כלי קשת

כלי הקשת הם משפחת כלי נגינה אשר שייכים לקבוצת כלי המיתר.

את הצליל בכלי הקשת מפיקים בעיקר בעזרת קשת, ולעתים באמצעות פריטה באצבעות (פיציקטו). הקשת, שאותה מעבירים על המיתרים (ארבעה), גורמת לרטט במיתרים אשר מתבטא בצליל, המועצם בדרך כלל על ידי תיבת תהודה.

כלי הקשת העיקריים במוזיקה המערבית הם קונטרבס, צ'לו, ויולה וכינור (מסודרים מהגדול לקטן).

מבנה כלי הקשת

לכל כלי הקשת המערביים אותו מבנה מלבד הקונטרבס, שבמבנהו יש שינויים קלים. מבנה כלי הקשת מודגם בתמונה: כל כלי הקשת מורכבים מצמרת, צוואר (הנקרא גם שחיף) וגוף (שעיקרו תיבת התהודה). לאורך חלקי כלי הקשת מתוחים מיתרים.

הצמרת - למרבית כלי הקשת יש בצמרת מפתחות כיוון, בעזרתם מותחים את המיתרים על מנת לשנות את גובה הצליל ההתחלתי המופק מהם. בכינור, ויולה וצ'לו - מפתחות אלה לא מחוברים לצמרת הכלי (כמו בגיטרה, למשל), אלא תפוסים לצמרת הכלי בעזרת לחץ. גודל המפתחות תלוי באורך המיתר ובגודל הכלי. בעת סיבוב המפתח, יש לדחוף אותו כלפי פנים, כדי שייתפס חזק בחורו. כדי להגביר את החיכוך בין היד למפתח, במפתחות עצמם ישנם שקעים. במפתחות הכיוון יש חור, ובו מושחלים המיתרים. מפתחות אלו, מחוברים למוט, שעליו מלופף המיתר. כאשר מסובבים את המפתחות, המוט מסתובב ומביא למתיחת המיתר ולהרפייתו. כך ניתן לשלוט על גובה הצליל. על מנת לכוון את הצליל בקלות, משתמשים בברגי הכיוון הקטנים הנמצאים בתחתית הכלי. בעזרתם ניתן לכוון את צלילי המיתרים ביתר דיוק. בקונטרבס מפתחות הכיוון עשויים מתכת, והם מחוברים אל צמרת הכלי, בדומה לגיטרה, ולכן מאוד קל לסובב אותם.

צמרת הכלי בכלי הקשת המערביים מסתיימת לרוב בצורה של "שבלול".

מתחת למפתחות הכיוון נמצא הצוואר, ועליו יש שחיף "שחיף" הצוואר עשוי מחתיכה ארוכה של עץ, המעוגלת ברוחבה. השחיף (הצבוע בשחור) ממשיך אל גוף הכלי. את המיתרים לוחצים כנגד השחיף בעזרת אחת מארבע האצבעות, כשמאחוריו מניחים את האגודל. קיצור המיתרים, הנגרם כתוצאה מהלחיצה משנה את גובה הצליל.

על גבי השחיף מתוחים המיתרים. המיתרים עשויים כיום ממתכת מלופפת (בעבר היו עשויים ממעי או גיד ), המיתרים המפיקים צלילים נמוכים יותר עבים מהמיתרים המפיקים את הצלילים הגבוהים. המיתרים קשים, וצריך ללחוץ עליהם בעוצמה מרובה (בצ'לו יותר, בכינור פחות) בשביל להפיק צליל ערב. כתוצאה מכך כריות אצבעות יד שמאל של נגני כלי הקשת הופכות קשות. הלחיצה על המיתר עלולה להכאיב לנגנים מתלמדים, עד שהם מתרגלים, וכריות אצבעותיהם נעשות קשות. ישנם גם תרגילים לפיתוח חוזק שרירי האצבעות, ההופכים את הלחיצה לקלה יותר. בכלי הקשת המערביים אין סריגים (סימונים על גבי השחיף המורים למנגן על מיקום הנחת האצבע, כמו למשל בגיטרה), ישנן "פוזיציות" ששמן נקבע על-פי המיקום של היד על גבי השחיף, והנגנים נדרשים לקלוע למיקום המדויק על גבי השחיף שיתן את הצליל הרצוי. לעומת זאת ישנם כלי קשת כדוגמת היילי טנבור התורכי שבהם יש סריגים.

