אריאל שרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אריאל (אריק) שרון (במקור: שיינרמן; נולד ב-26 בפברואר 1928), אלוף בצה"ל, חבר כנסת מטעם הליכוד, שר במספר ממשלות ישראל וראש הממשלה האחד עשר של מדינת ישראל.

שרון לחם במלחמת העצמאות וניצל לאחר שקליע פילח את בטנו בקרב לטרון. בתחילת שנות ה-50 הקים את יחידה 101 והוביל את פעולות התגמול. כמפקד חטיבת הצנחנים במבצע סיני היה מפקד קרב המיתלה. במלחמת ששת הימים זכה לתהילה על הקרבות שניהל באום-כתף ובאבו עגילה. בתחילת שנות השבעים הכריע את הטרור הפלסטיני ברצועת עזה כאלוף פיקוד הדרום. במלחמת יום הכיפורים חצה את תעלת סואץ והביא למפנה העיקרי במלחמה.

שרון היה ממייסדי מפלגת הליכוד, אשר חרתה על דגלה את חזון ארץ ישראל השלמה. במשך שלושים שנות פעילותו הפוליטית, בלט שרון בגישתו המיליטנטית למלחמה בטרור ובתמיכתו במפעל ההתנחלויות, ואף כונה "אבי ההתנחלויות". כשר הביטחון הוביל שרון את צה"ל למלחמת לבנון הראשונה, וכראש ממשלה הוביל במרץ 2002 את ישראל למבצע חומת מגן שבו רוסקו תשתיות הרשות הפלסטינית ותשתיות הטרור ביו"ש. אך בשנת 2003, לאחר שנבחר בשנית לראשות הממשלה, חל מפנה בעמדותיו של שרון: הוא הכריז על תוכנית ההתנתקות החד צדדית, ובאוגוסט 2005 פינה את כל ההתיישבות היהודית מרצועת עזה וכן ארבע התנחלויות בצפון השומרון. לבסוף פרש מהליכוד והקים את מפלגת "קדימה".

ב-4 בינואר 2006 עבר אירוע מוחי חמור, שהביא להעברת סמכויותיו כראש הממשלה וכמנהיג "קדימה" לאהוד אולמרט. מאז הוא שרוי בתרדמת.

תוכן עניינים 1 ילדותו 2 פעילותו הצבאית 2.1 ב"הגנה" ובמלחמת העצמאות 2.2 לאחר מלחמת העצמאות 2.3 מלחמת ששת הימים 2.4 מלחמת יום הכיפורים 3 פעילותו הפוליטית 3.1 כחבר כנסת וכשר חקלאות 3.2 שר הביטחון 3.2.1 פרשת טבח סברה ושתילה 3.3 אחרי מבצע שלום הגליל 3.4 הסכמי אוסלו 3.5 תקופת כהונת ברק כראש ממשלה 4 שרון - ראש הממשלה 4.1 הקדנציה הראשונה 4.1.1 הלחימה בשטחים 4.1.2 גדר ההפרדה 4.1.3 המצב הכלכלי 4.1.4 יחסי שרון-בוש 4.1.5 הניצחון השני בבחירות 4.2 הקדנציה השנייה 4.2.1 יוזמת תוכנית ההתנתקות 4.2.2 החשדות בשחיתות 4.2.3 קידום תוכנית ההתנתקות 4.2.4 הפרישה מן הליכוד והשקיעה בתרדמת 5 המחלוקות סביב דמותו 6 משפחתו 7 הערות שוליים 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] ילדותו

אריאל שרון נולד בכפר מל"ל ב-26 בפברואר 1928, להוריו סמואל (שמואל) וורה (דבורה) שיינרמן. הוא למד בבית הספר היסודי המחוזי ע"ש יוסף אהרונוביץ' בכפר מל"ל. כבר בגיל שמונה סייע להוריו לאחר הלימודים בעבודות פיזיות מתישות בשדה, וגם בחופשות עבד בפרדס המשפחתי. פעמים רבות סייע בנוסף לעבודה בשדה, גם בשמירה על הפרדס המשפחתי מפני גנבים ופולשים.

בגיל עשר הצטרף לקבוצת 'השדה' בתנועת הנוער העובד והלומד, והתייצב כיד ימינו ועוזרו של המדריך - יוסף גולומב.

[עריכה] פעילותו הצבאית

[עריכה] ב"הגנה" ובמלחמת העצמאות

ב-1945 הצטרף שרון ל"הגנה", ובשנת 1947 שימש כנוטר במשטרת היישובים העבריים. הוא שירת במלחמת העצמאות כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני ונפצע אנושות בקרב על לטרון. שרון שרד את הפציעה רק בקושי ונטען שהייתה לה השפעה מעצבת על חייו.

[עריכה] לאחר מלחמת העצמאות

לאחר החלמתו היה למפקד פלוגה וב-1951 מונה לקצין המודיעין של פיקוד המרכז. בשנת 1952 נטל חופשה מהצבא לשם לימודים באוניברסיטה העברית, אך נקרא לשוב לצה"ל כדי להקים את יחידה 101, לשם ביצוע פעולות תגמול כנגד התקפות הפדאיון שיצאו מרצועת עזה (שהייתה תחת שלטון מצרים) ומהגדה המערבית (שהייתה תחת שלטון ירדן). תחת פיקודו הפכה יחידה 101 ליחידת הקומנדו הראשונה של צה"ל, שהתמחתה הן בסיור ושדאות והן בפעולות חבלה ותקיפה בעורף האויב. יחידה זו הנחילה לכלל צה"ל תורות לחימה וטקטיקות מתקדמות והדגישה ערכים כמו דבקות במטרה ואחוות לוחמים. היא מיקצעה את תחום חיל הרגלים והיחידות המיוחדות.

