רמלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רמלה
סמל העיר
כיתוב תמונה
מבט מראש המגדל הלבן מזרחה לכיוון מרכז העיר. משמאל נראה מגדל הפעמונים של כנסיית הורדת ישוע מהצלב שבמנזר ניקודמוס הקדוש, וברקע נראים מפעל נשר רמלה, מט"ש איילון והרי בנימין
שם בערבית الرملة
מחוז המרכז
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה יואל לביא
גובה ממוצע ‎80‏ מטר
תאריך ייסוד המאה ה-8
סוג יישוב עיר בעלת 50 - 100 אלף תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2012:
  - אוכלוסייה 68,017 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎0.4%‏ בשנה עד דצמבר 2012
  - צפיפות אוכלוסייה 5,738 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 11,854 דונם
מיקום רמלה
רמלה
רמלה
דירוג חברתי-כלכלי 4 מתוך 10
מדד ג'יני 0.3511
פרופיל רמלה נכון לשנת 2011 באתר הלמ"ס
אתר העירייה

רַמְלָהערבית الرملة) היא עיר במישור חוף יהודה שבמישור החוף הדרומי ובירת נפת רמלה ומחוז המרכז בישראל. כבירת המחוז היא מספקת שירותים מחוזיים, מנהליים, חינוכיים, ואף כלכליים ותעשייתיים. מצפון לעיר נמצאים לוד, ניר צבי וצריפין, מדרום היישובים מצליח וישרש, ממערב נמצאים נס ציונה, באר יעקב ונצר סרני, וממזרח נמצאים אחיסמך, כפר דניאל וגמזו.

העיר נוסדה בראשית המאה ה-8, בידי מושל ג'נד פלסטין סלימאן אבן עבד אל מלכ מבית אומיה, שנעשה לאחר מכן לח'ליף ושימשה כעיר הבירה של הג'נד בתקופה הערבית. מקור שם העיר "מדינת אל רמלה", שתרגומו "עיר החולות" (مدينة ألرملة) משום שנבנתה על דיונות חול (רמל رمل בערבית). טענה אחרת גורסת כי רמלה הערבית נוסדה במקום שבו עמדה עיר יהודית מתקופת הגמרא בעלת שם זהה בארמית[דרוש מקור].

בשנת 2008 התגוררו בעיר 65,500 תושבים, שלושה רבעים מהם יהודים, כ-18% ערבים מוסלמים ו-4.5% ערבים נוצרים. רמלה היא עיר קולטת עליה, ויש בה ייצוג ומיזוג של כל העדות והעליות. כשליש מתושביה עלו מחבר המדינות בגל העלייה שהחל בסוף שנות ה-80.

גאוגרפיה וגאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמלה יושבת על רכס גבעות נמוך המהווה פרשת מים בין אגן הניקוז של נחל אילון לזה של נחל שורק. היא הוקמה בצפון-מזרח מישור חוף פלשת, במרחק של 15 ק"מ מנמל יפו וכ-38 ק"מ מירושלים. מעיינות הירקון נמצאים כ-12 ק"מ מצפון לעיר וגבעות השפלה מתרוממות כשלשה ק"מ ממזרח לה.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרחב לוד–רמלה נהנה ממשטר אקלימי נוח למדי. משרעי הטמפרטורות היומיים והשנתיים שלו אינם גדולים. הטמפרטורה הממוצעת לחודש הקר בשנה (ינואר) היא ˚13 וטמפרטורת המינימום הממוצעת לחודש זה עומדת על ˚8. הטמפרטורה הממוצעת של החודש החם בשנה (אוגוסט) היא ˚27 וטמפרטורת המקסימום הממוצעת לחודש זה עומדת על ˚31. המשרע היומי הממוצע הוא ˚8. רק לעתים נדירות יורדות טמפרטורות החורף מתחת לנקודת הקיפאון. בקיץ שורר רוב הזמן עומס חום בינוני. הלחות הממוצעת בחודשי הקיץ היא 65%. מרבית המשקעים יורדים בחורף. הממוצע הרב שנתי של הגשמים הוא 530 – 570 מ"מ בשנה. להם יש להוסיף טל, היורד בכמות שנתית ממוצעת של 100 מ"מ.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכס עליו יושבת רמלה הוא חלק משטח נרחב של גבעות נמוכות, המשתרע עד אזור גבעת ברנר. גבעות אלה עשויות חול קוורץ שלוכד באמצעות תמיסות ברזליות המקנות לו צבע אדמדם – ומכאן כינוין, "גבעות החול האדום" או "גבעות החמרה". גבעות אלה הן מ"תצורת רחובות" והורבדו במהלך הפלייסטוקן. בתשתית הגבעות מצויים סלעי חוף שכוסו על ידי החול.

העיר שוכנת על קו פעילות טקטוני המכונה "העתק רמלה". העתק פעיל זה נוצר בקו המגע בין הקצה המערבי של קמר יהודה – הצונח כאן לעומק רב – לבין המשקעים הפלייסטוקנים של מישור החוף. כיוונו של העתק רמלה הוא צפון-דרום והוא מצטלב עם מספר קווי פעילות סייסמית נוספים. נחל גזר, שכיוונו מדרום מזרח לצפון מערב, חתור לאורך אחד מקווים אלה. קו זה נמשך במקביל ולמרגלות הרכס עליו בנויה רמלה וממנה עד יפו. לאורך קו זה זרם בעבר נחל קדום וכיום עובר במסלול נחל זה כביש 44. העתק זה הוא האחראי ליצירת "ברך יפו", הגבעה הבולטת אל הים עליה הוקמה יפו העתיקה. צפונית לקו זה ובמקביל לו, נמצא העתק פעיל נוסף שראשיתו בעמק איילון וקצהו מצפון ליפו. לאורך העתק זה זורם נחל איילון וכיום עובר דרכו הכביש 1. לקווי פעילות אלה ניתן להוסיף קו נוסף משוער, העובר מערבית לרמלה בקו צריפין-ראשון לציון, ודרומית לעיר נמצא קו העתק נוסף, לאורכו זורם נחל שורק. קווים אלה הופכים את אזור רמלה לאזור רגיש מבחינה סייסמית. מאז נוסדה, נפגעה רמלה פעם אחר פעם ברעידות אדמה. קטלניות במיוחד היו הרעידות בשנים 749, 1033-1034, 1068, 1546 ו-1927.

קרקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמלה עצמה נבנתה על גבעות חול, שאינן טובות לחקלאות המסורתית של ארץ ישראל, אולם האזור סביבה מאפשר חקלאות בתנאים נוחים. מגוון הקרקעות סביבה והאקלים הנוח, אפשרו לגדל באזורה סל מוצרים עשיר ורב גוני.

מצפון לרמלה נמצא עמק הפשט של נחל איילון, המכונה "עמק לוד". מדרום לה מצוי עמק פשט נוסף, קטן יותר, שנוצר על ידי נחל שורק. בעמקים אלה הורבדה קרקע סחף פורייה, עשירה בחומרים אורגניים ובמינרלים (אך גם בחרסיות). עמקים אלה מכונים "המישורים האלוביאליים של חוף פלשת". מדרום מזרח לרמלה נמצא עמק פורה נוסף, עמק איילון, שקרקעותיו דומות לאלה של עמק לוד ושל עמק שורק. ממזרח לעיר משתרעת שפלת רמלה-לוד. אלה הם המורדות המערביים של גבעות השפלה.

הטופוגרפיה באזור כמעט שטוחה ומכוסה אף היא בקרקע סחף. הסיבה לכך היא הנחלים הרבים הזורמים באזור זה מדרום לצפון, נחלים הנאספים אל נחל איילון. בדרכם מרבידים הנחלים קרקע המכסה בדרך כלל את התשתית הגירית מתור האאוקן – אם כי קיימים מחשופי סלע במספר מקומות. גם קרקע זו דומה באופייה לקרקע עמק הפשט.