הגוף- בקצה הצוואר ישנה בליטה בחלקו האחורי של הצוואר. הנגנים מנצלים אותה במעברי הפוזיציות. מתחת לצוואר, מתחילה תיבת התהודה, שתפקידה להגביר את הצליל ולהוסיף נפח בצליל. בכינור, למשל, תיבת התהודה קטנה ולכן הצליל המופק פחות עמוק, ולעומת זאת לקונטרבס יש תיבת תהודה גדולה מאד, ולכן צלילו רם יותר, ישנן עוד תוספות לכלים שמאזנות הבדל זה. לתיבת התהודה יש שוליים הבולטים החוצה לכל אורך תיבת התהודה, ומחזקים את הכלי שלא יתפרק.
גב הכלי והדפנות עשויים עץ אדר, (מייפל) או עצים אחרים ובטן הכלי עשוייה מעץ אשוח. הגב ובטן הכלי קמורים בדרך כלל, בכדי להוסיף עוד נפח לתיבת התהודה.

לצד המחובר לצוואר של תיבת התהודה קוראים גם כתפיים. בכינור, ויולה וצ'לו הכתפיים ישרות, ואז מתעגלות כלפי מטה, ואילו בקונטרבס הכתפיים "שמוטות". בצידי תיבת התהודה של כלי קשת ישנם שקעים התורמים לכך שכאשר מנגנים עם הקשת על המיתרים החיצוניים (בכינור- מי וסול, בצ'לו- דו ולה), היא לא תתנגש בגוף הכלי. הצ'לנים נעזרים בשקעים אלו כדי לתפוס את הכלי בעזרת ברכיהם ולייצב אותו.

בסמוך לשקעים, ישנם שני חתכים המקבילים זה לזה הדומים לצורת S או f. החתכים גורמים לכך שהצליל יצא מתיבת התהודה אל חלל החדר. חתכים אלה נמצאים בכל כלי הקשת, והם הפכו לסימן היכר המאפיין את כלי הקשת. צורתם של החתכים השתנתה מעט לאורך ההיסטוריה.

בין שני החתכים, נמצא הגשר, עליו מונחים המיתרים. הגשר גבוה, ומעוגל (שלא כמו בגיטרה, בה הגשר שטוח), כדי שהנגן יוכל לנגן על כל מיתר בנפרד. הגשר בעל צורה קבועה בכל כלי הקשת המערביים, והוא לא מודבק לכלי, אלא מוחזק באמצעות הלחץ הרב של המיתרים המתוחים - כ-50 ק"ג בכינור, ובצ'לו כ-140 ק"ג. הגשר עשוי עץ ומונח בצורה אנכית לכלי. את הגשר לא מורחים בלכה, כמו את שאר הכלי, משום שתפקידו הנוסף של הגשר הוא להעביר רטט לגוף הכלי, ולכן הוא צריך להיות מונח כשכל בסיסו בא במגע עם הכלי. משום שאינו מצופה לכה, הגשר מתבלה מהר יותר משאר הכלי ולכן לעתים מחליפים אותו. על הגשר ישנם ארבעה חתכים דקים שעליהם משעינים את המיתרים. החתכים מקבעים את המיתרים למקומם. מיקומו של הגשר קבוע, על תיבת התהודה ישנם שני "חצים" קטנים, ביניהם יש לשים את הגשר. לשם הדיוק שבהפקת הצליל, חשוב שהגשר ימוקם במרכז הכלי.

מתחת לרגל השמאלית של הגשר, יש חלק הנקרא נשמה, ולו תפקיד מרכזי בכלי. הנשמה היא מקל עץ ישר הנמצא בין הבטן לגב הכלי, ולה כמה תפקידים, האחד הוא לשמור שבטן הכלי לא תשקע מהלחץ המופעל על הגשר, והשני הוא לקבוע את גוון הצליל ('צבע' הצליל). הנשמה קובעת את כל גוון הצליל של הכלי, וכל תזוזה קטנה של הנשמה תשנה את אופי הכלי - אם יהיה חריף, עדִין, מתוק, וכו'... בוני כלי הקשת משחקים עם הנשמה בהתחלה בכדי לבדוק מה הנקודה שבה הכלי מצלצל הכי טוב, בדומה למגבר שבו מגבירים את הבס, או את הטרבל. מאחר והבטן וגב הכלי קמורים, גם הנשמה בקצוותיה בנויה לפי הקימור של הבטן והגב, ולכן יש כמה סוגי נשמות לפי מיקום הנשמה (שזז במילימטרים).