יחידה 101, שכללה לוחמים כגון מאיר הר ציון ושמעון כהנר (קצ'ה), ביצעה פעולות תגמול בעורף האויב בתגובה לפיגועים של מסתננים פלסטינים. לאחר שמסתננים רצחו אשה ושני ילדיה ביהוד, נערכה פעולת קיביה, שעליה פיקד שרון. בפעולת תגמול זו, שנערכה בכפר קיביה, נהרגו עשרות מתושבי הכפר (ההערכות נעות בין 42 ל-56 איש), והיא המיטה קלון על מדינת ישראל, שניסתה להתנער ממנה בטענה שאת הפעולה ביצעו אזרחים נזעמים.

בתחילת 1954 התמזגה יחידה 101 עם גדוד הצנחנים 890, ששרון מונה למפקדו, ורוח חדשה נזרקה בצנחנים. גדוד זה היווה למעשה המשך של יחידה 101 והמשיך לעסוק בפעולות תגמול, ובמהלך פשיטה על מוצב מצרי נפצע שרון בשנית. הבולטת בפעולות תגמול שעליהן פיקד במסגרת זו היא תקיפת משטרת קלקיליה בסתיו 1956. פעולות אלה הביאו בהדרגה להתערבות של הלגיון הערבי הירדני לריסון הפדאיון והקטנת ההסתננויות. הפחתה משמעותית שלהן הגיעה רק לאחר מבצע קדש והניצחון המוחץ של צה"ל על צבא מצרים.

באותה שנה נתמנה שרון למפקד כל יחידות הצנחנים (בשם יחידה 202 שרק מאוחר יותר הפכה לחטיבת הצנחנים ). במבצע קדש פיקד על קרב המיתלה, שבו נהרגו 38 מלוחמיו, ונחיצותו מוטלת בספק.

בסוף 1957 יצא לקורס לפיקוד ומטה בבריטניה, וכשחזר מילא שורה של תפקידי פיקוד, אך הרמטכ"לים חיים לסקוב וצבי צור הקפיאו את קידומו בעיקר בגלל חילוקי דעתו עם דיין ואי נכונותו להקשיב לפקודות מפקדיו. היו אף שהטילו ספק באמיתות דיווחיו, במיוחד לאחר קרב המיתלה העקוב מדם, שעורר בזמנו הד ציבורי רב. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, כתב ביומנו על התנהגות זו המיוחסת לשרון: "בחור הוגה, מקורי, אילו נגמל מחסרונו לא לומר אמת בדיווחיו, היה מנהיג צבאי למופת". שרון ניצל תקופה זו ללימודי משפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית.

בשנת 1964, עם מינויו של יצחק רבין לרמטכ"ל, החלה שוב התקדמותו של שרון בצבא, והוא מונה לראש מטה פיקוד הצפון, וכעבור שנתיים מונה לראש מחלקת ההדרכה בדרגת אלוף.

[עריכה] מלחמת ששת הימים

במחקר של מחלקת היסטוריה של צה"ל תואר כיצד שרון, מתוסכל מהססנות הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, העלה באוזני הרמטכ"ל את רעיון ביצועו של פוטש צבאי:

"אמרתי שלו היינו בשלב מסוים קמים ואומרים, תשמעו אתם, ההחלטות שלכם מסכנות את מדינת ישראל, ומאחר והמצב חמור ביותר, אתם מתבקשים להיכנס לחדר הסמוך ולהמתין פה, והרמטכ"ל ייגש לקול ישראל וישדר הודעה. הם היו מקבלים את זה בהרגשה של הקלה ורווחה. זו הייתה הרגשה שלי".

עם זאת, הערכתו של ההיסטוריון הצבאי עמי גלוסקא היא שדברי שרון היו בגדר הרהורים בלבד והיו רחוקים מלהוות תוכנית פעולה ממשית ^[1].

במלחמה עצמה השתתף שרון כמפקד אוגדה וזכה לתהילה על קרבות שניהל באום-כתף ובאבו עגילה, במסגרתם שילב בהצלחה מסגרות גדולות של שריון וחיל רגלים בסיוע יחידות הנדסה, תותחנים וחיל אוויר. הקרב נחשב לאחד המוצלחים בתולדות צה"ל ונלמד לאחר מכן באקדמיות צבאיות ברחבי העולם [2]. לאחר מכן הגיעה אוגדתו לתעלת סואץ. אחרי המלחמה, בתפקידו כראש מחלקת הדרכה, העביר בסיסי הדרכה רבים לשטחי יהודה ושומרון, אשר נכבשו במלחמה, ואשר שרון תמך בהתלהבות בהחזקתם.

ב-1969 מונה לאלוף פיקוד הדרום, ונטל חלק מרכזי במלחמת ההתשה. הוא מתח ביקורת קשה על שיטת ההגנה הסטטית ("קו בר-לב") שבה בחר צה"ל והעדיף שיטת הגנה דינמית יותר. בשנת 1971 התמקד בחיסול הטרור הפלסטיני ברצועת עזה, והביא שקט לאזור לשנים אחדות, אולם אופי פעולותיו שם היה שנוי במחלוקת. הוא ננזף על ידי הרמטכ"ל על שפינה בדואים מצפון סיני.

