · מנחם אבירם · אלי זעירא · יצחק חופי · רפאל איתן · דני מט · חיים נדל · לוי חופש · עוזי יאירי · אריה צידון · מתן וילנאי · עמוס ירון · אמנון ליפקין-שחק · דורון רובין · יורם יאיר · שמואל ארד · מנחם זטורסקי · נחמיה תמרי · שאול מופז · דורון אלמוג · משה יעלון · מתי הררי · ישראל זיו · בני גנץ · יצחק גרשון · גדי שמני · אביב כוכבי · יוסי בכר · חגי מרדכי · הרצי הלוי · אהרון חליוה · אמיר ברעם · אליעזר טולדנו

הקודם:
בנימין נתניהו
יושב ראש מפלגת הליכוד
6 ביולי 1999 - 19 בדצמבר 2005
הבא:
בנימין נתניהו
הקודם:
-
יושב ראש מפלגת קדימה
21 בנובמבר 2005 - 4 בינואר 2006
הבא:
אהוד אולמרט