מקובל

מקובל הוא יהודי שעוסק בלימוד וחקר המיסטיקה היהודית הנקראת קבלה – תורת הסוד, ובכלל זה חקר האלוהות וסודות התורה. רוב המקובלים עסקו בקבלה עיונית, אך היו שהתעסקו בקבלה מעשית.

המקובל היהודי, שומר התורה והמצוות, על פי רוב מעמיק חקר בעולם מיסטי המשתרע מעצמות הבורא ואור אינסוף דרך העולם הגשמי הנראה לעיננו ועד לעולמות של כוחות אפלים הנקראים קליפות, היכלות התמורה או כוחות הסטרא אחרא (הצד האחר). עולמו של המקובל רבוד והוא בנוי, על פי התפיסה הנפוצה ביותר, מאותיות ומשמות המבטאים כוחות רוחניים שונים, ממלאכים, מאורות וכלים רוחניים ואשר כל אלו נפעלים, משפיעים או מושפעים, על ידי פעולות הנעשות פה כגון: עשיית מצוות, לימוד תורה, תפילות, כוונות, ייחודים במחשבה, ניגון, דבקות ועוד.

מטרתו של המקובל יכולה להיות הוצאת (גאולת) ניצוצות מהקליפות, השפעת שפע מהאל לעולם, המתקת וביטול דינים ופורענויות מהעולם, ולהתאחד איחוד מיסטי, חווייתי ותודעתי עם האלוהות, ולצמצם את הפער בינו והעולם הגשמי שבו הוא נטוע לבין האל.

קיימים גם חוקרי קבלה, דתיים או חילונים שאינם נחשבים בהגדרה כמקובלים, חרף עיסוקם בתורת הקבלה כולה, כיוון שעיקר עיסוקם בחקר הקבלה, הכתבים והמיסטיקה היהודית, הוא אקדמי ועיוני, ולא כולל את החלק המעשי המשפיע על חיי היומיום ואשר נובע מעיסוק מיסטי-קבלי בפן הדתי.

הכינוי מקובל

השימוש בכינוי מקובל לזיהוי העוסקים במיסטיקה היהודית השתנה במהלך הזמן וניראה שאחד המקורות הקדומים קיים אצל הראב"ד באמצע המאה ה-12, אך כינויים שונים היו בשימוש כגון: בעל קבלה, חכמי האמת, יודעי ח"ן, בעלי רזים, יודעי סוד, חכמי הנסתר דורשי מרכבה ועוד.

אחת הסיבות המשוערות לכך שיש פחות המצאות של מקובלים בתקופות הקדומות למאה ה-12, היא בכך שעיסוק במיסטיקה נשמר בסוד ואף היה נחשב איסור גדול לגלותו, ועל כן העוסקים שמרו על זהותם או על עיסוקם בתורה זו בסתר. למן התקופה הזו ניראה כי קיימות עדויות הולכות וגוברות על אישים שהוכרו כמקובלים, ובהתאם גם ספרות הקבלה הלכה והתפתחה והשמירה על זהות העוסק בקבלה כסוד הלכה ופחתה, אם כי פרקטיקה זו עדין השתמרה עד לימינו.

מי לא מכונה מקובל

לא כל אדם העוסק בקבלה, מכונה "מקובל", הייתכן שיהיה זה חוקר קבלה, מיסטיקן, מנהיג רוחני או מטפל שעוסק רבות בספרות הקבלית בצורה אינטנסיבית אך לא מתנהג בצורה המסורתית הנהוגה להיקרא בכינוי מקובל, כך אפילו רבנים אשר יסדו קהילות ואשר נוהגים בהם לימוד קבלה, או מטפלים לפי תורת הקבלה, אינם מכונים "מקובלים". כמו כן, נשים אף שחלקן עסקו בקבלה, ויש מי שכתבו ספרים כגון ימימה אביטל, לא נהוג לכנותן בכינוי "מקובלות".