[עריכה] מלחמת יום הכיפורים

ביולי 1973 התחלף בתפקידים עם אלוף שמואל גונן שמונה לאלוף פיקוד הדרום, ושרון, שהשתחרר משירות סדיר בצה"ל, קיבל מינוי חירום כמפקד אוגדה בפיקוד.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, במסגרת מינוי חירום, פיקד על אוגדת מילואים (אוגדה 143) בחזית הדרום, שם חצו המצרים את תעלת סואץ והשתלטו על שטחים ממזרח לה. במהלך המלחמה נקלע שרון לעימותים קשים עם מפקדיו בפיקוד דרום, גונן ולאחריו חיים בר לב ועם מפקד האוגדה השנייה אברהם אדן ("מלחמות הגנרלים"). ב-14 באוקטובר הצליחו כוחות צה"ל להדוף בהצלחה ועם אבידות מועטות התקפת רוחב של הכוחות המצריים. כשלון המתקפה המצרית אפשר לאוגדת שרון ליטול את היוזמה, ולחצות את התעלה מערבה, במגמה להשיג הכרעה במלחמה. אזור הצליחה נבחר במה שחיילי הסיור של האוגדה איתרו כ"תפר" בין שתי הארמיות המצריות (השנייה והשלישית), מצפון לאגם המר הגדול. המבצע נקרא אבירי לב ובמסגרתו צלחו כוחות הנדסה, שריון וצנחנים את התעלה מערבה. המבצע החל ב-15 באוקטובר, כלל את כיבוש החווה הסינית ב-18 באוקטובר, והחל מה-20 באוקטובר טיהור התעלה משתי גדותיה מכוחות מצריים. אחרי צליחת התעלה פרצו כוחות צה"ל אל עבר עורף האויב על מנת לנתק את קווי ההספקה של הארמיה השלישית ולכתרה. מהלך זה אילץ אותה להיכנע ולמעשה כפה על מצרים להסכים לסיום המלחמה בחזית הדרומית ^[2].

אף שכוחות רבים השתתפו בצליחה ובלחימה סביבה, בעיני רבים נתפס שרון כמי שהביא למפנה לטובת ישראל בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים.

[עריכה] פעילותו הפוליטית

[עריכה] כחבר כנסת וכשר חקלאות

כבר בסוף שנות החמישים, בעת שהיה אלוף משנה בצבא, היה שרון חבר במפא"י כחלק ממדיניותה של מפא"י לגייס לשורותיה את סגל הפיקוד הצבאי של צה"ל (לאחר שנכנס לפוליטיקה ציין שרון כי הוא זוכר את היום בו קיבל את דרגת אלוף המשנה כ"היום בו קיבלתי את תעודת החבר של מפא"י").

ב־1969 שרון ניהל משא ומתן עם המפלגה הליברלית על הצטרפות לשורותיה בעקבות רצונו של הרמטכ"ל חיים בר לב לשחררו מצה"ל אולם לבסוף ניאות הרמטכ"ל בעקבות לחץ פוליטי להשאירו.

ביוני 1973 פרש שרון מצה"ל והצטרף למפלגה הליברלית, שהייתה שותפה עם תנועת החרות ב"גוש חרות ליברלים". הוא יזם יצירת גוש ימני גדול יותר ופעל להקמת הליכוד. בדצמבר 1973 נבחר לכנסת השמינית מטעם הליכוד. כעבור שנה התפטר מן הכנסת, כדי שיוכל להמשיך להחזיק במינוי של מפקד אוגדת מילואים. בשנת 1975 התמנה ליועץ לענייני ביטחון לראש הממשלה יצחק רבין.

בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקים מפלגה משלו בשם "שלומציון". מפלגתו זכתה רק בשני מושבים בכנסת, והתמזגה עם תנועת החרות. שרון התמנה לשר החקלאות בממשלה שהקים מנחם בגין, ופעל להקמת התנחלויות ביהודה ושומרון ומצפים בגליל.

לאחר התפטרותו של עזר ויצמן מתפקיד שר הביטחון ב-1980, שאף שרון להתמנות לתפקיד זה, אך בגין סירב ובין השניים נוצרה מתיחות.

[עריכה] שר הביטחון

בשנת 1981, לאחר הבחירות לכנסת העשירית, התמנה שרון לשר הביטחון בממשלתו השנייה של מנחם בגין. בתפקידו זה ניהל את פינוי המתיישבים מסיני והרס יישובי חבל ימית באפריל 1982.

בשנת 1982 יזם שרון את מלחמת לבנון, שהחלה כ"מבצע שלום הגליל" - מבצע צבאי לביעור ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון, שם הקים אש"ף מובלעת ("פתחלנד") שאיימה על תושבי הגליל, למרות הפסקת אש שנשמרה כשנה. העילה לפתיחת המבצע הייתה התנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. בכניסה מאסיבית ללבנון הצליח צה"ל להסיג את כוחות אש"ף שאיימו על הגליל לביירות ומשם לתוניס. המלחמה אף פגעה קשות ביחידות הצבא הסורי בלבנון. על פי הכרזת בגין בכנסת, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו הגבול עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות של ארגוני הטרור. אולם בפועל צה"ל פעל הרחק מקו זה והגיע עד ביירות, בירת לבנון. בעקבות המבצע נשארו כוחות צה"ל בעומק לבנון עוד כשלוש שנים, והיו נתונים לעימותי גרילה קשים עם גורמים שונים וביניהם ארגון החיזבאללה שהתעצם והתמקצע. האבידות שצה"ל ספג ומה שנתפס כחוסר התוחלת בהשארות בעומק לבנון גרמו לירידה חדה בפופולריות של המלחמה.

מלחמת לבנון הייתה שנויה במחלוקת. לטענת מבקריו, הטעה שרון את ראש הממשלה ואת הציבור במידע שמסר על מטרות המבצע ^[3]. המחלוקת באה לידי ביטוי בהפגנות של השמאל ובמיוחד בלטה בנושא תנועת שלום עכשיו. שירו של שלום חנוך "לא עוצר באדום" היה לשיר מחאה המכוון כנגדו אישית (אם כי חנוך טען שהשיר לא נכתב באופן ספציפי על שרון [3]).

