ברגן-בלזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברגן-בלזן

בֶּרגֶן-בֶּלזֶןגרמנית: Bergen-Belsen, ), הנקרא לפעמים רק בלזן, היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסקסוניה תחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה.

הרקע להקמת מחנה ברגן-בלזן כמחנה מעצר ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה ברגן-בלזן הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה".‏[1] כתוצאה מכך הוחזרו מפלשׂתינה כ-300 אזרחים גרמנים (בתוכם היו נשים יהודיות פולניות אחדות שלא הייתה להן נתינות פלשׂתינית, ועל כן הוחזרו על ידי הבריטים). לצורך החלפות עתידיות הורה הימלר להכין רשימה של 1,600 יהודים בעלי קרובים בפלשׂתינה. ב-13 בפברואר 1943 הכריז שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ על הסכמה עקרונית לתוכנית. בהוראות משרד החוץ הגרמני ב-2 במרץ 1943 ל-RSHA נאמר כי יש לנקוט בכל האמצעים הדרושים להשבתם של עצורים גרמנים בתמורה להחלפתם בנתיני מדינות אויב מ"הגזע היהודי"... בקשת משרד החוץ הייתה שכ-30,000 יהודים ממדינות אויב שונות יישמרו זמינים להצעה זו.

ה-RSHA קיבל את ההצעה ממשרד החוץ, בעיקר כיוון שהימלר כבר הורה בדצמבר 1942 כי יהודים מצרפת, הונגריה ורומניה שיש להם קרובים בעלי השפעה באמריקה יוחזקו כבני ערובה במחנות מיוחדים ובתנאים נוחים. במרץ 1943 הורה הימלר על הקמת מחנה מיוחד שאליו יועברו יהודים העונים על הקריטריונים הבאים:‏[2]

  1. יהודים בעלי קשרי משפחה או קשרים אחרים עם אנשים בעלי השפעה במדינות אויב
  2. יהודים שיכולים לשמש בתוכניות החלפה בתמורה לעצירים גרמנים במדינות אויב
  3. יהודים שיכולים להיות בני ערובה יעילים בעלי אמצעים או בעלי קשרים פוליטיים
  4. ראשי ההנהגה היהודית

ליישום התוכנית, הורה הימלר לראש ה-WVHA (המשרד הראשי למשק ולמינהל של האס אס), גנרל פוהל (Pohl), למצוא מקום מתאים לשכן בו את העצירים. באפריל 1943, הגיע פוהל לסיכום עם ראש המחלקה לעצירי מלחמה כי חלק מברגן-בלזן ("stalag 311"), שלא היה מלא, יועבר לידי ה-WVHA.

תחילת פעולתו של ברגן-בלזן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטרנספורט הראשון הגיע לברגן-בלזן באמצע יולי 1943, והוא כלל כ-2,300–2,500 יהודים מפולין, חלקם בעלי אישורים מאמריקה הלטינית. אישורים אלו הושגו על ידי מחזיקיהם בדרכים שונות, והייתה בהם הבטחה לקבלת דרכון בהקדם. באוקטובר הודיעו הגרמנים כי 1,700 יהודים מבעלי האישורים יעלו על רכבת בדרכם לברגאו שליד דרזדן, כאשר היעד האמיתי היה אושוויץ. כאשר הגיעה הרכבת לבירקנאו, הבינו היהודים כי הם מובלים לתאי הגזים; אחת הנשים חטפה נשק מידי חייל גרמני וירתה בו. אחרים הצליחו לפצוע כמה חיילי SS גרמנים. בתגובה הוצאו להורג כמה מהם והשאר נשלחו לתאי הגזים. כל יהודי המשלוח נרצחו. בתחילת 1944 נשלחה עוד קבוצה של כ-400 עצירים מברגן-בלזן לאושוויץ. מהמשלוח מפולין נותרו כ-260 יהודים בעלי אזרחות פלשׂתינית והשאר בעלי אזרחות אמריקאית.

