אה"מ אוריון (1910)
 | |
| אה"מ אוריון עוגנת, בערך ב-1913 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת אוריון |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בסיס הצי המלכותי בפורטסמות'  |
| תחילת הבנייה | 29 בנובמבר 1909 |
| הושקה | 20 באוגוסט 1910 |
| תקופת הפעילות | 2 בינואר 1912 – 12 באפריל 1922 (10 שנים) |
| אחריתה | נגרטה |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 21,922 טון |
| אורך | 177.1 מטר |
| רוחב | 27.0 מטר |
| שוקע | 9.5 מטר |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 738–1,107 |
| טווח שיוט | 12,460 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 18 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 27,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| שריון |
שריון עיקרי – 203–305 מ"מ שריון סיפון – 25–102 מ"מ צריחי תותחים – 280 מ"מ ברבטות – 102–254 מ"מ מגדל הניווט – 280 מ"מ מחיצות – 152–254 מ"מ |
| חימוש |
10 תותחי Mk V BL 13.5 אינץ' (343 מ"מ)/45 קליבר 16 תותחי Mk VII 4 אינץ' (102 מ"מ) 3 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אה"מ אוריון הייתה האונייה הראשונה מאוניות המערכה מסדרת אוריון, של ארבע דרדנוטים שנבנו עבור הצי המלכותי בתחילת שנות ה-1910. היא בילתה את עיקר הקריירה שלה בצי הבית והצי הגדול, בדרך כלל שימשה כאוניית דגל. מלבד ההשתתפות בניסיון הכושל ליירט את האוניות הגרמניות שהפגיזו את סקרבורו, הרטליפול וויטבי בסוף 1914, קרב יוטלנד במאי 1916 והפעולה הבלתי משמעית של 19 באוגוסט, שירותה במהלך מלחמת העולם הראשונה כלל בדרך כלל סיורים שגרתיים ואימונים בים הצפוני.
לאחר פירוק הצי הגדול בתחילת 1919, אוריון הועברה חזרה לצי הבית למשך מספר חודשים לפני שהיא שובצה לצי המילואים. היא שירתה כספינת אימונים לתותחנים מאמצע 1921 עד שנרשמה לפירוק בשנה שלאחר מכן. הספינה נמכרה לגרוטאות בסוף 1922 ולאחר מכן התפרקה.
תכנון ותיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוניות מסדרת אוריון תוכננו בתגובה לתחילת מרוץ החימוש הימי האנגלו-גרמני והיו גדולות בהרבה מקודמותיהן, אוניות המערכה מסדרת קולוסוס כדי להכיל תותחים גדולים וחזקים יותר ושריון כבד יותר. מתוך הכרה בשיפורים הללו, הסדרה כונתה לפעמים "סופר-דרדנוטים". האוניות באורך כולל של 581 רגל (177.1 מטרים), רוחב של 88 רגל 6 אינץ' (27.0 מטרים) ושוקע של 31 רגל 3 אינץ' (9.5 מטרים). הדחק האוניות היה 21,922 טונות ארוכות (22,274 טונות) בתפוסה רגילה ו-25,596 טונות ארוכות (26,007 טונות) במעמס מלא. הצוות שלהם מנה 738 קצינים ומלחים עם כניסתם לשירות ב-1914.
אוניות הסדרה הונעו על ידי שני סטים של טורבינות קיטור עם הנעה ישירה של פארסונס, שכל אחת מהן הניעה שני צילינדרים, תוך שימוש בקיטור שסופק על ידי 18 דודי Babcock & Wilcox. הם פעלו בהספק של 27,000 כוחות סוס (20,000 קילוואט) ונועדו להעניק לאוניות המערכה מהירות מרבית של 21 קשר (39 קמ"ש). במהלך ניסויי הים שלה בספטמבר 1911, אוריון הגיעה למהירות מרבית של 21.3 קשרים (39.4 קמ"ש) מ-30,552 כוחות סוס (22,783 קילוואט). האוניות נשאו מספיק פחם ומזוט שהעניקו להן טווח של 6,730 מיילים ימיים (12,460 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש).
חימוש ושריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
סדרת אוריון הייתה מצוידת ב-10 תותחי טעינת עכוז (BL) בקוטר 13.5 אינץ' (343 מ"מ) Mark V בחמישה צריחים דו-תותחים המופעלים הידראולית, כולם על קו המרכז. הצריחים סומנו 'A', 'B', 'Q', 'X' ו-'Y', מלפנים לאחור. החימוש המשני שלהם כלל 16 תותחי BL 4 אינץ' (102 מ"מ) Mark VII. התותחים הללו חולקו באופן שווה בין המבנה הקדמי והאחורי, והכל בצריחים בודדים. האוניות נשאו גם ארבעה תותחי הצדעה בקוטר 47 מ"מ (1.9 אינץ'). האוניות צוידו בשלושה צינורות טורפדו שקועים בקוטר 21 אינץ', אחד בכל צד רוחב ואחר בירכתיים, עבורם סופקו 20 טורפדות.