שיר מחאה מפורסם נוסף חובר על ידי חיילים שנלחמו בלבנון:

רד אלינו אווירון

קח אותנו ללבנון

נילחם בשביל שרון

ונחזור בתוך ארון

[עריכה] פרשת טבח סברה ושתילה

ערך מורחב – טבח סברה ושתילה

במהלך שהות צה"ל בבירת לבנון ביירות, בספטמבר 1982, ערך הארגון הלבנוני "הפלנגות הנוצריות" טבח במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה שבעיר. הטבח אירע לאחר רצח בשיר ג'ומייל, מנהיג הפלנגות, שנבחר בתמיכת ישראל לנשיא לבנון. בעקבות הרצח של ג'ומייל השתלט צה"ל על מערב ביירות, המאוכלסת במוסלמים (עד אז שלט רק בצד המזרחי, הנוצרי). טיהור מחנות הפליטים מלוחמים פלסטינים הוטל על ידי ישראל על כוחות הפלנגות. הפלנגות נכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה בערבו של ה-16 בספטמבר, ותוך זמן קצר החלו בהרג חסר הבחנה. הם יצאו מהמחנות בבוקרו של ה-18 בספטמבר על פי דרישת צה"ל, ורק במהלך היום החלו להתברר ממדי הטבח. אין ידיעה מדויקת על מספר הנספים בטבח, וההערכה היא שמדובר בכ-700 עד 800 איש.

בעקבות לחץ דעת הקהל בארץ ובעולם מונתה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת כַ‏ּ‏הָ‏ן, לחקור את הטבח. הוועדה קבעה כי אכן לא הייתה מעורבות ישירה של צה"ל בטבח, אך פסקה כי שרון אחראי להתעלמות מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח מנהיגם. בעקבות זאת המליצה הוועדה ששרון יסיים את כהונתו, ושתיק הביטחון לא יופקד יותר בידיו. שרון סירב להתפטר, אך בעקבות החלטת הממשלה הודח מתפקיד שר הביטחון (ב-14 בפברואר 1983), ונשאר בממשלה כשר בלי תיק.

ב-21 בפברואר 1983 פרסם השבועון "טיים" כתבה, ממנה עולה כי שרון שוחח עם בני משפחתו של בשיר ג'ומייל על נקמה, בטרם הכניס את הפלנגות למחנות הפליטים בביירות. שרון הגיש נגד העיתון תביעת דיבה שהתנהלה בניו יורק. לאחר שנתיים הסתיימה התביעה בתוצאות מעורבות - חבר המושבעים קבע כי הפיסקה אינה נכונה, וכי יש בה כדי להוציא דיבתו של שרון רעה, שכן עולה ממנה כי כאשר הורה על הכנסת הפלנגות למחנות הייתה לו כוונה כי אלו ינקמו את מות מנהיגם. כן קבע חבר המושבעים כי הדיבה הינה חמורה יותר מכיוון שנטען בכתבה ששיחה זו מופיעה בנספח סודי לדו"ח ועדת כהן. בבית המשפט הודה "טיים" כי לא ראה נספח זה. אף-על-פי-כן, חבר המושבעים זיכה את "טיים" בטענה כי כאשר פרסם את העובדות עשה זאת ללא סיבה להאמין כי אינן נכונות. מבחינת החוק בארצות הברית, זהו הבסיס להרשעה בהוצאת לשון הרע, וקביעה זו משמעותה הייתה כי שרון אינו זכאי לפיצויים ^[4]. שרון פירש את תוצאות המשפט כהחזרת שמו הטוב, בעקבות הקביעה כי לא הייתה לו כוונה רעה כאשר איפשר את כניסת הפלנגות למחנות.

יש הרואים במשפט הדיבה כנגד ה"טיים" את תחילת שיקומו הפוליטי של שרון, מהשפל אליו הגיע לאחר שנאלץ לוותר על תפקיד שר הביטחון, אל כהונה כראש ממשלת ישראל.

[עריכה] אחרי מבצע שלום הגליל

לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 החליט שרון להתמודד על ראשות תנועת חירות והליכוד מול יצחק שמיר, ראש הממשלה המכהן. להפתעת הפרשנים זכה שרון בלמעלה מ-40% מקולות חברי מרכז חירות [4]. לאחר הבחירות לכנסת התמנה לשר המסחר והתעשייה בממשלת האחדות הלאומית. הוא מילא את התפקיד עד פברואר 1990, אז התפטר מהממשלה, תוך שהוא עושה זאת באירוע שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים" - כינוס מרכז מפלגת הליכוד ב-12 בפברואר 1990 שבמהלכו הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, ולאחר מכן, באמצעות השתלטות על מערכת ההגברה במקום סיכל את ההצבעה על תוכנית מדינית שהובאה בפני חברי המרכז באותה עת.

ביוני 1990, עם הקמת ממשלה צרה בראשותו של יצחק שמיר, התמנה לשר הבינוי והשיכון. בתפקידו זה פעל לבנייה מואצת של דירות לקליטת ההעלייה מחבר העמים והאיץ את ההתיישבות ביהודה ושומרון.

[עריכה] הסכמי אוסלו

בתקופת ממשלת יצחק רבין התבטא שרון בחריפות נגד תהליך אוסלו, בו ראה שרון סכנה חמורה לביטחון המדינה, ואף אמר כי במדינה אחרת היו מעמידים לדין את רבין ופרס בשל הסכמים אלה. ביולי 1995 הוסיף ואמר, על רקע פינוי בסיסי צה"ל בשטחים:

"אם חייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו, באופן אישי, ואני מדגיש, באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות".