מזרחית לשפלת לוד-רמלה מתרוממות גבעות קירטון מתור הסנון. הקירטון מכוסה פעמים רבות בקרום נארי קשה, בעובי של 1-2 מטר. על מורדות הגבעות הללו התרוחחה קרקע מטיפוס רנדזינה ואילו בנחלים המכתרים אותן הצטברה קרקע סחף רבה. ממזרח לרצועת הסנון מופיע טור גבעות גירניות מתור הטורון, שהקרקע המתרוחחת מסלעיהן היא קרקע טרה רוסה פורייה למדי. העורף החקלאי של מרחב לוד-רמלה משתרע עד הרכס המערבי ביותר של הרי יהודה שסלעי הגיר שלו הופכים אף הם לקרקע פורייה למדי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש הערבי של ארץ-ישראל, שהסתיים בשנת 640, לא היה כרוך במהפכות מיידיות בחיי תושבי הארץ. הכובשים החדשים, נעדרי ידע וניסיון במנהל, הותירו על כנן את המסגרות הקיימות ושפת המנהל המשיכה להיות יוונית. חלוקת ארץ ישראל המערבית למחוזות לא השתנתה אף כי שמותיהם וערי הבירה שלהם שונו. פלשתינה הראשונה (פרימה), מחוז ביזנטי שכלל את דרום הארץ ואת מרכזה, הפכה להיות גֻ'נד פלשתינה. צפון הארץ, פלשתינה השנייה (סקונדה), היה לגֻ'נד אל אֻרדֻן. שינוי השמות, כמו העתקת בירות הפרובינציות והמחוזות, התבצעו בכל הח'ליפות, והיו מהלכים הכרחיים שסמלו ראשיתה של תקופה חדשה ושלטון חדש. בירת המחוז הצפוני נעה מבית שאן לטבריה, ואילו זו של המחוז הדרומי עברה מקיסריה אל לוד (אף כי קיימות דעות אחרות המצביעות על אמאוס ובירושלים). המצדדים בכך שלוד הייתה הבירה החדשה מציינים כי מייסד רמלה, סלימאן בן עבד אלמלכ, היה בלוד כאשר קיבל את ההחלטה לייסד בירה חדשה, וכי זו נועדה לבוא במקומה של לוד.

המקורות מצביעים על סלימאן, שהיה מושל ג'נד פלשתינה בימי שלטון אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד (שלט מ-705 עד 715), כעל האיש שביוזמתו קמה עיר, במקום בו לא היה קודם דבר, פרט לחולות ומכאן בא שמה של העיר (בערבית: רמל = חול). על פי פרשני הקוראן, הגבעה עם המעיין (מקום המבטחים), אליה הביא אלוהים את מרים וישו, והמוזכרת בסורת אלמאמנין, כג:52, היא רמלה[1]. מדברי אחרים משתמע שרמלה הייתה קיימת כאשר נכבשה הארץ בידי המוסלמים, בשנים 639640, אם כי ייתכן שמדובר בעיר אחרת בשם זה (פרופ' גיל מצביע על העיר 'חולית המחוז' - 'חול' פירושו, כאמור, 'רמל' בערבית - המוזכרת בתוספתא[2], כעל אחת מהאפשרויות)[3]. יש המקדימים את בניית רמלה לימי ממלכת ישראל המאוחדת ומוסרים שהייתה מושב לדוד ולשלמה, המקודשים באסלאם כנביאים ולרחבעם, אך אין, לפי שעה, ראיות כל שהן לדעה זו. מן החפירות שנערכו עד כה ניתן להסיק את ההפך. בבית יוצר, שנחפר בשכונת גיורא ברמלה, מצאו החופרים, מרים רוזן-איילון ואבי איתן, מתחת לשכבה, אותה תיארכו למאה ה-8, חול נקי. רצפת פסיפס שתוארכה לאותה מאה ונחפרה לא הרחק ממתחם המסגד הלבן, נמצאה אף היא על קרקע בתולה. מאיר בן דב, שחפר באתר המסגד הלבן, מצא שהשכבה הקדומה ביותר, אותה תיארך לתקופה האומיית, נבנתה על "חול דק ונקי". תמונה דומה התבררה בכל החפירות האחרות בסביבה זו. אנדרו פיטרסן, שערך שורה של סקרים ארכאולוגיים על-קרקעיים ותת-קרקעיים מציין אף הוא שהעיר "הוקמה על אתר בתולי בו לא היה ישוב קדם-איסלאמי". גם בחפירה נרחבת ביותר, שנערכה בשנים 2002-2003, בשטח גדל ממדים מדרום למסגד הלבן, נמצאו השכבות המוסלמיות כאשר מתחתן חול נקי ללא כל סימני בנייה.

בחירתו של סלימאן בהקמת בירה חדשה במקומה של לוד נהנתה מיתרונותיה של זו האחרונה: מיקום בצומת דרכים מרכזי, היושב על דרך העוברת לאורך המזרח התיכון ממצרים לארץ ישראל ומשם לסוריה, מסופוטמיה ואנטוליה, ועל דרך העוברת לרוחב ארץ ישראל, שהובילה מיפו למרחב יהודה, ירושלים ועבר הירדן. כן השפיעו על בחירת המיקום האקלים הנוח, הטופוגרפיה השטוחה, מבנה הקרקע (חולות) הנוח לבניה, וכן מרחק מספיק להגנה מנמל שעשוי לזמן פולשים מן הים, אך מאידך גם לספק אפשרויות לסחר ימי. על אלו נוספו יתרונות כמו תכנון מודרני של עיר חדשה, ללא משא כובד היסטורי דתי שאפיין ערים כמו לוד או ירושלים.

בספרות המקצועית מצוינת בדרך כלל השנה 716 כשנת ייסודה של רמלה, אלא שבזמן מותו של אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד, בתאריך 24 בפברואר 715, מצוין במקורות הערביים שסלימאן שהה ברמלה[4]. ברור אפוא שהעיר נוסדה קודם לכן, אם כי על פי המקורות המצויים בידינו כיום, לא ניתן להצביע על שנת הייסוד המדויקת. פתרון אפשרי לבעיה הוא להניח שהעיר נבנתה בשלבים ולפיכך לא ניתן להצביע על שנה מדויקת. אריה חורשי כותב כי התחלת הבנייה של העיר הייתה בשנת 710[5]. לפי בלדאד'ורי (כתאב אלפותוח) בנה סלימאן תחילה את ארמון המושל ומייד אחר כך את בית הצובעים (שיש יסוד סביר להניח שתושביו היו יהודים[6]), ובסמוך לו חפר בארות מים מתוקים. כמו כן הקים מסגד, שלא סיים את בנייתו מאחר שעבר לדמשק, עם מינויו לחליף, בשנת 715[7]. כלומר, בין הקמת ארמון המושל להקמת המסגד עברו חמש שנים, ומכאן ייתכן הבלבול במקורות בעניין שנת ייסודה המדויקת של העיר.

מניתוח תיאורי העיר במקורות נראה שהייתה עיר מתוכננת היטב, ועד כמה שניתן לשפוט מן הכתובים ומחפירות ארכאולוגיות, עלתה רמלה בגודלה, פארה ומורכבותה האורבנית על כל המפעלים האחרים של בית אומיה. הקמתה הייתה כרוכה בהוצאת הון עתק (למפקח על ההוצאות הכספיות מונה נוצרי מהעיר הסמוכה, לוד, בשם בטריק בן אַ-נכּא[8]). מתיאורי עדי ראייה, נראה שלבנייתה נקראו מיטב האדריכלים, המהנדסים ורבי הבנאים בני הדור. קשה להניח שניתן היה לאסוף את האמצעים ואת בעלי הידע הנדרשים, ללא תמיכת השלטון המרכזי. יש לזכור שימיו של אל וליד, אחיו של סלימאן ושליט עולם האסלאם באותן שנים, הצטיינו בתנופת בנייה עצומה. נראה יותר שהקמת רמלה הייתה אחת מיוזמות רבות הקף אלה, ובמובנים רבים הייתה היא גולת הכותרת שלהן.

שגשוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבות מאגרי מים ליד המגדל הלבן ברמלה

מאז נוסדה, בראשית המאה ה-8, הייתה רמלה הגדולה והחשובה בערי הארץ. המקורות המוסלמים מכנים אותה "עיר ענקית" (מדינה עט'ימה). שטחה עלה על 2,000 דונם ומספר תושביה עלה, קרוב לודאי על 50,000. היא הייתה המרכז הפוליטי והכלכלי, לא רק של ג'נד פלסטין כי אם של אזור נרחב ביותר, ושמה נודע ברחבי העולם המוסלמי.. מי שרצה לשלוט בארץ צריך היה להחזיק בה, ופעמים רבות עברה העיר מיד ליד. יושביה נפגעו מהכיבושים השונים ומכוחות הטבע העזים, אך שבו ושקמו את עירם.

