אדוארד פאלמר תומפסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדטארד פאלמר תומפסון בהפגנה בשנת 1980

אדוארד פאלמר תומפסוןאנגלית: Edward Palmer Thompson;‏ 3 בפברואר 1924, אוקספורד - 28 באוגוסט 1993, ווסטר) היה היסטוריון וסוציאליסט אנגלי.

תומפסון נודע ביותר כיום בשל עבודתו ההיסטורית על התנועות הרדיקליות הבריטיות בשלהי המאה ה-18 ובפרוס המאה ה-19, במיוחד ספרו "התהוות מעמד הפועלים האנגלי" (The Making of the English Working Class,‏ 1963), פרט לכך הוא גם פרסם ביוגרפיות חשובה על ויליאם מוריס (1955) ועל ויליאם בלייק (ראתה אור לאחר מותו, ב-1993). תומפסון היה עתונאי ומסאי פורה, פרסם רומן אחד ואסופת שירה. הוא היה אחד מן האינטלקטואלים הבכירים במפלגה הקומוניסטית של בריטניה, אך עזב את המפלגה ב-1956 בעקבות בעקבות הפלישה הסובייטית להונגריה, ושיחק תפקיד מפתח בתנועת השמאל הבריטית בשלהי שנות החמישים. הוא היה מבקר סוציאליסט של ממשלות הלייבור של 1970-64 ו-1979-74, ובמהלך שנות השמונים הוא היה מהבולטים שבאינטלקטואלים שיצאו כנגד הנשק הגרעיני באירופה.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומפסון נולד באוקספורד להורים מתודיסטיים-מיסיונריים. אחיו הבכור היה הקצין ויליאם פרנק תומפסון (1944-1920) שנהרג בעת שסייע לפרטיזנים הקומוניסטים הבולגרים במהלך מלחמת העולם השנייה.[1] הוא סיים את לימודיו בבית הספר קינגסווד, בבאת'. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שרת בחיל השריון באיטליה ואחרי כן למד בקורפוס כריסטי קולג', קיימברידג', שם הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית של בריטניה, ביחד עם כריסטופר היל, אריק הובסבאום, רודני הילטון, דונה תור ואחרים. הקבוצה הקימה את כתב העת Past and Present ב-1952.

ויליאם מוריס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו החשובה הראשונה של תומפסון הייתה הביוגרפיה של ויליאם מוריס, שנכתבה בהיותו חבר המפלגה הקומוניסטית. כותרת המשנה שלה הייתה 'מרומנטיקה למהפכה' (From Romantic to Revolutionary), היה זה חלק ממאמצי מפלגת ההיסטוריונים הקומוניסטית, בהשארתו של תור, להדגיש את שורשי המרקסיזם בבריטניה בעת שהמפלגה הקומוניסטית הייתה נתונה תחת התקפה בטענה שהיא נהתה בצורה עיוורת אחרי הנתיב שהתוותה מוסקבה, אולם היה זה גם ניסיון לנער מעל מוריס את מבקריו ולהציג את משנתו הפוליטית במשך למעלה מחמישים שנה.

למרות שתומפסון שם דגש על פעילותו הפוליטית של מוריס, הוא השתמש בכשרונו הספרותי על מנת לזרוע אור על היבטים שונים בעבודתו של מוריס, כגון שירתו הרומנטית המוקדמת, שזכתה לפני כן לתשומת לב מועטה.

במבוא למהדורה השנייה של ספרו (1976) מצוין, כי המהדורה הראשונה (1955) זכתה למעט תשומת לב מהממסד הספרותי מכיוון שבאותה תקופה נקודת הראות המרקסיסטית לא הייתה פופולרית. אולם, המהדורה המעודכנת השנייה התקבלה מעט טוב יותר.

השמאל החלוצי החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר "הנאום הסודי" שנשא ניקיטה חרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ב-1956, שחשף את העובדה שהנהגת המפלגה הקומוניסטית הייתה מודעת מזה זמן רב לפשעי סטלין, תומפסון (ביחד עם ג'ון סאביל ואחרים) החל להוציא לאור את The Reasoner, המציג תפישה השונה מזו המקובלת בתוך המפלגה הקומוניסטית. שישה חודשים לאחר מכן, עזבו הוא ורוב עמיתיו את המפלגה בשאט נפש בשל פלישת ברית המועצות להונגריה.