את הטענה שיהודי עלול להתנקש בראש הממשלה כינה שרון באותו זמן "עלילת דם"; אף על פי כן, לאחר הרצח קיימה איתו משפחת רבין מערכת יחסים טובה.

ב-8 ביולי 1996 התמנה לשר התשתיות בממשלתו של בנימין נתניהו, משרד שנוצר מחלקי משרדים אחרים, לא לפני שדוד לוי, בכיר בליכוד, הטיל את כל כובד משקלו כדי ששרון יקבל תפקיד בממשלה, וב-13 באוקטובר 1998 התמנה לשר החוץ. יש הסוברים כי בתקופה זו החל הקרע בין שרון למתנחלים שעמדו מאחורי נתניהו וגיבו אותו.

[עריכה] תקופת כהונת ברק כראש ממשלה

אחרי מפלת נתניהו בבחירות של מאי 1999, נבחר שרון בספטמבר ליו"ר הליכוד, וכיהן כראש האופוזיציה בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה.

ב-28 בספטמבר 2000 ערך שרון ביקור מתוקשר בהר הבית והכריז ש"לכל יהודי זכות לבקר בהר-הבית". ביקור זה היה, מבחינת הפלסטינים, העילה לפריצתה של אינתיפדת אל-אקצה, אם כי הן ישראל והן הרשות הפלסטינית התכוננו ממושכות לעימות מזוין, ורבים סוברים שהאינתיפאדה הייתה פורצת גם ללא אירוע זה.

שרון נחשב למועמד מועט סיכויים להנהגת הליכוד מול בנימין נתניהו, ששב לפוליטיקה לקראת בחירות 2001, אולם נתניהו פרש מהמירוץ. כך התפנתה הזירה לשרון, שעתיד היה לכהן כראש ממשלה למשך חמש שנים סוערות.

[עריכה] שרון - ראש הממשלה

[עריכה] הקדנציה הראשונה

לאחר מסע בחירות שבו הבטיח לעם בישראל "שלום וביטחון" נבחר לתפקיד ראש הממשלה, ברוב סוחף של 62%, והחל לכהן בתפקיד זה ב-7 במרץ 2001. שרון בחר להקים ממשלת אחדות לאומית בה ניתנו למפלגת העבודה שני תיקים מרכזיים - תיק החוץ לשמעון פרס ותיק הביטחון לבנימין בן אליעזר. הדבר סייע לשרון בהשגת לגיטימציה לו באופן אישי, ולממשלתו, ובהצגת צעדיו כצעדים הכרחיים לפתרון המצב המבוצעים תוך קונצנזוס רחב. הדבר גם התבקש מהמצב בכנסת, אשר חלוקת המנדטים בה הייתה לפי בחירות 1999, שבהן זכה השמאל לתמיכה רבה.

[עריכה] הלחימה בשטחים

שרון ניסה לגרום להפחתת כוחה של הרשות הפלסטינית באמצעים שונים, להראות את הקשר בינה לטרור, ולגרום לה לדה לגיטימציה בעולם. כחמישה חודשים לאחר בחירתו (ב-10 באוגוסט 2001) יזם שרון את סגירת משרדי הרשות הפלסטינית, האוריינט האוס בירושלים. עם זאת בתקופת כהונתו הגיע לשיאו גל טרור, שהתבטא בעיקר בפיגועי התאבדות, דפוס פעולה לא חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל כזה שהשימוש בו הובא לרמות חסרות תקדים בשנים 2002-2001. אחרי תקופה של הבלגה יחסית, שהפתיעה את השמאל ואיכזבה את תומכיו בימין, הוא נקט במדיניות של הסלמה מבוקרת, בדמותם של סיכולים ממוקדים, שלא הועילה בהפחתת פיגועי ההתאבדות. לבסוף, אחרי הפיגוע במלון פארק במרץ 2002, ואחרי שבחודש זה (אשר כונה "מרץ השחור") נרצחו למעלה מ-120 אזרחים וחיילים ישראלים, הממשלה בראשותו החליטה על כיבוש השטח שבשליטת הרשות הפלסטינית (שטחי A) במבצע חומת מגן. מבצע זה פורר את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, והצליח להוריד במידה משמעותית את מספר ההרוגים בפיגועים, ושם קץ לתחושות הקשות שהביא ההרג היומיומי במרץ 2002.

[עריכה] גדר ההפרדה

שרון ספג ביקורת נוקבת על התמהמהותו בהקמת גדר הפרדה שתחצוץ בין ישראל ליהודה ושומרון ותקטין את מספר הפיגועים. גדר כזו מסמלת שבר אידאולוגי מבחינתו, כמי שכל חייו תמך בהתלהבות ברעיון ארץ ישראל השלמה. בשנת 2002 הפך את עורו וקידם את הקמת גדר ההפרדה, אלא שגדר זו נותרה שנויה במחלוקת והפכה למוקד של סערה בינלאומית, מאחר שעל פי התוכנית, עתידה הייתה להיות מוקמת בתוככי השטחים, מזרחית להתנחלויות רבות.

[עריכה] המצב הכלכלי

גל הפיגועים הקשים שהציפו את ישראל והלחימה ההולכת ומסלימה בשטחים פגעו קשות במצב הכלכלי: נוצר צורך להגדיל באופן משמעותי את תקציב הביטחון על חשבון שאר צרכיה של המדינה, התיירות בארץ קרסה בשל חששם של התיירים לביטחונם האישי ומשקיעים זרים הדירו רגליהם מהמדינה. ממדי העוני והאבטלה התגברו.