מי יכול להיות מקובל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מקובלים בהיסטוריה

ראשוני המקובלים

במדרשים ובפולקלור היהודי מעניקים לדמויות תנ"כיות וראשי האומה ידע בתורת הנסתר על רבדיה. אך כיוון שעיסוק בחקר תורת הקבלה משמעו, לימוד כתבים והתעסקות בתורה קיימת, הכינוי "מקובל" לא יינתן לדמויות אלו. האזכורים הראשוניים לדמויות קבליות נמצא במאמרים תלמודיים אשר עסקו בנושאים של מעשה בראשית, מעשה מרכבה וסוד החשמל, שם גם צוינו שמות של אישים אשר עיסוקים היה בסודות התורה, ובפעילות מעשית ("קבלה מעשית") הנלוות לכך. את דמויות אלו ניתן לסווג כראשוני המקובלים.

מקובלי ימי הביניים

בתקופת ימי הביניים נהוג לחלק את המקובלים המוכרים באותה תקופה גם לחלוקה גאוגרפית.

פרובאנס וראשית הקבלה הכתובה (סוף המאה ה-12–תחילת ה-13)

• ר' יצחק סגי נהור (“יצחק העיוור") (בערך 1160–1235) – מן הדמויות היסודיות של קבלת פרובאנס; מיוחסות לו מסורות מוקדמות והעמדת תלמידים שהשפיעו על חוג גירונה.
• ר' אשר בן דוד (פעל באמצע המאה ה-13) – נכדו של הראב"ד ותלמיד/ממשיך של המסורת הפרובנסלית; מחבר “ספר היחוד", מן החיבורים השיטתיים המוקדמים שנשתמרו בשלמותם.

חוג גירונה בקטלוניה (המאה ה-13)

• ר' עזריאל מגירונה (ראשית/מחצית המאה ה-13) – מן הבולטים בחוג גירונה; מזוהה כאחד מעמודי התווך של ניסוח התיאוסופיה הקבלית בספרד.
• רעזרא בן שלמה מגירונה (נפטר בקירוב 1245) – מחבר פירוש חשוב לשיר השירים שנחשב טקסט יסודי של “חוג גירונה" (יש ייחוסים היסטוריים שונים לחיבור).
• ר' משה בן נחמן (הרמב"ן / נחמנידס) (1194–1270) – גדול פרשני ספרד; נחשב גם מקובל מרכזי, ושילב רמזי קבלה בפירושו לתורה; במסורות מסוימות נזכר שקיבל את הקבלה מחכמי גירונה, אך שאלת זהות רבו בקבלה נותרת במחלוקת המחקר. סמכותו ההלכתית של רמב"ן תרמה רבות להתפשטות הקבלה.
• ר' יעקב בן ששת גרונדי (מחצית המאה ה-13) – מקובל מגירונה; מחיבוריו נזכרים “שער השמים" ו-משיב דברים נכונים (פולמוס/הגנה על הקבלה).

קסטיליה והזרמים הספרדיים המאוחרים (סוף המאה ה-13–תחילת ה-14)

• ר' אברהם אבולעפיה (1240–אחרי 1291) – מייסד “הקבלה הנבואית/האֶקסטטית", שיטה מדיטטיבית-לשונית (צירופי אותיות ושמות).
• ר' יוסף ג'יקטיליה (1248–אחרי 1305) – מקובל קסטיליאני; חיבורו “שערי אורה" נעשה ספר יסוד בהסברת שמות האל ומבנה הספירות.
• ר' משה די לאון (1240–1305) – המזוהה כמפרסם המרכזי של ספר הזוהר, ובמחקר המודרני נחשב בדרך כלל גם למי שחיבר/ערך חלק גדול ממנו.
• ר' בחיי בן אשר (רבנו בחיי) (1255–1340) – פרשן תורה ששילב בפירושו שכבות של פשט/דרש/סוד, והפך תכנים קבליים לנגישים יותר דרך פרשנות המקרא.