המיתרים מסתיימים בחלק הנקרא מִשְחָל, שהוא תוספת לכלי הקשת, המתוח בעזרת פלסטיק אל תחתית הכלי. חלק זה צר בתחתיתו, והולך ומתרחב, ובמעלה ישנם 4 ברגים, 'בורגי כיוון' עליהם מלופפים המיתרים. ברגים אלה עוזרים לכיוון המדויק של הצליל, בחלקיקי-הטון. יש הסבורים כי המשחל משפר את הצליל המופק מכלי הקשת, ויש החולקים עליהם וטוענים כי המשחל פוגע בצליל. פעם משחל זה לא היה קיים, וכיוונו את כלי הקשת רק בעזרת המפתחות. בכינור, לא נוהגים לשים בורגי כיוון בכל המיתרים, אלא רק במיתרים הגבוהים: במיתר מי, ולעתים גם במיתר לה, ואילו בצ'לו נוהגים לשים בכל המיתרים את ברגי הכיוון מאחר וההשפעה על הצליל קטנה יותר. בקונטרבס אין ברגי כיוון, מאחר והוא מתכוון בקלות בעזרת מפתחות המתכת (בניגוד למפתחות העץ בכלי הקשת האחרים).

הקשתות של הכינור, הויולה, הצ'לו והקונטרבס דומות אחת לשנייה מאוד, ובכולן מנגנים באותה שיטה, אך בכל זאת ישנם כמה הבדלים בין הקשתות. הקשת של כינור ארוכה יחסית לקשתות של קונטרבס וצ'לו. שערותיה של קשת של כינור יותר "צרות" כאשר הן נמתחות, ואילו שערותיה של קשת הקונטרבס יותר "רחבות". זאת משום שבכינור, בזמן הנגינה נהוג להזיז את הקשת מהר יותר יחסית לקונטרבס, משום שהזזה מהירה של הקשת נותנת צליל יותר פתוח (כמובן שיש קטעים ביצירות בהם מזיזים את הקשת פחות מהר, אך עדיין לא לאט כמו בקונטרבס). בקונטרבס נוהגים לנגן עם קשת יותר מתוחה מאשר בכינור. קשת מתוחה מאפשרת הפעלת משקל רב יותר על הקשת, הדרוש לנגינה בקונטרבס משום שהמיתרים בקונטרבס יותר עבים וארוכים ממיתרי הכלים האחרים.

במהלך ההיסטוריה, השתנה המבנה של כלי הקשת. שינויים אלה נעשו בנסיון ליצור צליל יפה יותר. בעבר, הקשת הייתה דומה לחץ וקשת של פעם, אך במהלך הזמן השתנתה. גם היום בוני הכינורות עושים כל מיני ניסויים כדי להשיג צליל יפה יותר. בימי קדם, המיתרים היו עשויים ממעיים של כבש (הנקראים מיתרי גידים), כיום הם עשויים ממתכת, המשיגה צליל יותר מבריק וחזק. ניתן לראות את ההבדלים בין הויולה דה גמבה (כלי קדום הדומה לקונטרבס), לבין כלי הקשת של היום. מלבד הכלים עצמם, גם הקשת השתנתה, וגם אופן הכיוון של כלי הקשת השתנה (ראו להלן, כיוון כלי הקשת).

כיוון כלי הקשת ומיתריהם

קובץ:Bow String.jpg

לכל כלי הקשת המערביים ארבעה מיתרים. מיתריהם של כלי הקשת עשויים מתכת מלופפת, לרוב פלדה. המיתרים הנמוכים שבכל כלי (בכינור המיתר סול, בויולה וצ'לו המיתר דו) הם העבים והמלופפים ביותר, ולהם הצליל העמוק יותר, והמיתרים הגבוהים שבכל כלי (בכינור מי, בויולה וצ'לו לה) הם הדקים ביותר, ולהם הצליל החזק והבולט יותר. ביצירות קשות ומאתגרות, נעשה שימוש רב בצלילים הגבוהים, ולכן גם במיתרים הגבוהים, משום שהם הבולטים, וגם הקשים ביותר לנגינה.