[עריכה] יחסי שרון-בוש

שרון טיפח את יחסיו עם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, אשר העניק לו את מלוא הגיבוי והתמיכה הדיפלומטית והכלכלית במאבק נגד הטרור הפלסטיני. בוש נתן לשרון יד חופשית במאבק המזוין נגד הפלסטינים, גיבה את פעולותיו באו"ם והרבה לארחו בבית הלבן. מעבר ליחסי הידידות המסורתיים בין ישראל לארצות הברית, בין שרון לבוש הייתה הזדהות הדדית; שכן כאשר שניהם היו בשלטון, שתי המדינות היו נתונות תחת התקפה של טרור אסלאמי, והייתה הרגשה כי שניהם "באותה סירה". כמו כן, איחדה אותם גישתם המיליטנטית למלחמה בטרור. בוש ושרון ניהלו מערכת יחסים חמה ביותר, ושרון אף העיד על בוש כי אהדתו של האחרון לישראל היא חסרת תקדים.

[עריכה] הניצחון השני בבחירות

הביטחון האישי שעדיין נותר מעורער למדי, המיתון הכלכלי המתמשך, וגם קשירתו בעבירות בתחום טוהר המידות שנחקרו על ידי המשטרה, לא מנעו ממנו לנצח את בנימין נתניהו בבחירות המקדימות בליכוד לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003.

שבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת הדליפה ליאורה גלט-ברקוביץ', מפרקליטות המדינה, לעיתון "הארץ" ידיעה בדבר חקירה שבה הייתה מעורבת, על קבלת תרומות בלתי חוקית על ידי שרון מידי ידידו סיריל קרן. שרון הגיב במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי ברשתות התקשורת ב-9 בינואר. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין, החליט שמסיבת העיתונאים גלשה לתעמולת בחירות בוטה האסורה על פי החוק, והורה לאמצעי התקשורת לקטוע את השידור הישיר. דבר זה דווקא גרם לעלייה בפופולריות של שרון.

חרף המצב הביטחוני והכלכלי הקשה, "הליכוד" בראשותו של שרון השיג ניצחון מוחץ בבחירות לכנסת שנערכו ב-28 בינואר, כאשר הוא מכפיל את כוחו מ-19 מנדטים ל-38.

[עריכה] הקדנציה השנייה

לאחר הניצחון בבחירות 2003 הקים שרון ממשלה עם "שינוי", ללא מפלגת העבודה וללא החרדים. הסיבה לפרישתה של מפלגת העבודה מממשלת שרון הייתה היבחרו של עמרם מצנע, אשר התנגד בתוקף למדיניותו של שרון בשטחים, לראשות המפלגה. שרון מינה את בנימין נתניהו לשר אוצר ותמך ללא סייג במשנתו הקפיטליסטית ובקיצוץ הקצבאות. בביטחון האישי חל שיפור, וגם המיתון התחלף בצמיחה.

[עריכה] יוזמת תוכנית ההתנתקות

בנאום שנשא בכנס הרצליה בסוף 2003, הודיע שרון שבכוונתו, אם לא ימצא פרטנר פלסטיני הולם, לבצע בעתיד הקרוב נסיגה חד צדדית מחלקים מיש"ע ואף לפנות התנחלויות, תוכנית שהוא כינה "התנתקות". תוכניתו עמדה בסתירה לאידאולוגיה אותה ייצג בהתלהבות לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו ושעל בסיסה נבחר בבחירות, ולדברים שאמר רק שנה לפני כן ולפיהם: "דין נצרים כדין תל אביב". שרון העמיד את תוכניתו לאישורם של מתפקדי "הליכוד" ואלה דחו אותה. למרות תוצאות המשאל שרון המשיך במאמצים לאישור תוכנית התנתקות מתוקנת בממשלה. כאשר פיטר את שרי האיחוד הלאומי כדי להבטיח רוב בין השרים לתוכניתו, מעשה חסר תקדים בתולדות ממשלות ישראל, ספג ביקורת חריפה.

במקביל להעלאת רעיון ההתנתקות, המשיך קו קשוח ולוחמני כנגד הטרור, והורה, בין היתר, על חיסולם של מנהיגי החמאס, אחמד יאסין ואחריו עבד אל-עזיז רנטיסי.

[עריכה] החשדות בשחיתות

ערך מורחב – פרשת האי היווני

בפרשת האי היווני אשר התפרסמה במרץ 2001, הועלה חשד, כי איש העסקים דוד אפל העביר כספי שוחד לשרון, במסווה של העסקת גלעד - בנו של שרון בשכר גבוה מאד. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז קבע ביוני 2004, כי אין ראיות התומכות בהאשמות "אפילו במקורב", ורמז כי התנהלותה של פרקליטות המדינה בפרשה הייתה פסולה.

ערך מורחב – פרשת סיריל קרן

בפרשת סיריל קרן הועלה חשד, ששרון קיבל כסף - לכיסוי הבחירות הפנימיות לראשות הליכוד - מאיש העסקים האוסטרי מרטין שלאף, וכך זאת במסווה של הלוואה מסיריל קרן - ידידו של שרון ממלחמת העצמאות. החקירות בפרשה זו טרם הסתיימו.

פרשה נוספת שנקשרה למשפחת שרון, היא קבלה של כספים נוספים שלא כדין למימון הבחירות הפנימיות. נגד עמרי - בנו של אריאל שרון - הוגש כתב אישום באשמת רישום כוזב במסמכי תאגיד (חברת "אננקס מחקרים", ששימשה כחברת קש להעברת כספים), עדות שקר והפרת חוק מימון מפלגות. האשמות אלו מתייחסות לתקופה שבה כיהן כמנהל מסע הבחירות של אביו בליכוד. ב-15 בנובמבר 2005 הודה עמרי במסגרת עסקת טיעון ונדון לשבעה חודשי מאסר.