מהתיאורים מצטיירת רמלה כעיר גדולה בשטחה ומגוונת באוכלוסייתה. מקימיה בנו אותה, ככל הנראה, על סמך תכנון מדויק שהסתמך על הדגם הרומי הקלאסי - רחובות ישרים ורחבים החוצים זה את זה בזווית ישרה. במרכזה עמדו מבני הציבור המרכזיים. שני רחובות ראשיים, ניצבים זה לזה, חלקוה לארבעה חלקים עיקריים. ברחובות אלה פעלו שווקים מגוונים ועשירים בסחורה. על חשיבות רמלה בעיני מייסדיה והשליטים שבאו אחריהם, ניתן להקיש מן המאמץ הרב שהושקע על מנת לספק מים לכל צרכי העיר. מערכת אספקת המים כללה בניית אמת מים שהביאה מים מאזור תל גזר, בניית מאגרים תת-קרקעיים לאצירת מי האמה וחלוקתם, חפירת בארות, חציבת בורות והתקנת מאגרים לקליטת מי הגשמים. מורכבות מערכת זו חייבה תכנון קפדני.

בימי בית עבאס (750-935), כאשר מרבית הארץ סבלה מהזנחה מצד השושלת החדשה, נהנתה רמלה מטיפוח ומהשקעה נכבדה. שדות שננטשו עובדו מחדש בסיוע הממשל. למפעלי המים נוסף המאגר הידוע כבריכת הקשתות ונערך שיפוץ מקיף באמה. בין חומותיה פעל מרכז כלכלי, שהתאפיין בפעילות נמרצת בתחומי החקלאות, התעשייה, המלאכה והסחר הבינלאומי. בעיר פעלו טחנות לחיטה, שמן זית בה ויוצא ממנה כבר במאה ה-8, הסבון הרמלאי נחשב בין מוצרי הייצוא המעולים של הארץ, ומוצרי יצוא נוספים היו תאני רמלה המיובשות והחרוב, הן בצורתו הטבעית והן כדבש. ברמלה ייבשו ויצאו צימוקים וגם יין יוצר בעיר. בעיר פעל מרכז חשוב לייצור אריגים, לצביעתם ולסחר בהם. הכותנה, שהייתה חומר הגלם העיקרי בתעשיית הטקסטיל בעיר, שמשה, קרוב לודאי, גם בייצורו של נייר. רמלה הייתה מרכז לייצור כלי חרס, מתכת וזכוכית, וברבים מאזורי התעשייה שנחפרו בה נמצאו עדויות לפעילות חרשי מתכת.

מיקומה האסטרטגי של רמלה הפך אותה בסיס נוח לסחר המעבר ולסחר המקומי, והיא מצטיירת כאחד המרכזים החשובים ביותר לסחר הבינלאומי באותה עת. העיר סחרה עם שווקים בעיראק, בחצי האי ערב, בסוריה ובמצרים ואף עם ארצות רחוקות יותר, מספרד ועד הודו. למבני האירוח בעיר הייתה חשיבות רבה וקיומם היה חיוני לחיי הכלכלה של רמלה. בעיר פעלו מוסדות בנקאיים שהעניקו אשראי לסוחרים, אפשרו הפקדות כספים ופדיון המחאות ונתנו תמיכה פיננסית לחיי הכלכלה. מיטבעת רמלה הייתה אחת משלושה-עשרה מיטבעות שפעלו אז בארץ והחשובה ביניהן. 360 שנה נמשכה פעילות הטביעה בעיר.

רמלה הייתה מוקד מוסלמי פעיל ותוסס, ובה ישבו מושלי ג'נד פלסטין ולעתים מושלי סוריה רבתי. מרבית מושליה נמנו על משפחות שושלות השלטון השונות או על מקורביהן. מלומדים מכל רחבי האסלאם באו אליה ללמוד וללמד בה. ברמלה חיתה קהילה נוצרית גדולה ופעילה, והעדה הבולטת ביניהם הייתה המלכיתים (יוונים-אורתודוקסים) שהחזיקה בשתי כנסיות לפחות. בעיר הייתה גם קהילה סורית-יעקוביטית, וכנראה גם קהילה ארמנית. גם הקהילה השומרונית הייתה נכבדה למדי.

יהודים ישבו ברמלה כנראה כבר מאז הקמתה, אולם עיקר הידיעות שבידינו אודותיהם הן מן המחצית הראשונה של המאה ה-11. ניתן להעריך שהיו בעיר אז בערך כ-4,000 יהודים, והקהילה מילאה תפקיד מרכזי בחיי כלל היהודים בארץ. ראשיה קיימו קשרים עם רבי השלטון ועם קהילות אחרות בארץ ומחוצה לה, ובמיוחד עם זו בפוסטאט. יהודי רמלה התפרנסו ממגוון גדול של עיסוקים. מהכנסותיהם החזיקו בעיר ישיבה, בתי דין וכמה בתי כנסת, ואף תמכו בקהילת ירושלים והחזיקו בכספם חלק ניכר מפעילויות ישיבת גאון יעקב. ראשיה של ישיבה זו העדיפו, פעמים רבות, לגור ברמלה או לשהות בה במקום לשכון בירושלים. רמלה הייתה המקום בו פרצו וסערו המחלוקות על ראשות הישיבה שפלגו את יהודי הארץ וסביבתה במאה ה-11. גם ההסכמים שסיימו את המאבקים נחתמו ברמלה. מנהג ייחודי לרמלה היה לחגוג בה יום טוב שני של גלויות והיא הייתה היחידה בערי הארץ בה נחגג סוג זה של מועד. בין מנהיגי הקהילה היו כמה אישים מפורסמים ובהם רופאים ששמם יצא למרחוק. בצד הקהילה היהודית הרבנית, ישבה ברמלה קהילה קראית נכבדה. היא החזיקה כנראה בשלושה בתי כנסת, ובין אנשיה היו רופאים ובנקאים.

לאורך שנות השגשוג, היה נהוג שיהודי רמלה סייעו לשלם את המסים שנדרשו מהקהילה היהודית בירושלים. המנהג נפסק לאחר שבשנת 1024 נערך טבח נרחב באוכלוסייה היהודית של העיר על ידי תושביה המוסלמים. לפי מכתב של יהודי רבני מרמלה שנמצא בגניזת קהיר, יהודים רבים נהרגו ואחרים עונו עד שהם מסרו היכן טמון כספם.‏[9]

שקיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמלה בסוף המאה ה-19

חומות העיר נבנו סביב 1029. ב-749 ושוב ב-5 בדצמבר בשנת 1033 ובמספר מהלומות נוספות בשנת 1034, נהרסו חלקים גדולים מן העיר בשל רעידות אדמה. שליש מהעיר נחרב, והחומות והמסגד נפגעו. התאוששות העיר מהרס זה הייתה זריזה, שכן במארס 1047 מדווח הנוסע הפרסי, נאסר א-חוסרו, שרמלה היא "עיר גדולה, עם חומות חזקות הבנויות מאבן מטויחת, בעלות גובה רב וחומות עבות, עם שערי ברזל הנפתחים פנימה". מסגד יום שישי שופץ, ומעל אחד משעריו נקבעה כתובת המזכירה את רעידת האדמה.אך בשנת 1068 הכה רעש עז כל כך ברמלה עד שחרבה כליל. רבים נספו באסון (המקורות מדווחים על 15,000 - 25,00 הרוגים). העיר הוקמה מחדש ארבע שנים מאוחר יותר באתר סמוך, אולם לא שבה עוד להיות בירת הארץ. מייסדיה החדשים, הסלג'וקים, העבירו את בירת הג'נד לירושלים. שטחה של רמלה הצטמצם מאד והיא איבדה את מרכזיותה. עד כמה ירדה העיר מגדולתה אפשר ללמוד מן העובדה, שבשנים 10771266, העדיפו שליטיה ותושביה השונים להימלט ממנה, בכל פעם שקרב אליה אויב, או למוסרה ללא קרב - והדבר קרה לא פחות משש פעמים. ביצוריה היו דלים ותפקידה במדרג המנהלי והגאוגרפי היה נמוך דרגה. בשנת 1077 התקוממו תושביה נגד הקצין הטורקמני אאסיז, וכאשר הוא הגיע לעיר, מצאה נטושה ופגע בחומותיה.