האוניות היו מוגנות על ידי חגורת שריון בקו המים בקוטר 12 אינץ' (305 מילימטרים) שנמשכה בין הברבטות הקיצוניים. העובי של הסיפונים שלהם נע בין 1 אינץ (25 מילימטרים) ו-4 אינץ' כשהחלקים העבים ביותר מגנים על ציוד ההיגוי בירכתיים. מגני התותחים בצריחי הסוללות הראשיות היו בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים), והחזיתות החשופות של הברבטות היו מוגנים על ידי שריון בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים).
שינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1914 היו תותחי סיפון המקלט סגורים בקזמטים. עד אוקטובר 1914, נוספו זוג תותחים נגד מטוסים (AA) בקוטר 3 אינץ' (76 מילימטרים). מנהל בקרת אש הותקן על פלטפורמה מתחת לחלק העליון באפריל-מאי 1915. שריון סיפון נוסף נוסף לאחר קרב יוטלנד במאי 1916. בערך באותו זמן, שלושה תותחי 4 אינץ' הוסרו מהמבנה האחורי והאונייה שונתה להפעלת בלונים פורחים. באמצע עד סוף 1917, אוריון הייתה אוניית המערכה היחידה בצי המלכותי שקיבלה מנהל בקרת אש עבור החימוש המשני שלה. שני סיפוני טיסה הותקנו על סיפון האונייה במהלך השנים 1917–1918; אלה הורכבו על גגות צריח 'B' ו-'Q' והורחבו על קנה התותחים. מד טווח זווית גבוהה הותקן במבנה העילי הקדמי עד 1921.
בנייה וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוריון, שנקראה על שם הצייד המיתולוגי, אוריון, הייתה האונייה הרביעית בשם זה ששירתה בצי המלכותי. האונייה הונחה ב-HM Dockyard, פורטסמות' ב-29 בנובמבר 1909. היא הושקה ב-20 באוגוסט 1910, ונכנסה לשירות ב-2 בינואר 1912. כולל החימוש שלה, העלות שלה מוערכת באופן שונה ב-1,855,917 ליש"ט או 1,918,773 ליש"ט. אוריון שובצה בפלגה השנייה של צי הבית כאוניית הדגל של אדמירל משנה סר הרברט קינג-הול, המפקד השני של הפלגה. האונייה נפגעה קלות ב-7 בינואר כאשר אוניית המערכה פרה-דרדנוט רוונג' השתחררה מהעוגנים שלה והתנגשה בחרטום של אוריון. הפלגה סומנה מחדש כשייטת אוניות המערכה השנייה ב-1 במאי. האונייה, יחד עם האוניות האחיות שלה ת'אנדרר ומונרך, השתתפו בסקירת הצי הפרלמנטרית ב-9 ביולי בספיטהד. לאחר מכן הם השתתפו בתמרוני אימונים. קינג-הול הוחלף ב-29 באוקטובר על ידי אדמירל משנה, רוסלין ומיס . ב-13 בנובמבר, האונייה השתתפה בניסויי ירי השוואתיים עם ת'אנדרר כדי להעריך את יעילותו של מנהל הירי של האחרונה. ת'אנדרר גברה בנחישות על אוריון, למרות שחלק מהצלחתה הייתה בגלל שמנהל בקרת האש שלה היה מעל לעשן שהסתיר את המטרה מהתותחים של אוריון. המבחן חזר על עצמו בתנאים טובים יותר ב-4 בדצמבר ואוריון הציגה ביצועים הרבה יותר טובים, ככל הנראה גברה על ת'אנדרר. שלוש האחיות נכחו עם שייטת אוניות המערכה השנייה כדי לקבל את נשיא צרפת, רמון פואנקרה, בספיטהד ב-24 ביוני 1913 ולאחר מכן השתתפו בתמרוני הצי השנתיים באוגוסט. ומיס הוחלף בתורו על ידי אדמירל משנה סר רוברט ארבת'נוט, הברון הרביעי ב-28 באוקטובר. קפטן פרדריק דרייר קיבל את הפיקוד על אוריון באותו יום. ב-4 בנובמבר, אוריון, ת'אנדרר, קינג ג'ורג' החמישי והפרה דרדנוט קינג אדוארד השביעי ירו והטביעו את ספינת המטרה אמפרס אוף אינדיה כדי להעניק לצוותיהם ניסיון בירי תחמושת חיה נגד ספינה אמיתית.