[עריכה] קידום תוכנית ההתנתקות

ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות

עם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 עמד שרון על דעתו שתוכנית ההתנתקות תבוצע ולא שלל הידברות עם ההנהגה הפלסטינית החדשה.

בתחילת 2005 צירף לממשלתו את מפלגת העבודה בהובלתו של שמעון פרס. העובדה שהממשלה החדשה, שמטרתה העיקרית הייתה ביצוע ההתנתקות, אושרה ברוב דחוק בהתנגדות חברי כנסת מהליכוד ורק בזכות הימנעות ח"כים מהמפלגות הערביות, העידה עד כמה השתנו עמדותיו המדיניות של שרון, לעומת הימים שבהם נחשב לאחד מגדולי תומכיה של ארץ ישראל השלמה. חוגי הימין, אשר בעבר העריצו את שרון, זעמו עליו ואף עלה החשש שמישהו ינסה להתנקש בחייו. ב-19 ביולי 2005 אף נערך נגדו טקס פולסא דנורא, בבית הקברות בראש פינה- דבר שגונה בידי חברי כנסת ורבנים.

לאחר ישומה של תוכנית ההתנתקות שאושרה בכנסת (15 בפברואר) ובממשלה (20 בפברואר) ואושררה בידי בג"ץ, פוליטיקאים מהימין כמו עוזי לנדאו ואפי איתם התבטאו נגדו בחריפות רבה, וקראו לרכז כוחות על מנת להדיח אותו מהפוליטיקה. בנימין נתניהו שרכב על גל זה, ניסה להקדים את הבחירות במפלגה, כאשר הוא מנהיג את קבוצת ה"מורדים" בליכוד, אבל נחל כישלון כאשר בוועידת מרכז הליכוד- אריאל שרון גבר עליו ברוב של 52%.

[עריכה] הפרישה מן הליכוד והשקיעה בתרדמת

ערך מורחב – היסטוריה של מפלגת קדימה

בשל המתיחות בין שרון לבין מפלגתו, אשר התנגדה לדרכו, ב-21 בנובמבר 2005 פרש שרון מהליכוד והקים סיעה חדשה בשם "קדימה", אליה הצטרפו כמה מחבריו מהליכוד וכן חברי כנסת ממפלגת העבודה, במהלך שהחליש מאוד את מפלגת הליכוד. שרון לא הציג תוכנית מדינית ברורה, אולם הצהיר שאין בדעתו להוביל התנתקות חד-צדדית נוספת.

ב-18 בדצמבר 2005 לקה שרון באירוע מוחי קל. בעקבות זאת היה אמור לעבור צנתור לב ונטל תרופות מדללות דם. ערב הצנתור, ב-4 בינואר 2006, עבר אירוע מוחי שני, הפעם חמור, בשל דימום מוחי שחייב, עקב נבצרותו, את העברת סמכויותיו כראש הממשלה לממלא מקומו, אהוד אולמרט. לאחר טיפול החירום שניתן לשרון, הוא שקע בתרדמת, ונמשך אשפוזו בבית החולים הדסה עין כרם. ב-29 במאי הועבר שרון למחלקה לשיקום נשימתי שבמרכז הרפואי שיבא.

פעילותו הפוליטית של אריאל שרון נקטעה לאחר השלמתה של תוכנית ההתנתקות, כאשר היה במלוא כוחו הפוליטי. מפעלו הפוליטי האחרון של שרון לפני שנפל למשכב, הקמת המפלגה קדימה והניסיון לזכות עמה בבחירות, הומשך על ידי ממלא מקומו ומספר 2 במפלגה, אהוד אולמרט. במשך כל תקופת הבחירות טען אולמרט שהוא "ממשיך דרכו של שרון" ודרכה של מפלגת קדימה היא "דרך שרון".

[עריכה] המחלוקות סביב דמותו

שרון הוא דמות שנויה במחלוקת, בישראל ומחוצה לה, בצורה שחריפותה עולה במידה רבה על המחלוקת המקובלת בקשר לדרכו ולמעשיו של פוליטיקאי. הוא נודע כלוחם אמיץ, מקימה של יחידה 101, ובקרב רבים בישראל נחשב לגיבור מלחמה, למושיע המדינה במלחמת יום הכיפורים (בעקבות צליחת תעלת סואץ) ולמדכא הטרור הפלסטיני באינתיפאדת אל אקצה.

לעומת זאת, בעיני אחרים, שרון נחשב כאיש כוחני, פזיז, מושחת ואף שקרן שסיכן את ישראל (בצליחת התעלה בטרם עת) וגרר אותה למלחמה מיותרת (מלחמת לבנון). קיימים גם רבים בישראל המייחסים לשרון הן מן התכונות ה"חיוביות" והן מן התכונות "השליליות" ויש הרואים בתכונה מסוימת תכונה חיובית בעוד אחרים רואים בה תכונה שלילית.

במשך שנים, ובמיוחד אחרי טבח סברה ושתילה, שבעקבותיו אולץ להתפטר ממשרד הביטחון, נחשב בקרב רבים בעולם כפושע מלחמה, ובבלגיה אף היה ניסיון (שלא התממש) להעמידו לדין בשל כך. עם מעלי טענה זו נמנה למשל ראש עיריית לונדון, קן ליווינגסטון, הידוע בבוטות התבטאויותיו.

