שד"ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב יעקב ספיר יצא בשליחות קהילת "הפרושים" בירושלים אל הודו ואוסטרליה בשנים 1858–1863, בדרכו שהה תקופה במחיצת יהודי תימן ופרסם רבות אודותיהם
בית כנסת החורבה ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בשלהי המאה ה-19

שַׁדָּ"ר (ראשי תיבות של שָׁלִיחַ דְרַבָּנָן) היה כינויים של יהודים שנשלחו מארץ ישראל לקהילות הגולה כדי לגייס תרומות לקיומו וחיזוקו של היישוב היהודי בארץ ישראל. מוסד שליחי ארץ ישראל אשר החל בעת העתיקה, התפתח ותרם רבות לקשר בין יהדות הגולה לבין היהודים בארץ ישראל, ולחיי התרבות של הקהילות היהודיות בכל אתר, ומתקיים במתכונתו החדשה עד ימינו.

התפתחות מוסד השד"רות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיד"א, שימש כשד"ר קהילות חברון וירושלים ונסע בשליחותן ברחבי צפון אפריקה ואירופה. חיבר את יומן המסע מעגל טוב
רבי יהוסף שוורץ

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הקהילות שבגולה שולחות אליו את כספי השקלים. בכל עיר הייתה קופה מיוחדת שלתוכה היו נותנים את כספי השקלים, ופעם בשנה ביום קבוע, נשלח הכסף לירושלים בידי אנשים ממשפחות מיוחסות. משחרב בית-המקדש, אמנם בטלה מצוות מחצית השקל, אולם השלטון הרומאי הפך את כסף השקלים למס מיוחד אותו היו צריכים היהודים להעלות. בהיעדר בית המקדש גם פסקה חובת העליה לרגל ולכן התקשו יהודי הגולה להביא בעצמם את תרומתם. לכן נוצר צורך לשלוח שלוחים מיוחדים לקהילות הפזורה היהודית, כדי לעורר את העם לתרומה ונדבה, ואף לגבות כספים בשם מרכז ההנהגה של האומה שהמשיך להתקיים בארץ.

מוסד שליחי ארץ ישראל התפתח בצורות שונות החל מחורבן בית שני, והמשיך בימי הסנהדרין בהנהגתו של רבן גמליאל דיבנה[1]. כך הונח היסוד השליחות ונהפך למוסד קבוע ששימש קשר עיקרי בין ארץ ישראל והגולה וסיפק סכומים גדולים לצורכי לימוד התורה ומוסדות הנשיאות והסנהדרין שהמשיכו להתקיים בארץ ישראל.

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית העת החדשה, המשיכו התרומות מהקהילות היהודיות בחוץ לארץ להוות מקור הכנסה מרכזי עבור יהודי ארץ ישראל. במאה ה-14 החלו יהודי אשכנז בביסוס מערכת גבייה יותר מאורגנת בקהילות התפוצות. בספרות ההלכה של המאה ה-15 מוזכרים גזברים שהיו ממונים על איסוף הכספים בתפוצות ושליחתם לארץ ישראל. במקביל החל להתפתח באותן שנים מוסד השד"רות בצורתו המוכרת בעת החדשה, בה נשלח השד"ר באופן מיוחד כדי לגייס כסף לתושבי ארץ ישראל. חלק מהשד"רים נשלחו במקרים בהם נוצר צורך מיידי בסכום כסף גבוה בעקבות פורעניות שונות שפקדו את יושבי הארץ. בסוף אותה מאה כבר קיימות ידיעות על שד"רים שנשלחו לגבות כספים בצורה סדירה ללא קשר למאורע מסוים[2].

בתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל הוסיף להתפתח ולהשתכלל מוסד השד"רות. במהלך המאה ה-19 המשיכה תופעת השליחות, מסעותיהם התרחבו לקהילות רחוקות כגון מרכז אסיה, ארצות הברית ואפילו אוסטרליה. מתקופה זו ידועים פרטים על שד"רים רבים שנשלחו מארץ ישראל על ידי ראשי הקהילות בירושלים, חברון, צפת וטבריה אל קהילות הגולה כדי לאסוף כספים[3] ולגייס תרומות למען קיום קהילותיהם בארץ. כספים אלו שימשו למימון הקמת מפעלי תורה וחסד, ישיבות, בתי יתומים, לבניית שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים וגאולת הקרקע כאשר הותר הדבר לפי פירמן ואחר לפי החוק העות'מאני[4].,