מיתריהם של הכינור, הויולה והצ'לו מכוונים לפי קווינטות, ואילו המיתרים של הקונטרבס מכוונים לפי קוורטות (בדומה בגיטרה). המשותף לכל הכלים הוא שהם מכוונים לפי מרווחים זכים, ולכן הם יותר מהדהדים. את כל כלי הקשת מכוונים לפי הצליל לה, משום שבכל כלי הקשת נמצא המיתר לה. בעבר, כיוונו את מיתר לה לפי תדר נמוך יותר (בערך 415), השווה לצליל סול דיאז של היום (בהשוואה לתו לה בתדר 440), וכיום מכוונים את מיתר לה לפי התדר 440 (עד 445). יש נטייה להעלות את התדר, כדי לקבל צליל מבריק יותר, ולכן התדר של הצליל לה (וגם של שאר הצלילים הקיימים), עולה עם השנים. זאת בגלל שכשהצליל יותר גבוה, המיתר יותר מתוח, והצליל המופק ממנו יותר מבריק.

כאשר מכוונים את הכלים ברביעיית מיתרים, או תזמורת מיתרים, הכנר הראשי מנגן את מיתר לה, ושאר הנגנים מכוונים את כלי הנגינה שלהם בהתאם. לשם כך, נגני כלי הקשת צריכים לפתח שמיעה טובה. נגני כלי הקשת מכוונים לפי מרווח זה משום שהמרווחים קווינטה וקוורטה הם מרווחים זכים אשר ניתן לחוש בהם זיוף ביתר קלות.

כלי הקשת בתזמורת

כלי הקשת הם חלק בלתי נפרד מן התזמורת הסימפונית, והם מנגנים ברוב הקטעים במהלך היצירה. בפרטיטורה כלי הקשת מופיעים אחרונים בסדר הכלים, אחרי משפחת כלי הנשיפה והפסנתר. כלי הקשת מסוגלים להפיק צליל רוטט, בעזרת ויברטו, והם עשויים גם להשמיע צליל תקיף, בעזרת הזזת הקשת במהירות. בדרך-כלל הכינורות מנגנים את המנגינה הראשית ביצירה, כאשר הויולה, הצ'לו והקונטרבס מלווים אותם. בכל תזמורת, או הרכב עם כלי קשת, ישנו כנר ראשי, שיושב ראשון, שנחשב ה"מוביל", מלבד המנצח. מקובל שבתחילת הקונצרט המנצח לוחץ עימו יד. מוביל התזמורת זז יחד עם המנצח, ועוזר לתזמורת לנגן ביחד. גם בכל קבוצת כלים ישנו מוביל (למשל, לכינור הראשון, לכינור השני, לויולה וכו'...), והוא עוזר לכל הקבוצה לנגן ביחד. בתזמורת, הכינורות מתחלקים לכינורות ראשונים, וכינורות שניים, כך שיש חמישה קולות בסך הכול (סופרן, מצו סופרן, אלט, טנור ובס). כלי הקשת מחזיקים את רוב ההרמוניה בתזמורת, וגם מבחינה מספרית הם הדומיננטים בתמורת הסימפונית.

ניתן לסדר את כלי הקשת בכמה סידורי במה. בסידור אחד, כלי הקשת יושבים בשורה הראשונה, כאשר הצ'לנים בדרך כלל יושבים בצד ימין של הבמה, נגני הויולה באמצע, ונגני הכינורות בצד שמאל של הבמה. למרות שניתן לנגן כל תו בשני אופנים שונים, על ידי הזזת הקשת למעלה או למטה, כאשר סקציה (קבוצת נגנים) מנגנת, כל הקשתות שלהם זזות ביחד, לאותו כיוון. דבר זה מרשים ביותר. כדי שכל הקשתות יזוזו ביחד, המנצח, קובע עם הנגנים אילו כיווני קשת הם נדרשים לעשות. כל כיוון נשמע מעט אחרת. כיוון "למטה" בדרך-כלל בא על הפעמה החזקה בתיבה, משום שהוא נשמע יותר 'מודגש' ומסמנים אותו כך, , וכיוון "למעלה" בדרך-כלל בא על הפעמה החלשה בתיבה ומסמנים אותו כך: . מלבד כיווני הקשת, חשוב באיזה חלק מחלקי הקשת מנגנים: כשמנגנים קרוב לפרוש (חלק בקשת הנמצא בצדה הימני), הצליל נשמע יותר חזק ומרוכז, כאשר מנגנים באמצע הקשת הצליל יהיה יותר קופצני, משום ששם הקשת גמישה, וכאשר מנגנים בקצה, הצליל יהיה מרוכז וחלש.