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 17 ל-20 ביולי 1914, אוריון השתתפה בניסוי גיוס ובדיקת צי כחלק מהתגובה הבריטית למשבר יולי. כשהגיעה לפורטלנד ב-25 ביולי, היא קיבלה הוראה להמשיך עם שאר צי הבית לסקפה פלו ארבעה ימים לאחר מכן כדי להגן על הצי מפני התקפת פתע אפשרית של הצי הקיסרי הגרמני. באוגוסט 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, צי הבית אורגן מחדש כצי הגדול, והוצב בפיקודו של האדמירל סר ג'ון ג'ליקו. ב-8 באוגוסט, אוריון גררה מטרה עבור אייג'קס ומונרך, כשהאחרונות דיווחו שהן הותקפו ללא הצלחה על ידי טורפדו ותרגיל הירי הופסק. כמעט שבועיים לאחר מכן, האונייה החלה להיתקל בבעיות רציניות עם המעבים שלה, וג'ליקו הורה להתקין אותם מחדש בזמן שהיא נותקה לבסיס הפחמים בלוך איווה, בחוף הצפון מערבי של סקוטלנד. אוריון הצטרפה מחדש לצי הגדול ב-9 בספטמבר. דיווחים חוזרים ונשנים על צוללות בסקפה פלו הובילו את ג'ליקו למסקנה שההגנות שם לא מספקות והוא הורה לפזר את הצי הגדול לבסיסים אחרים עד לחיזוק ההגנות. ב-16 באוקטובר השייטת השנייה נשלחה ללוך נה קיל בחוף המערבי של סקוטלנד. השייטת יצאה לאימון ירי מול החוף הצפוני של אירלנד בבוקר 27 באוקטובר והדרדנוט אאודשיוס פגעה במוקש שהונח כמה ימים קודם לכן על ידי המקשת הגרמנית SS ברלין. מתוך מחשבה שהאונייה טורפדה על ידי צוללת, שאר הדרדנוטים הצטוו להתרחק מהאזור, בעוד ספינות קטנות יותר הגישו סיוע. זמן קצר לאחר מכן, אוריון נאלצה להישלח לגרינוק לתיקון תושבות הטורבינות שלה.
הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
חדר 40 של הצי המלכותי יירט ופיענח את תעבורת הרדיו הגרמנית המכילה תוכניות למתקפה גרמנית על סקרבורו, הרטליפול וויטבי באמצע דצמבר באמצעות ארבעת סיירות המערכה של קבוצת הסיור הראשונה של קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר. הודעות הרדיו לא הזכירו שצי הים הפתוח עם ארבע עשרה דרדנוטים ושמונה פרה-דרדנוטים יחזק את היפר. הספינות של שני הצדדים יצאו מבסיסיהן ב-15 בדצמבר, כשהבריטים מתכוונים לארוב לספינות הגרמניות בהפלגתן חזרה. הם גייסו את ששת הדרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה, כולל אוריון ואחיותיה מונרך וקונקרור, וארבעת סיירות המערכה של תת-אדמירל סר דייוויד ביטי.
כוחות המיסוך של כל צד השתבשו זה בזה במהלך חשכת הבוקר המוקדמת ומזג האוויר הסוער של 16 בדצמבר. הגרמנים השתלטו על חילופי האש הראשוניים, וגרמו נזק חמור לכמה משחתות בריטיות, אך אדמירל פרידריך פון אינגנול, מפקד צי הים הפתוח, הורה לספינותיו להסתובב, מודאג מהאפשרות של מתקפה המונית של משחתות בריטיות באור השחר. סדרה של תקלות וטעויות של הבריטים אפשרו לספינות של היפר להימנע ממעורבות עם כוחותיו של ביטי. אחד מאלה התרחש כאשר התצפיתנים של אוריון הבחינו בסיירת הקלה שטרלזונד ולא הצליחו להיכנס לקרב מכיוון שארבות'נוט סירב לאפשר לאונייה לפתוח באש ללא פקודה מוורנדר.