בהדרגה חלו שינויים רבים במוסד השד"רות. ברבע הראשון של המאה ה-19 הוקם ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם (פקוא"ם) אשר ניהל מנגנון איסוף כספים מארצות מערב אירופה ובהמשך גם בארצות הברית, מטרת הארגון הפקוא"ם הייתה לייעל את שיטת איסוף הכספים ולמסד אותו באופן קבוע ללא צורך בשליחת שד"רים לקהילות השונות. לאור הצלחתו הרבה ובעקבות מחלוקות עמו על אופן הקצאת הכספים למטרות השונות של היישוב ובמיוחד לאור ניסיונו לכפות את השקפותיו על אופן התפתחותו והתנהלותו של היישוב היהודי בארץ, קמו בארצות נוספות ארגונים דומים, ביניהם ארגון רוזני וילנה, כולל הולנד ודויטשלנד, כולל חיבת ירושלים, כולל וורשה ועוד.

השתפרות תנאי התחבורה, הדואר, העיתונות, הדפוס והבנקאות בארצות רבות, השפיעו על ירידת הצורך בשליחות הישנה, כפי שכתב יערי בספרו:

"מה שהצריך לפנים הסברה שבעל פה אפשר עתה לעשות במכתבים הנשלחים ומתקבלים בקביעות, והדברים הטעונים הסברה רחבה להמוני עם, אפשר להדפיס בקונטרסים מיוחדים או לפרסם בעיתונות. העברת הכספים מאירופה המזרחית לארץ ישראל, שנעשתה לפנים על ידי השליחים שהיו נאמנים בעיני שולחיהם, ניתנת להיעשות עתה בצורה בטוחה על ידי המחאות בנקים. עם השתפרות תנאי התחבורה באירופה המזרחית ובארץ ישראל, גוברת העלייה והעלייה לרגל, ומתרבים הקשרים האישיים בין הארץ והגולה. להידוק הקשרים בין הארץ והגולה מסייעת גם העיתונות היהודית המתפשטת והולכת. גם ארגון הכוללים בארץ ישראל לפי ארצות מוצא מגבירה את הקשר האישי בין המקבלים בארץ ישראל והנותנים בארצות הגולה. ארץ ישראל אינה עוד ארץ מרוחקת והמאורעות המתרחשים בה אינם טעונים עוד הסברה אישית רחבה על ידי שלוחים."

– אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 833-834.

גם התמורות המדיניות בארץ ישראל השפיעו מאוד על מצב ביטחונם של היהודים בה. עם החזרת השלטון הטורקי בארץ על כנו בשנת ה'ת"ר (1840) השתדלו מעצמות אירופה לקנות להן אחיזה בארץ ולבסס בה את מעמדן. הקמת הקפיטולציות בארץ ופריסת חסותן על כמה שיותר יהודים על תקן נתיני ארצותיהם הקנו לראשונה ליישוב היהודי ביטחון מה מול עריצותו של השלטון והאלימות של חלק מתושבי הארץ שחזרה ונשנתה כלפיהם במשך מאות שנים. הקמתן של הסתדרויות יהודיות גדולות כגון חברת כל ישראל חברים בצרפת ו-ועד שליחי הקהילות באנגליה אשר עמדו על המשמר, תרמו גם הן בהדרגה לשיפור ביטחונם ומצבם של היהודים בארץ ישראל.

המפעל הציוני ומוסדות לאומיים נעזרו גם כן במוסד השד"רות למעשה מאז המאה ה-19, עד ימינו (2011). התנועה הציונית ועל ידה הסוכנות היהודית בה נעזרה במוסד השליחות במתכונת חדשה בכל תפוצות ישראל בגולה. גם בשליחות החדשה המשיך להתקיים היסוד שהיישוב בארץ ישראל אינו פועל למען עצמו אלא למען העם כולו ולכן על כל העם לישא בעול. השלוחים החדשים הביאו לגולה את בשורת התקומה הפיחו רוח תקוה בין נדחי ישראל והכשירו את הלבבות לתמיכה ביישוב המתפתח ולעלייה לארץ ישראל.

השד"רות בצורתה המודרנית ממשיכה במאה ה-21, במפעלות התרמה למוסדות שונים בארץ: ישיבות, בתי ספר ומוסדות צדקה וחסד.