לפי ויליאם מצור, כשאר הגיעו הצלבנים מסוריה במסע צלב, רמלה הייתה עיר מיושבת. אולם עם הגעת הצלבנים, ברחו התושבים לאשקלון (זו הייתה הפעם הראשונה מתוך שש שתושבי העיר נטשוהּ בין השנים 1099 ל-1266) ביחד עם המשמר המוסלמי. העיר אפוא ננטשה ושעריהּ נמצאו פתוחים עם כיבושה ב-3 ביוני 1099. הצלבנים זיהו את רמלה, כנראה בעקבות זיהוי קדום יותר, כעיר "הרמתיים צופים (יוונית: ארימתיאה)", עיר הולדתו של שמואל הנביא. בה בעת זיהו אותה גם בתור "הרמה" - העיר בה מת ונקבר שמואל. לזיהוי זה חשיבות רבה עבור הנוצרים, שכן הרמתיים צופים נחשבת לפי המסורת גם עיר הולדתו של יוסף הרמתי, האיש שדאג להורדת גופת ישו מן הצלב ולקבורתה. ביומן המסע של רבי בנימין מטודלה, שביקר בארץ בשנת 1173, מתואר שהצלבנים, בעודם עוברים דרך רמלה, שזוהתה על ידם כ"הרמה", מצאו במקום את עצמותיו של שמואל הנביא, והביאו אותם יחד איתם, וקברום מחדש בנבי סמואל - היא מצפה המשקיפה על ירושלים ליד גבעון (נחמיה ג', ז). תחת שלטון הצלבנים הייתה רמלה כפופה, לתקופה מסוימת, לרוזן של יפו, וגם כאשר נעשתה נחלה עצמאית, לא נמנתה על הבולטות בסניוריות.

המסגד הלבן, שהכתבים של הגאוגרפים הערבים המוקדמים וחפירות ארכיאולוגיות יותר אחרונות הראו שהיה מרכז העיר האומיית והעבאסית, הפך להיות מבודד בתקופה זו, במרחק מסוים מערבה מהמרכז. האזור המערבי המאוכלס, שהכיל את הקתדרלה הצלבנית (כיום אזור המסגד והתחנה המרכזית), הופך להיות מרכז העיר. נראה שבבנייתם את המבצר והכנסייה במקומות אלו, הצלבנים הכריעו באופן יעיל היכן יהיה הגרעין של רמלה הממלוכית והעת'מאנית. הסיבה לתזוזה של מרכז העיר בתקופה הצלבנית נתונה למחלוקת בקרב החוקרים. החוקר ארליך טוען שרק אחרי 1102 הוקם המרכז הצלבני של רמלה; לדעתו הפרנקים מצאו את רמלה באתרהּ המקורי כעיר בנויה היטב, אשר יכלה לספק את צורכיהם, ולמרות זאת הם הדירו את רגליהם ממנה. לשיטתו, בערים שנכנעו להם בלא קרב ונשארה בהן אוכלוסייה מקומית, נהגו הצלבנים להקים רובע משלהם. לעומת זאת, בערים שהתרוקנו מיושביהן בחרו להתיישב בתוך המבנים הקיימים ולימים היה הופך אותו רובע למרכז הכובד של הערים והמרכז הקודם היה ניטש. כך לדעתו אירע גם ברמלה, אף שכאשר נכנסו אליה צבאות הצלבנים ב-1099 הם מצאוהּ ריקה ולא הייתה להם עילה להקים בה רובע חדש ונפרד. פרינגל לא סובר ש-30 שנה לאחר רעידת האדמה של 1068 הצלבנים מצאו את העיר ריקה לחלוטין, אלא שהעיר הייתה מאוכלסת חלקית ולכן הצלבנים הזיזו את מרכזה. גת מסביר שהסלג'וקים היו אלו שבנו מחדש את העיר שנחרבה ברעש האדמה. פיטרסון לעומתו גורס שפגיעת הרעש החריבה כליל את המרכז הישן ופינוי ההריסות היה כרוך במאמץ רב מדי, ולכן הצלבנים בנו את המרכז מערבה.‏[10]

בימי ממלכת ירושלים השנייה הייתה רמלה עיר שולית למדי. הסולטאן הממלוכי ביברס כבש את העיר בשנת 1266, אולם גם אצל הממלוכים לא הייתה אלא מרכז למחוז קטן בנציבות (ממלכה) של עזה. נבנו בה מספר מבנים מפוארים, שהבולט בהם היה המגדל המרובע (הידוע גם בשם "מגדל הארבעים" או "המגדל הלבן") שבנייתו הושלמה ב-1318 וכן כמה מסגדי קבורה נאים. הממלוכים גם נטלו את הכנסייה המפוארת שהקימו הצלבנים במאה ה-12 והסבו אותה למסגד.

במאה ה-14 וה-15, ידעה העיר התאוששות זמנית כאשר סוחרים אירופים קבעו בה את מושבם וחדשו את מעמדה כמרכז סחר בינלאומי. כאשר שקע המסחר, חזרה רמלה להיות חסרת חשיבות. מגיפות ופשיטות נוודים הפילו חללים בין יושביה ודלדלו את הנותרים. מנזר לטיני נוסד ברמלה ב-1420 על ידי הדוכס פיליפ הטוב, והוא משופץ מאוחר יותר על ידי המלך לואי ה-14.‏[11] בסוף המאה ה-14 השתכנו בעיר נזירים פרנציסקנים שהקימו בה, במהלך המאה ה-15, אכסניה מפוארת עבור עולי רגל קתולים שעשו את דרכם לירושלים. מאוחר יותר זיהו הנזירים את המקום כביתו של יוסף הרמתי והאכסניה התקדשה ונוסף לה המנזר הקיים עד היום.

מתחילת העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמלה בשנת 1917

גם כאשר כבשו העות'מאנים את רמלה בסוף 1516, לא השתנה גורל העיר. ב-1546 פגע בה בפעם נוספת רעש אדמה עז שהותיר בה לא מעט חללים והרס. היא המשיכה להיות עיירה מנומנמת עוד מאות בשנים. וב-1 במרץ 1799 במסגרת מסע נפוליאון בארץ ישראל חנה נפוליאון ברמלה אשר נכבשה ללא התנגדות.

במאה ה-19, עם גבור תנועת התיירים ועולי הרגל, התעוררה רמלה מעט ונבנו בה מספר מלונות ואכסניות. בשנת 1889 התיישבו בעיר מספר משפחות יהודיות ביוזמת ארגון "למען ציון" בברלין.‏[12] אליהם נמשכו משפחות נוספות בגלל יוקר המחיה הנמוך יחסית לירושלים ויפו.‏[13] באפריל 1890 היו בעיר 14 משפחות יהודיות, רובם בעלי מלאכה ומיעוטם סוחרים.‏[14]

אחד מהמלונות הוקם בידי משפחה יהודית, משפחת ברסלבסקי. במלון זה התכנסה באוקטובר 1906, ועידת היסוד של מפלגת פועלי ציון, שמנהיגיה הבולטים היו יצחק בן צבי ודוד בן-גוריון. בנו של דוד גיסין, ניהל מסעדה בעיר מול תחנת העצירה של העגלות בדרך בין יפו וירושלים.‏[15][16]

רמלה נפלה לידי כוחו של הגנרל אלנבי ב-17 בנובמבר 1917. תחת שלטון הבריטים התעוררה העיר ושטחה גדל. ב-1922 הוקמה לה עירייה, רחובותיה נסללו ובתים נאים נבנו בידי עשיריה. ב-1927 סבלה מפגיעה של רעידת אדמה נוספת וחלק מבניניה התמוטטו. בין התושבים היו מספר הרוגים.

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גירוש ערביי רמלה ב-1948
אנדרטת האצ"ל ליד כביש 44 בכניסה הצפון-מערבית לרמלה

לאחר החלטת החלוקה, הייתה רמלה למרכז הכוחות הערבים בגזרה שבין לטרון ליפו. מפקד כוחות הערבים בגזרה, חסן סלאמה, קבע את מושבו בגבול העיר, במקום ששימש עד יציאת הבריטים כבי"ס לשוטרים. ב-13 בדצמבר 1947, ביצע הפלמ"ח פשיטה על תחנת האוטובוסים של רמלה,‏[17] בתגובה לפגיעה בתחבורה הציבורית היהודית בדרך לירושלים[דרוש מקור]. ב-19 בפברואר פוצץ בית של הוועדה הלאומית בסמוך לשוק. בהתקפה זו נהרגו 6 ערבים.‏[18] אור ל-3 באפריל 1948 פוצצה מפקדתו של חסן סלאמה בידי כוח מחטיבת גבעתי. הוא עצמו לא שהה במקום וכך ניצל אולם 30 מאנשי מטהו נהרגו. במהלך מאי וראשית יוני הותקפה העיר מספר פעמים בידי האצ"ל. כל ההתקפות נהדפו ו-51 מאנשי האצ"ל נפלו בקרבות. אור ל-10 ביולי 1948 תקפה חטיבת קרייתי את רמלה במסגרת מבצע דני ונהדפה, אולם יומיים מאוחר יותר, לאחר פשיטת גדוד הקומנדו 89 על לוד הסמוכה, נכנעה רמלה ללא קרב וכ-600 לוחמים עזבו אותה עם נשקיהם. בנו של ראש העיר וכמה נכבדים ערבים מסרו את כתב הכניעה לידי נציגי צה"ל.