תרשים של הקשת

טכניקה

בנגינה בכלי קשת - יד שמאל לוחצת על המיתרים בעזרת ארבע אצבעות, כשהאגודל מאחור, ויד ימין מחזיקה את הקשת, כאשר האגודל גם מאחור. בכלי קשת ניתן גם לפרוט על המיתרים, זה נקרא פיציקטו ומסמנים זאת בעזרת כתיבת .pizz. הצליל של הפיציקטו נשמע דק, ומשתמשים בו בעיקר בקטעים החלשים יותר מבחינה דינמית במהלך היצירה, מאחר וקשה להפיק צליל חזק בפיציקטו. כאשר רוצים לחזור לנגן בעזרת הקשת כותבים arco. בכלי הקשת נהוג לעשות ויברטו, הגורם לצליל להישמע רך ונעים לאוזן. ויברטו הוא הרעדה של הצליל, ונגרם משילוב של הזזת האצבעות אחורה וקדימה, ולמעלה ולמטה, אך הוא לא משנה את גובה הצליל בהרבה. ניתן לעשות ויברטו מהיר הנשמע "עצבני", ומצד שני ויברטו איטי ורחב בקטעים השירתיים.

על הקשת

יש אפשרויות רבות איך לנגן בעזרת הקשת: אם בכיוון אחד של הקשת לנגן כמה צלילים, או לנגן כל צליל בכיוון אחר. בעזרת הקשת ניתן להשיג סוגי צליל שונים ומגוונים.

כאשר רוצים להשיג בכלי קשת צליל חזק (פורטה), בדרך כלל מנגנים יותר קרוב לגשר, משתמשים בקשת מהירה ומפעילים הרבה משקל על הקשת, וכאשר רוצים להשיג צליל חלש (פיאנו) מניעים את הקשת בצורה איטית בלי להפעיל משקל רב. ניתן להשיג צליל חלש גם על ידי קשת מהירה ובלי הרבה משקל, בדרך כלל רחוקה מהגשר.

• כשיש קדמה במנגינה, הקדמה תהיה בכיוון "למעלה", כדי שתחילת התיבה תצא בכיוון "למטה", הכיוון המודגש (ראה את הפסקה הקודמת).

• ניתן לנגן צלילים מחוברים, כלומר במשיכה אחת של הקשת לנגן כמה צלילים. כותבים זאת בעזרת קשת מחברת מעל התווים. סוג זה נותן תחושה של מנגינה אחת ארוכה בדומה לכלי הנשיפה. כאשר כותבים קשת מעל התווים, יש לקחת בחשבון שאורכה של הקשת של הנגן מוגבלת, ולכן אי אפשר לנגן במשיכה אחת יותר מכ-שלוש תיבות בטמפו (קצב) מהיר ותיבה אחת בקצב איטי.

• ניתן לנגן צלילים נפרדים באותה הקשת, גם כתיבה זו נותנת תחושה של מנגינה ארוכה, אך שהצלילים בה מופרדים. כותבים זאת בעזרת קשת וקווים מעל התווים. מבחינה טכנית מנגנים את הצלילים במשיכה אחת, ולפני כל צליל עוצרים מעט את התנועה של הקשת.

• ניתן לנגן צלילים נפרדים וקופצניים, הנקראים סטקטו (staccato), וכותבים זאת בעזרת נקודות מעל התווים. יש כל מיני סוגים של סטקטו: הסוג האחד הוא להקפיץ את הקשת מעל המיתר, והאחר (הנקרא "צביטות") הוא להפעיל משקל על הקשת ולשחרר. הצליל של הסטקטו יכול להיות קליל מאוד, או לחלופין גם חד וברור.

קישורים חיצוניים

• רביעיה קאמרית תמונות וסרטון של רביעית כלי מיתר