כינויים של השליחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הדורות כונו השליחים בצורות שונות:

  • בתלמוד הירושלמי נקראה השליחות בשם מגבת חכמים[5].
  • בזמן הרומאים אנו מוצאים תיעודים רבים המלמדים כי השתמשו פשוט בכינוי שליח או בהטיית השם כגון השליח, שלוחינו וכדומה.
  • במאה ה-17 יש שליחים המכונים בשם שליח ציון, (גם בתלמוד מופיע הכינוי הזה אם כי לא בהכרח בהקשר זה).
  • במאה ה-17 מוצאים את השימוש בביטוי שלוחא דרחמנא או בראשי התיבות - שד"ר. ורק מאוחר יותר מוצאים שימוש בביטוי שליח דרבנן כפרוש לשם שד"ר.
  • פעמים רבות השליח נקרא על שם המקום ממנו או שבעבורו הוא נשלח, כגון: שליח ירושלים, שליח טבריה, שליח צפת, שליח חברון.
  • במאה ה-18 יש שליחים הנקראים בשם: שליח מורשה או בקיצור מורשה, זאת משום שהוסמך וקיבל הרשאה לתפקיד כלומר שלא כמו "שליחים לעצמם" שהם שליחים שיצאו לגיוס כספים ביוזמתם האישית.
  • כמו כן פעמים ואנו מוצאים בארצות אשכנז את השימוש בביטוי משולח או ירושלמי ככינוי לכל שליח מא"י. אצל ארצות המזרח נהגו לכנות את השליח בשם חכם או חכם שד"ר או שליח קדוש או בקיצור ש"ק.
  • יש והשליח היה מכונה או קורא לעצמו בשם ציר אמונים או ציר נאמן לשולחיו או שליח מצווה , כמו כן אנו מוצאים שליחים שהשתמשו בכינויי מליצה וקראו לעצמם -בשמות כגון "צעיר המשתלח" (על משקל הביטוי "שעיר המשתלח)" , או כתיאור לנדודיהם השתמשו בביטויים "סובב נתיבות" "נע ונד בארץ לא לו" וכדומה.
  • דוגמה יפה לשנינותם היא בחתימה "מדלג על הע'רים מקפץ על הג'באות", על משקל הפסוק בשיר השירים: "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".

היחס אל השליחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליחי ארץ ישראל זכו ליוקרה בעיני היהודים בקהילות השונות בשל היותם שליחים ונציגים של היישוב החי בארץ ישראל, ולרוב גם בשל אישיותם וגדולתם בתורה. הם עזרו לשמירת הקשר בין יהודי הגולה ליהודי ארץ ישראל, בהגיעם לקהילות היהודיות הפזורות מהודו במזרח ועד מרוקו במערב נתבקשו השד"רים להכריע במחלוקות, להסמיך רבנים ושוחטים, לפסוק בענייני הלכה ולתת הסכמות לספרים.

כך למשל מספר אברהם צבי אידלסון כי בעת ששהה רבי יעקב מאיר בבוכארה נקראו כל הילדים שנולדו אז על שמו, כי "היו מכבדים כל שד"ר ירושלמי כמלאך אלקים ממש"[6]. זאב וילנאי מתאר את מעמדו של השליח בקרב קהילות הגולה:

"השליחים בדורות הקודמים היו מתקבלים בקהילות הגולה בכבוד רב, ורבנים נהגו לאכסנם בביתם. יהודים ראו בהם באי-כוח שומרי הגחלת היהודית בארץ אבות, הנמצאת בצלן של ממלכות זרות. שד"רים מלומדים בתורה היו נואמים בענייני תורה לפני קהל המתפללים, ומספרים להם גם על מצב הקהילות הסובלות בארץ ומעוררים בקרב השומעים כיסופים אל ארץ הקודש".

אנציקלופדיה אריאל, עמ' 7700.

השד"רים נטעו בתודעת היהודים בתפוצות זיקה לארץ ישראל; זיקה זו היא שגרמה ליהודי הגולה לתת את תרומתיהם ברצון תוך שהם רואים במעשה זה מילוי חובתם הלאומית והדתית. ויש שאף הושפעו לעלות בעקבותיהם לארץ ישראל. רבים מהשד"רים הקפידו להשתמש ולהתבטא בשפה העברית גם אם זה הצריך שיעמידו לצידם מתורגמנים, ובכך תרמו להפצת השפה ולהחייאת השימוש בה בדיבור בעל פה.

השד"ר היה מקבל בדרך כלל כרבע מהכספים שאסף כשכר על שליחותו. לעתים ארכה השליחות כשלוש או ארבע שנים, אז היו נעדרים מספר שנים מהארץ וממשפחתם. קהילות רבות ביקשו מהשד"רים לחזור אליהם בסוף השליחות, ולהתמנות אצלם לרבני או דייני הקהילה. קהילות רבות ביקשו משד"רים שהגיעו אליהן לרגל שליחותם, לחזור אליהם בתום השליחות, ולשמש בהנהגת הקהילה למספר שנים. בדרך כלל, הם או בניהם ונכדיהם חזרו לאחר תקופה זו לארץ.