במהלך אינתיפאדת אל-אקצא נתפס שרון בעיני רבים כמי שנלחם בטרור הפלסטיני. בעברו נחשב שרון בעיקר לגיבור הימין ול"אבי ההתנחלויות", אך בעת הקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, זכה לתמיכה במרכז המפה הפוליטית ואף בקרב השמאל המתון. הדבר ניכר גם ביחסה של התקשורת אל שרון, אשר מיעטה לבקר אותו ביחס לקודמיו, נתניהו וברק (בעיקר בתחילת דרכו כראש ממשלה). סקרי דעת קהל שהתפרסמו במהלך האינתיפאדה הראו שביעות רצון חסרת תקדים משרון, ביחס לראשי ממשלה קודמים, וזאת, חרף המצב הביטחוני והכלכלי הקשה באותה תקופה. דוגמה ליחסה החיובי של התקשורת אל שרון בקדנציה הראשונה שלו אפשר לראות בתוכניתה של אילנה דיין, אשר הוקרנה ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת השש עשרה, ואשר הציגה את "המהפך בדמותו של שרון".

לעומת זאת, הביקורת הקשה עליו מכיוון השמאל הרדיקלי רק גברה בעקבות פעולות כגון סיכול ממוקד והקמת גדר ההפרדה, אשר נחשבות לפשעים בעיני מחנה פוליטי זה. הפובליציסטית סילבי קשת כינתה את שרון "שורון" במאמריה (כינוי המרמז על השוואה ל"שור זועם" ומדגיש את דימויו האלים של שרון בעיני מחנה השמאל) ואילו שולמית אלוני אף הביעה תקווה ששרון יועמד לדין: "שרון הוא לאומן גדול ומתנשא. הוא סובל משיגעון גדלות ולא אכפת לו להקריב את חייהם של האחרים... ואני מקווה ששרון יועמד לדין". [5]

בשל פעולותיה השנויות במחלוקת של ישראל בשטחים במהלך האינתיפאדה, ובשל נקיטת רוב מדינות העולם (מבין אלה אשר נקטו עמדה כלשהי) עמדה פרו-פלסטינית, מעמדו של שרון בעולם היה נמוך ופעולות צה"ל אשר עליהן הורה גונו השכם וערב בנאומים של מנהיגים שונים בעולם. כך למשל, שר החוץ הנורבגי אמר בתקופת כהונתו של שרון, כי היהודים מפעילים כלפי הפלסטינים בשטחים את אותה מדיניות אשר הם היו קורבנות שלה בשנות ה-30. הביקורת הקשה על מדיניותו של שרון בשטחים הגיעה לידי כך, שבעקבות עתירה של הפלסטינים, בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג דן בחוקיותה של גדר ההפרדה אשר שרון הורה על הקמתה, ואף מצא לנכון לגנות את ישראל.

גרוע עוד יותר דימויו של שרון בעולם הערבי, בו נחשב שרון בעיני רבים לאויב האומה הערבית בכלל והפלסטינית בפרט. דוגמה להסתה נגד שרון במדינות ערב היא תוכנית סאטירה אנטישמית ששודרה בטלוויזיה המצרית, בה הוצג שרון כשותה דם של ילדים ערבים. משנדרש נשיא מצרים, חוסני מובארכ, לגנות את התוכנית, הוא גינה אותה רק חלקית ואמר כי "לא כל היהודים אותו דבר", ברומזו, כי לא כל היהודים הם "שותי דם" כמו שרון.

בעוד רוב ההתקפות עליו היו בדרך כלל משמאל המפה הפוליטית, הרי החל משנת 2004 הוא מותקף דווקא על ידי אנשי הימין ובפרט המתנחלים, בשל תוכנית ההתנתקות שאותה יזם, והדרכים שבהן השתמש כדי לקדם אותה. ביקורת רבה נמתחה על האופן בו פיטר ומינה שרים וסגני שרים בסיטונות, אף ממפלגתו, והשתמש במכשיר זה כדי לגייס חברי כנסת לשורותיו. הועלתה גם השאלה, האם אין במינוי חברי כנסת לשרים ולסגני שרים, במטרה לקבל את קולותיהם בהצבעות בכנסת או במפלגה, משום עבירה פלילית, בדומה למינוי חברי מרכז מפלגה למשרות ציבוריות על מנת לקבל את קולותיהם. מתנגדיו מימין טענו כי התעלמותו מהחלטת מתפקדי הליכוד שלא לתמוך בהתנתקות, סירובו לפנות לעם מחדש בטרם ביצועה וכן הניגוד בינה לבין מצע הליכוד ולבין דברים שאמר שרון עצמו לפני הבחירות, מציגים אותו כשקרן ודיקטטור. מתנגדיו הפוליטיים מימין טענו כנגדו שתוכנית ההתנתקות משמשת אותו כדי לרצות את השמאל, וזו הסיבה שהדוברים משמאל לא מעלים על סדר היום בקולניות את נושא החקירות בעניינו ובעניין בני משפחתו. ח"כ יוסי שריד טבע בהקשר זה את הביטוי: "עומק העקירה - כעומק החקירה" [6]. על עומק הניכור בינו לבין החלקים הללו בציבור הישראלי, ניתן ללמוד מתשובותיהם של כמה רבנים, ובהם גם הרב עובדיה יוסף [7], שסירבו להתפלל לשלומו של שרון, אפילו בשעותיו הקריטיות לאחר האירועיים המוחיים שעבר [8] [9] [10]. הרב משה צוריאל אף כתב אז מאמר הודיה, תחת הכותרת "באבוד רשעים רינה".

למעשה, הביקורת על שרון מצד הימין החלה, אם כי בחריפות פחותה בהרבה, כבר בקדנציה הראשונה שלו, בתקופה שקדמה למבצע חומת מגן. נטען שמדיניות ההבלגה ששרון נקט בה אז לא הועילה דבר ועלתה בחיי קורבנות טרור. ביקורת זו התחדשה