בריחת תושבי העיר החלה כבר בסוף אפריל. שומרים שהוצבו ביציאות העיר מנעו את היציאה מצעירים והתירו אותה רק לזקנים, נשים וילדים. בתחילת יולי 1948 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית בערים רמלה ולוד יחדיו, כולל כ-15,000 פליטים מיפו וסביבותיה, כ-50,000 עד 70,000 איש‏[19]

ב-10 ביולי בעקבות ההפצצה האווירית החלה הבריחה ההמונית מהעיר. לאחר כניעת העיר, בעקבות תקריות ירי בלוד, הוצאה הוראה ממטה מבצע דני לגרש את תושבי רמלה, למעט הגברים הצעירים, מזרחה לכיוון עמדות הלגיון בהרים. השר בכור שטרית שהגיע לאזור, ראה את ההכנות לביצוע הגירוש ופנה לבן-גוריון ושרתוק בדרישה לבטלו. בעקבות זאת הוצא בלילה שבין ה-12-13 ביולי הנחיה שלא להכריח נשים, זקנים וילדים לצאת מהעיר. אולם ב-13 ביולי הושג הסכם בין צה"ל לאנשי רמלה: צה"ל ישחרר את הגברים הצעירים שנעצרו ואלו יעזבו את העיר עם משפחותיהם וכלל האוכלוסייה האזרחית. בעוד תשובי לוד יצאו ברגל, תושבי רמלה הסעו באוטובוסים ומשאיות לאל קובאב ומשם המשיכו ברגל. כ-1000 תושבים ערבים נותרו בלוד ורמלה יחדיו‏[20] ואלו השתייכו למשפחות אחדות.‏[21] פליטי לו ורמלה היוו כ-7-10% מפליטי מלחמת העצמאות. לימים אפשרה מדינת ישראל לכ-500 נוצרים מבני העיר לשוב אליה ובתחילת 1949 היו בלוד ורמלה יחדיו כ-2000 ערבים.‏[22]

הפיכתה לעיר יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברמלה שוכנו מוסדות שונים של צה"ל‏[23] ועוד במהלך מלחמת העצמאות החלה רמלה מתמלאת עולים חדשים. ראשוני העולים (כ-40 משפחות מיוצאי בולגריה) הגיעו ממחנה העולים בפרדס חנה ב-14 בנובמבר 1948.‏[24] באמצע דצמבר כבר היו בעיר 2000 יהודים‏[25] ובינואר 3,500.‏[26] מאז תהיה מסורת קליטת העלייה ליסוד העיקרי לגידול הדמוגרפי בעיר. במקביל לקליטת תושבים יהודים נכנסו לגור בעיר גם תושבים ערבים ממקורות שונים. עם כיבוש לוד ורמלה הושמו השתיים תחת ממשל צבאי ונוהלו על ידי המושל הצבאי רס"ן זיגה יעבץ. במאי 1949 מינה משרד הפנים לכל עיר מועצה ממונה ובראשה יושב ראש. אלה נטלו את ניהול הערים מן המושל הצבאי לידיהן. ראש העיר הנבחר הראשון היה מאיר מלמד.

מאז סוף שנות ה-50 הייתה רמלה למרכז היהודים הקראים בישראל.

העיר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר שימשה תחנת מעבר ראשית בין ירושלים לתל אביב, עד סלילת כביש 1 שעקף אותה מצפון, ועד היום היא משמשת מוקד אזורי לכל המושבים שבסביבותיה. אזורי התעשייה של העיר מרוכזים בצידה המזרחי והצפוני, והמפעל המוכר והגדול ביותר באזור הוא מפעל נשר, הנמנה עם מפעלי המלט הגדולים בעולם.

העיר ידועה בזכות "שוק יום רביעי", בו רוכלים פורסים את מרכולתם הססגונית, ברחובות בסביבות השוק. בשנות השמונים כונתה רמלה "עיר הדיסקוטקים", בשל הדיסקוטקים הרבים שהיו בה, והיוו מוקד משיכה, ומקום בו עשה הזמר המזרחי המתחדש את צעדיו הראשונים לקראת פופולריות בקרב כל שכבות הציבור הישראלי.

בעיה אורבנית שקיימת ברמלה היא בנייה בלתי חוקית[27]. לתופעה, שקיימת גם בעיר הסמוכה לוד, לא נמצאו פתרונות מספקים עד כה.

לאחרונה[דרושה הבהרה] ועדת הדירוג ״מעלות S&P״ העלתה את דירוג האשראי של רמלה לציון של AA. כמו כן, נבנו שכונות חדשות וגדולות המתאימות לזוגות צעירים, כדוגמת קריית האמנים, ועוד פרויקטים נוספים שבתכנון, כגון: מערב רמלה, מטרו, מתחם מכבי, גינדי סיטי וכן פרויקט גינדי סיטי שכולל גם הקמת בריכה עירונית וקניון חדשים.

ברמלה נמצאים כמה ממתקני הכליאה החשובים של מחוז המרכז של שרות בתי הסוהר המיועדים לענישתם ולהתחלת שיקומם של עבריינים.

לרמלה קבוצת כדורסל נשים מהטובות בארץ בשם אליצור רמלה. קבוצה זו זכתה מספר פעמים באליפות ליגת העל לנשים, בגביע המדינה ואף בגביע היורו קאפ (המפעל השני בחשיבותו באירופה). לעיר גם קבוצת טניס גברים מהטובות בארץ שזכתה פעמים רבות בעשור האחרון באליפות המדינה ובמחזיקי גביע המדינה לקבוצות.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות האוכלוסייה ברמלה:‏‏
שנה סך אוכלוסייה יהודים מוסלמים נוצרים
1922 [28] 7,312 ‏‏35 5,837 1,440
1931 [29] 10,347 5 8,156 2,184
1946 [30] 16,380 0 12,910 3,470
1948 1,547 1,547
1955 21,700 19,500
1961 23,202 21,000
1972 34,062 29,800
1983 42,244 36,000
1995 57,356 47,597 7,142 2,310
2000 61,900 50,200
2005 63,688
2008 65,500

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2012, מתגוררים ברמלה 68,017 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.4%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2012, העיר מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ב (2011-2012) היה 50.3%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2011 היה 5,956 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,964 ש"ח).‏[31]

רמלה היא עיר מעורבת, והתפלגות האוכלוסייה בה היא כדלקמן:


להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בעיר:

ערביי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז המבקרים של היהדות הקראית

שכונת ג'ואריש הייתה ידועה לשמצה בשל שוק הסמים שהתפתח בה החל מסוף שנות ה-80. התוצאה הייתה בניית גדר הפרדה שגובהה 3.5 מטר בין שכונת ג'ואריש לשכונות היהודיות שהוקמו בסמוך לה עם הקמת שכונת גני דן. בשנת 2002 עלתה העיר לכותרות בעקבות סכסוך אלים במיוחד על רקע עברייני בין שתי חמולות בדואיות בשכונת ג'ואריש: ג'רושי וקראג'ה, שאחד משיאיו היה ירי בשוגג של טיל לאו על שכונה יהודית סמוכה. הסכסוך נגמר בכך שהמדינה סיכמה עם חמולת קראג'ה לעקור לאזור הצפון והרסה את בתיה. רוב האוכלוסייה הערבית גרה באזור העתיק הקרוי "הגטו". מספר לא רב של ערבים (בעיקר נוצרים וקופטים) גרים במעורב עם האוכלוסייה היהודית. יחסי הדו קיום בין יהודים לערבים בעיר זו מעט שבריריים ובעייתיים. בפרוץ האינתיפאדה השנייה הוצתו מספר בתי כנסת. בעקבות מעשים אלו ניסו יהודים להצית מסגד ערבי. ב-7 בנובמבר 2004 דווח בתקשורת על לכידת כנופיית נערים ערביים, שניסו להצית בתי כנסת בעיר.

קראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברמלה, מרכז היהודים הקראים בישראל, ממוקמת מועצת הרבנים של הקראים וכן בית הכנסת המרכזי של בני הקהילה. הקראים הם זרם יהודי שהתגבש במהלך המאה ה-8. הקראים הם יהודים לכל דבר, בעלי השקפות ייחודיות והלכות שונות מאלה המקובלות ביהדות הרבנית, המבדילות בינם לבין הזרם הרבני (המרכזי ביהדות). הקראים רואים במשנה ובתלמוד דברי חכמים ולא תורה שבע"פ.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרחב רמלה לוד היה צומת דרכים מרכזי בארץ ישראל כבר בעת העתיקה. לצומת זה תפקיד חשוב הן ברשת הדרכים הבינלאומית של המזרח התיכון והן בזו של ארץ ישראל. במרחב לוד-רמלה עוברים הסעיפים השונים של הדרך המוליכה ממצרים לאנטוליה, סוריה ומסופוטמיה. סעיף מרכזי של דרך זו מצטלב עם ציר הרוחב החשוב ביותר של ארץ ישראל, המוביל ממישור החוף לכיוון ירושלים והרי יהודה ומשם מזרחה לעבר הירדן. שני צירים אילו שבאו לביטוי כבר בשיקולי בחירת מיקומה של רמלה על ידי שושלת אומיה מיסדיה, שימשו גם כדרכים מרכזיות עם הקמת העיר החדשה לאחר חורבנה של הראשונה ברעידת האדמה של 1068- ולמעשה היו בשימוש זה עד לסוף המאה ה-19. רחוב השוק היווה ציר האורך ורחוב עדס שפיק היה הציר הרוחבי.

העיר שוכנת בין כביש 44 העובר מצפון לה ומחבר בין יפו לבית שמש, לבין הכביש המהיר 431 שנפתח לתנועה בראשית שנת 2009, ומחבר בין ראשון לציון למודיעין. עוד שוכנת העיר בסמוך לכבישי האורך 40 ו-6 העוברים ממזרח לה.

תחנת האוטובוסים המרכזית רמלה-קריית הממשלה היא אחת מהתחנות העמוסות ביותר בשפלה, ויוצאים ממנה אוטובוסים ליעדים שונים בישראל ולנמל התעופה בן-גוריון שנמצא קרוב לעיר מצפון לה. עוד נהנית העיר משירות תדיר של מוניות שירות, בעיקר ללוד הסמוכה.

בצפון העיר שוכנת תחנת הרכבת רמלה ובה שתי מסילות רכבת ושני רציפי צד. בתחנה שירות רכבות פרבריות מתחנת הרכבת בית שמש דרך תחנת הרכבת לוד לתל אביב ולכפר סבא. התחנה ממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית. קיימת תוכנית להקים קו תחבורתי שיחבר את רמלה לראשון לציון.

שדה התעופה רמלה בעל מסלול אחד, הוקם בשנת 1916 דרום-מזרחית לעיר, במקום בו נמצא כיום מפקדת פיקוד העורף, ופעל עד 1948. כל קורסי הטיס במחלקת הטיס של הפלמ"ח נערכו בשדה תעופה זה.

ע"פ דו"ח שפורסם באוגוסט 2010 על ידי משטרת ישראל, רמלה מדורגת במקום הראשון בישראל בגניבת מכוניות עם 3.72 גניבות לאלף תושבים, אף כי בעיר עצמה נתון זה מהווה ירידה של 12% ביחס לשנת 2009.

אתרי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגד הלבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המסגד הלבן
המגדל הלבן

המסגד הלבן הוא מבנה אסלאמי קדום, ששורשיו נעוצים בראשית המאה ה-8, בתקופת שלטונם של ח'ליפי בית אומיה. המסגד עבר מספר שינויים במהלך השנים, והבולט שבהם הוא הקמת המינרט הידוע בשם "המגדל הלבן" שנוסף לו בתקופה הממלוכית. שמו המדויק של המסגד הוא "ג'אמע ארבעין אל מוע'זי", כלומר "מסגד ארבעים הלוחמים" (של מוחמד) שעל פי מסורת מימי הבינים המאוחרים, נקברו בתחומי המסגד הלבן. המסורת הנוצרית ייחסה למסגד את מקום קבורתם של ארבעים המרטירים מסיווס שבטורקיה.

הקמת המסגד החלה בימיו של סלימאן אבן עבד אל מלכ, בונה רמלה, אך הסתיימה לאחר מותו על ידי אחיו הישאם. שמו של המסגד ניתן לו על ידי מוקדסי בשל העובדה שהוא היה מכוסה בשיש לבן, ומוקדסי תיארו כמסגד מפואר במיוחד. המסגד חרב כמעט לחלוטין ברעידות האדמה של 1033 ו-1068, ושוב במהלך התקופה הצלבנית. המסגד והצריח שוקמו מחדש בתקופה הממלוכית, ואז גם נבנה המגדל הלבן. עם ירידת קרנה של העיר רמלה נעזב המסגד וחרב, ורק המגדל הלבן ומספר חורבות נותרו במקום.

המגדל הלבן, שהוקם במקום בשנת 1318 על ידי הסולטאן אל מלכ אל נאצר מוחמד בן קלאון, הוא מהאלמנטים הבולטים ביותר בנופה של רמלה. מאז ימי הביניים נודע המגדל גם בשם "מגדל הארבעים", ומאז הקמתו ועד ימינו אלה הוא עורר התפעלות. בין היתר פיאר אותו ההיסטוריון והשופט מוג'יר א-דין, והמגדל הרשים את הבריטים עד כדי כך ששלטונות המנדט הבריטי בחרו בתמונתו כדי לעטר שטרות כסף בערכים שונים. כמו כן לא נבנו במשטרת רמלה הסמוכה מגדלים, כדי שלא יאפילו עליו.

בדרך כלל נטען שהמגדל נועד להיות מינרט, אך דעה זו מעוררת קשיים בשל כך שהוא מתנשא לגובה של 30 מטר, גובה העולה על זה של צריחי מסגדים המוכרים לנו. למגדל קירות עבים במיוחד, חלונותיו עוצבו כחרכי ירי ולכל אחת מקומותיו נקבעו עיטורים שונים. לפני דלתו נבנתה קשת מקדימה האופיינית לשערים מבוצרים, ותפקידה היה ליצור פתח עילי כדי לירות במנסה לפרוץ את השער או לשפוך על ראשו נוזלים רותחים. מאפיינים אלה והתצפית הטובה מראש המגדל מתאימים לביצור צבאי יותר מאשר לתפקוד דתי. סביר על כן שסיבת הקמת המגדל הייתה קודם כל צבאית, גם אם שימש לתכלית דתית בחיי היומיום.

בריכת הקשתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בריכת הקשתות
בריכת הקשתות

בריכת הקשתות היא בריכה תת-קרקעית לאגירת מים השוכנת בצפון העיר, ואשר נחפרה בתקופתו של הארון א-רשיד (‎763-809), הח'ליף החמישי מבית עבאס. מבנה הבריכה הושלם בשנת 789, וזאת על-פי כתובת בערבית שנמצאת בכניסה אליה:

"בשם אללה הרחמן והרחום...זה מה שנעשה בפקודתו של דינאר, סוכן אמיר המאמינים יאריך אללה את שלטונו. המלאכה נעשתה בידי עבד א... בד'ו אל חג'ה 172"

הבריכה היא המבנה היחידי בארץ ישראל שניתן לשייכו באופן וודאי לתקופה העבאסית. שטח הבריכה הוא כחצי דונם, וגובה תקרתה כ-תשעה מטרים. עומקה מגיע למטר בודד ונפחה הוא כ-5700 ממ"ק. הגג נתמך על ידי שלושה טורי עמודים. בכל טור חמישה עמודים, ובין כל זוג עמודים ישנה קשת תומכת. מבנה הבריכה מהווה תקדים ראשון לשימוש בקשת המחודדת, ודגם זה אומץ לימים בידי הצלבנים, נדד עימם לאירופה והתפתח, לקראת סוף המאה ה-12, לקשת הגותית.