תעוזתם של השליחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליחים היו יוצאים למרחקים ונודדים במשך שנים בדרכים משובשות מלאות תלאות עקב תנאי הנסיעה שבאותם ימים. לפניהם עמדו סכנות וקשיים, ובמיוחד כיהודים שומרי מצוות ודלי אמצעים בדרך כלל. שליחים רבים נתפסו ונכלאו וחלקם אף נהרגו[7]. הם נעצרו בשל האשמות בריגול, חירוף הדת השלטת, הוצאת כסף מהמדינה שלא כחוק, עבירה על חוקי ההסגר ועוד. גם מבין אלה ששרדו את סערות הים או נדודי המדבריות, שודדים וחיות טרף, היו כאלה שניספו מחמת תשישות, מחלה ומגפה. כפי שכתב אברהם יערי:

"מבין 850 שלוחי ארץ ישראל ששמותיהם הגיעו אלינו, מתו בדרך-שליחותם לא פחות מ-85 היינו אחד מעשרה, עצמותיהם ... פזורים על פני איטליה, גרמניה, ביהם, פולין, ליטא, טורקיה, בולגריה, יון, סוריה, ארם נהריים, כורדיסטן, פרס, אפגניסטן, תימן, הודו, מצרים, אלג'יריה, תוניס, מרוקו, ארצות הברית, ואיי הודו המערבית. לא כולם זכו לקבורה... ולמצבה על קברם".

– אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 29

ביטוי להערכת תעוזתם של השליחים כתב הרופא ד"ר יעקב אדוארד פולאק[8], אשר פגש בשנת 1854 בהמדאן, שני שד"רים, אחד יליד הונגריה ואחד יליד יוון והוא כותב עליהם:

"מפליא לראות כיצד מתקדמים אנשים אלה במסעותיהם. הם נוסעים באין מעצור לסמרקנד, בוכרה, קנדאהר... לבקר את אחיהם, כלומר לגלילות שיש בהם סכנה עצומה לאירופאי, שלא יוכל כמעט לחדור אליהם כלל... רוב הנוסעים היהודים האלה מצליחים לעבור בכל מקום באמצעות הלשון העברית שבפיהם, וממקום-חניה למקום-חניה הם מקבלים ליווי של בני שבט רועים ונודדים דרך כל מיני שבטים ומחנות-שודדים וכך הם מגיעים בשלום אל מחוז חפצם"

– אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 136

רשימת שד"רים בתקופות השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל ספראי, ‏ההגמוניה של ארץ - ישראל ביחסיה עם התפוצות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  2. ^ ירושלים לדורותיה, כרך 7, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 100.
  3. ^ בקהילות שונות הצטברו כספים של ירושות, עזבונות, נדבות ונדרים שהקדישו אנשים במהלך השנים לטובת ארץ ישראל או ירושלים
  4. ^ קניית נכסים ובמיוחד קרקעות הייתה כמעט בלתי אפשריות עד לשלהי השלטון העות'מאני בשל חוקים שונים שנאכפו בקפידה נגד היהודים בארץ.
  5. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג', הלכה ד'
  6. ^ שלם: מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה, 8, הוצאת יד בן צבי, 2008, עמ' 580.
  7. ^ אברהם יערי מנה בספרו את שמות הערים בהם קבורים שד"רים שונים כפי שנכתב על מצבותיהם או תועד במקורות אחרים.
  8. ^ יהודי מבוהמיה שהנתמנה בשנת 1851 לכהונת פרופסור לאנטומיה וכירורגיה בבית-הספר הצבאי בטהראן שנוסד אז על ידי השאח הפרסי נאצר א-דין, ולאחר-מכן היה גם רופאו הפרטי.
  9. ^ אפיפניוס אב-כנסייה מתחילת המאה הרביעית מספר על שליח בשם יוסף מטבריה וכותב כך "יוסף זה נחשב לאצלם לאחד הנכבדים, הלא הם נקראים שלוחים, שמקומם אחרי הנשיא. הם יושבים ודנים איתו לעתים תכופות בלי הרף ביום ובלילה..." והוא גם כותב שרבי יהודה הנשיא מסר "בתורת גמול ליוסף את ההכנסה מהשליחות וישלח אותו עם אגרות לארץ קילקיה...שמה גבה מכל עיר בקיליקיה...ובהיותו שליח-כי כן ייקרא אצלם למשרה הזאת- היה מחמיר מאד... הדיח והוריד ממשרתם רבים מראשי בתי כנסיות הממונים כהנים וחזנים..." (מתורגם מ- Adversus Haereses I.XXX, 4, 11.) מצוטט מספרו של א. יערי, שלוחי א"י.
  10. ^ נבחר לשליחות כיון שידעו על קרבתו אל הגביר רפאל יוסף ג'יליבי העשיר ביהודי מצרים, ואכן הצליח לקבל ממנו תרומה הגונה. אגב הקשר עם גביר זה, שנהג לעסוק בנסתרות, התוודע שבתי צבי לנתן העזתי ועזב באמצע השליחות שלו והלך אל נתן העזתי. הכסף שאסף שבתי צבי במצרים לא הגיע בשלמותו לירושלים עד כדי כך שראשי הכוללות נאלצו לתבוע אותו לדין לפני הקאדי (שלוחי א"י, אברהם יערי עמ' 288-289).
  11. ^ נשלח לאיסוף כספים להצלה מהחובות הגדולים אליהם נקלעו. גדליה הדפיס בברלין ב-1716 ספר בשם "שאלו שלום ירושלים" בו הוא מגולל את פרשת העלייה על מנת לגייס כספים. מאמצי הגיוס הניבו סכום של 25,000 רייכסטאלר, אולם בח' בחשוון ה'תפ"א (1720) פקעה סבלנותם של הנושים המוסלמים והם הציתו את "החצר" והרסו אותה עד היסוד. כל היהודים האשכנזים גורשו מירושלים ונאסר אליהם לשוב אליה (מלבד מקרים בודדים של אשכנזים שהתחזו לספרדים). החצר נותרה בחורבנה והתפרסמה בכינויה "חצר חורבת רבי יהודה החסיד". הכספים שנאספו נותרו באירופה והופקדו למשמרת בידי שמשון ורטהיימר, יהודי החצר של הקייזר קרל השישי. לאחר מותו של שמשון (1724) הפקיד בנו, וולף ורטהיימר את הכספים בידי הקייזר, שם נוהלו הכספים תחת השם "הקרן הירושלמית", עד לנפילת בית הבסבורג ב-1804.
  12. ^ הכוללות הכווונה לעדת הספרדים שהיו בעצם הקהילה העיקרית והוותיקה בירושלים ושבמשך זמן רב הייתה האחראית היחידה על כל נושאי השליחות מא"י והגוף היחיד המייצג מול השלטון העות'מאני.
  13. ^ נפטר בעת שליחותו בקושטא בשנת תקס"ז.
  14. ^ יצא בשליחות ירושלים בהיותו בן 84 ונפטר באמצע שליחותו באלכסנדריה
  15. ^ יש לציין כי למרות המחלוקת בין המתנגדים תלמידי הגר"א המכונים גם בשם הפרושים לבין החסידים, לא נמנעו קהילות המתנגדים לשלוח כספים אל העולים החסידים בטרם עלו הפרושים לארץ כ-40 שנה מאוחר יותר, כמו כן באחת מהמחלוקות בענייני חלוקת הכספים שהייתה בתוך עדת הפרושים בינם לבין עצמם, הם מינו לבוררות והכרעה בנושא זה דווקא שני חכמים שהיו מחסידי חב"ד שבחברון .
  16. ^ הקים אכסניה בירושלים שהייתה ראשיתה של המלונאות המודרנית בארץ. מלונו שהקים התפתח לכדי רשת מלונות שהוחזק על ידי בני-משפחתו במשך מספר דורות. בנו, אליעזר, הגדיל את המלון בירושלים והקים מלונות בחברון וביפו. בכך תרמו רבות לפיתוח התיירות הארץ-ישראלית. במלון הירושלמי התארחו אח"מים כגון הברון רוטשילד וב"ז הרצל.
  17. ^ היה הראשון שחדר לאסיה מהרכזית והגיע אל יהדות בוכרה.
  18. ^ גדולי מנהיגי הקהילות עסקו בגיוס כספים עבור מפעל השד"רות למשל האדמו"ר השני של חב"ד ר' דוב בר שניאורסון נאסר על ידי הרוסים באשמת העבירה על החוק של איסור הוצאת כספים מהמדינה ובכל הקשור לאימפריה העות'מאנית יריבתה של רוסיה גם היה מדובר מצידם בחשש לקשרי ריגול.