משלוח נוסף הגיע באוגוסט 1943 ובו 441 יהודים מסלוניקי, מתוכם 74 מיהודי יוון ו-367 יהודים בעלי אזרחות ספרדית. עם הגעתם הופרדו שתי הקבוצות. לאחר משא ומתן ארוך עם ממשלת ספרד, הועברו יהודי ספרד למחנה בצפון אפריקה; מרבית יהודי הקבוצה הצליחו לעלות לארץ ישראל. קבוצה אחרת שהובאה לברגן-בלזן, שכללה 155 יהודים מספרד ו-19 יהודים מפורטוגל, לא קיבלה היתרי יציאה ונשלחה למחנה נייטרלי, שם נשארה עד לסיום המלחמה.

מתחילת 1944 הגיעו לברגן-בלזן משלוחים שונים במסגרת "תוכנית ההחלפה", בהם: כ-3,670 יהודים מהולנד, בעלי אזרחויות שונות, 200 מיהודי תוניס בעלי אזרחות איטלקית, 200 נשים יהודיות צרפתיות שהיו נשואות לחיילים צרפתים וכמה מאות מיהודי יוגוסלביה.

בסוף אפריל שוחררו 222 יהודים מתוך כ-1,300 יהודים שהיו במחנה והחזיקו בדרכון פלשׂתיני: הם הובאו לאיסטנבול דרך וינה, והגיעו לחיפה ב-10 ביולי. קבוצה נוספת של 301 אסירים בעלי דרכונים לטיניים שוחררה מברגן-בלזן ב-21 בינואר 1945, אך רק 126 מתוכם הצליחו להגיע לשווייץ, השאר הושארו במחנות בדרך.

ב-8 ביולי 1944 הגיעו לברגן-בלזן 1683 יהודים מהונגריה במסגרת עסקת בכר-קסטנר ("סחורה תמורת דם"). באישור הימלר, שוחררה לשווייץ (ב-20 באוגוסט) קבוצה ראשונה של 318 יהודים מרכבת קסטנר, לאחר משא ומתן ארוך, שוחררו לשווייץ ב-6 בדצמבר 1,365 היהודים הנותרים. מלבד קבוצת יהודים זו, יהודים נוספים שהגיעו מהונגריה לא שוחררו.

בברגן-בלזן היו ביולי 1944 כ-4,000 עובדים יהודים, שעבדו בעבודות כפייה שונות במחנה ובסביבתו.

ברגן-בלזן כמחנה ריכוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הכפפתו של ברגן-בלזן ל-WVHA, נחשב המחנה כמחנה מעצר. בשונה ממחנות ריכוז אחרים כגון אושוויץ ובוכנוולד, ברגן-בלזן היה מרוחק מאזורי תעשייה, ומרבית האסירים בו הובאו אליו משום שענו על הקריטריונים של הימלר.

בשל ריחוקו מאזורי התעשייה, התייחס ה-WVHA אל המחנה כמחנה מעבר לזמן קצר. על כן, החל ממרץ 1944 נפתח אזור במחנה "מחנה הבראה" ("Erholungslager"), לצורך קליטת חולים ותשושים ממחנות ריכוז אחרים. למרות קליטת אסירים רבים, מתוכם חולים רבים, לא התבצעו עבודות לתחזוקת התשתיות הסניטריות של המחנה, אך הוא הורחב באמצעות הוספת אוהלים. משלוח החולים הראשון שהגיע ל"מחנה ההבראה" בסוף מרץ 1944 כלל 1,000 אסירים ממחנה דורה, אל האסירים לא התלווה ולו רופא אחד. האסירים הוכנסו לאוהל גדול ושהו בו מספר ימים ללא מיטות, ללא מזרנים ושמיכות ואוכל חם. שיעור התמותה בין האסירים בקבוצה היה גבוה במיוחד, מתוך קבוצה זו רק 57 זכו לראות את יום השחרור. לאחר המשלוח הראשון של אסירים חולים, הגיעו עוד קבוצות חולים רבות אל ברגן-בלזן. בדרך כלל הגיעו קבוצות של מאות בודדות אשר רישומן הושמד לפני השחרור.