אמת המים האומיית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע בן 150 מטרים מאמת המים שהניח סלימאן מתל גזר לרמלה, התגלה בשנת 2001 בעת חפירות שנערכו במסגרת סלילתו של כביש 6 ממזרח לעיר. האמה מונחת על מסד של אבני גוויל מלוכדות (דבש). דפנותיה עשויות אבן גיר מסותתת, והיא טויחה מבפנים ומבחוץ כדי למנוע חלחול. היא קורתה לכל אורכה בלוחות אבן גיר מסותתים היטב. חתך הזרימה שלה הוא מלבני, כדמות ח' הפוכה. רוחבו 40 – 55 ס"מ. גובה דפנות התעלה כ-1.2 מ'. לאורך האמה נבנו פירי ביקורת, שפתחיהם מאפשרים מעבר אדם. במהלך שיאי הזרימה – אותם ניתן להכיר לפי הגובה המרבי של שקיעת הטרוורטין – יכלה האמה להזרים לעיר כ-17,000 ממ"ק מדי יממה. עם זאת אפשר להניח שבמהלך השנה היו תקופות בהן פחתה עוצמת הזרם. אמות המים לירושלים ולציפורי, העיר המרכזית בגליל, הוליכו כמויות קטנות מאלה שקיבלה רמלה. ככל הנראה, במהלך המאה ה-10 חדלה האמה לתפקד, ונראה שיש לייחס זאת למצור על העיר בשנת 976. מקורות שונים מזכירים שבמהלך המצור קטעו הצרים את זרם המים לרמלה. מאז לא תוקנה עוד האמה.

המסגד הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המסגד הגדול ברמלה
המסגד הגדול. מימין - קבר שיהאב א-דין
כנסיית מנזר טרה סנטה

המסגד הגדול (אל-ג'אמע אל-כביר או מסג'ד אל עומרי) שוכן במבנה ששימש כקתדרלה צלבנית שהוקמה באמצע המאה ה-12. מקובל כיום לזהות את הכנסייה ככנסיית יוחנן הקדוש, אולם שום כנסייה בשם זה אינה נזכרת בתעודות צלבניות. לעומת זאת נזכרת בהן כנסיית יוסף, המוקדשת ליוסף הרמתי. סביר מאד שהכנסייה המרכזית של רמלה הייתה מוקדשת לדמות זו שיוחסה לעיר. לאחר הכיבוש הממלוכי של העיר בשנת 1260, הוחרמה הכנסייה מידי הנוצרים והוסבה למסגד, ולצידה נבנה מינרט, חצרה רוצפה, והותקנן בה מחראב ומינבר. עם זאת המבנה נשמר היטב בתוכניתו המקורית ומהווה היום את הכנסייה הצלבנית הגדולה ביותר בישראל שנותרה בדמותה הראשונית.

מנזר ניקודמוס הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מנזר ניקודמוס הקדוש

מנזר ניקודמוס הקדוש (המוכר גם כ"מנזר הקדושים ניקודמוס ויוסף הרמתי" או "מנזר טרה סנטה") הוא מנזר שראשיתו בשטח שנקנה בידי משמורת ארץ הקודש הפרנציסקנית ב-1396. במהלך המאה ה-15 הוקמה על שטח זה אכסניה מפוארת, ומאוחר יותר הוא זוהה עם ביתו של יוסף הרמתי ונתקדש. בסמוך לבית יוסף זיהו הנזירים את ביתו של נקדימון הקדוש, שעליו נאמר שהיה איש הסנהדרין ושהביא מור ואהלות לרחצת גופו של ישו לאחר מותו.

באכסניה זו לן נפוליאון כאשר היה ברמלה ב-1 במרץ 1799. במאה ה-19 נבנה המנזר מחדש ורוב חלקי האכסניה הישנה נעלמו. במקום נחנכה כנסייה חדשה בשנת 1902, וליד המנזר נבנה בית ספר השייך לרשת החינוך הפרנציסקאנית, ה"טרה סנטה". הכנסייה ידועה בזכות ציור מקורי של טיציאן, המתאר את ההורדה מהצלב, ואשר נתרם בידי העיר מדריד, שלקחה את המנזר תחת חסותה במאה ה-19.

מנזר גיאורגיוס הקדוש היווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנזר ברחוב קהילת דטרויט, משרת את הקהילה האורתודוקסית, הגדולה בקהילות הנוצריות של רמלה. יסודותיו מהמאה ה-12, ובו כנסייה קטנה.

חמאם רדואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמאם רדואן הוא בית מרחץ מהתקופה העות'מאנית ואולי אף קודם לכן, שעומד בליבה של העיר העתיקה של רמלה. מלבד חדר המבוא, חדרי החמאם קבורים מתחת למגרשי החנייה של אולמי "קליפסו". רדואן הוא המלאך השומר על שערי גן עדן, לפי המסורת המוסלמית.

חאן אל פוחאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חאן אל פוחאר (חאן החרסים) הוא חאן עתיק בדרום-מזרחה של העיר, שאגף אחד שלו השתמר בשלמותו. כיום יושבת במקום, באופן בלתי חוקי מסגריה.

בית הקברות הצבאי הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה
בית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה

כשני קילומטרים צפונית לעיר, בדרך ללוד שוכן בית הקברות הצבאי הגדול בארץ ישראל לחיילי האימפריה הבריטית שנהרגו במלחמת העולם הראשונה, בימי המנדט הבריטי ובמלחמת העולם השנייה. בבית הקברות מונצח זכרם של 5,731 חללים : 5,352 - מצבות קבורה ו- 379 - מצבות זיכרון[32].

מרכז המבקרים נשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז מבקרים של מפעל נשר רמלה הוא מרכז מודרני ואיכותי המציג את תהליך ייצורו של המלט ואת החידושים הטכנולוגיים המשולבים בו, תוך הקפדה על איכות הסביבה. הביקור במרכז המבקרים ובאתרים שבמפעל מלווה לכל אורכו בהדרכה ובהסברים וכולל מיצג אור-קולי.

מוזיאון רמלה ובית יד לבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון רמלה נחנך ב-2001, בבניין ששימש כבית העירייה של רמלה בתקופת המנדט הבריטי וכבית הדואר שלה. בקומה התחתונה של המוזיאון תצוגת קבע וכן חדר הנצחה לנופלי העיר במלחמות ישראל. הקומה העליונה מוקדשת לתערוכות מתחלפות. תצוגת הקבע כוללת ממצאים הקשורים לרמלה בימי הבינים, אוסף מטבעות הכולל שלושה מטמונים שנמצאו בעיר וכן מטבעות שנטבעו בה במאות ה-8 עד ה-11. במקום חדר המוקדש לעת החדשה כולל מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל, אוהל מעברה משוחזר וחדר המציג את תוכניות פיתוח רמלה בעתיד.

ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החפירה הראשונה בוצעה בשנת 1949 בידי יעקב קפלן באזור המסגד הלבן. במתחם נמצאה רצפת פסיפס, וכתובת בערבית מעל אחד המבנים המציינת כי הוקם על ידי הסולטאן אל נאצר מוחמד אבן קלאון בשנת 1313 לספירה. הממצאים מגלים כי היו שלשה שלבים בבניין המסגד. הראשון מתקופת בית אומיה שבו הוקם המסגד ומאגרי המים. השני מימי צלח א-דין האיובי, והשלישי מתקופת הסולטאן אל נאצר. חפירה נוספת במתחם בוצעה על ידי מ' בן דוב בשנת 1980, באזור הקיר הצפוני של המסגד. החופר תיעד שש שכבות כאשר הנמוכה ביותר היא מהתקופה האומאית, ובכך חיזק את דבריו של קפלן.

בשנת 1965 נערכה חפירה נוספת בעיר על ידי מרים רוזן-איילון וא' איתן באזור הדרום-מערבי של העיר. בחפירה נמצאו כלים ושברי כלים שונים החל מהמאה השמינית לספירה. הממצאים שופכים אור על הקירמיקה המוסלמית בארץ ישראל במאות הראשונות לאחר הכיבוש הערבי. בשנת 1973 נמצאה בחפירת הצלה על ידי מגן ברושי באותו אזור רצפת פסיפס מהמאה השמינית ובה בין היתר תשליבים גאומטריים ופסוק מהקוראן[33].