1915–1916[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספינותיו של ג'ליקו, כולל אוריון, ערכו תרגילי ירי ב-10–13 בינואר ממערב לאי אורקני ואיי שטלנד. אדמירל משנה ארתור לבסון החליף את ארבתנוט ב-15 בינואר. בערב 23 בינואר הפליג עיקר הצי הגדול לתמיכה בסיירות המערכה של ביטי, אך הצי היה רחוק מדי מלהשתתף בקרב שרטון דוגר למחרת. ב-7–10 במרץ, ערך הצי הגדול סריקה בצפון הים הצפוני, במהלכו ביצע תמרוני אימונים. שייט נוסף כזה התקיים ב-16–19 במרץ. ב-11 באפריל ערך הצי הגדול סיור במרכז הים הצפוני וחזר לנמל ב-14 באפריל; סיור נוסף באזור התקיים ב-17–19 באפריל, ואחריו תרגילי ירי מול שטלנד ב-20–21 באפריל. אוריון עברה שיפוץ קצר בסוף אפריל בדבונפורט.
הצי הגדול ערך סריקות במרכז הים הצפוני ב-17–19 במאי וב-29–31 במאי מבלי להיתקל בכלי שיט גרמני. במהלך 11–14 ביוני ערכה השייטת אימון ירי ותרגילי קרב ממערב לשטלנד ועוד אימונים מול שטלנד החל מ-11 ביולי. השייטת השנייה ערכה אימון ירי ב-Moray Firth ב-2 באוגוסט ולאחר מכן חזרה לסקפה פלו. ב-2–5 בספטמבר יצא הצי לשייט נוסף בקצה הצפוני של הים הצפוני וערך תרגילי ירי. במהלך שאר החודש, הצי הגדול ערך אימונים רבים. האונייה, יחד עם רוב הצי הגדול, ערכו סריקה נוספת לים הצפוני בין 13 ל-15 באוקטובר. כמעט שלושה שבועות לאחר מכן, אוריון השתתפה במבצע אימון צי נוסף ממערב לאורקני במהלך 2–5 בנובמבר וחזרה על התרגיל בתחילת דצמבר.
הצי הגדול יצא לפעולה בתגובה למתקפה של ספינות גרמניות על כוחות קלים בריטיים ליד שרטון דוגר ב-10 בפברואר 1916, אך הוחזר יומיים לאחר מכן כשהתברר שלא היו מעורבות ספינות גרמניות גדולות יותר ממשחתות. הצי יצא לשייט בים הצפוני ב-26 בפברואר; ג'ליקו התכוון להשתמש בכוח הארוויץ' כדי לטהר את מפרץ הלגולנד, אך מזג אוויר גרוע מנע פעולות בדרום הים הצפוני. כתוצאה מכך, הפעילות הוגבלה לקצה הצפוני של הים. סריקה נוספת החלה ב-6 במרץ, אך נאלצה לנטוש אותה למחרת מכיוון שמזג האוויר נעשה סוער מדי עבור המשחתות המלוות. בליל 25 במרץ הפליגו אוריון ושאר הצי מסקפה פלו, כדי לתמוך בצי הקרב ובכוחות קלים אחרים שפשטו על בסיס הצפלין הגרמני בטונדרן. ב-21 באפריל, הצי הגדול ערך מפגן מול שונית הורנס כדי להסיח את דעתם של הגרמנים, בזמן שהצי הרוסי שיקם את שדות המוקשים ההגנתיים שלו בים הבלטי. הצי חזר לסקפה פלו ב-24 באפריל ותדלק, לפני שהמשיך דרומה בתגובה לדיווחים מודיעיניים לפיהם הגרמנים עומדים לפתוח בפשיטה על לואוסטופט. הצי הגדול לא הגיע לאזור אלא לאחר נסיגת הגרמנים. במהלך 2–4 במאי, הצי ערך מפגן נוסף מול שונית הורנס כדי לשמור על תשומת הלב הגרמנית ממוקדת בים הצפוני.
קרב יוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניסיון לפתות ולהשמיד חלק מהצי הגדול, צי הים הפתוח הגרמני, המורכב מ-16 דרדנוטים, שש פרה-דרדנוטים, שש סיירות קלות ו-31 סירות טורפדו, עזב את בסיס הצי מוקדם בבוקר 31 במאי. הצי הפליג בשיתוף פעולה עם חמשת סיירות המערכה והסיירות התומכות וסירות הטורפדו של קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר. חדר 40 של הצי המלכותי יירט ופענח את תעבורת הרדיו הגרמנית שהכילה תוכניות של המבצע. האדמירליות הורתה על הצי הגדול, הכולל כ-28 אניות דרדנוט ו-9 סיירות מערכה, להתייצב בלילה הקודם כדי לנתק ולהשמיד את צי הים הפתוח.