בקיץ 1944 נרצחו כ-200 אסירים על ידי הזרקת פנול (חומר חיטוי). ההזרקות התבצעו בפקודת ה-SS על ידי אסיר בשם קרל רוט, שנבחר על ידי ה-SS כ"אח ראשי". רוט עצמו נידון למוות על ידי קבוצת אסירים בספטמבר 1944, וכתוצאה מכך בוצע בו לינץ'. הרופא הראשי של ברגן-בלזן היה ד"ר ז'אגר (קצין SS), שדרך טיפולו הסאדיסטית בחולים הייתה כפייה על האסירים לבצע פעילות גופנית מאומצת. פעילות זו כלל ריצות למרחקים ארוכים ושעות רבות של עמידה תוך כדי ביצוע תרגילי ספורט שונים.

ב-7 באוגוסט 1944 הוקם מחנה הנשים בברגן-בלזן. 12 אוהלים הוקמו לקליטת משלוחי הנשים. המשלוח הראשון הגיע ב-11 באוגוסט, ובימים שלאחריו אלפי נשים נוספות. המשלוחים כללו נשים יהודיות מפולין ומהונגריה שהובאו ממחנות עבודה במזרח עקב התקדמותו המהירה של הצבא האדום. בשל מצב בריאותם הטוב יחסית של נשים אלה נשארו מרביתן במחנה רק זמן קצר; עבורן היה המחנה רק תחנת מעבר אל מחנות עבודה נוספים.

בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר הגיע לברגן-בלזן משלוח של כ-3,000 נשים מאושוויץ בירקנאו; נשים חולות שיצאו מאושוויץ. הם הובלו בקרונות בצפיפות נוראית והוכנסו לאוהלים ללא תאורה, שירותים או תנאים היגייניים מינימליים. בין הנשים היו כל היהודיות חברות תזמורת הנשים של בירקנאו (לאחר מות המנצחת, הכנרת אלמה רוזה). ב-7 בדצמבר סופה עקרה מספר אוהלים, והנשים נאלצו לעמוד מספר שעות בקור העז תחת מטר שוטף עד שהוכנסו לאוהל המטבח למשך הלילה. למחרת פונו מספר אוהלים של חולים לצורך שיכונן של הנשים. ב-2 בדצמבר היה מספרם של הכלואים בברגן-בלזן 15,257, מתוכם 8,000 נשים במחנה הנשים; אחת מהם הייתה אנה פרנק ואחותה מרגוט. על פי מספר עדויות, אנה פרנק מצאה את מותה בברגן-בלזן ככל הנראה במרץ 1945, זמן קצר לאחר אחותה מרגוט.

ב-2 בדצמבר הוחלף פיקוד המחנה ובמקום האס (Haas) מונה יוזף קרמר (Josef Kramer), מי שהיה עד אז מפקד מחנה אושוויץ-בירקנאו. למן סוף דצמבר 1944 הובאו לברגן-בלזן אלפי אסירים יהודים ממחנות ריכוז שונים. עשרות אלפי יהודים הגיעו תשושים מהמזרח. המצב במחנה, שלא היה ערוך לקליטת כמויות עצומות של אסירים, התדרדר באופן דרמטי.

סבל האסירים בברגן-בלזן לקראת סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכשנסגר מחנה בירקנאו הובלו עשרות אלפי יהודים ששרדו את הסלקציות בדרכים שונות אל עבר מחנות בתחומי הרייך. לקראת סיום המלחמה התרבו צעדות המוות והאסירים הובלו מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בשלג ובקור ללא מזון, מים, ביגוד או נעלים ראויות. רבים מהם מתו בדרך מתשישות, רעב או שנרצחו בירי בדרך על ידי הנאצים. חלקם הגיע באפיסת כוחות לברגן-בלזן.

החל מינואר 1945 הידרדרו תנאי האסירים בברגן-בלזן במהרה, ועשרות אלפי אנשים מתו בו באיטיות. בחודש מרץ לבדו מתו בברגן-בלזן 18,168 אסירים.
אסירים נשלחו לברגן-בלזן כמעט עד לשחרורו ב-15 באפריל 1945, וכמות האסירים במחנה עלתה מחודש לחודש למרות שיעור התמותה העצום. בדצמבר 1944 היו במחנה 15,257 אסירים, ב-15 במרץ 1945 45,117 וביום השחרור נספרו בברגן-בלזן כ-60,000 בני אדם.

