אברהם בן חנניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי אברהם בן חנניה
לידה ה'שמ"ה בערך
סלוניקי, האימפריה העות'מאנית
פטירה אחרי ה'תכ"ב
עזה, האימפריה העות'מאנית
מדינה האימפריה העות'מאנית (1453-1844)האימפריה העות'מאנית (1453-1844) האימפריה העות'מאנית
תחומי עיסוק שד"ר ומקובל
רבותיו רבי יוסף מטראני
חיבוריו בית אברהם, ברית אברהם, מים חיים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רבי אברהם בן חנניה תלמיד רבי יוסף מטראני מחכמי ארץ ישראל, שד"ר ומקובל נולד בשנת שמ"ה בערך.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בסלוניקי, שם למד מפי רבי מרדכי קלעי. משם עבר לקושטא בה למד תורה מפי רבי יוסף מטראני, בן המבי"ט. התמנה לרבה של בלגרד, ובשנת ה'תי"ד לערך עלה לארץ ישראל. בתחילה גר בצפת ובשנים 1651-1650 יצא בשליחות העיר כשד"ר אל טורקיה וארצות הבלקן. בשלהי 1650 הגיע לבלגרד בה כיהן הרב שמחה בן גרשון הכהן כרב הקהילה. קיימות עדויות ל-4 תשובות אותן נתן בבלגרד ועסקו בדיני ירושה והתרת עגונות. הרב שמחה בן גרשון הכהן מציין כי קיבל מאברהם בן חנניה את חוברת שמות הגיטין של הרב יוסף מטראני.[1] בהמשך עבר לגור בירושלים ונמנה בין חכמיה אשר חתמו בשנת 1657 על אגרתו המפורסמת של השד"ר ר' ברוך גד בעניין עשרת השבטים. בעקבות התעללות מושל העיר בתושבי וחכמי ירושלים נאלץ לברוח מהעיר ועבר יחד עם חכמים נוספים אל העיר רמלה ומאותה סיבה עבר אחר כך אל העיר חברון.

בשנת ה'תכ"ב פרצה מגפה בעיר חברון ולכן נאלץ לברוח אל העיר עזה, שם נפטר.

מכתביו וחיבוריו נשארו כתבי היד: "בית אברהם", "ברית אברהם" ו-"מים חיים".

ידוע שעסק גם בקבלה, כארבע שנים לאחר מותו של ר' אברהם, האשים ר' משה חגיז את נתן העזתי שהוא גנב את כתב ידו של ר' אברהם ורק משם למד את הקבלה מעשית.[2]

חתנו של ר' אברהם בן חנניה היה ר' משה הלוי נזיר שיצא אף הוא כשד"ר בשליחות העיר חברון.

בידינו מצויות כמה וכמה תשובות שכתב ר' אברהם בענייני הלכה.[3] ספרו בית אברהם העוסק בהלכות עגונות ובביאורים למסכת ברכות נדפס מחדש בשנת תשד"מ על ידי מכון אור המזרח.

ע"פ צוואתו הובא לקבורה בעיר חברון, הספד למעלתו וכבודו נכתב בסוף ספר בן הא הא לרבי דוד בן אהרן הכהן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמוד 59-58.
  2. ^ הטיעון המרכזי המאפיין את ההתנגדות לכתות השונות שעסקו בקבלה ודיברו בשמה היה שהם לא "קיבלו" כלומר למדו את התורה הזו ישירות מתוך שימוש תלמידי חכמים.
  3. ^ דוגמאות לתשובותיו ולמקורות בהם הן ומוזכרות ניתן לראות בספרו של אברהם יערי - שלוחי א"י.