ב-31 במאי, אוריון, בפיקודו של קפטן אוליבר בקהאוס, הייתה האונייה המובילה של הדיוויזיה השנייה של שייטת אוניות המערכה השנייה והייתה האונייה החמישית מראש מערך הקרב לאחר הפריסה. במהלך השלב הראשון של הקרב הכללי, האונייה ירתה ארבעה מטחים של פגזים חודרי שריון (APC) מהתותחים העיקריים שלה לעבר אוניית המערכה SMS מארקגראף ב-18:32, קלעה פגיעה אחת שהפילה תותח 15 סנטימטרים (5.9 אינץ') והרגה או השביתה את הצוות שלו. בערך בשעה 19:15, היא ירתה לעבר סיירת המערכה SMS ליצו בטווח של 18,700–19,800 יארד (17,100–18,100 מטרים) עם שישה מטחים של פגזים חודרי שריון וטענה כי פגעה בה עם שני המטחים האחרונים. המטחים האחרונים הללו נורו למעשה לעבר המשחתת SMS G38 שחיפתה על סיירת המערכה והנחיתה מסך עשן. ליצו גם נורתה על ידי מונרך במהלך שלב זה ונפגעה חמש פעמים על ידי האחיות. הם הפילו שניים מהתותחים העיקריים שלה, הפסיקו זמנית את הכוח לצריח האחורי ביותר, וגם גרמו להצפה רצינית באונייה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה אוריון ירתה בתותחים במהלך הקרב, לאחר שירתה בסך הכל חמישים ואחד פגזים חודרי שריון בקוטר 13.5 אינץ'.
פעילות לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצי הגדול התייצב ב-18 באוגוסט 1916 כדי לארוב לצי הים הפתוח בזמן שהתקדם לדרום הים הצפוני, אך שורה של תקלות וטעויות מנעו מג'ליקו ליירט את הצי הגרמני לפני שחזר לנמל. שתי סיירות קלות הוטבעו על ידי צוללות גרמניות במהלך המבצע, מה שגרם לג'ליקו להחליט שלא לסכן את היחידות העיקריות של הצי דרומית ל-55° 30' צפון עקב שכיחות הצוללות והמוקשים הגרמניים. האדמירליות הסכימה וקבעה שהצי הגדול לא יצא לפעולה אלא אם הצי הגרמני ינסה לפלוש לבריטניה או שתהיה אפשרות חזקה שניתן יהיה לכפות עליו קרב בתנאים מתאימים. אדמירל משנה ויליאם גודאינף קיבל את הפיקוד על הפלגה ב-5 בדצמבר וקפטן אריק פולרטון החליף את בקהאוז ב-14.
ב-22 באפריל 1918 הפליג צי הים הפתוח צפונה בפעם האחרונה בניסיון לא מוצלח ליירט שיירה לנורווגיה, ונאלץ לחזור יומיים לאחר מכן לאחר שלסיירת המערכה SMS מולטקה נגרם נזק למנוע. הצי הגדול יצא לפעולה מרוזית' ב-24 עם גילוי הפעולה, אך לא הצליח ללכוד את הגרמנים. אוריון נכחה ברוזית' כאשר הצי הגרמני נכנע ב-21 בנובמבר, והיא נשארה חלק משייטת אוניות המערכה השנייה עד 1 במרץ 1919.
עד 1 במאי, אוריון שובצה לשייטת אוניות המערכה השלישית של צי הבית ושימשה כאוניית הדגל של אדמירל משנה סר דאגלס ניקולסון, המפקד השני של השייטת. ב-1 בנובמבר פורקה השייטת השלישית ואוריון הועברה לצי המילואים בפורטלנד, יחד עם אחיותיה. ניקולסון עדיין הניף את דגלו עליה, למרות שכעת היה מפקד צי המילואים שם. ניקולסון הוריד את דגלו ב-1 באפריל 1920 והאונייה הועברה חזרה לפורטסמות' עד 14 בספטמבר. אוריון הפכה אז לאוניית הדגל של צי המילואים, שעליו פיקד תת-אדמירל ריצ'רד פילימור. ביוני 1921 היא הפכה לספינת אימונים של ירי בפורטלנד. ב-12 באפריל 1922, היא הוצאה משירות והוכנסוה לרשימת האוניות לגריטה בהתאם לתנאי הסכם הצי של וושינגטון. ב-19 בדצמבר נמכרה אוריון לגרוטאות לקוקס ודנקס והיא הגיעה לאופרור בפברואר 1923 כדי להתחיל בפירוק.