ברם, הוא נותר כפי שהוא כינה עצמו "סוציאליסט הומניסט", ובצוותא עם סאביל ואחרים הם ייסדו את New Reasoner, כתב עת שתר אחר מציאתה של אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית למה שעורכיו ראו כגישה המרקסיסטית הרשמית הנוקשה של הפלגים הקומוניסטים והטרוקסיסטים וההתנהלות הסוציאל-דמוקרטי של המלחמה הקרה של מפלגת הלייבור ובעלי בריתה הבינלאומיים. ה-New Reasoner היה הגוף החשוב ביותר של מה שנודע כ"שמאל חדש" (New Left), תנועה בלתי רשמית של מתנגדים שמאלניים שהיו קשורים באופן הדוק לתנועה המתהווה של פירוק הנשק הגרעיני בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים.

ה-New Reasoner חבר לכתב העת Universities and Left Review והם יצרו ביחד את New Left Review בשנת 1960, כשתומפסון ומקורביו פרשו מהקבוצה כאשר פרי אנדרסון השתלט על כתב העת ב-1962. מאז ואילך נהוג היה לכנות את ה-New Left (השמאל החדש) של תומפסון וחבריו כ"שמאל החדש הראשון" בעוד שקבוצתו של אנדרסון, שב-1968 חבר אליה טריק עלי וטרוצקיסטים אחרים, כ"שמאל החדש השני".

אחרי כן הצטרף תומפסון לשנתון Socialist Register, והיה (ביחד עם ריימונד ויליאמס וסטיוארט הול) אחד מהעורכים של 1967 May Day Manifesto, אחד מכתבי העת השמאליים הבולטים בתקופה של 1970-64 שמתחו ביקורת על ממשלת הלייבור של הרולד וילסון.

התהוות מעמד הפועלים האנגלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו רבת ההשפעה ביותר של תומפסון היא The Making of the English Working Class (התהוות מעמד הפועלים האנגלי), שראה אור ב-1963 בעת שעבד באוניברסיטת לידס. הוא מגולל את ההיסטוריה הנשכחת של השמאל הפוליטי הראשון שיצא מחלציו של מעמד העובדים בשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19. במבוא לספרו, תומפסון מתווה את גישתו לכתיבת היסטוריה מלמטה.

עבודתו של תומפסון הייתה גם ייחודית בשל הדרך בה הוא הגדיר "מעמד". עבור תומפסון מעמד אינו מבנה כי אם מערכת.

תועמלן לא מפלגתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומפסון עזב את אוניברסיטת וורביק במחאה על ההתמסחרות של האקדמיה, אותה תיעד בספרו Warwick University Limited‏ (1971). הוא המשיך להורות ולהרצות כפרופסור אורח, במיוחד בארצות הברית, אולם יותר ויותר עבד ככותב פרילנס. הוא כתב מסות רבות ל-New Society‏, Socialist Register וכתבי עת היסטוריים. ב-1978 יצא לאור ספרו The Poverty of Theory, (שם הוא מתאר בצורה יפה את ה"אנטי-עובדתיות" כזבל היסטורי) ותוקף את האסכולה המרקסיסטית-סטרוקטורליסטית של לואי אלתוסר וממשיכיו בבריטניה ב-New Left Review, ועורר תגובה ארוכה כספר של פרי אנדרסון (Perry Anderson) בשם Arguments Within English Marxism.

במהלך שנות השבעים הוא הגיע לתודעה ציבורית רבה כבמבקרה של ממשלת הלייבור שהקדישה תשומת לב מעטה מדי לחירויות האזרח; כתביו מהעת ההיא אסופים בספר Writing By Candlelight ‏(1980).

קולה של תנועת השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1980 היה תומפסון האינטלקטואל הבולט ביותר שהחיה את התנועה שקראה לפירוק הנשק הגרעיני ושבה תמכו אקטיביסטים ברחבי תבל. בבריטניה, הקונטרס שלו 'Protest and Survive' (מחאה והישרדות) היווה פרודיה על עלון הממשלה 'Protect and Survive' (הגנה והישרדות), שיחק תפקיד משמעותי במסע התעמולה לפירוק הנשק. תפקיד חשוב נוסף בנושא נטל תופסון כשכתב, בצוותא עם קן קוט'ס, ומרי קלדור, את הספר 'Appeal for European Nuclear Disarmament', שראה אור 1980. הספר קרא לאירופה חופשית מנשק גרעיני מפולין עד פורטוגל, והיה המסמך המכונן לתנועת פירוק הנשק האירופאית.