את ברגן-בלזן עזבו במהלך תקופה זו כמה אלפי אנשים: 105 אזרחים טורקים שוחררו לשבדיה; 3 רכבות עם 7,000 אנשים יצאו לטרזיינשטט, אך רק אחת הרכבות הגיעה ליעדה. שתי הרכבות האחרות נעצרו ואסיריהן שוחררו במהלך אפריל לאחר ימי נסיעה ארוכים בהם הותקפו ללא הרף מן האוויר.

במהלך פברואר ומרץ הגיע לברגן-בלזן משלוח גדול של יהודים שפונו מבוכנוולד, ובו אלפי אסירים חולים.

רק אחוז קטן מהנספים בברגן-בלזן נהרגו בירי. לגרמנים לא היה צורך להרוג אסירים, שכן עשרות אלפים מתו מתשישות או מרעב. מגיפות התפשטו במהירות במחנה, ומתחילת 1945 לא היו בו התקנים סניטריים כלל.

בפברואר עמדה מנת המזון היומית של אסיר על ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה "קפה". בשבועות האחרונים לפני השחרור הופסקה אספקת המזון למחנה כליל.

בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים, והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים, וכמובן שלא יכלו להתרחץ. בימים האחרונים לפני השחרור הופסקה גם אספקת המים הדלה שהייתה במחנה, עקב ההפצצות. הגרמנים לא נקפו אצבע על מנת לחדש את אספקת המים למחנה הריכוז, אף על פי שלמחנה הגרמני הסמוך חודשה אספקת המים.
מדי יום, לפי דרישתו של קרמר, היו העצורים צריכים לעמוד שעות ארוכות בחוץ מבלי להתחשב בתנאי מזג האויר. הגרמנים השומרים הורשו לשבת בזמן זה, משום שהם לא הורשו לעזוב והיה קשה להם לעמוד כל כך הרבה שעות. הצפיפות במחנה הייתה גדולה, ובצריפים שהתאימו לכל היותר ל-1,500–2,000 אנשים שוכנו 15,000 אנשים. תנאי התברואה הבלתי אפשריים היוו כר פורה להתפשטות מהירה של מחלות. מחלת הטיפוס שהתפשטה במהירות בקרב האסירים הפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס; החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. אסירים מתנדבים נאלצו להלחם במחלות ובתנאים התברואתיים הבלתי אפשריים ללא קבלת שום סיוע, הודות להם נמנעה קטסטרופה גדולה יותר. בפברואר הפכה בעיית פינוי הגופות להיות הבעיה החמורה ביותר של המחנה, מאחר שבקרמטוריום יכלו לשרוף בו-זמנית רק 3 גופות. במרץ החלה ערימת גופות בתלים שבהם הונחו עצים ספוגים בנפט, אשר הובערו; אך בסוף מרץ אסר משרד היערות על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב, וגופות האסירים נותרו במקום שבו מתו. לכשהיה ברור כי השחרור קרב, עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין ה-11 ל-14 באפריל נלקחו האסירים שעוד יכלו ללכת למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. כ-2,000 אסירים הועסקו בעבודה זו משש בבוקר ועד החשיכה. בתמורה קיבלו ¼ ליטר מרק מימי ללא לחם ושתייה נוספת. בהוראת קרמר, בעת פינוי הגופות, ניגנה תזמורת מנגינות ריקודים.

השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחרור ברגן-בלזן באפריל 1945: חיילים בריטיים מפקחים על חלוקת מזון לאסירים במחנה.
שחרור ברגן-בלזן: אסירות שמחות לאסוף את קצבת הלחם שלהן מהמטבח.

ב-15 באפריל נמסר המחנה לידי הבריטים.