ארץ ישראל/ספרד לאחר נפילת עכו, והמשך ההתפתחות (סוף ה-13–אמצע ה-14)

• ר' יצחק בן שמואל מעכו (“יצחק מעכו") (פעל סוף ה-13–אמצע ה-14) – מקובל מארץ ישראל שעבר לאירופה; נודע גם בבירוריו/דיוניו על מסורות הזוהר.

איטליה (סוף המאה ה-13–תחילת ה-14)

• ר' מנחם רקנאטי (בערך 1250–1310) – מן המקובלים המרכזיים באיטליה; מיוחס לו פירוש קבלי לתורה והשפעה על קליטת הקבלה האיברית באיטליה.

מקובלי צפת

למן סוף המאה ה-15 ועד לסוף המאה ה-17 אנו נתקלים בתופעה שנקראת מקובלי צפת, כאשר כמות גדולה של תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה שעתידים לשנות את פני היהדות מתקבצים בעיר צפת, ועוסקים שם בתורת הקבלה.

• ר' יעקב בירב (מהר"י בירב) (1474–1541) – ממנהיגי חכמי צפת בראשית המאה ה-16; יזם את ניסיון חידוש הסמיכה בצפת בשנת 1538.
• ר' יוסף קארו (“מרן") (1488–1575) – פוסק ומקובל, ממנהיגי המרכז בצפת; מחבר בית יוסף ו-שולחן ערוך. כתב גם את מגיד מישרים—יומן התגלויות הכולל מוסר וקבלה.
• רר' משה מטראני (המבי"ט) (1500–1580) – ראש ישיבה ופוסק, מחכמי צפת במאה ה-16; נודע גם בתשובותיו.
• ר' שלמה הלוי אלקבץ (בערך 1505–1584) – מקובל ופייטן צפתי; נודע במיוחד בזכות הפיוט “לכה דודי" שנכנס לסידורים.
• ר' משה אלשיך (“האלשיך הקדוש") (1506/1507–1600) – פרשן, דרשן ופוסק בצפת; חיבוריו על התורה והנביאים נפוצו מאוד.
• ר' משה קורדובירו (הרמ"ק) (1522–1570) – מן גדולי מקובלי צפת; מחבר חיבורים יסודיים, ובראשם פרדס רימונים; השפיע על התפתחות הקבלה בצפת ובדורות שלאחריה.
• ר' אלעזר אזכרי (1533–1600) – מקובל, דרשן ומשורר יליד צפת; מחבר ספר חרדים ומחבר הפיוט “ידיד נפש".
• ר' יצחק לוריא אשכנזי (האר"י הקדוש) (1534–1572) – גדול מקובלי צפת; ניסח שיטה חדשה בקבלה (“קבלת האר״י") שהפכה לציר מרכזי בקבלה המאוחרת.
• ר' חיים ויטאל (מהרח"ו) (1542–1620) – תלמידו המובהק של האר״י; כתב וערך את כתבי האר״י, ובכללם עץ חיים, שמציג את משנת האר"י כפי שנכתבה ונערכה על ידו.
• ר' ישראל נג'ארה (מקובל/רב/פייטן; בערך 1555–1628 לפי מקור אחד, ובמקורות אחרים מופיעות גרסאות שונות) – פייטן מרכזי שפעל גם בצפת במאה ה-16 ופיוטיו התקבלו בתפוצות רבות. (יש אי-אחידות במקורות לגבי מקום ושנת הלידה המדויקים).

מקובלים בעת החדשה

בעת החדשה ובדורות האחרונים פעלו מקובלים רבים בארץ ישראל ובתפוצות. מן הדמויות המוקדמות המוזכרות בהקשר זה הוא רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל מפראג) (המאה ה-16–17). בירושלים של המאה ה-18 התגבשה מסורת לימוד קבלית סביב ישיבת המקובלים בית-אל, שנוסדה בידי רבי גדליה חיון (נפטר 1750). בראש הישיבה עמד לימים רבי שלום שרעבי (הרש"ש; 1720–1777), שנחשב לדמות מרכזית במסורת הקבלה הלוריאנית. בין חכמים שנזכרים כמקושרים למסגרת זו או לדורות הסמוכים לה נמנים רבי אברהם גרשון מקיטוב (1701–1761), רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) (1724–1806), רבי יום טוב אלגאזי (מהרי"ט אלגאזי; 1727–1802) ורבי חיים דילהרוזה (נפטר 1786).

במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בלטו דמויות נוספות במסורות קבליות שונות: במרוקו נודע רבי חיים פינטו ממוגאדור (1748–1845), ובעיראק פעל רבי יוסף חיים (בן איש חי) (1835–1909). בירושלים פעלו בין השאר רבי שלמה אלישיב (בעל לשם; 1841–1926), רבי יהודה פתייה (1859–1942; מחבר הספר הרוחות מספרות), ורבי שלום הדאיה (1869–1944). במאה ה-20 פעלו גם רבי יהודה לייב אשלג (בעל הסולם) (1885–1954), ובניו ותלמידיו, ובהם רבי ברוך שלום אשלג (הרב"ש) (1907–1991) ורבי שלמה בנימין אשלג (1912–1969).

בדורות האחרונים נזכרים בין השאר רבי סלמאן מוצפי (1900–1974), רבי ישראל אבוחצירא (הבבא סאלי) (1889–1984), וכן דמויות שקושרו למסורת בית-אל ולחוגים ירושלמיים של מקובלים, ובהן הרב יצחק כדורי (1898–2006) והרב מרדכי אליהו (1929–2010). בין רבנים בני זמננו שנזכרים בהקשרים קבליים נמנים הרב חיים אריה ארלנגר (1924–1988), הרב דוד בצרי (נולד 1941), הרב בניהו שמואלי (נולד 1960) והרב יצחק בצרי (נולד 1968).

ספרות

הספרות הקבלית מתפרשת על פני דורות רבים.

ראשיתה של ספרות הסוד המוקדמת כבר בימי התנאים, פרקי היכלות וספר יצירה. חיבורים אלו אינם בהכרח קבליים והם אף קיבלו פרושים בעלי גוון אחר, לא קבלי, במהלך הדורות.

ספרות הסוד האמוראית כוללת בעיקר את ספר הרזים, ספר כשפים שחובר כנראה בתקופת התלמוד. ספר זה גם הוא אינו קבלי במובן הידוע של המילה אלא הוא ספר מאגי שעוסק בעשיית כשפים, העלאה באוב וכו', וכן מדרשים רבים בתלמוד הבבלי והירושלמי הנושאים אופי אזוטרי.

אצל חסידי אשכנז (המוקדמים), התפתחה "תורת סוד" שאמנם לא הייתה קבלית אך הייתה מלאה במאפיינים מיסטיים.

הספר הקבלי הראשון הוא ספר הבהיר המכונה "מדרשו של ר' נחוניא בן הקנה", ויחד איתו הופיעו ראשוני המקובלים במאה ה-12 וה-13.

במאה השלוש-עשרה הופיע ספר הזוהר על ידי המקובל רבי משה די ליאון, ספר שהפך לקאנון בספרות הקבלה לאחר הופעתו והוא מהווה את בסיס הקבלה כפי שאנחנו מכירים אותה היום. בנוסף התפתחה ספרות מגוונת של ראשוני המקובלים שכוללת ספרים כגון ספר הרימון לרבי משה די ליאון, וספר שערי אורה לר' יוסף ג'יקטיליה.

הספרות הקבלית המאוחרת יותר כוללת את ספריו של הרמ"ק, ובעיקר את פרדס רימונים, וכן את כתבי תלמידיו של האר"י (בעיקר של רבי חיים ויטאל), שהפכו לעיסוק הקבלי הדומיננטי במה שמכונה כיום הקבלה הלוריאנית על שם האר"י, רבי יצחק לוריא. סדרת הספרים פרדס יצחק הרב יצחק בצרי.

המחקר

בהתאם לחקר הקבלה, שנוסד בתחילת המאה העשרים על ידי פרופ' גרשם שלום מהאוניברסיטה העברית בירושלים, התפתח אף חקר גדולי הקבלה "המקובלים".