ויליאם בלייק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר האחרון שתומספון סיים היה "Witness Against the Beast: William Blake and the Moral Law"‏ (1993). הוא היה תוצר של שנות מחקר רבות ופורסם זמן קצר לאחר מותו, הוא מראה בצורה כיצד בלייק קיבל השראה מרעיונות המתנגדים לדת שהיו נעוצים בבסיס החשיבה הרדיקלית ביותר של המתנגדים למונרכיה בזמן מלחמת האזרחים האנגלית.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומפסון נשא לאישה ב-1948 את דורותי טאוארס, שהייתה היסטוריונית שמאלנית. היא עסקה במחקר אודות הנשים ותנועת הצ'רטריסטים, ועל המלכה ויקטוריה (הספר "Gender and Power"), ועבדה כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ברמינגהאם. היו להם שלושה ילדים; קיית' תומפסון, סופרת הילדים הידועה היא ביתם הצעירה.[2]

מוניטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיית' תומאס, שהיה נשיאה של האקדמיה הבריטית, כתב על ספרו של תומפסון Customs in Common: "ספר זה מצביע על שיבה לכתיבה היסטורית של אחד מהקולות הרהוטים, חזקים, ועצמאיים בני זמננו. במיטבו הוא מסוגל לכתוב בצורה חדורת התלהבות ומשוחזת שאין שני להם". (האובזרבר)

עבודותיו החשובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • William Morris: Romantic to Revolutionary (1st ed. London: Lawrence & Wishart 1955, revised 2nd ed. New York: Pantheon, 1976).
  • The Making of the English Working Class London: Victor Gollancz (1963); 2nd edition with new postscript, Harmondsworth: Penguin, 1968, third edition with new preface 1980.
  • Moral Economy of the English Crowd in the Eighteenth Century, 1971
  • Warwick University Limited, Harmondsworth: Penguin, 1971.
  • Open Letter to Leszek Kolakowski, Socialist Register, 1974
  • Whigs and Hunters: The Origin of the Black Act, London: Allen Lane, 1975; with a new poscript, Harmondsworth: Penguin, 1977.
  • (editor) Albion's Fatal Tree: Crime and Society in Eighteenth Century England, London: Allen Lane, 1975.
  • The Poverty of Theory and Other Essays, London: Merlin Press, 1978.
  • Writing by Candlelight, London: Merlin Press, 1980.
  • Protest and Survive, London: Penguin, 1980.
  • Zero Option, London: Merlin Press, 1982.
  • The Heavy Dancers, London: Merlin Press, 1985.
  • Double Exposure, London: Merlin Press, 1985.
  • Star Wars, London: Penguin, 1985.
  • The Sykaos Papers, London: Bloomsbury, 1988.
  • Customs in Common: Studies in Traditional Popular Culture, London: Merlin Press, 1991.
  • Making History: Writings on History and Culture, 1994.
  • Witness Against the Beast: William Blake and the Moral Law, 1993.
  • The Romantics: England in a Revolutionary Age, 1997.
  • The Collected Poems, (Poetry, first pub. 1999).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Anderson, Perry Arguments within English Marxism, London: Verso, 1980.
  • Johnson, R. "Edward Thompson, Eugence Genovese and Socialist-humanist History", pages 79-100 from History Workshop Journal, Volume 6, 1978.
  • Kaye, Harvey The British Marxist Historians, Cambridge: Polity Press, 1984.
  • Harvey J. Kaye and Keith McClelland, editors E.P.Thompson: Critical Perspectives Polity Press, London, 1990.
  • Merrill, M. "Interview with E.P. Thompson" pages 5-25 from Visions of History edited by H. Abelove, Manchester: Manchester University Press, 1976.
  • New Left Review pages 3-25, Volume 201, 1993.
  • Palmer, B.D. The Making of E.P. Thompson: Marxism, Humanism, and History, Toronto: New Hogtown Press, 1981.
  • Palmer, B.D. E.P. Thompson Objections and Oppositions, New York: Verso, 1994.
  • Radical History Review, pages 152-164, Volume 58, 1994.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איסקר ג'ורג' והפרטיזנים הבולגרים, Monkeytravel.org.
  2. ^ ג'וליה אקלשייר, ‏The music of time, באתר הגרדיאן, 1 באוקטובר 2005