הכניסה למחנה הייתה בעקבות הפסקת אש מקומית בין הפיקוד הגרמני לפיקוד הבריטי בפיקודו של טיילור בלפור (Taylor Balfour). הפסקת האש הזו הייתה אירוע חריג, והיא נבעה בעיקר בשל מגפת הטיפוס שפרצה במחנה, אשר לא איפשרה את פינוי המחנה, ודאי שלא במהלך קרב. על כן שני הצדדים הסכימו שלא להילחם בקרבת המחנה. בשל מגפת הטיפוס הורה הימלר שלא לפנות את ברגן-בלזן אל עבר תחומי הרייך, בדומה לשאר מחנות הריכוז. הפסקת האש חלה ברצועה של 6–8 ק"מ מסביב למחנה. כמו כן הוסכם כי עד לכניסת הבריטים יישמר המחנה על ידי שומרים מקבוצה של חיילים הונגרים מהצבא הגרמני (שקיבלו אישור לחזור לשורות הגרמנים בתוך שישה ימים על נשקם ורכביהם). קרמר וכחמישים אנשי SS עזבו את המחנה ב-13 באפריל. ב-15 באפריל 1945, ב' באייר ה'תש"ה, יום ראשון אחר הצהריים, נכנסה קבוצה קטנה של קצינים בריטים אל ברגן-בלזן. הקצינים היו לגמרי לא מוכנים למראות המחנה, תמונות הזוועה שראו גרמו להם לזעזוע גדול. על כך כתב קצין הרפואה הבריטי גלין-יוז (Glyn Hughes):

... התנאים במחנה לא היו ניתנים לתיאור, שום תיאור או תמונה לא תוכל לתאר את הזוועה ששררה שם בחוץ, אך מה שנגלה לעיננו בפנים היה גרוע עוד יותר. ערימות עצומות של גופות היו פזורות על כל רוחב המחנה במספר עצום מלספור... חלקם נערמו בחוץ וחלקם בתוך הצריפים, בביבים על הדרגשים... ליד הקרמטוריום היה קבר עצום מחציתו מלאה בגופות... צריף הנשים היה מלא בחולי טיפוס, לא היו דרגשים, החולים שכבו על הרצפה והיו כל כך חלשים עד שבקושי יכלו לזוז. ברי המזל מתוכם ישבו על מזרנים דקים, אחרים שכבו על הרצפה. לאחדים היו שמיכות ולאחדים אף זה לא היה. לכמה מהם היו בגדים, אך היו כאלו שהתכסו בשמיכות דקות...

– >The Belsen Trial (n.54)‎, עמ' 31

ביום השחרור ובימים שלאחריו נגלו מראות מפחידים לעיני המשחררים. מרבית האסירים לא יכלו לזוז ממקומם, הם שכבו על הדרגשים חולים, עייפים, רעבים וצמאים. האסירים במחנה המשיכו למות במספרים גדולים: בימים שלאחר השחרור מצאו את מותם כ-14,000 אסירים. הבריטים, שנחרדו מזוועות המחנה, זרקו כמויות מזון עצומות אל הכלואים המורעבים; אלו שאכלו לאחר שנות רעב ארוכות – קיבתם לא יכלה לעכל את המזון, ורבים מהם מתו מאכילה מופרזת. ב-17 באפריל הגיע כוח גדול של בריטים אל המחנה, ובפניהם שתי משימות: פינוי הגופות ופינוי הניצולים.‏[3] לצורך פינוי הגופות נלקחו לעבודה אנשי SS. פינוי חלקי של הניצולים החל ב-18 באפריל כאשר קבוצה של 500 חולי טיפוס ראשונים נלקחו לבית חולים צבאי. הפינוי המאסיבי של הניצולים החל ב-24 באפריל והוא נמשך עד ה-21 במאי. ב-21 במאי הועלה מחנה ברגן-בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.

במחנה העקורים שהוקם במחנה השריון הגרמני לשעבר, בסמוך למחנה הריכוז, הוקם ועד יהודי מרכזי שייצג את הניצולים כלפי המשטר הצבאי הבריטי בצפון גרמניה. היה זה מחנה העקורים הגדול ביותר בגרמניה לאחר השואה. הפעילות התקיימה בו עד לפירוקו בשנת 1952, לאחר שהניצולים עזבו אותו לרחבי תבל, בעיקר לישראל, לארצות הברית, לקנדה, לבריטניה ולאוסטרליה.