שכונות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיכונים אופיניים ברמלה
  • העיר העתיקה
  • המרכז האזרחי
  • נווה דוד
  • נווה רם
  • רמת דן
  • גני דן
  • שכונת גיורא
  • שכונת משכנות
  • שכונת אשכול
  • שכונת ויצמן
  • שכונת בן-גוריון
  • נווה מאיר
  • נאות יצחק רבין
  • נווה יהונתן
  • יפה נוף
  • נווה דקלים
  • שכונת ג'ואריש
  • שכונת ביל"ו
  • קריית מנחם בגין
  • קריית האומנים
  • גבעת הדר
  • השופטים צפון
  • השופטים דרום
  • גן חק"ל א'
  • גן חק"ל ב'
  • אזור תעשייה א'
  • אזור תעשייה ב'
  • אזור תעשייה נשר
  • העיר העתיקה - נמצאת במרכז הדרומי של העיר רמלה. העיר העתיקה מאופיינת ברוב מוסלמי והיא בעצם מכילה את כל המבנים ההיסטוריים של העיר, לצידה של העיר העתיקה משולבת העיר החדשה הכוללת בתוכה את הקניון ושדרת הקניות של רמלה.
  • נווה דוד - שוכנת בצפון מערב העיר המאופיינת בבתי קרקע גדולים.
  • נאות יצחק רבין (נווה הדרים לשעבר) - נמצאת בדרום העיר סמוך לבית הקברות החדש מאופיין בבתי קרקע גדולים.
  • נווה רם - שכונה ותיקה יותר.
  • רמת דן - שכונה חדשה המאופיינת במגדלי מגורים רבי קומות ומגדל פנורמה בגובה של 18 קומות.
  • שכונת משכנות - בעצם כוללת את רוב השיכונים בעיר רמלה, האוכלוסייה היא ברובה יהודית. המקום מאופיין בשיכונים ישנים אך העירייה פועלת לשקמם.
  • שכונת ויצמן - אוכלוסייה ותיקה במרכז העיר.
  • שכונת בן-גוריון - השכונה מאופיינת בביניים גבוהים, השכונה שינתה את אופי האוכלוסייה בה בשנות ה-90 עם העלייה מברית המועצות.
  • שכונת נווה יהונתן - שכונה שנבנתה בשנות ה-80 עד לשנות ה-90. בעיקר בניינים נמוכים ובתי קרקע ותיקים (הקוטג' המאפיין את שנות ה-80).
  • קריית מנחם (אפקה) - השכונה שוכנת מצפון לכביש 44, צפונית לעיר, ומתגוררים בה בעיקר עולים שעלו מחבר העמים בשנות ה-90 של המאה ה-20. בצמוד לשכונה, נבנית שכונת פארק צפון של חברת מ.אביב.
  • קריית האומנים - פרבר דרומי לעיר, השכונה היא שכונה חדשה שעדיין נמצאת בבנייה.
  • השופטים צפון - שכונה ותיקה מאוד היום מאופיינת באוכלוסייה מבוגרת.
  • השופטים דרום - בעבר אזור פחות מאוכלס היום אוכלוסייה מעורבת.

סמל העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל העיר מורכב ממגן בצבע ירוק כהה, ובו נראים בלבן עלה עץ זית, זכר לכרמי הזית הנרחבים שהיו מרכיב בכלכלת העיר בימים עברו, גלגל שיניים המדגיש את פיתוחה התעשייתי של העיר ומגן דוד המסמל את זהותה העברית של העיר. הסמל נבחר בשנות ה-50 על ידי ועדה בראשות יעקב בן סירא‏‏[34].

ראשי העירייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שייח' מוסטפא אל-ח'רירי: 1920-1948. ראש העיר עזב את רמלה לעבר הירדן בתחילת יולי 1948.
  • רב סרן זיגה יעבץ (המושל הצבאי) - יולי 1948 - מאי 1949
  • מאיר מלמד: 1949-1965
  • יהודה שטיין: 1971-1965
  • אליהו סאלם לוי: 1971-1972 (נפטר בעת כהונתו)
  • אהרן אבוחצירא: 1972-1977
  • הנרי חדד: 1978-1983
  • יורם רבי: 1983-1988
  • משה פרץ: 1988-1993
  • יואל לביא: משנת 1993

רבני העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב האשכנזי:

הרבנים הספרדים:

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רמלה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634 - 1099), כרך א' - עיונים היסטוריים, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור (תל אביב, תשמ"ג-1983), סעיף 116, עמ' 86.
  2. ^ "חולית של מחוזא": ערכין ב:ח, לפי מהדורת צוקרמאנדל, ירושלים, תשכ"ג, עמ' 544; ערכין ב:ה, לפי מהדורת האינטרנט של מכון ממרא
  3. ^ ר' גיל, ארץ ישראל, סעיף 116 (עמ' 87). אפשרות אחרת היא, לדעתו, שימוש של המסורות המוסלמיות בשם 'רמלה', בירת ג'נד פלסטין, כל אימת שבאו להזכיר את ג'נד פלסטין, אף טרם הקמתה של העיר; או לחלופין בלבול בהגדרת הזמנים.
  4. ^ גיל, ארץ ישראל, סעיף 116 (עמ' 86). מיכאל אסף, תולדות השלטון הערבי בארץ ישראל, הוצאת דבר, תל אביב, תרצ"ב, עמ' 60 - 61; ושם בעמ' 293 (הערת שולים 46) מפנה אסף ללוהוזן, המסתמך על טברי כמקור, ולפיו נשבעו לסולימאן כחליף ברמלה, בשנת 715, לפני שעבר לדמשק באותה השנה.
  5. ^ אריה חורשי, תולדות היהודים בארץ ישראל תחת שלטון המוסלמים, חש"ד (תשל"ו), עמ' 82 ו-93.
  6. ^ חורשי, תולדות היהודים, עמ' 82
  7. ^ חורשי, תולדות היהודים, עמ' 82.
  8. ^ אסף, תולדות השלטון הערבי, עמ' 123, המסתמך על בלדאד'ורי.
  9. ^ Moshe Gil, "The political history of Jerusalem during the early Muslim period", in Joshua Prrawer ad Haggai Ben-Shammai (eds), "The history of Jerusalem, The early Muslim period, 638-1099", New York University press, 1996, pp. 15-30
  10. ^ גת, קדמוניות 135, תשס"ח, עמ' 65- 67.
  11. ^ Honigmann, "Ramla", in: Bosworth (ed.), The Encyclopedia of Islam, Second Edition, 1995, p. 424
  12. ^ באה"ק הקולוניא החדשה ברמלה, המליץ, 26 בנובמבר 1889
  13. ^ רמלה, חבצלת, 15 באוגוסט 1890
  14. ^ רמלה, חבצלת, 2 במאי 1890
  15. ^ בית אורחים ברמלה, חבצלת, 7 במרץ 1890
  16. ^ בית אורחים ברמלה, חבצלת, 21 במרץ 1890, עמוד 8
  17. ^ פוצצה תחנת האוטובוסים ברמלה, דבר, 14 בדצמבר 1947
  18. ^ פצצה בשוק של רמלה, דבר, 19 בפברואר 1948
  19. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947 - 1949, הוצאת עם עובד, 1991, עמ' 273.
  20. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947 - 1949, הוצאת עם עובד, 1991, עמ' 273-283.
  21. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 176, 246
  22. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947 - 1949, הוצאת עם עובד, 1991, עמ' 283.
  23. ^ מ. מררי, יום ברמלה, על המשמר, 6 באוקטובר 1948
  24. ^ רמלה הנטושה קולטת עלייה, מעריב, 14 בנובמבר 1948
  25. ^ ברמלה ועכו היהודית, הצופה, 19 בדצמבר 1948
  26. ^ רמלה היהודית, דבר, 10 בינואר 1949
  27. ^ מיכל טביביאן-מזרחי, ‏פלישה לקרקעות ולמבנים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 28 ביולי 2004
  28. ^ ‏לפי מפקד האוכלוסין‏ של המנדט הבריטי. ר' גם אצל וילנאי, רמלה, בעמ' 83.
  29. ^ ‏לפי מפקד האוכלוסין‏ של המנדט הבריטי. ר' גם אצל וילנאי, רמלה, בעמ' 83, שם נכתב 10,346 (שני המספרים לסך הכולל של האוכלוסייה אינם מדויקים, לאור העובדה שחיבור סך מספר התושבים הוא 10,345).
  30. ^ אומדן לסוף השנה
  31. ^ פרופיל רמלה באתר הלמ"ס
  32. ^ לשם השוואה בבית הקברות הבריטי בירושלים על הר הצופים הונצח זכרם של 5,769 חללים, מתוכן 2,473 מצבות על קברי החללים‏‏‏
  33. ^ האנציקלופדיה לחפירות ארכאולוגיות בא"י, כרך 4, עמ' 1498-1474
  34. ^ סמל העיר רמלה‏