כאתר הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה במחנה כיום

מחנה ברגן-בלזן הוזנח למעשה לאחר שריפת המבנים בו בקיץ 1950, ונשארו ממנו רק כמה עקבות. אסירים לשעבר התחילו להקים בו אנדרטאות. יד זיכרון ראשונה נבנתה על ידי יהודים עקורים בספטמבר 1945, וביום השנה הראשון לשחרור בשנת 1946 נבנתה מצבה מאבן. צלב עץ גדול הוקדש כזיכרון לאסירים הפולנים שנרצחו. אנדרטה גדולה נחנכה בנובמבר 1952, בהשתתפותו של נשיא גרמניה תיאודור הויס, שקרא לגרמנים לעולם לא לשכוח את מה שקרה בבלזן. עם זאת, במשך זמן רב אתר ברגן-בלזן לא היה בראש סדר העדיפויות הפוליטי והוא הוזנח. לאחר 1957, עם הפרסום העולמי שנחל יומנה של אנה פרנק, קבוצות גדולות של צעירים החלו לבקר במקום שבו נספתה. ב-1959 ביקר במחנה קנצלר גרמניה קונרד אדנאואר ובנאום שנשא באזכרה לנרצחים, הבטיח כי היהודים שעדיין חיים בגרמניה יזכו לאותו הכבוד והביטחון כמו כל אזרח אחר. ב-1966 נפתח במקום מרכז שהכיל תערוכת קבע על רדיפת היהודים, עם דגש על המקרה של אנה פרנק ומשפחתה וסקירה על תולדות המחנה. זו הייתה תערוכת הקבע הראשונה בגרמניה בנושא פשעי הנאצים, אך יחד עם זאת, לא היו באתר צוות מדעי ואירועי זיכרון אורגנו רק על ידי הניצולים עצמם.

בשנת 1985 התקיים אירוע זיכרון גדול לרגל יום השנה ה-40 לשחרור המחנה, בהשתתפות נשיא גרמניה ריכרד פון וייצזקר וקנצלר גרמניה הלמוט קוהל. תשומת הלב הבינלאומית התמקדה בברגן-בלזן, לאחר שהוא נכלל בחופזה בביקורו של נשיא ארצות-הברית רונלד רייגן בגרמניה המערבית באותה השנה, עקב הביקורת שנמתחה עליו על ביקור שערך בבית הקברות שבו נקברו אנשי האס אס. לאחר אירועים אלה, הפרלמנט של סקסוניה התחתונה החליט להרחיב את מרכז התערוכה ולשכור צוות מדעי קבוע. בשנת 1990, תערוכה הקבע הוחלפה בגרסה חדשה במבנה גדול יותר.

רק בשנת 2000 הממשלה הפדרלית של גרמניה התחילה לתמוך באתר הזיכרון מבחינה כלכלית. ב-15 באפריל 2005, נערך טקס לציון יום השנה ה-50 לשחרור המחנה, ורבים מהאסירים והחיילים לשעבר השתתפו בו. בחודש אוקטובר 2007, אתר הזיכרון נפתח מחדש לאחר ששופץ ועבר פריסה מחודשת, כולל מרכז מבקרים חדש ותערוכה קבועה בקצה המחנה, השוכן בפארק ענק וירוק. האתר כולל מצבות למתים, זיכרון בודדים ו"בית דממה" המיועד להרהור שקט.

ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל היה הארגון הגדול ביותר של ניצולי השואה בישראל, והיה לו כוח ציבורי גדול מאוד. כיום פועלים בו בני הדור השני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רפאל אולבסקי [יו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל עד למותו בשנת 1981], הדמעה, בהוצאת ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל, תל אביב, 1983.
  • Eberhard Kolb, Bergen-Belsen From 1943 to 1945, Vandenhoeck 1988

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברגן-בלזן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "תוכנית ההחלפה" הוצעה למשרד החוץ הגרמני ב-4 בפברואר 1943 על ידי ד"ר אלברכט; מטרתה הייתה לאסוף קבוצות קטנות של יהודים אירופאים, אלפים בודדים בסך הכל, בעלי אזרחות כפולה, בטרם שליחתם למחנות ההשמדה, לצורכי החלפה עם נתינים גרמנים בעלי השפעה שהיו עצורים בידי הבריטים והאמריקאים (Note by Dr. Alvrecht of 9 February 1943; PA, Gruppe Inland IIg177).
  2. ^ Letter of the RSHA (signed Muller)31 August 1943
  3. ^ בין החיילים הבריטים היו יהודים שהשתחררו מהשבי הגרמני לאחר שנפלו בשבי במערכה על יוגוסלביה ב-1941